א. ״התורה נקראת אש שנאמר מימינו אש דת למו״
ושני פנים לה לאש – כשהיא לא מוגבלת ולא מוגדרת אין מסוכנת ממנה. אש משתוללת מכלה את כל הנקרה בדרכה. כשהאש משתוללת הרוח מלבה אותה ומוליכה אותה למרחקים. הנזקים עלולים להגיע למקומות רחוקים מאד מהמקום בו התחילה האש. ושלח את בעירו.
אבל כשהאש מוגבלת ומוגדרת אין מועילה ממנה – היא הכח המניע של העולם. היא מייצרת תנועה, מבשלים איתה, מחשלים איתה מתכת, מייצרים איתה חשמל, האש נותנת חיים.
כך תורתנו הקדושה, בה אנו שמחים היום, כשהיא לא מוגדרת היא מסוכנת. לא זכה נעשית לו סם המוות. אבל כשהיא נתונה בכלים הנכונים ובתיווך הנכון, אין כח גדול ממנה בעולם.
את התורה שבכתב אנו מקבלים רק על ידי כלים ומתווכים שהם חכמי התורה שבעל פה והמנהגים שהשתרשו באומה מדור לדור.
החג אותו אנו חוגגים היום – חג מדאורייתא: ״בַּיֹום הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ״, הפך במרוצת השנים לשמחת תורה, במנהג שהתפתח במעוזי התורה של בבל – את הספר אנו מגביהים בשיכול ידיים, יד ימין על עץ החיים השמאלי ויד שמאל על עץ החיים הימני. יש למנהג הזה מספר סיבות, אחת מהן היא לדברי הג״ר יהודה לייב מיימון זצ״ל להראות ולסמן לנו שאין תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
כשאנו שומרים על התורה כך, כשהיא מוגדרת ואנו ניגשים אליה על ידי כלים ומתווכים נכונים, או אז התורה מחייה אותנו ואנו מושפעים ממנה.
כשאנו רוקדים ספרי התורה, אנו עושים זאת בכל הכבוד הראוי לה ועם זהירות המרובה שהספר לא יתקלקל. הגבאים עטפו את הספר בניילון על מנת שלא יתקלקל – גם ברובד העמוק והפנימי של הדברים, זה ממש כך, התורה הקדושה עטופה ושמורה בפירושים של רבותינו ובמנהגים של אומתנו וכך נשמר כבודה ומעלתה.
כבכל שנה, כשנרקוד עם הספרים, לא נוריד את התורה אל הילדים שינשקו אותה, אלא נרים את הילדים אל הספר – נכבד את התורה ונחנך את עצמנו ואת ילדינו לעלות אל התורה ולא להנמיך אותה לרמתנו.
ב. הרמב״ן מפרש על דרך האמת את הפסוק: ״מימינו אש דת למו״: ״ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו, כי מדת הדין כלולה ברחמים״.
הרחמים והדין ירדו כרוכים מן השמיים, ומה שנדמה לנו לעיתים כדין הוא עומק הרחמים. לפעמים בעומק הדין גנוזים רחמים. הגמרא מתארת שלעתיד לבוא הקב״ה יאמר לאברהם בניך חטאו, ואברהם יענה ׳ימחו על קדושת שמך׳. יקרא ליעקב ויאמר לו בניך חטאו ואף הוא יענה: ׳ימחו על קדושת שמך׳. יקרא ליצחק ויאמר לו בניך חטאו, ויצחק ישיב להקב״ה בכמה טענות שסופן שישראל זכאים בדין. יצחק שהוא מידת הדין, הוא זה שיגלה לעתיד לבוא שישראל זכאים.
בשמחת תורה לפני שנתיים נמתחה עלינו מידת הדין, ככל שעבר הזמן והתגלו התוכניות הנוראיות של אויבנו התברר שהיום הזה היה מלא בחסד וברחמים. לכל אורך המלחמה היו הדין והרחמים כרוכים זה בזה. גם היום, סיום המלחמה מעורבב מדין ורחמים, שמחה גדולה ועצב גדול, תקווה ודאגה שלובים זה בזה.
התורה מסתיימת בפסוק: ״וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדֹול אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״. רש״י מפרש: ״ולכל היד החזקה - שקבל את התורה בלוחות בידיו. ולכל המורא הגדול - נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא. לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת״.
ותמוה! ככה מסיימים? והלא חז״ל הדריכו אותנו שצריך לסיים בדבר טוב. וכי שבירת הלוחות היא דבר טוב?
התשובה לזה היא ששבירת הלוחות היו ירידה לצורך עלייה. בשני אופנים. הרב״ה מליובאויטש זצ״ל מסביר שמאחר והגמרא אומרת שחטא העגל היה רק כדי שעם ישראל יעשה תשובה, כדי לייצר את המושג של תשובה, כך שבירת הלוחות נועדה כדי לקבל את הלוחות השניים, שהם מרובים באהבה גדולה יותר בין הקב״ה לישראל. לכן, הקב״ה אומר לו ׳יישר כחך ששיברת׳ רק כשהוא אומר לו לכתוב לוחות שניים, ולא מיד אחרי שבירת הלוחות הראשונים.
באופן אחר מסביר המשנה שכיר שעל מנת שתהיה לנו התחדשות קבועה בלימוד התורה, היה צריך לשבור את הלוחות הראשונים ולכתוב לוחות שניים.
כך או כך, מה שהיה נראה כשבר גדול, התגלה כהכנה לבנייה גדולה.
הגאולה לא מתקדמת בקו ישר, לעיתים יש נסיגות, לעיתים יש שבירות – שברים. השברים הללו לפעמים מתפתחים לתרועה, תרועת מלחמה, יבבה ואנחה. אבל בסופו של דבר נשמעת התקיעה – תקע בשופר גדול לחרותנו. מתוך המשברים, מתוך הקשיים, אנחנו מתעלים ונבנים.
גם אם לא הכל בהיר, גם אם העתיד לוט בערפל - מנחום איש גמזו ומרבי עקיבא למדנו שכל מה שה׳ עושה הכל לטובה – התקווה מתגברת על הדאגה, השמחה גוברת על הצער – בשמחת תורה היום נגיל ונשיש בזאת התורה, תורתם של רבותינו תורה של תקווה ואור, תורה של אמונה ושמחה – כי היא לנו עוז ואורה.
ג. את ההקפות אנו מתחילים בפסוק: ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו״.
למה?
רש״י מפרש את הפסוק: ״כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת״.
מאז ועד עתה, הדרך שלנו לראות את מלכנו, לראות את יחידו של עולם, היא דרך התורה. בנתיבות שלום מוסבר על פי הפסוק: ״וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאֹות וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיֹּום הַזֶּה״, עליו פירש רש״י: ״עד היום הזה - שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו׳, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום״.
ולכאורה, קשה – הרי מסירות נפש מצד עם ישראל היה גם לפני כן, בים סוף, ביציאת מצרים וכו׳. אלא שכעת הוא ראה שיש להם חביבות לתורה, אהבה לתורה – בזה הכל תלוי. כשיש אהבה יש חשק וכשיש חשק אפשר ללמוד ולהבין, עתה יש לב לדעת ועיניים לראות.
עתה למה, אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו. ככל שאנו שמחים בתורה יותר, ככל שאנו מראים חיבה לתורה יותר, כך יפתחו לנו שערי בינה ללמוד ולהשכיל בתורה יותר, לראות את מלכנו.
ד. שלמה המלך אמר: ״בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ: יְהִי ה׳ אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: לְהַט
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה