יש משהו מיוחד מאוד בחג הסוכות.
אם בפסח המילה המרכזית היא חירות, בשבועות — תורה, בראש השנה — מלכות, וביום הכיפורים — תשובה וכפרה, נדמה שבסוכות אחת המילים המרכזיות היא אחדות. ואולי אפילו מילה מדויקת יותר: אסיפה.
לא במקרה התורה קוראת לסוכות גם ״חג האסיף״. בפשט, כמובן, הכוונה היא לאסיף החקלאי — הזמן שבו האדם מכניס את יבולו מן השדה. אבל כשמסתכלים על כל מצוות החג, קשה להתעלם מכך שהרעיון של ״אסיפה״ חוזר שוב ושוב גם בצורה עמוקה יותר.
בסוכות אנחנו לא רק אוספים את התבואה. אנחנו לומדים לאסוף אנשים. לאסוף את המשפחה. לאסוף את הקהילה. לאסוף את חלקי עם ישראל. ואפילו להרחיב את המבט אל העולם כולו.
המצווה הראשונה היא כמובן הסוכה. הגמרא אומרת: ״כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. ״ זה משפט מדהים. הסוכה היא מקום שבו, באופן עקרוני, כל ישראל יכולים לשבת יחד. לא כולם חייבים להיות אותו דבר. לא כולם חייבים לחשוב אותו דבר. לא כולם מגיעים מאותו מקום. אבל יש גג אחד שיכול להכיל את כולם.
וזה אולי ההבדל החשוב בין אחדות לבין אחידות. אחדות איננה שכולם יהיו דומים. אחדות היא היכולת להיות שונים — ובכל זאת להיות יחד.
וזה בדיוק מה שאנחנו רואים גם בארבעת המינים. המדרש בויקרא רבה מסביר שארבעת המינים מסמלים סוגים שונים בעם ישראל. יש בהם שונים זה מזה. האחד עם טעם וריח, אחד עם טעם בלי ריח, אחד עם ריח בלי טעם, ואחד בלי זה ובלי זה. והמדרש אומר: ״יוקשרו כולם אגודה אחת. ״
שימו לב: התורה לא אומרת לקחת ארבעה אתרוגים. היא לא דורשת שכל עם ישראל יהיה מאותו סוג. להפך. צריך אתרוג, לולב, הדס וערבה. וכל אחד נשאר מה שהוא. אבל אם אחד מהם חסר — חסרה המצווה כולה.
זה אולי אחד המסרים החזקים ביותר של החג. עם ישראל איננו שלם רק מאנשים שאני מבין אותם, רק מאנשים שחושבים כמוני, רק מהקבוצה שלי. גם מי ששונה ממני הוא חלק מן האגודה. ואם אני מוציא אותו — האגודה כבר איננה שלמה.
גם שמחת החג בנויה באותה צורה. התורה אומרת: ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך… והלוי והגר והיתום והאלמנה. ״ שמחת החג איננה שמחה פרטית. התורה בעצם שואלת אותי: מי נמצא איתך בשמחה? האם פתחת את השולחן רק למי ששייך למעגל הטבעי שלך — או שזכרת גם את מי שיכול להישאר לבד? השמחה בסוכות צריכה להתרחב.
וכך גם במצוות הקהל. פעם בשבע שנים, דווקא בחג הסוכות, כל העם נאסף: ״הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך. ״ כולם באים יחד כדי לשמוע תורה אחת. האנשים, הנשים, הילדים, הגרים. כל העם עומד יחד מול אותה תורה. שוב — חג של אסיפה.
אבל סוכות לא נעצר אפילו בגבולות עם ישראל. בבית המקדש היו מקריבים במהלך החג שבעים פרים. וחז״ל אומרים: ״שבעים פרים כנגד שבעים אומות. ״ כלומר, עבודת החג כוללת בתוכה גם מבט אל האנושות כולה. וגם המים שייכים לזה. חז״ל אומרים שבחג נידונים על המים. המים הם חיים לכל העולם.
כלומר, בסוכות המעגל הולך ומתרחב: מן האדם אל משפחתו, מן המשפחה אל הקהילה, מן הקהילה אל עם ישראל, ומעם ישראל — אל העולם כולו.
ואז אפשר להבין את השם ״חג האסיף״ בעוד רובד. בפשט — אוספים תבואה. אבל אולי החג בא ללמד אותנו גם לשאול: האם אני אדם שאוסף — או אדם שמפזר? האם אני מקרב אנשים — או מרחיק אותם? האם אני יודע להכניס לסוכה שלי גם מי ששונה ממני? האם אני יודע לראות את כל ארבעת המינים כחלק מאותה אגודה?
והשנה יש לרעיון הזה נקודה מיוחדת מאוד. יום טוב הראשון של סוכות חל בשבת. ולכן, למרות שביום הראשון מצוות ארבעת המינים היא מן התורה גם מחוץ למקדש — אנחנו לא נוטלים אותם. חז״ל גזרו שלא ליטול לולב בשבת, מחשש שאדם ייקח אותו ללכת אצל בקי ללמוד כיצד לקיים את המצווה ויטלטל אותו ברשות הרבים.
ואז עולה שאלה גדולה: איך בכלל אפשר שחכמים ימנעו מאדם לקיים מצווה מן התורה? התשובה בקצרה היא העיקרון של ״שב ואל תעשה״. יש לחכמים סמכות במצבים מסוימים להורות שלא לעשות מעשה של מצווה, כדי לשמור על מסגרת התורה וגדריה. הם לא עוקרים את התורה ואומרים שהמצווה אינה קיימת. להפך. הם יודעים שהמצווה קיימת. אבל מכוח הסמכות שניתנה להם הם מורים שבמצב הזה לא לקיים אותה בפועל. ולכן שופר ולולב בשבת הם הדוגמאות הקלאסיות לכך.
אבל כאן מגיע פרט מאוד מעניין ברמב״ם. הרמב״ם מסביר שלאחר החורבן, התקנה שלא ליטול לולב בשבת חלה גם במקום שבו יודעים בוודאות שזה היום הראשון. ולמה? הרמב״ם כותב: ״כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה. ״
זה משפט מדהים במיוחד כשמדברים על סוכות כחג האחדות. בדרך כלל אנחנו אומרים שארבעת המינים מסמלים אחדות מפני שאנחנו לוקחים ארבעה מינים שונים ומחברים אותם יחד. אבל השנה, דווקא ביום הראשון, אנחנו לא מחזיקים אותם ביד. ובכל זאת — האחדות לא נעלמת. אולי היא מקבלת צורה אחרת. במקום שכל אחד יעשה משהו אחר, כולם נוהגים יחד. ״כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה. ״ גם התקנה עצמה יוצרת אחדות.
אין כאן תחליף הלכתי לארבעת המינים. אין מצווה אחרת שבאה ״במקומם״. אבל הרעיון נשאר. אין אגודה של ארבעה מינים ביד — אבל יש עם שלם שנוהג יחד. אין לולב — אבל יש סוכה. והסוכה עדיין אומרת: ״כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. ״
ואולי כאן נמצא המסר שאנחנו צריכים במיוחד בזמן הזה. אנחנו חיים בתקופה של הרבה ויכוחים. הרבה מחלוקות. הרבה כעס. הרבה פעמים נדמה שכל קבוצה בטוחה שרק היא באמת מייצגת את העם, ורק מי שחושב כמוה הוא ״משלנו״. אבל חג הסוכות בא ואומר לנו משהו אחר.
אחדות איננה ביטול המחלוקת. ארבעת המינים עצמם שונים. האחדות היא לא להפוך את כולם לאותו דבר. האחדות היא לדעת שגם כשאני חולק על מישהו — הוא עדיין חלק מהאגודה. אפשר להתווכח — בלי לשנוא. אפשר לחלוק — בלי למחוק. אפשר להיות בטוח שהשני טועה — ועדיין לראות בו אח.
ואולי זו העבודה המיוחדת של חג האסיף: לאסוף ולא לפזר. לאסוף את המשפחה. לאסוף את הקהילה. לאסוף את מי שנשאר בחוץ. לאסוף מחדש קשרים שנקרעו. ולזכור שעם ישראל איננו אוסף של מחנות — אלא עם אחד. לא עם אחיד. עם אחד. ארבעה מינים — אבל אגודה אחת. אנשים שונים — אבל סוכה אחת. דעות שונות — אבל עם אחד ותורה אחת.
ויהי רצון שנזכה בחג הזה לא רק לשבת בסוכה, אלא גם ללמוד ממנה. ליצור יותר מקום זה לזה. פחות לפזר — ויותר לאסוף. פחות להרחיק — ויותר לחבר. ולהגיע באמת למה שאמרו חז״ל: ״יוקשרו כולם אגודה אחת. ״
חג שמח.
נשלח על ידי: rav Chaim Dov Brisk
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה