דף מקורות – יציאה לחו״ל לטיול
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף עו עמוד ב
הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום כו'. למימרא, דעכו במדינת הים קיימא, והא אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ!
רש״י: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחוזרים לבתיהם היו חביריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו ומשם נפטרים מהם. שאסור - לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ.
חדושי הריטב״א מסכת גיטין דף עו עמוד ב
והאמר רב ספרא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי. פי' דרבנן דארץ ישראל מלוין לחבריהם בני מדינת הים שבאו ללמוד בא״י ולהם היה מותר לשוב לבתיהם אבל אל בני ארץ ישראל היה אסור להם לצאת מן הארץ אל חו״ל ולפיכך לא היו מלוין אותן אלא עד עכו,
[כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ״י].
ת״ר (ספרי דברים י״ב) מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו מהלכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד תורה הימנו. כיון שהגיעו לנציבין (לפנינו "לציידן") זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו עיניהם דמעות, וקרעו את בגדיהם, וקראו את המקרא הזה, וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל. בספר יחזקאל (פרק כ״ז, כ״ג) חרן וכנה ועדן ת״י חרון ונציבין. וחרן אין ספק שהוא עבר הנהר. האמנם מותר לצאת ממנה ללמוד תורה ולישא אשה ולהציל מהגוים, וכדאיתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (י״ג א') ויחזור. וכן יוצא לסחורה או לעסקיו וחוזר. וכן כתב הרמב״ם ז״ל הלכות מלכים ומלחמותיהם פ״ה (הלכה ט'). תוספתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (הלכה ג') לא יצא כהן לחוצה לארץ ואפילו לישא אשה אלא אם כן הבטיחוהו. מסתברא מכלל זה, שהישראל רשאי לצאת אפילו לחזר אחריה.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א
ת״ר: אין יוצאין מארץ לחו״ל - אא״כ עמדו סאתים בסלע. א״ר שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפי' עמדה סאה בסלע - לא יצא. וכן היה ר״ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. מאי הזאת נעמי? א״ר יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו״ל מה עלתה לה?
רש״ש מסכת בבא בתרא: גמרא אלא א״כ עמדו סאתים בסלע. הוא כפל שער הנהוג כדלעיל (ט') מד' סאין בסלע
רשב״ם: אין יוצאין כו' - שמפקיע עצמו מן המצות.
בית הבחירה למאירי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א
אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא מצד יוקר גדול והוא שעמדו סאתים בסלע ואף בזו דוקא שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמד סאה בסלע לא יצא ומ״מ בשיש לו מעות מנויים אבל כל שבחסרון מעות אפילו היה זול גדול עד שעמדו ארבעה סאין בסלע יצא דרך צחות אמרו בשם אחד מחכמיהם שהיה אומר נהירנא כד הוו קיימי ארבעה סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר הא כל שאין לו חסרון מעות ומוצא ליקח אל יצא בשום פנים. דרך הערה אמרו אלימלך ואבי נעמי ושלמון ופלוני אלמוני בני נחשון בן עמינדב היו ללמדך שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ ובלשון אחר אמרוה בגמ' חס ושלום שלא נענשו על יציאתם שאפילו מצאו סובין ליקח לא היו יוצאים ולמה נענשו שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך ואת כלם ישא רוח יקח הבל והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
תניא: הולכין ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם; אם היה כהן - מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א״ר יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד - אינו מטמא; רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד - יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל, א״ר יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה; ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי, וכו'.
תוספות מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש ודעתו לחזור לא״י דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ״ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא עובדת כוכבים ומת ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב (ישעיה מה) לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פ״ד דמגילה (דף כז.) אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ״ש לשאר מצות שהם חשובות.
ר״ש משנץ מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
ללמוד תורה ולישא אשה. בשאילתות פי' דנקט הני דקילי וכ״ש שאר מצות, ואין משמע כן במגילה גבי מוכרין ס״ת ישן מקמי חדש. לישא אשה. היינו לשוב לארץ ישראל לאחר כך אבל לישא אשה ולהשתקע שם אסור כדמוכח בסוף כתובות.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב
רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א״ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א״ל: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, א״ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א״ל: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד א
ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א״ל: מהו למיחת וליבמה? א״ל: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?
השגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם שכחת העשין מצוה ד
ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת״כ בהר פ״ה ה״ד וכעי״ז כתובו' קי ב, וש״נ, מלכים ספ״ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י״י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה יב כט) מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה:
רמב״ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו״ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
כסף משנה הלכות מלכים פרק ה הלכה ט
ומה שכתב ויחזור לארץ כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח״ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי״א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א״ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו״ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת. וקשה אהא דפ״ק דע״ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ״ק דע״ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ״ק דע״ז.
שו״ת פרי הארץ ח״ג יו״ד סי' ז
זאת תורת העולה לנ״ד בענין לצאת מא״י לח״ל לזיארה כל שהוא לחזור שרי, הגם דליכא סרך מצווה דלא גרע מסחורה דשרי לצאת לח״ל על מנת לחזור, הכי נמי דכוותה. והגם דלדעת התוס' לא התירו אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ולדעת השאלתות לכל דבר מצווה דווקא ולא לדבר הרשות, היינו דוקא לענין טומאת כהן דלא הותר אלא בדבר מצוה ותו לא, אבל לענין לצאת מא״י לח״ל דהותר לסחורה כדיליף לה הירושלמי מק״ו מינה נפקא גם לנ״ד דשרי לצאת מהארץ לח״ל לזיארה על מנת לחזור דעדיף מסחורה, כנלענ״ד.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקלא סעיף ד
ואלו מגלחין במועד; מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, ומי שיצא מבית האסורים ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח, וכן המנודה שהתירו לו ברגל, וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל, וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל.
משנה ברורה סימן תקלא ס״ק יד
והוא שלא יצא וכו' - פי' [יב] דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו״ל לחו״ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ״ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה אבל מא״י לחו״ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא״י בשביל זה משא״כ לטייל בעלמא דבכה״ג אסור לצאת מא״י לחו״ל לא התירו לו לגלח:
באור הגר״א אורח חיים סימן תקלא סעיף ד
והוא שלא כו'. גמ' שם א״ר לשוט כו' וכ״כ הרא״ש בשם הראב״ד שכן מ' בירו' וצ״ע דבירושלמי משמע להיפך וז״ל הירושל' שם תניא בשם ר״י הבא ממ״ה אסור לו לגלח ר״י כדעתיה דרי״א אסור לפרוש לים הגדול מעתה כהן שיצא ח״ל הואיל ויצא שלא ברצון חכמים אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר״ח א״ל כו' שמעון בר בא כו' משמע דר' מיירי שלא בח״ל והטעם כמ״ש דאסור לפרוש לים הגדול משום סכנה וגם משמע בירוש' דאין איסור לצאת לח״ל אלא בכהן דוקא וכן שמעון בר בא כהן הוה כמ״ש בעובדא דבנתיה דמר שמואל פוק איטפיל כו' אבל בגמ' שלנו סוף כתובות לא מ' כן:
שו״ת יחוה דעת חלק ה סימן נז
ומה שהתיר הרמב״ם לצאת לחוץ לארץ לסחורה, מקור לדבריו מהירושלמי (סנהדרין סוף פרק י'), לענין איסור ישיבה בארץ מצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואמרו על זה בירושלמי, לישיבה אין אתה חוזר, אבל חוזר אתה לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש את הארץ. (וכן פסק הרמב״ם בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה ז' וח'). וכל שכן בשאר מדינות שבחוץ לארץ שאין איסור לצאת לסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ ישראל.
שו״ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמז
ומדברי הסוגיא דהכא משמע, דלצאת על דעת לחזור אין איסור כלל, ורק בכהן הוצרך להתיר, משום טומאת חו״ל, אבל בישראל, דאין איסור טומאה, י״ל דאפי' לדבר הרשות מותר ולצאת ע״ד שלא לחזור כתבו תוס' דודאי אסור אפי' לישא אשה, כדהוכיחו מכתובות קי״א אחיו של זה נשא כותית וכו', וי״ל דע״מ שלא לחזור לעולם אסור אפי' אינו מוצא בא״י, אולי משום דהדר בחו״ל כמי שא״ל אלוה לא מדחי אפילו בשביל מצוה רבה. והנה הרמב״ם בפ״ה מה' מלכים ה״ט כתב מפורש: אסור לצאת מא״י לחו״ל לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה כו' ויחזור לארץ. משמע שע״ד שלא לחזור אסור בכל גווני, ועפ״ז לא נדע מקור לדבריו. ואף על פי שהכס״מ הביא סוגיא דע״ז הנ״ל, אבל שם לא למדנו, כ״א שאף לכהן הותר, ופשיטא דמותר לצאת, אבל מנ״ל דעל דעת לחזור אסור לצאת כ״א ללמוד תורה ולישא אשה, שמא מותר לכ״ד כמו שמותר לסחורה. ואולי מקורם של דברי הרמב״ם הוא מגמרא דקידושין ל״א, דשאל ר״א לריו״ח מהו לצאת מא״י לחו״ל, א״ל אסור, ולקראת אמא ג״כ לא התיר מפורש, אלא דיש לדחות שהרי רב אסי כהן הי', כדאמרי' (מגילה כ״ב) ר״א ור״א דכהני חשיבי דארעא דישראל הוו, ועוד בכ״מ כה״ג דר״א כהן הוה, א״כ י״ל שעיקר שאלתו משום אי' טומאת כהן, אבל אי לאו הכי י״ל דאין שום איסור כלל. ולכאורה הכי מסתברא, דאין סברא לומר שיהי' כיבוד אב גריע מסחורה, דמותר לצאת לפי שעה. א״ו י״ל דלסחורה ג״כ לא הותר כ״א לישראל, ולכהן הותר דוקא להציל מן הנכרים ולא לסחורה בעלמא. ואולי מדקאמר סתמא, מהו לצאת לחו״ל, ולא קאמר כהן - או אני - מהו לצאת, ש״מ דבישראל ג״כ אסור. וממילא צ״ל דבע״ז דנקיט מטמא רבותא נקיט, דאפי' כהן מותר, אבל לענין איסור אסור אפי' לישראל.
ואולי ילה״ר מסוגיא דהתם, דאפי' ישראל אסור לצאת אפי' ע״ד לחזור, כ״א לדבר מצוה, וג״ז לא לכל המצות, שהרי אח״כ דאמרו לו ארונא קאתי אמר אי ידעי לא נפקי, ולכאורה כאן לא שייך מצד איסור טומאה, וכו'. אלא דלענין ביטול מצות ישיבת א״י קאמר, דלענין לצאת להקדים לפני' ל״ה צריך, דמצות ישיבת א״י עדיפא, משום דמצות טומאתו לה עדיין יקיים כשתבא. עכ״פ למדנו עפ״ז דאפי' לישראל ג״כ אסור אפי' לפי שעה, זולת כדאי' מצוה בדבר. (זיימל, שנת תרנ״ו)
שו״ת יחוה דעת חלק ה סימן נז
בסיכום: מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצורך פרנסה ולסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ בהקדם, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור. ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל. ומותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה על מנת לחזור לארץ ישראל. וכן מותר לצאת בשליחות המוסדות הרשמיים בארץ ישראל, ללמד תורה לבני ישראל בגולה, ולחזקם בתורה וביראת ה'. ואפילו אם נסתיים הזמן שהוסכם עליו עם המוסדות שבארץ ישראל, רשאי להמשיך ללמד תורה, ולהגדיל תורה ולהאדירה, עד אשר ימצא ממלא מקום מתאים, ואז יחזור לארץ ישראל.
הרב נ. א. רבינוביץ
כלומר, מובן מאליו שהיוצא לסחורה דעתו לחזור. אבל יציאה לזמן קצר מעולם לא נאסרה, חוץ מאשר לכהנים מפני הטומאה. אם כנים דברינו, הרי שאפילו לטייל אין איסור לצאת לחוצה לארץ )חוץ מלכהן(, ובתנאי שיהיה לזמן קצר ומוגבל. אלא שלפנים נסיעה כזאת לא היתה אפשרית למרחקים, כי הטיול למקומות רחוקים היה קשור בסכנות גדולות וארך זמן רב מאוד.
עתה הראני הר״ר אייל פישלר לדברי שלטי הגיבורים )שבועות ח, א מדפי הרי״ף(: "כי היכי שהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה, כך ההליכה על מנת לשוב אינה מצוה, דעיקר היציאה וההליכה תלוי בדירה". וכן כתב גם המהרי״ט בחידושיו )קידושין לא, ב(: "אסור לצאת מארץ ישראל… זהו לדור…" )ועיין גם בחידושי המהרי״ט כתובות קיא, א(. אמנם לכאורה אין כן דעת הפוסקים האחרונים.
ברם אפילו לדעת החולקים ואוסרים לצאת מארץ ישראל לטיול, לדבר מצוה מותר לצאת. וראה רמב״ם הלכות ערובין )ו, ו(: "…לדבר מצוה – כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או למשתה של נישואין, או להקביל פני רבו או חבירו… וכיוצא באלו". מעתה, המתוודע ליהודים בחוץ לארץ, או המטייל לראות את נפלאות הבריאה, כגון הרים וימים ושאר נפלאות הטבע שיש לברך עליהם ברכות הראייה – הכל דבר מצוה ייחשב, ומותר. מסקנה העולה: אם יש צורך לכך הרי מותר לצאת לחו״ל, ובתנאי שהנסיעה היא לזמן מוגבל. לפנים כל נסיעה למדינת הים היתה ממושכת, מתישה וארוכת זמן, וכמעט שלא ניתן היה לתכנן מתי לחזור. היום דבר זה מוגדר בכך שכבר קנה כרטיס לחזור. והנה שלום בית הוא גם כן צורך מצוה, ואם האשה חפצה בכך מאוד, נלפע״ד שראוי לעשות לה נחת רוח. ועוד ניתן בעת השהות בחו״ל להתוודע שם ליהודים ולקרבם לתורה.
נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה