טיולים לחו״ל ולאילת
1. שו״ת תשב״ץ חלק ד (חוט המשולש) טור ג סימן יא
אין לך בזמן הזה מי שהולך לטייל כי עלו על צווארינו העולים והמסים והארנוניות, ובפרט שכל הדרכים בחזקת סכנה כי רבו השוללים והבוזזים בין בספינות שבים בין בשיירות שביבשה ואין אדם מסכן עצמו ללכת אלא מדוחק גדול ולא לטייל.
2. ספרי דברים פרשת ראה פיסקא פ
וירשת אותם וישבת, מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה. אמרו ישיבת א״י שקולה כנגד כל המצות שבתורה.
3. רמב״ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו״ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
4. מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א
ת״ר: אין יוצאין מארץ לחו״ל- אא״כ עמדו סאתים בסלע. א״ר שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפי' עמדה סאה בסלע- לא יצא. וכן היה ר״ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ.
5. רשב״ם: אין יוצאין כו'- שמפקיע עצמו מן המצות.
6. מסכת כתובות דף קיא עמוד א
ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א״ל: מהו למיחת וליבמה? א״ל: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו? אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות (לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד).
7. בית הבחירה למאירי: שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל, וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל, שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר י״י קורא. וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה.
8. מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
…ואם היה כהן- מטמא בחו״ל לדון ולערער עמהם… ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א״ר יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד אבל בזמן שמוצא ללמוד אינו מטמא. רבי יוסי אומר: אפי' בזמן שמוצא ללמוד יטמא לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל.
9. תוספות: ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש ודעתו לחזור לא״י דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ״ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא עובדת כוכבים ומת ברוך המקום שהרגו, וזה ירד אחריו לחוצה לארץ. ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא… אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ״ש לשאר מצות שהם חשובות.
10. מסכת קידושין דף לא עמוד ב
רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א״ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א״ל: איני יודע. אתרח פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום.
11. מסכת מועד קטן דף יד עמוד א
ממדינת הים. מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות (כלומר: הואיל ולא יצא ברשות אחרים, אלא ברצון עצמו- לאו אנוס הוא). אמר רבא: לשוט- דברי הכל אסור(אם יצא שלא לצורך, ולא יצא אלא כדי לשוט בעולם ולראותו, וחזר במועד), למזונות - דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרויחא. מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כלמזונות.
12. רא״ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן א - ב
קי״ל כרבנן, והראב״ד ז״ל פירש דפלוגתא דר' יהודה ורבנן איירי ביוצא חוצה לארץ והכי מוכח בירושלמי דגרסינן… כיון שיצא חוצה לארץ יהא אסור לגלח הואיל ויצא שלא ברצון חכמים כהדא חד כהן אתא לגביה דרבי חנינא אמר ליה מה אני לילך לצור לחלוץ או לייבם ואסר ליה.
ומסתבר כהאי פירושא דלא קרי ר' יהודה שלא ברשות היוצא להרווחה שכן הוא דרך כל התגרים…
13. מסכת גיטין דף עו עמוד ב
למימרא, דעכו במדינת הים קיימא, והא אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ!
14. השגות הרמב״ן לספר המצוות שכחת העשין מצוה ד
נצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה… מצוה לא יעוד והבטחה… הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות…
ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה… הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.
15. שלטי הגבורים מסכת שבועות דף ח עמוד א
…דהא ליכא מצוה כלל דאין מצוה ללכת לא״י על מנת לשוב ואפי' למ״ד דהאידנא מצוה ללכת לא״י היינו דוקא על מנת לדור אבל ההליכה על מנת לצאת אין בה מצוה דכי היכי דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה כך ההליכה על מנת לשוב אינה מצוה דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה וכן יש בספר תשב״ץ בשם מהר״ם ז״ל ומלתא דמסתבר הוא דמה מצוה יכול להיות בהולך לא״י על מנת לשוב מי בקש זאת מידו רמוס חציריו וכיון דאין כאן נחת רוח לפניו יתברך נראה דמצי שפיר מתשיל עליה.
16. מגן אברהם סימן רמח ס״ק טו
והעולה לא״י. ודוקא על דעת להתיישב. וי״א אפילו על מנת להחזיר, כיון דאפילו מהלך ד' אמות בא״י מצוה היא (כ״ה):
17. אור החיים במדבר כה א: הכתוב יעיד סיבת הזנות שהיתה לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו וישב ישראל בשטים פירוש במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם, ושטים הוא לשון טיולים… וזה סיבת ויחל העם לזנות:
טיולים לחו״ל ולאילת- המשך
18. תרומת הדשן סימן עז
פסקו הגאונים שאסור לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. אם יש לישראל פרדס יפה חוץ לתחום, והיה חפץ ללכת שם ביום טוב ע״י עירוב, כדי לטייל ולשחוק שם לשמח ביום טוב… יראה דשרי לערב כה״ג, דהולך ביום טוב לטייל חשיב לדבר מצוה.
19. משנה ברורה סימן תקלא ס״ק יד
והוא שלא יצא… מא״י לחו״ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חברו, דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא״י בשביל זה, משא״כ לטייל בעלמא, דבכה״ג אסור לצאת מא״י לחו״ל, לא התירו לו לגלח:
20. שו״ת משפט כהן סימן קמז (הערות לס' שדי חמד).
אות א' מערכת א״י. כתב, דמותר לצאת מא״י לחו״ל להשתטח על קברי הצדיקים, מצד שהיא מצוה רבה. ולע״ד צ״ע טובא. דנהי שמצינו בכלב שהשתטח על קברי אבות, וכיו״ב בכ״מ בגמ', אבל ודאי לענין מצוה היש פנים לומר דעל כל קברי הצדיקים שבעולם מצוה להשתטח, זה לא ניתן להאמר כלל, א״כ הלא רבו מאד קדושים וטהורים, ועיקר הקדושה של הצדיקים הראשונים, למי כל חמדת ישראל, הלא הוא באה״ק, ולמה לן לאהדורי דוקא על קברי חו״ל… לזכות השתטחות על קברי צדיקים מנ״ל לחלק בין צדיק לצדיק. ומכש״כ שצדיקים שבא״י הלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם, ואיך יתכן לומר שתהי' מצוה לצאת עבור זה לחו״ל. ועל עיקר המצוה לא ידענא, דמצינו רק שהיא תועלת, שעי״כ הצדיקים מבקשים עליו רחמים, אבל מצוה מנ״ל…
21. שו״ת יחוה דעת חלק ה סימן נז
בסיכום: מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצורך פרנסה ולסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ בהקדם, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור. ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל. ומותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה על מנת לחזור לארץ ישראל. וכן מותר לצאת בשליחות המוסדות הרשמיים בארץ ישראל, ללמד תורה לבני ישראל בגולה, ולחזקם בתורה וביראת ה'…
והיורדים מארץ ישראל לחוץ לארץ ויושבים שם ישיבת קבע להתעשר ולהרבות נכסים ולרשת משכנות לא להם ולהתענג על סיר הבשר ומואסים בארץ חמדה, גדול עונם מנשוא, וגורמים גלות להם ולזרעם אחריהם. ולפעמים יגרמו לבניהם טמיעה והתבוללות. ועליהם אמרו חז״ל כל היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, ודומה כמי שאין לו אלוה. וסופם לרדת מנכסיהם ולהשאר בחוסר כל. וכמו שכתב בשער החצר סימן רפז. ומכל מקום אין להתייאש מהם, וצריכים לנסות להשפיע עליהם בדרכי נועם לשוב לארצינו הקדושה ולחנך את בניהם לתורה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל. ואם ראשיתם מצער אחריתם ישגא מאוד. ויהי רצון שיקויים במהרה הפסוק: ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם.
22. ארץ חמדה חלק א שער א
והנה נידון דשאלתנו שהיציאה היא למטרות לימודיות, להעמיק הידיעות בשטחים שונים שונים, ובפרט לשם התרשמות ישירה מהמקומות שבהם התרחשה השואה הגדולה באבדן חלק גדול של ישראל, נראה פשוט שלא גרע מיציאה להרוחה ואינו דומה ליוצא לשוט "כדי לשוט בעולם ולראותו", שאין לפניו אלא מטרת תענוג בעלמא.
23. שו״ת שבט הלוי חלק ה סימן קעג
שאל בקצור אם אילת ואופירה חו״ל, על אופירה כמעט אין ספק שהוא חו״ל, וגם אילת יראה כן. ואשר שאל בענין הטיולים למקומות אלה אם הם חו״ל, ואם בכלל יש לאיסור זה משך זמן איסור, ואם עובר הגבול לשעה קלה. מדברי הרמב״ם פ״ה ממלכים ה״ט יראה ברור דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו״ל… אבל לצאת ולחזור והוא שוכן בקביעות בא״י התירו במקום צורך אפילו סחורה, ומשמעותו אפילו אינו חסר לו לפרנסתו, והיינו משום דשרש האיסור רק בדירת קבע… אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול- על פי סברא לא נקרא צורך, ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב״ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה, ועיין בבלי וירושלמי ריש פ״ג דמו״ק.
24. רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול… וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות…
25. שו״ת אור לציון חלק ג פרק כג - דיני יום טוב שני אות יב
כבר נתבאר בספר אור לציון שביעית פרק ו' בבאורים לתשובה א', שהעיר אילת שליד ים סוף דינה כחוץ לארץ גמור בין להקל ובין להחמיר, ואין גבול דרום היוצא מקצה ים המלח עד נחל מצרים מגיע אליה כלל, ואף לא ליטבתה הנמצאת בדרום הערבה. ואינה לא מכיבוש עולי מצרים ולא מכיבוש עולי בבל. ונדחו שם דברי מי שרצה לומר על פי דברי רס״ג שאילת היא מארץ ישראל, ע״ש…
אבל מי שבא לבקר שם ודעתו לחזור… כיון שכיום היושבים בה אינם עושים בה ב' ימים, ומשום שסומכים על אלו שהורו להם לנהוג יום אחד, א״כ שוב אין כאן דין אל ישנה מפני המחלוקת, ועושה יום אחד בלבד…
ולענין איסור יציאה לחו״ל, דין אילת כדין יציאה לחוץ לארץ, וכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא באופנים מסוימים, וכמבואר בדברי הרמב״ם בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה ט', כך הדין ביציאה מארץ ישראל לעיר אילת.
26. שו״ת הרב יעקב אריאל
האם סיני נחשב כחלק מהארץ המובטחת? אם כן, האם הירידה לחו״ל נקבעת עפ״י הריבונות הישראלית כיום או שגם שטחים שנחשבים כחלק מגבולות ההבטחה כלולים ב״ארץ ישראל"? האם לפי הנ״ל יהיה מותר ליסוע לטיול זמני בסיני?
תשובה: יציאה לחו״ל אינה קשורה בריבונות ישראלית. לדוגמא טיול בעבר הירדן בנחלת בני גד וראובן (אם יודעים לזהות נחלה זו בברור) מותר, למרות שהריבונות שם לא ישראלית. בזמנו טיילנו בסיני מתוך הנחה שסיני היא בגבולות ההבטחה, אם כי הדבר מסופק האם ים סוף המוזכר בתורה כולל את כל הים על שני מפרציו או רק את מפרץ אילת. אך מכיון שטיול הוא זמני למספר ימים מועטים בלבד ויש בסיני מה ללמוד על עברנו ההיסטורי, יש למטייל בסיני על מה לסמוך.
27. שו״ת הרב דב ליאור
האם מותר לטייל בסיני או בחלק מסיני? על פי אילו גבולות בודקים כיום מהי נחשבת יציאה מהארץ- גבולות ההבטחה, עולי מצרים או עולי בבל?
תשובה: הכלל הולך לפי גבולות עולי מצרים. מי שגר היום בעבר הירדן שהיא בגבול עולי מצרים, הוא מקיים מצוות יישוב הארץ למרות שלגבי מצוות מסוימות עבר הירדן לא נתקדשה כמו יהודה ושומרון. המלבי״ם בפירושו לתורה על פרשת מסעי כותב שהגבולות שהובטחו לאברהם אבינו הם הרבה יותר רחבים, ואילו הגבולות שסומנו בפרשת מסעי הם צומצמו בגלל חטא המרגלים וכל החולשה שבעקבותיו. לפי המלבי״ם הזה, היום יש מצווה לגור בארץ לפחות בגבולות שנצטוו עולי מצרים לכבוש. ולפי זה סיני אינה נכללת בגבולות שעולי מצרים מחוייבים לכבוש. לכן כשיש שלטון ישראל, מותר ללכת לשם כי מותר להרחיב את הגבול. אולם כיום שסיני נמצאת מחוץ לגבולות מדינת ישראל לדעתי יש בעיה לצאת לשם.
סדר השיעור:
פתיחה: תשב״ץ- טיול לא היה מצוי, כיום זה מצוי הרבה מאוד, וזה גם הפך להיות יותר צורך עם השנים ועליית רמת החיים. מצד שני, אם זה פוגע במצוות יישוב הארץ, אנחנו כמובן לא רוצים את זה- ספרי דורש את הפס' בפר' ראה על חשיבות מצוות ישוב הארץ
יסודות הסוגיה: יש כמה גמרות שעוסקות בהגדרות ההלכתיות של איסור יציאה מהארץ, מצד הדין ומידת חסידות, לכהנים ולכל אדם.
עי' רמב״ם שסיכם את ההלכות, ומתוך כך נראה את הגמרות.
ב״ב- לת״ק מותר רק אם יוקר המחיה הכפיל את עצמו, לרשב״י גם זה אסור (הרמב״ם פסק כת״ק, ורשב״י הוא רק מידת חסידות). ועי' רשב״ם שטעם האיסור כי מפקיע את עצמו מן המצוות. ובפשטות אין הכוונה למצוות ישוב הארץ, אלא מצוות התלויות בארץ, או לכלל המצוות- שקיומם בעיקר בא״י ובחו״ל הוא רק 'ציונים'.
כתובות- אסרו לצאת כדי לייבם. ואסור לצאת מבבל לשאר ארצות, ובפשטות זה קשור למקומות תורה ולא ליישוב הארץ (רש״י, מאירי שבחו״ל צריך 'להתייאש מהצרות'=להתגבר, כדי לעבוד את ה').
ע״ז- מותר לכהן לצאת לחתונה ולימוד (לר' יוסי גם אם יש בארץ), וכ״ש ישראל. ועי' תוס' 2 דעות אם זה רק מצוות אלו או כל צורך מצווה (לענ״ד כוונת השאלתות שאלו קלות- לא בחשיבות, אלא ביישום, בכל מקום אפשר ללמוד תורה- גם אם לא בהידור, ובד״כ אפשר למצוא שידוך).
ובקידושין התירו לצאת לכיבוד הורים, ואולי גם זו מצווה חשובה. כמובן, מדובר שההורים צריכים, ולא שרק אוסרים על בנם לעלות לארץ, שבזה אין צריך לשמוע להם, כמפורש בשו״ת המבי״ט א קלט).
במו״ק- הלכה כת״ק שמותר לגלח על היוצא להרווחה, כי נקרא 'יוצא ברשות'. ומבואר שמותר לצאת לסחורה ואף להתעשר. ואף שלרש״י לא מדובר על יציאה מהארץ, ו׳שלא ברשות' היינו 'ללא צורך', הרא״ש פי' בשם הראב״ד ש׳ברשות' ו׳שלא ברשות' היינו היתר או איסור לצאת מהארץ, וכן הלכה. וביאר אגב אורחא שיציאה לסחורה מותרת (אף שלייבום אסור, עכ״פ לכהן- וכך גרס בדין יציאה לצורך ייבום- וע״ש שגם גרס מקום אחר, ולא בית חוזאי) כי כך דרכו של עולם ודרך התגרין. ואולי לרש״י אין היתר לצאת מהארץ להרווחה, אלא רק למזונות. וצ״ע.
גמ' אחרונה- גיטין- מעשה בחכמים שליוו חבריהם עד עכו. עכו זה גבול עולי בבל, ומשמע שהקובע לענין יציאה לחו״ל אינו גבולות הארץ המובטחת או גבול עולי מצרים, אלא עולי בבל. אך אפשר אולי שנהגו בזה רק ממידת חסידות, אך מדינא אפשר לסמוך על עולי מצרים או אפי' גבולות ההבטחה.
אלה הגמרות, ולפני שנדון בהגדרות, נדון עוד קצת בטעם האיסור:
ראינו ברשב״ם שזה קשור להפקעה ממצוות, ואת המאירי שזה קשור למקום של תורה (אף שיש מקורות שיש לדור בארץ אפי' בעיר שרובה גויים), ויש שכתבו שהדיון הוא על ביטול מצוות ישוב הארץ- כך עולה מהרמב״ן בהשגות (הוא דיבר על עשה לגור בארץ, לא על האיסור לצאת. ולכאו' גם לרמב״ן ביציאה זמנית מהארץ אין ביטול ישוב הארץ, ואין את טעמי ביטול מצוות או אווירה חינוכית. וא״כ האיסור הוא איסור קל, לכל היותר מדרבנן, ולא ברור לגמרי למה (אולי תרבות ואווירה חינוכית)).
ונפק״מ, ליציאה זמנית מהארץ, שלכאו' הארץ לא נעזבת גם אם יש פלוני או אלמוני שיצאו לזמן קצר (יש דיון דומה בסוכות, אם מותר לצאת מהסוכה קצת, שאינה בית כלא, וזה עצמו 'כעין תדורו').
ועי' שלט״ג ושו״ת מהרי״ט שאכן אין בעליה זמנית לארץ מצווה, ועי' מג״א שזו מח' (לגבי היתר לצאת בספינה ביום שישי כדי לעלות לארץ). השלט״ג להדיא מתייחס לירידה זמנית, שאין בה עבירה, וזה לכאו' כרמב״ן, ולא כרמב״ם שבמפורש התיר לצאת רק לסחורה ומצוה.
שו״ת מהרי״ט חלק ב - יורה דעה סימן כח: נדר זה שנדר לעלות אין בו מצוה שאין עיקר המצוה בעליה אלא בישיבה והדיר' שמה כמו שהביא הרמב״ן ז״ל אבל מי שעולה לראותה ע״ד לחזור לא מצינו בזה מצוה מפורסמת. ואפי' תימא שזכות הוא לו ממה שאמרו כל המהלך ד' אמות בא״י מובטח לו שהוא בן העולם הבא דכתי' ורוח להולכים בה מ״מ מצות עשה ליכא.
עוד יש לציין, שהיציאה לסחורה שונה מהותית מיציאה למצווה, למצווה זה מעין 'דחויה' של מצוות ישוב הארץ, אך סחורה זה 'הותרה' כי זה דרכו של עולם, ולכן מותר גם להרווחה בעלמא. ויש לזה גם צד נוסף של יישובו של עולם ופיתוח הארץ, כי סחורה 'מתגלגלת' ויוצרת תנועה כלכלית, וגם זה שוני מהותי מיציאה פרטית (למצווה או טיול), וא״כ אולי ההיתר לסחורה הוא הרחבה של מצוות ישוב הארץ, ולא היתר לוותר זמנית על מצווה זו, וזה היתר לתועלת הכלל ולא הפרט!
לסיום השיעור הראשון- אוה״ח על השיטים, מתחבר למאירי. גם אם אדם מטייל בהיתר- צריך שלא תהיה ירידה רוחנית.
סיכום השיעור הקודם ופתיחה:
ראינו את יסודות ההלכה מ6 סוגיות בגמ', חלק עוסקות בכהן, חלק ממידת חסידות. ונח' אם הטעם הוא מצוות התלויות בארץ, רמה רוחנית בארץ מול חו״ל, או ביטול מצוות ישוב הארץ.
עוד ראינו מח' לגבי יציאה זמנית, הרמב״ם אסר (למעט צרכי מצווה) ואילו הרמב״ן כתב שמצוות עשה לדור בארץ, ולא התייחס לאיסור חכמים לצאת, וזה מתאים לשיטת השלט״ג ועוד, שעליה זמנית לארץ אינה מצווה וירידה זמנית אינה עבירה.
לכו״ע יש היתר ליציאה זמנית לסחורה- כולל להרווחה, ולמצווה. וראינו מחלוקת מהי מצווה המתירה, רק כיבוד הורים, חתונה ולימוד, או שה״ה שאר מצוות (ואסרו לייבם כי זה כהן/ ישיבת קבע).
ומכאן יש לדון בדעת הרמב״ם בצורך של טיול, בשני אופנים- א' האם נחשב מצווה, ב', האם הוא בגדר 'הרווחה' ומותר כמו סחורה.
מתוך כך נדון אי״ה בסיני ואילת ועבר הירדן.
חשיבות הטיול והאם נחשב מצוה:
הרמב״ם 0שמונה פרקים פרק ה) הציע לבעל מרה שחורה לטייל: לא יכוון אז אל ההנאה בלבד, עד שיבחר מן המאכל והמשתה היותר ערב וכן בשאר ההנהגות, אלא יכוון אל המועיל ואם יזדמן שיהיה ערב יהיה, ואם יזדמן שיהיה נמאס יהיה… אם התעוררה עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות ובטיול בגנות ובבניינים נאים ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה. ותהיה הכוונה בכל זה שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו- שידע.
לגבי טיול על חשבון ישיבה בסוכה, יש מחלוקת מעניינת בין האג״מ לרב אלישיב, האג״מ או״ח ג, צג צג כתב שמטיילים חייבים בסוכה, ואינם כהולכי דרכים- שזה לסחורה, אך הרב אלישיב (הערות למסכת סוכה) התיר, כי היום הדרך לטייל, ולכן זה חלק מ׳כעין תדורו'.
התרה״ד (נפסק ברמ״א סי' תטו) כתב שטיול זה צורך מצווה לענין עירוב תחומין. מאידך, לגבי יציאה מהארץ כתב המשנ״ב (על גילוח במועד) שלטיול אסור, וזה לא כמו לראות פני חברו, שזה כן נחשב מצווה.
הרב קוק, משפט כהן קמז התווכח עם השדי חמד שהתיר לצאת לקברי צדיקים, ואסר, כי זו רק מעלה בעלמא. ואולי, מי שקשור לצדיק מסוים בחו״ל, וצריך ללכת דווקא לשם מבחינתו, הוי צורך מצוה ומותר.
כמחמירים וכפשט הרמב״ם פסק ביחווה דעת, וביאר שמעלת א״י היא משום שיש בה השראת שכינה, ויותר השגחה, והתפילה שם יותר נשמעת ומתקבלת (שלכן גם מתפללים בחו״ל לכיוון א״י). (עי' בהרחבות פירוש נאה בשם ההפלאה על כל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו א-לוה)
מאידך, יש הרבה שהרחיבו את ההיתר, גם אם לא רק לטיול גמור.
הרב שאול ישראלי, בארץ חמדה התיר לצורך לימודי, כהרחבה של היתר סחורה, ולמד מזה להתיר לכל דבר נחוץ, כולל סיורי שואה.
השבט הלוי הבין ברמב״ם שיציאה זמנית מותרת כל שיש איזה צורך, ורק טיול שהוא לגמרי מיותר אסור, והוסיף שראוי להפוך את זה לצורך מצווה, כגון לראות פלאי הבריאה וכדו' (עי' רמב״ם יסודי התורה ב ב). והפנה למו״ק פ״ג- ההיתר לגלח לבא במועד, אפי' נסע להרווחה.
ובתחומין, הרחיב הרב דיכובסקי את ההיתר גם בלי לראות פלאי הבריאה, אלא עצם הצורך הנפשי בנופש: יציאה לנופש המושג ע״י שינוי אויר ושינוי אוירה, גם היא בבחינת צורך, ומותרת. אם התירו חז״ל 'הרווחת נכסים' למי שיש לו נכסים ורצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם "הרווחת הגוף", שאינה פחותה מרווח של נכסים? במתח שבו חי אדם כיום יש מקום להנחה שרבים הם הזקוקים ל״אוורור" פיזי ונפשי, שקשה למצאו בארץ… נמצא שטיול שכל כולו לצרכי הנאה ובילוי אין להתירו. אבל די בצורך כל דהו הכרוך בטיול- לימוד, הרווחה בסחורה, בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה- כדי להתירו… למרות שניתן למצוא היתר ליציאה לחו״ל… יש לצטט את דברי הרמב״ם: ואע״פ שמותר לצאת, אינה מידת חסידות…
באהלה של תורה ד, ט: מסקנה: נלענ״ד שבמקרים גבוליים, שיש הרואים בכך צורך, אולם אין הדבר מוסכם, כגון היוצאים לראות את העולם הגדול, או להינפש, בטענה שאינם יכולים להינפש בארץ, שיצאו לפחות מל' יום.
יש לציין, שלרדת לגור בחו״ל לכו״ע אסור, ועי' בהרחבות תשובות והנהגות תתק שכתב לימודי זכות על הנמנעים מלעלות לארץ.
אני רוצה לסיים את הדיון על חו״ל בקטע שכתב ת״ח חשוב:
הנושא היותר עקרוני בימינו לדעתי, ועליו בהחלט יש מה לדבר ולחנך, זה 'תרבות טיולי חוץ לארץ'. היתר לנסיעה אפשר למצוא בקלות, השאלה מאיזה עמדה נפשית מגיע הצורך לנסוע, ובעיקר מאיזה אווירה תרבותית.
האם, בעומק הלב נשאר וקיים יחס של אהבה וחיבור לטוב ויופי הארץ הקדושה, או שמסיבות שונות משהו בקשר בחיבור ובאהבה לארץ לא מספיק חזק.
או באופן אחר, איך אתה 'מדבר על הנסיעה' לפני ואחרי, האם יש לך ברק בעיניים כשאתה נוסע (או מספר על הנסיעה), או שיש לך ברק בעיניים דווקא כשאתה חוזר…
זה נושא פחות הלכתי, והרבה יותר נתון ללב, אך לא פחות חשוב, ולדעתי זהו הנושא המרכזי שעליו צריך לדבר ולחנך.
להשלמת הנושא, איפה אילת וסיני בכל הדיון הזה?
השבט הלוי לעיל כתב בלשון מסויגת שנראה שאילת היא חו״ל, וכ״פ האול״צ (שחייבים יו״ט שש״ג, והביא שיש חולקים) ולצאת לשם כלצאת לחו״ל), וכ״כ ילקו״י שביעית: ולגבי טיול לאילת דינו כטיול לחו״ל, ובכל אופן שמתירים לצאת לחו״ל יש להתיר גם לאילת.
אך זה לא מוסכם, ולהרבה פוס' אין באילת יו״ט שני (צי״א, הרב הרצוג, הרב פרנק, ישכיר עבדי ועוד. ובספר יו״ט שני כהלכתו כתב שדעת הגרש״א והגריש״א שספק אם עולי מצרים כבשו את אילת), ווהרבה התירו לצאת לטייל שם (אף שזה לא בהכרח תלוי אחד בשני, כי אפשר שזה ספק, ואז לא צריך יו״ט שש״ג אך לא נצא לשם) ושורש הדיון אם הקובע הוא גבולות עולי בבל (וכן משמע בגמ' בגיטין שהלכו עד עכו) עולי מצרים או גם גבולות ההבטחה של פרשת מסעי. והאם זה תלוי בשליטה וריבונות בשטח.
שיטת הגרימ״ט שאילת היא בגבול עולי מצרים (עקבה = מעלה עקרבים).
שיטת הרב גורן שכיוון שאילת בתוך תחומי הארץ המובטחת, ושלמה כבש אותה, הרי היא התקדשה בקדושת עולי מצרים. והוסיף, שעמ״י עבר שם בדרכו לא״י, ומן הסתם כבש אותה, וא״כ זה עוד צד שזה בגבול עולי מצרים.
ובכפתור ופרח כתב שלגבולות פרשת מסעי יש קדושת א״י, אף שלא נכבשה ואין בה חיוב במצוות, וא״כ זה כולל סיני (ולכאו' זה כרמב״ן, ולא כרשב״ם שאיסור יציאה קשור להפקעת מצוות, ואולי להיפך, יש מצוות התלויות בארץ מדרבנן גם בעבר הירדן המזרחי, אף שזה לא בגבולות הארץ).
הרב זוין (תחומין י, עמ' 21-25, מאמר מטבת תש״ח, סמוך להקמת המדינה) כתב שיש לחלק בין הקדושה העצמית של הארץ- שהתחילה בימי האבות עוד לפני הכיבוש, לחיוב במצוות שחל עם הכיבוש. ולכן גם אם קדושה ראשונה בטלה- לעניין חיוב במצוות, יש קדושה עצמית.
והוסיף שאילת חמורה מכיבוש יחיד ונחשבת בגבול עולי מצרים, גם כי שלמה כבש אותה אחרי כיבוש כל הארץ (בניגוד לסוריה ע״י דוד) וגם כי היא בגבולות הארץ המובטחת (בניגוד לסוריה).
ולגבי עולי בבל, הביא מח' (מור וקציעה, בהרחבות) אם כיבושי החשמונאים קידשו או לא, ודן אם לשיטה שקדשו דין מדינת ישראל זהה לחשמונאים, או שכיוון שכיבוש עולי בבל פסק (בניגוד לזמנם, שהיה רצף), א״א להרחיב את הקדושה. ובנוסף יש דעות בראשונים שצריך קדושה בפה- וגם אם יעשו את זה- אולי צריך לזה בי״ד סמוך.
הרב יעקב אריאל (תשובה באתר כיפה) כתב שזה תלוי בגבולות ההבטחה, ולכן מותר לטייל באילת בוודאי, ואף בסיני, שיש ספק אם הוא בתחום, יש למיקל על מי לסמוך, במיוחד אם יש תועלת לימודית בטיול. (במקוםד אחר כתב שיש פוס' שהחלק הצפוני של חצי האי סיני התקדש, ויש חוקרים שסוברים שזו נחלת שבט שמעון)
לזה יש להוסיף, שהיו ת״ח חשובים שבחרו לגור בחבל סיני עד הגירוש, ו׳מעשה רב' א״כ שסברו למעשה שמותר לגור שם אף בקביעות.
הרב ליאור התיר לצאת לכל מקום שבשלטון יהודי (כרב גורן), ולפי״ז כיום אסור לסיני ולאילת מותר. ובעבר היה מותר גם לסיני.
לסיום הנושא של טיול באילת, שני מעשים מהרב א. ד אוירבך:
הרב שי דאום: פעם בא רב אחד אל מו״ר הרב א. ד אויערבך לשאול אותו מה לעשות כי כל משפחתו המורחבת יוצאת לנופש משפחתי באיילת והוא לא רוצה לצאת לחו״ל. ענה לו הרב אויערבך - תשמור את הפרומקייט שלך למלחמה בטיולים בחו״ל…
הרב ישראל אריאל: אדמו״ר פלוני שלח נציגו לשאול את רא״ד אם יכול לצאת לנפוש בחו״ל. השיבו: יש די והותר אפשרויות נופש בארץ. חזר הנציג אל הרב אויירבאך, וטענת האדמו״ר בפיו: רוצה הוא לנשום את האוויר שנשם הבעש״ט (הרי מולדביה, כמדומני). הגיב רא״ד: אתם עוד לא עליתם לארץ, רק גירשו אתכם מחו״ל.
מקור לסיום אולי לסיים בהקדמת אם הבנים שמחה עם קיום מצוות ישוב הארץ גם בלי כוונה, ושזה גדול מייחודים שצדיקים עושים.
הרחבות ומקורות נוספים:
יחוה דעת ה סימן נז: ועדיין צריכים אנו למודעי בפירוש המאמר כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, שתיבת דומה משמעותה שבאמת אינו כן, וכן כשאמרו כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, משמע שבאמת יש לו אלוה, וזהו היפך המכוון. ופירש ההפלאה שם, כי בודאי אין להעלות על הדעת שקבלת אלהותו יתברך אינה על ידי עשיית וקיום המצות אלא בדירת ארץ ישראל בלבד, אלא האמת היא שהמקבל עליו עול תורה ומצות הוא שיש לו אלוה, ומכל מקום הדר בארץ ישראל אף על פי שפרק מעליו עול תורה ומצות, כיון שקיבל עליו מצות יישוב ארץ ישראל, כבר הוא דומה למי שיש לו אלוה, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים, ואילו הדר בחוץ לארץ אפילו קיבל עליו עול תורה ומצות, ובאמת יש לו אלוה, אף על פי כן כיון שדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שכל הארצות תחת שלטון המזלות, כמו שכתוב אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים וכו'. והם מקבלים השפע מהשי״ת ומשפיעים לתושביהן, ואם כן הם ניזונים על ידי שליח וכו'.
תשובות והנהגות כרך א סימן תתק- מצוות יישוב הארץ בזמן הזה
נראה דכיון דהמצות עשה להתיישב בארץ ישראל היא מקרא ד״והורשתם אותם וישבתם בה", הרי דבפסוק גופא מפורש שהמצוה היא לגרש תחילה שבעה עממין שהם עובדי ע״ז, ומעתה נראה דגם המצוה לדורות היא דוקא אם יכול לגור במקום שלא יושפע מעוברי עבירה, ועיין בספר ויואל משה להגה״ק מסאטמאר זצוק״ל, מאמר ישוב א״י שהאריך להוכיח מדברי הפוסקים שאף להפוסקים דאיכא מצות עשה לעלות לארץ ישראל היינו דוקא כשדעתו לעלות לשם שמיים ולהתעלות בארץ ישראל וכן ציין לפנ״י שלהי כתובות שמבואר כן, ע״ש. ולדברינו מבואר כן מקרא, נמצא לפי זה שאין כאן חובת ציבור בזה״ז, רק יש לדון בכל יחיד ויחיד אם ראוי לו לעלות ארצה, וידוע שבעו״ה כח היצר הרע בארץ הקודש הוא גדול ומושך מאד, מפני שקדושתה רב מאד… המאירי סוף כתובות וז״ל: "וכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל…
ובמק״א הסברתי גדר מצות יישוב ארץ ישראל, שבמשנה ברורה (תקל״א ס״ק י״ד) פירש שאפילו לראות חבירו מותר לצאת מארץ ישראל, ותמוה שלצאת בספינה ע״ש התירו כהאי גוונא ולא לבטל מצות יישוב ארץ ישראל, ונראה להצדיק את הצדיק בעל מ״ב זצ״ל, דכשם שבסוכה נאמר תשבו ויוצא ונוהג כעין ביתו ומספיק בכך, וכן במלואים שנאמר בו תצאו מותר לצאת לדירתו וכמו שהבאנו במועדים וזמנים ח״א סימן ס״ד, כן בארץ ישראל נאמר בו וישבתם, אבל יוצא לסחורה שיוצא גם מביתו, או לדעת המ״ב גם לראות חבירו, ורק לטיול אסור שמבזה קדושת הארץ עם מעלותיה לטיול בעלמא, אבל אין גם בו ביטול מ״ע כיון שדירתו בארץ ויוצא עראי ולפרקים…
וידועים דברי הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, דכמו מצות מילה שהיא מצוה גדולה ומ״מ נדחית כשמתו אחיו מחמת מילה, כך יישוב ארץ ישראל מצוה רבה היא, אבל הרבה מאחינו מתו בזה, ולכן כל זמן שלא יקיים כהנ״ל, אין אני מייעצו לעלות, רק ימתין במקומו עד שיבוא בקרוב בן דוד, וצדקות עשה הקדוש ברוך הוא לישראל שפיזרן עד ביאת הגואל. ועיין בספר ויואל משה מהגה״ק האדמו״ר מסאטמאר רבי יואל טייטלבוים זצ״ל אריכות דברים בגדר מצות ישוב הארץ בזמן הוה וטעם הנמנעים לעלות.
ומרגלא בפי אדוני אבי מורי זצ״ל "מוטב להיות יהודי בחו״ל המשתוקק לעלות ארצה מלהיות יהודי בארץ ישראל שמשתוקק לגור בחו״ל עם חיי נחת ורווחה" ובהשתוקקות לקיים מצוה והכנות כזריזין מקדימין, כמו אברהם אבינו שהשכים בבוקר בזריזות ועסק בהכנות לחבוש חמורו, ואף אלו המשתוקקים להיות ראויים לעלות ארצה, זהו כבר מעין המצוה, ועל זה סמכו רבים מגאוני וצדיקי הדורות שלא עלו לארץ ישראל, ולא נאריך כאן יותר, שבודאי מי שיכול לעלות לארץ ישראל ולעבוד הקדוש ברוך הוא בהיכל קדשו אשריו ואשרי חלקו, רק יזהר שתהא לו עלייה כפשוטו.
מור וקציעה סימן שו: ארץ פלשתים… לענין קדושה ומצות ישובה ודירתה, הדבר פשוט אצלי שהיא יתרה על סוריא וגדלה מעלתה… שכבשוה ישראל עולי מצרים מידם בימי השופטים הראשונים, ככתוב [שופטים א, יח] וילכוד יהודה את עזה וגו'. לכן לא נגרע ערכה משאר כבוש ראשון (דעדיף ודאי מכבוש יחיד דח״ל) אף אם אח״כ פשעו פלשתים מתחת יד ישראל, גם שוב חזרו ולקחו מלכי יהודה הרבה מארצם כמ״ש בדוד ושלמה ועוזיהו, וכל זה ודאי לא כבוש יחיד שמיה אלא כבוש רבים יחשב בלי ספק, אך כבוש ראשון יקרא, ואולי גם בכבוש שני נכלל קצתה, כי מלכי חשמונאי והורדוס, כביר מצאה ידם לכבוש כמה ארצות סביבות א״י, בכל הפאות. והיה כחם יפה וידם תקיפה לכבוש יותר מעולי מצרים, אלא שא״א לברר מה וכמה לקחו מארץ פלשתים בבי״ש.
רמב״ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכה ט - יב
ט-י. אין עשיית יום טוב אחד תלוייה בקריבת המקום, כיצד אם יהיה מקום בינו ובין ירושלם מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו להן שלוחין, אין אומרין שאנשי מקום זה עושין יום טוב אחד, שמי יאמר לנו שהיו השלוחים יוצאין למקום זה, שמא לא היו השלוחים יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהן חייבין לעשות שני ימים… ואילו היה הדבר תלוי בקריבת המקום היו כל בני מצרים עושין יום אחד, שהרי אפשר שיגיעו להם שלוחי תשרי, שאין בין ירושלם ומצרים על דרך אשקלון אלא מהלך שמנה ימים או פחות וכן רוב סוריא, הא למדת שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב.
יא-יב. כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושין שני ימים לעולם… מקום שבינו ובין ירושלם מהלך עשרה ימים בשוה או פחות שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו, רואים אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן עושין יום אחד בלבד… עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם.
חדושי הריטב״א מסכת סוכה דף מג עמוד א
מיהו אכתי ק״ל דהשתא ידעינן בקביעא דירחא מפני החשבון שבידינו אמאי לא דחי שבת יום ראשון שהוא מן התורה דהא אמרת דכל היכי דהוי מדאורייתא וידעינן בקביעא דירחא לית לן גזירה דרבה… וי״ל דטעמא כדפריקו התם במאי דשיילינן אמאי עבדינן תרי יומי ופרקינן משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם… וכך היא תקנתינו ואפילו לדחות מצות עשה של תורה דלמא אתי קלקולא בעידן שמדא, ולא נתכוונו הלל ובית דינו אלא שיהא לנו מועדות על פי בית דין כמצות תורה אבל שננהוג בהם כמנהג אבותינו, ואנו אין לנו אלא כמו שקבעו וגזרו הם, מעתה הרי אנו בעיקר המעשה כאילו אין אנו יודעין בקביעא דירחא ואין הלולב דוחה שבת.
מיהו איכא למידק תינח לבני חו״ל דכי היכי דעבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו הכי נמי לא דחי לולב שבת כמנהגם, אלא לדידהו בני ארץ ישראל דהוו ידעי אבהתהון בקביעא דירחא ועבדי חד יומא ולולב דוחה להם שבת כדאמרינן הכא דאינהו הכי נמי, השתא נמי לידחו כמנהג אבותיהם שהרי מטעם זה אינם עושין אלא יום אחד, שכך היתה תקנת הלל ובית דינו שנלך אחר הרוב וברוב חוצה לארץ לא הוה שלוחין ולא ידעי בקביעא דירחא ומשום הכי עבדינן בכל חוצה לארץ שני ימים כמנהג אבותינו, וברוב ארץ ישראל היו שלוחין מגיעין ויודעין בקביעא דירחא ועושין יום אחד חוץ מראש השנה
שו״ת ארץ צבי חלק א סימן מא
הנה יש לי מבוכה בהמושבות החדשות וקאלאניעס שנבנו מחדש בארץ הקדושה כדת מה לעשות ביום טוב שני של גליות כי בשו״ת שאילת יעב״ץ (סי' קס״ח) כ' דכל עיר חדשה בא״י שלא הי' בזמן שבהמק״ק ובזמן שקידשו ע״פ הראי' צריכין לעשות ב' ימים טובים והוציא כן מרמב״ם… הן אמת כי בריטב״א ר״ה (י״ח א) כ' כיון דרוב א״י הגיעו השלוחין אזלי' בתר רוב ואי״צ לעשות בכל א״י רק יום א' והוא היפך דברי הרמב״ם אמנם מאן ספין ומאן רקיע להכריע בזה הלכה כדברי מי ואם נימא דהלכה כריטב״א משום דבתרא הוא, י״ל כיון שלא הביא דברי רמב״ם ודחאם ש״מ שלא ראם וא״כ אין הלכה כבתרא כמ״ש רמ״א חו״מ (סי' כ״ה ס״ב), ותו דהב״י ז״ל מרא דארעא דישראל כייל לפסוק תמיד כג' פוסקים אלו הרי״ף ורמב״ם והרא״ש, וא״כ אפשר דבהא הלכה כרמב״ם כל שאין הרי״ף ורא״ש נגדו, ובשה״ג להרחיד״א ז״ל כ' שכלל הנ״ל של הב״י ז״ל הוסכם ממאתים רבנים, ותו אולי הלכה כהג' יעב״ץ ז״ל דבתרא הוא:
…אמנם נראה דל״ק דעיקר טעם יום טוב שני משום המנהג כמ״ש מנהג אבותיכם בידיכם והוא מקרא דאל תטוש בפסחים (נ' ב) אך מנהג שאין לו סברא וטעם אין לחוש לו כלל… בא״י שלא הוי מנהג מעולם אי״צ לעשות ב' ימים… ולא דמי למ״ש הרמב״ם בעיר רחוקה ממקום הועד דהתם הי' מנהג אז לעשות ב' ימים ע״כ צריך גם עתה לעשות ב״י משום מנהג אבותינו משא״כ בעיר חדשה, ונפ״מ בתל אביב "ובני ברק" והרבה כיוצא בזה בזמננו דאי״צ לעשות ב' ימים.
שערי תשובה סימן תצו
ע' בשו״ת מהרי״ט צהלין סי' ל״ד עיר עגלון שמעבר לירדן אינם כא״י לענין לעשות שם יום אחד כא״י וצריך לעשות שני ימים כח״ל וע' במור וקציעה סי' ש״ו בקונטרס גדר ישוב א״י הביא מתשובת רדב״ז שעזה דינה כא״י ותשו' מהרי״ט שדינם כח״ל והוא ז״ל האריך לדהות ראיות מהרי״ט ונתחזק במעוז לו' שהיא א״י ע״ש ומכל מקום אפשר שעושים ב' ימים כמש״ל בשם הרמב״ם שאפשר שהשלוחים לא הגיעו לשם
פסקי תשובות סימן תצו
עיין בס' א״י להגרימ״ט שם שמוכיח מראיות חותכות שדעת הריטב״א והראשונים הנ״ל דאזלינן בתר גבולות הארץ הכתובים בתורה, אף על פי שלא כבשום עולי בבל, וע״ש שהסכימו עמו גדולי תורה וביניהם החזו״א…
ואע״פ שבגבולות התורה אינה מא״י מ״מ היה שם ישוב ישראל גם בתקופת עולי בבל והשלוחים הגיעו לשם והרי הוא בחזקת יום אחד ובכלל א״י היא, כ״כ בס' א״י שם ומביא שכן פסקו הגר״ש סלנט ורשל״צ בעל ישא ברכה.
סיכום התוספת לשיעור:
לרמב״ם לכאו' באילת עושים יומיים, כדין כל עיר חדשה, רק עיר שהיתה מיושבת בזמן שגזרו בחו״ל יומיים, ונהגה בפועל יום אחד, עושה יום אחד, אחרת יומיים גם אם היא קרובה לירושלים.
לריטב״א 'לא פלוג' בכל מקום בא״י עושים יום אחד, וכך כתבו הרבה ראשונים, וכך נתפשט המנהג בא״י (ספר א״י לגרימ״ט, ארץ צבי)
ועי' שע״ת תצו, ה, לגבי עבר הירדן שעושים יומיים, וכה״ח סק״ו הביא את הכפתור ופרח שגם שם עושים יום אחד.
ועי' פסת״ש שהביא מספר א״י לגרימ״ט שהולכים לפי גבולות התורה לענין זה, וגם להיפך, כל מקום שהיה מיושב בזמן עולי בבל ובמרחק עשרה ימי הליכה, גם אם הוא לא בגבולות הארץ, עושים יום אחד.
להלכה נוהגים כריטב״א בכל א״י, שהרי לרמב״ם ברוב הארץ יש לנהוג יומיים. ורק בודדים החמירו מספק כרמב״ם- לנהוג כיום חול לגבי התפילות והנחת תפילין, אך להימנע ממלאכות דאו' ודרבנן.
מכאן נדון בעיר אילת ובנגב הדרומי: הגרימ״ט שלח מכתב להרבה מגדולי ישראל, ורובם הכריעו לנהוג בה יום אחד בלבד, כולל החזו״א.
דעת תבואות הארץ שהיא בכלל א״י, עפ״י רס״ג שמעלה עקרבים היא 'עקבה'. ויש שאמרו שבגלל שיושביה היהודים הגיעו מא״י- והמשיכו את מנהגם לנהוג יום אחד, ולכן לא עשו יומיים.
ויש שכתבו לעשות יומיים מספק, וכך הכריעו הגריש״א והגרשז״א, וכ״כ ילקו״י ואול״צ- לכאו' שלא מספק.
ומכאן יש לדון על יציאה לאילת כיציאה לחו״ל- אף שלא בהכרח הסוגיות קשורות אחת לשניה.
הערות מסבב לימוד שני של הנושא:
א. גם לרמב״ן ביציאה זמנית מהארץ אין ביטול ישוב הארץ, ואין את טעמי ביטול מצוות או אווירה חינוכית. וא״כ האיסור הוא איסור קל, לכל היותר מדרבנן, ולא ברור לגמרי למה (אולי תרבות ואווירה חינוכית).
ב. בגיטין- עולי בבל, אולי זה מידת חסידות, או שתלוי בשלטון, שלא היה יהודי, ולא רק בגבולות. הרב חרל״פ במסע המושבות לא נסע דרך עמק בית שאן, אלא הפליג לאורך החוף.
מאמר מתוך אתר דין
מאמרנו השבוע עוסק בגבול בדרום מזרחי של ארץ ישראל, עד היכן בדרום נחשב ארץ ישראל? באיזה ישובים מקיימים מצות ישוב ארץ ישראל? האם מותר לנסוע לטיול לערבה? האם תוצרת הערבה חייבת בתרומות ומעשרות? האם מותר לצרוך תוצרת הערבה בשנת השמיטה הקרובה? מדוע יש המאשרים רק תוצרת הערבה הדרומית? ויש שמאשרים גם תוצרת הערבה תיכונה? ויש שמאשרים גם תוצרת של הערבה הצפונית? מה ההבדל בין הגישות השונות? כיצד נוכל לזהות בימינו את גבולות הארץ? מה ההבדל בין זיהוי מדעי לזיהוי הלכתי? מה גודלו של ארץ ישראל המקראית? האם ארץ אדום התקדשה בימי שלמה המלך או החשמונאים, והיא חלק מארץ ישראל? האם צריך לעשות יום טוב שני באילת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
האם הערבה היא חלק מארץ ישראל?
פרשתנו עוסקת בגבולות ארץ ישראל, במאמרנו השבוע נעסוק בגבול הדרומי של ארץ ישראל בדגש על הערבה. נושא זה אקטואלי במיוחד עכשיו לקראת שנת תשפ״ב הבא עלינו לטובה שהיא שנת השמיטה.
מה הגבול מחייב אותנו?
ישנם דינים רבים הנוגעים לנו בהקשר של גבולות הארץ:
א. מצוות התלויות בארץ, כגון חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, איסור עבודת הארץ בשנת השמיטה, ואיסור אכילת התוצרת שגדלה בשנת השמיטה באיסור, או משום איסור ספיחין [איסור על ירקות וקטניות שגדלו בשנת השמיטה גם אם גדלו מעצמם]. ועלינו לברר עד היכן נוהגים חיובים אלו?
ב. יש איסור לצאת מארץ ישראל לחו״ל ללא צורך המוגדר הלכתי כצורך, ויש צורך לברר עד היכן בדרום הארץ ניתן לצאת ללא חשש.
ג. האם יש חיוב יום טוב שני במקומות שאינם ארץ ישראל?
ד. האם יש מצוות ישוב ארץ ישראל במקומות אלו?
השאלה המעשית העיקרית הוא מה דינו של הערבה, איזור הערבה הוא איזור פורה מאד, והתוצרת משובחת מאד, בחלקו הגדול מיועד ליצוא בפרט לאירופה למלונות וחניות יוקרה. בשנת השמיטה ועדות הכשרות לוקחים מחלקים מסוימים של הערבה, ובשנים אלו חלק ניכר מהתוצרת נועד דוקא לספק את התוצרת של שומרי השמיטה.
קיימים חלקים שונים בערבה, אשר וועדי הכשרות השונים חלוקים בדעתם מאיזה חלקים ניתן לקחת ללא חשש, לעיתים אנחנו מוצאים ברשתות המזון מוצר או ירקות בתוספת הערה: יבול ערבה צפונית; ערבה תיכונה; ערבה דרומית; או שמסומן שם הישוב ממנו בה גודל המוצר, כאשר כוונת הכשרות לציין שאם הנכם סוברים שמקום זה הוא חו״ל, ניתן להשתמש במוצר ללא חשש. במאמר הבא נעשה סדר בדברים.
בשנת השמיטה במיוחד מאמר זה יכול להיות נוגע גם לתושבי חו״ל, למשל בשמיטה קודמת שמענו כי רשת מזון גדולה מנוי יורק רכשה את כל הגזר מקיבוץ ישראלי אשר לא היו לסחורתו ביקוש בארץ ישראל מטעמי כשרות, וכך שבעוד בשנה רגילה בחו״ל אין צורך בכשרות על פירות וירקות, בשנת השמיטה במיוחד יש לשים לב שלא מדובר בתוצרת ישראלית של מגדלים שלא שמרו שמיטה כדין, [גם בשאר השנים כאשר רוכשים תוצרת ישראלית בחו״ל יש לודא שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות, או לחילופין להפריש לבד בבית].
תיאור הגבול הדרומי
בפרשה נאמר (לד ג-ה): 'וְהָיָה לָכֶם פְּאַת־ נֶגֶב מִמִּדְבַּר־ צִן עַל־ יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם־ הַמֶּלַח קֵֽדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּֽוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר־ אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹֽנָה: וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּֽמָּה'.
רש״י מפרש שהלשון 'ונסב' מורה שהגבול התרחב וחלקים נוספים הם מארץ ישראל, למשל לאחר שהתורה מתארת שהגבול התחיל בים המלח כאשר נאמר 'ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים', אנחנו יודעים שמעלה עקרבים הוא נקודה הדרומית לים המלח, והגבול הוסיף שטח נוסף לא״י לכיוון דרום עד דרומית למעלה עקרבים.
התורה מציינת כי הגבול הדרומי מצוי לאורך מדבר צין המצויה ע״י ממלכת אדום הקדומה. ומציינת את הנקודות שבה הגבול עובר, שרובן אינן מוכרות לנו ברמת סבירות הלכתית מספקת. אולם אנחנו יודעים שהגבול הוסיף שטחים דרומית לים המלח, ועלינו לברר היכן הם.
הגרי״מ טיקוצינסקי (ארץ ישראל סי' כו אות ב) סבר שמעלה עקרבים הוא העיר עקבה בדרום ירדן שלחוף ים סוף, וסבר שהגבול המשיך מקצה ים המלח בקו דרומי עם נטיה קלה מערבה לאורך נחל הערבה עד איזור עקבה. וכן סבר הגר״פ אפשטיין גאב״ד בד״צ העדה החרדית ירושלים, וע״פ הכרעתו הבד״צ התייחס לערבה כארץ ישראל, ונמנעו בשנת השמיטה לאשר תוצרת ממקומות אלו. אולם כל שאר פוסקי זמנינו חלוקים על כך, וסוברים שאין לזהות את העיר עקבה עם מעלה עקרבים, ולדעתם אין להרחיק את גבול ארץ ישראל כל כך דרומה.
בשלב מסוים בד״צ העדה החרדית החליטו סוגיא זו שוב, והגר״י ליברמן (משנת יוסף ב עמ' קכו) טען שמכיוון שהתורה קוראת לגבול זה 'פאת נגב'- הגבול הדרומי ולא המשך של הגבול המערבי, בהכרח שהגבול חייב להיות נטוי לכיוון מערב לפחות 90 מעלות, משום שאם הקו ממשיך ללכת בעיקר לכיוון דרום ראוי לקרוא לו גבול מערבי ולא גבול דרומי. ומשכך עלינו למצוא את הנקודה הכי דרומית מזרחית של ים המלח, ומשם למתוח קו נטוי 90 מעלות מערבה, וכל מה שמתחת קו זה הרי הוא ודאי חו״ל.
כאשר באים לשער את קצה ים המלח, עלינו לקחת בחשבון שמפלס ים המלח משתנה מאד בהתאם לשנים מרובות גשמי ברכה ובצורת. [מלבד הירידה החדה מאז בנית סכר דגניה והקמת מפעלי ים המלח, המורידים את המפלס במהירות]. ונחלקו הדעות עד איזה גובה ניתן לשער כי בעבר היה מפלס ים המלח. והדבר משנה דינם של איזורים שונים בדרום ים המלח, אולם בכל מקרה ע״פ חשבון זה רוב הערבה הוא מחוץ לגבולות ארץ ישראל.
המנחת יצחק גאב״ד העדה החרדית קיבל טענה זו, ובעקבות כך מאשרים בעדה החרדית את מרבית תוצרת הערבה לשימוש בשנת השמיטה, ומתייחסים למרבית הערבה כחו״ל גמור לקולא ולחומרא.
אולם פוסקים אחרים בפרט הגרי״ש אלישיב סברו שאין לנו יכולת לקבוע מדוע התורה בחרה לקרוא לגבול דרומית לים המלח גבול דרומי, וכל שהקו נטוי מעט מערבה אפשר לקרוא לו גבול דרום, ולכן לא קיבלו את הסברה הנ״ל.
לסיכום: למעשה בימינו ניתן לזהות ברמת סבירות הלכתית רק שתי נקודות, קצה ים המלח, ונחל מצרים בקצה המערבי של הגבול הדרומי, שבו נחלקו הראשונים האם מדובר בזרוע המזרחית של הנילוס או בואדי אל עריש, אולם בתוואי העובר ביניהם אין לנו זיהוי מוסמך. מאידך מלשון הפסוק אנחנו יודעים שהגבול התרחב לכיוון דרום, אולם לא ידוע לנו כמה דרומית מים המלח הגבול התרחב.
ההבדל בין זיהוי מדעי לזיהוי הלכתי
בטרם באים לברר את הגבול ההלכתי, ומה נקרא ודאי ארץ ישראל, מה נקרא ספק ארץ ישראל, ומה נקרא ודאי חוץ לארץ, יש להקדים שתי הקדמות:
א. חלק גדול מגבולות הארץ לא זכינו שיהיו ברורים לנו הלכתית, ועל חלקים גדולים בצפון ובדרום אין לנו ידיעה ברורה האם הם בארץ ישראל או לא.
ובנוסף מובא בחז״ל על מובלעות רבות שהיו בתוך ארץ ישראל שלא קדשו אותם, וגבולות מובלעות אלו אינם מוגדרות, למשל גם אם נזהה בוודאות נקודה שהיא בית שאן, כפר לודים הסמוכה ללוד, בית גוברין, קיסריה, ועוד, מקומות שלא התקדשו, עדיין לא ידוע לנו מה גודל המובלעת ומה המרחק מנקודה זו שהלכות ארץ ישראל לא נוהגות בה.
בספקות כגון אלו הכריעו פוסקי זמנינו שלא אומרים ספק מדרבנן לקולא, משום שספק זה נחשב ספק של אי ידיעה 'ספק השוטים' בלשון הפוסקים, שאינו ספק שבו נתיר אף איסור דרבנן.
אמנם בחלק מהראיות שנביא לקמן כתבו הפוסקים שאף שאינו מגדיר לנו את הגבולות, ויש לנו ספק בהגדרת ראיה זו, הראיה מועילה להחשיב את המקום כספק, וחזקת ארץ ישראל נחשבת עד המקום של הראיה. ולכן אם יש לנו מקור כי ארץ ישראל מגיעה בערך עד 80-100 ק״מ אוירי דרומית לעיר חברון, אף שאי אפשר לקבוע ע״פ זאת גבול ברור, מעבר לכך נוכל להחשיבו שיש כאן ספק. בדומה לכך אם יש לנו מקור שארץ ישראל מצוי בין קוי הרוחב 30-35, גם אם יש לנו ספקות שונים בהגדרת הדברים, וחלק ידוע לנו שיש מקומות שהם ארץ ישראל מחוץ לקו זה, לפחות נוכל לומר שמחוץ לקו אינו בחזקת ארץ ישראל, ולכל היותר הוא ספק.
ב. נקודה נוספת שחשוב להדגיש מדוע יש כל כך הרבה חילוקי דעות בין ארכיאולוגים והיסטוריונים לבין ההלכה בענין הגבולות? והתשובה היא כי ארכיאולוג והיסטוריון אינו מחוייב להוכחה ברורה, אלא הוא מנסה לשער ולבנות את המפה הכי הגיונית ע״פ הכלים שיש לו. ולכן הוא מעלה השערות שונות, ומחפש את ההשערה שנראית לו קרובה ביותר לאמת.
למשל כאשר יש ישוב בעל שם עם צליל של עיר קדומה שבאופן כללי מתאים שהיה באיזור, או שימצא חרס עם שם העיר הקדום, החוקר יקבע זאת כעובדה כל עוד ואין השערה מסתברת יותר, על אף שידוע לנו שיתכן והשם נובע ממקור אחר בכלל, וכן שערים וישובים נחרבו ונבנו מחדש במקומות שונים מהמקום הראשוני. וידוע לנו על חרסים שנדדו ממקום למקום, וכדומה. ואכן כאשר ימצא החוקר מקום שונה עם השערות יותר חזקות, יעזוב את ההשערה הראשונה ויקבע שמיקומו של העיר מצוי במיקום השני, וכן הלאה.
בעוד שמבחינה הלכתית צריך להביא ראיה התקפה ע״פ כללי ההלכה, ואנחנו לא יכולים לקבוע את ההלכה ע״פ ההשערה שתקפה רק משום שאין לנו השערה טובה יותר להסתמך עליו. ראה בענין חזון איש (שביעית סי' ג ס״ק יח-יט) ועוד.
נקודה נוספת הוא שהמדע מתייחס בזלזול רב לממצאים שנכתבו בחז״ל, ובכבוד מוגזם לממצאים שונים שנכתבו למשל ע״י סופרי מלך מסוים, כאשר ידוע לנו שכל סופר האדיר את מלכו בהתעלם בצורה מוחלטת מהאמת. וכמובן בהלכה היחס הוא הפוך.
זיהוי הגבול ע״פ המרחק מחברון
הגאון רבי חיים גריינמן זצ״ל (חידושים וביאורים מכות ט:) הציע פתרון לברר היכן הגבול הדרומי, ע״פ דברי הגמרא (מכות ט:) שנלמד מהפסוק העוסקת במיקום ערי המקלט (דברים יט ג): 'וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ' ולומדת הגמרא שהמרחק מדרום ארץ ישראל עד העיר המקלט הראשון צריך שיהיה שווה למרחק שבין עיר המקלט השני, ומרחק זה יהיה בין העיר המקלט השני לעיר המקלט השלישי, וכן מרחק זה יהיה בין עיר המקלט השלישי עד קצה הגבול הצפוני. [למעשה לפי חשבון זה יוצא שעל רוצח בשגגה בגבול הדרומי צריך לברוח מרחק גדול [80 ק״מ] עד שהוא מגיע לעיר מקלט, בעוד שרוצח בשגגה במרכז הארץ בין ערי המקלט צריך לברוח לכל היותר 40 ק״מ, לא נכנס כרגע לקושיא זו, אולם בגמרא מפורש שאלו המרחקים].
בארץ ישראל היו שלשה ערי מקלט חברון שכם וקדש שבהר נפתלי, הערים חברון שכם מוכרות לנו היטב ויש לנו מסורת רצופה וברורה לגבי מיקומם, ולכן עלינו למדוד את המרחק בין חברון לשכם, ובכך נוכל לדעת את המרחק בין חברון לגבול הדרומי.
המרחק בין העיר העתיקה של חברון לעיר העתיקה של שכם הוא בערך 80 ק״מ, ע״פ החשבון הזה הגבול הדרומי של ארץ ישראל אמור להיות בערך 80 ק״מ דרומית לחברון. ועובר צפונית לישוב חצבה ודרומית לישוב שדה בוקר. אם נשער מרחק של בערך 100 ק״מ הגבול הדרומי נמצא בערך בקו הישובים ספיר ומצפה רמון.
אם נקבל את הנחת החוקרים כי תל קדש ברמות נפתלי היא עיר המקלט קדש, הרי שהמרחק בין שכם לקדש הוא בערך 100 ק״מ, ולפי השערה זו הגבול הצפוני בהנחה שהוא בערך 80 ק״מ אמור להיות באיזור העיר בירות, ובהנחה שהוא בערך 100 ק״מ הגבול הצפוני הוא דרומית מעט לעיר ג׳בל בלבנון. נתון שיכול להסתדר ע״פ שיטות מסוימות בגבול הצפוני. [אך שיטה זו אינה מסתדרת עם השיטות שהגבול הצפוני הגיע עד לפרת [בחלקו הסורי] ואנטיוכיה וטורוס אמנוס [בגבול סוריה תורכיה בצפון מערב חופי הים התיכון]].
מעלה של ראיה זו על ראיות אחרות, הוא משום שראיה זו נלמדת מפסק הלכה שנפסק למעשה, בעוד שעל ראיות שנלמדו מדברי אגדה קיימת הכלל (ראה ירושלמי פ״ב ה״ד; רשב״א ח״א סי' נ; רא״ש כלל יג סי' כא) שאין למדים מדברי אגדה הלכה למעשה.
אולם יש לקחת בחשבון מספר הערות על שיטת חישוב זה, כי בעוד שאת המדידות בצענו במרחק אוירי, את המדידות בזמנם עשו ע״פ הדרכים העתיקות, ועיקולי הדרך השונים. אך מצד שני הרמב״ם (רוצח פ״ח ה״ה) פסק שהדרכים לעיר מקלט היו ישרות, וכאשר בתוואי הדרך היה גיא או נהר עשו גשר מעליו, הרי שניסו ליצור דרכים ישרות ככל שניתן מבחינה טופוגרפית אל עיר המקלט, וניתן לקבל כיוון כללי מהגבולות הללו.
ובנוסף יתכן כי חישבו רק את קצה הישוב בגבול הדרומי, ולא את המדבר שאינו ראוי לישוב.
כמובן שראיה זו אינה יכולה להראות את התוואי המלא של הגבול עד היכן מגיעה, היכן מצטמצמת לכיוון צפון, והיכן יש יציאה מהגבול לכיוון דרום.
אולם בכל אופן יש מפוסקי זמנינו שסמכו על ראיה זו כדי לקבוע שדרומית מהמרחק שבין חברון לשכם נוכל לפחות להחשיבו כספק, וחזקת ארץ ישראל הוא רק עד איזור זה.
קוי הרוחב של ארץ ישראל
הרמב״ם (קידוש החודש פי״ח הט״ז) כתב, שארץ ישראל נמצאת בין קו רוחב 30 לקו רוחב 35, ולפי זה נוכל למצוא בקלות את גבולות הארץ. והובאו דבריו לגבי גבולות ארץ ישראל בכפתור ופרח (פ״ט) ובמור קציעה (או״ח סי' שו). קו 30 עובר צפונית לישוב לוטן בערבה הדרומית, ודרומית לישובים נווה חריף ונאות סמדר שברמת הנגב. למעשה הורה הגרי״ש אלישיב כי דרומית לקו זה ניתן להחשיבו כחוץ לארץ, ובשמיטה מותר לקנות שם סחורה ללא חשש.
כמובן גם שראיה זו אינה יכולה להראות את התוואי המלא של הגבול עד היכן מגיעה, היכן מצטמצמת לכיוון צפון, והיכן יש יציאה מהגבול לכיוון דרום.
אולם מכיון שהרמב״ם כתב דבריו בהלכות קידוש החודש, ולא לגבי גבולות הארץ, וגם שם כתב הרמב״ם בדין שכתב שם שאין בו נפקא מינה למעשה, אלא כתבו להגדיל תורה ולהאדירה. [שידעו אנשים שחיים בקוי רוחב אלו כיצד ניתן לשער ראית הלבנה לגבי קידוש החודש]. ולכן יתכן שהרמב״ם לא התכוון לכתוב את דבריו בדקדוק שמעלה זו היא ארץ ישראל ומעבר למעלה זו היא חו״ל אלא בקירוב. בנוסף יש הטוענים שחשבון המעלות של הרמב״ם היה מעט שונה מהחישוב שלנו.
ומכל מקום ניתן להוכיח מכאן איזור משוער ולדון שמעבר לאיזור זה יש כאן כבר ספק, או יתירה מכך הוא כבר אינו בחזקת ארץ ישראל, ועלינו להביא ראיה שהגבול ממשיך הלאה.
כסיוע לכך יש להביא את הוראות החזון איש (כפי שנמסרה להרב קלמן כהנא) שהישוב יטבתה היא בודאי חו״ל, למעשה בזמנו הישוב היחיד בערבה היה יטבתה, כך שהחזון איש לא בא לומר שיש בעיה צפונית ליטבתה, אולם מכל מקום פוסקי זמנינו כתבו כי יטבתה בודאי מותרת שכבר הורה זקן.
מוקפת נהרות
הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א (דרך אמונה פ״א ה״ז בה״ל ד״ה מאשקלון) ניסה למצוא את גבולות הארץ בהסתמך על דברי הגמרא (ב״ב עד:) שאת ארץ ישראל מקיפים ימים ונהרות מכל הכיוונים, ביסוד דבריו שם הוכיח שיש נחל היוצא מנקודה מסוימת ונשפך לים המלח, ובמקביל יוצא מאיזור זה ונשפך לים התיכון, ולכן חיפש במפה תוואי טופוגרפי אפשרי לנחלים אלו, והוא מציין שני אפשרויות, או את התוואי של נחל צין מים המלח עד ואדי אל עריש, או תוואי לאורך נחל הערבה נחל נקרות נחל רמון ונחל ניצנה עד ואדי אל עריש. נציין שהתוואי של נחל צין די תואם את החשבון של 'ושלשת'.
ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה
בחז״ל מובא במקומות רבים שארץ ישראל היא 400 פרסה על 400 פרסה, פרסה היא 4 מיל, וכל מיל הוא בין ק״מ ל1. 2 ק״מ, כך שארץ ישראל אמור להיות 1600 ק״מ על 1600 ק״מ, מרחק זה אינו מתאים לידוע לנו, ע״פ מרחק אווירי. ויש שכתבו שאלו גבולות הבטחה לעתיד לבא, אולם עדיין לכאורה המרחקים גדולים מדי.
הכפתור ופרח עמד על כך וכתב שמצפון לדרום השיעור של 400 פרסה ובתנאי שנחשב פרסה של ב' מיל. האחרונים עמדו על כך שלכאורה לא מצינו מקום שבו קיים פרסה של ב' מיל, ויש לעיין מה מקורו. מכל מקום לשיטתו שהגבול הצפוני הוא בטורוס אמנוס ואנטיוכיה שבדרום תורכיה בצפון מערב חופי הים התיכון, ולשם המרחק האוירי מקו 30 הוא מעט יותר מ720 ק״מ, ואם נוסיף שהדרך בפועל ארוך יותר מקו אוירי, ניתן בהחלט להבין שזהו אורכו של ארץ ישראל. גם לגבי רוחבו של ארץ ישראל, לפי השיטות שנחל מצרים הוא הזרוע המזרחית של הנילוס, כאשר נמתח קו ישר עד נקודה בדרום המקבילה לפרת הסורי יצא בערך 800 ק״מ, ולפי זה צריך לומר שהשיעור כולל את עבר הירדן המזרחי.
היעב״ץ (מור וקציעה או״ח סי' שו) עמד על כך שלדברי הרמב״ם שארץ ישראל היא מקו רוחב 35 עד קו רוחב 30 אינו יכול להיות 400 פרסה, והוא מחשב שם שמירושלים עד הפרת יש 150 פרסה, ולכן הוא מסיק שמירושלים עד הדרום צריך להיות 250 פרסה נוספים, אולם הוא מקשה על כך שירושלים אמור להיות במרכז הארץ, וכן מקשה שם קושיות נוספות ולמעשה נשאר בצ״ע על השיעור הנ״ל.
יש המבארים שיעור זה ע״פ דברי הגמרא (גיטין נז.) שארץ ישראל קרויה ארץ הצבי, משום שלעור הצבי יש תכונה שבעודו על בשר הצבי היא מכסה את העור, וכאשר מפשיטים אותה היא מתכווצת ויותר אין בה שטח היכול לכסות את הבשר, כך ארץ ישראל כאשר בניה עליה היא מתרחבת, וכאשר בניה גולים הארץ מצטמקת, ושיעורה קטן ביותר.
האם כל הגבול הדרומי התקדש בפועל
עד כאן דברנו לגבי גבולות ארץ ישראל, אולם עדיין עלינו לברר האם כל הגבול נכבש ע״י עולי מצרים וע״י עולי בבל, במאמר זה לא נרחיב על כך את הדיבור, אולם המקובל הוא שבעוד שבנגב המערבי אכן יש מקומות שלא התקדשו אף שהם כלולים בגבול המקורי, בנגב המזרחי כל האמור בגבול התקדש.
אמנם יש שיטה נוספת והוא דעת היעב״ץ (מור וקציעה או״ח סי' שו) הסובר שעם ישראל כבש את אדום בימי שלמה ועוזיהו והחשמונאים בבית שני וקידשו את השטח בקדושה גמורה, וכיון שהיה לאחר שכל ארץ ישראל נכבש כבר היה כיבוש רבים, ולכן הוא חייב בכל המצוות התלויות בארץ אף שאינו בגבולות של פרשת מסעי. אולם הוא מוסיף ומחדש שהכיבוש חייב להשאר בידי ישראל במשך כל התקופה עד החורבן, ובכך הוא מחלק בין הר שעיר שנתקיים בו הקללה ונהפך למדבר שממה שאינה ראויה לישוב שהיא חו״ל לכל דבר, לבין שדה אדום שהתקדשה וישבו בה ישראל עד החורבן. ולכאורה שדה אדום זהו הערבה.
במהלך דומה נוקט הגרמ״מ קארפ (משמרת שביעית קו' הגבול הדרומי) ולדבריו כל הערבה עד אילת קדושה בקדושת ארץ ישראל משום שנתקדש בימי שלמה המלך ועוד, וכן בימי החשמונאים.
אולם למעשה פוסקי זמנינו סוברים שאין לחשוש לסברא זו, ומעבר לקו 30 אין ועד כשרות האוסר להביא תוצרת בשנת השמיטה.
סיכום
למעשה יש ספק גדול על הערבה האם הוא בכלל ארץ ישראל, או שהוא בודאי חו״ל, וככל שיורדים יותר דרומה, הספק גדול יותר שהוא חו״ל, וכפי שפירטנו יש כמה נקודות שבהם יש יותר מקום להסתפק, המיקל לאכול מהערבה הצפונית מהישובים שהותרו ע״י חלק מועדי הכשרות יש לו על מה לסמוך, ומאידך המחמיר עד קו 30 תבא עליו ברכה. דרומית לקו 30 כמעט כל פוסקי זמנינו פסקו שהוא חו״ל גמור.
לגבי איסור יציאה לחו״ל, ומצוות ישוב ארץ ישראל, עדיף שלא להתיישב במקומות אלו, כיון שלכל הדעות הוא יש בכך ספק.
לגבי יום טוב שני, נחלקו הדעות האם יש חיוב יום טוב שני באילת, ויסוד המחלוקת הוא שאם נניח שישבו יהודים באילת בימי הבית, ושלוחי בית דין הגיעו לשם (כדברי היעב״ץ הנ״ל) דעת הרמב״ם (קידוש החודש פ״ה ה״ח) שלא נוהג שם יום טוב שני, ודעת הריטב״א (ר״ה יח.) שנוהג שם יום טוב שני.
שיטת המנחת שלמה (ח״ב סי' מו) שיש לנהוג שם יום אחד, וכך ניתן להבין מדברי החזון איש (או״ח סי' קלב סק״ב).
שיטת האור לציון (ח״ג פכג הערה יב) שאמנם מי שמתיישב באילת בצורה קבועה חייב לעשות יום טוב שני, אך כל עוד והמנהג באילת הוא כדעת המקילים מותר לאדם הבא בצורה זמנית לאילת לנהוג בו כיום חול אף בפהרסיה, ולא נאמרו עליו דיני המגיע לחו״ל ביום טוב שני.
שיטת הגר״מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח״ג סי' שלב) שיש חיוב גמור לעשות יום טוב שני באילת.
הצטרף לדיון: הרב מרדכי עמנואל
מה שכתבו בשם הגרי״ש אלישיב זצ״ל איננו מדוייק. כפי ששמעתי מפיו הרי: א. אילת היא ספק א״י. ב. גם מעבר לנחל הערבה מזרחה יש להחמיר במצוות התלויות בארץ ובשמיטה ואיסור ספיחין. ג. החזו״א הורה לנהוג יום טוב שני באילת, ואסר לסוע לשם באסרו חג…
לשאלת השואל:
לגבי אילת. השאלה הייתה על אוצר בית דין של מיץ תפוזים בשנת תשנ״ה. הגענו להסכם עם חברת שק״ם על הפצת המיץ בארץ בתנאי אוצר בית דין. אמנם השק״ם טענו שיש להם גם סניף באילת, ורק אם סניף זה יכלל בהסכם ויקבל מיץ שביעית הם מסכימים, ואם לא – ההסכם יתבטל. ושאלתי את מרן הרב אלישיב זצ״ל ואמר: אילת? הרי אילת היא ספק ארץ ישראל.
שאלתי: הרי אומרים בשם הרב שאילת והערבה הדרומית היא חו״ל ואפשר לקחת משם בשמיטה? והרב לא ענה על השאלה. ואח״כ דן לפי הדעה שמותר לאוצר בית דין להוציא פירות שביעית לחו״ל ליהודים כי אין באוצר בית דין איסור סחורה [ראה פסחים נב ע״ב רב ספרא וכו' שהוציא לסחורה], וכן דעת הצפנת פענח שרב ספרא הוציא למובלעת של חו״ל שהייתה באותו שלטון של מלך מארץ ישראל כלומר באותה מדינה, וגם אילת נמצאת בשלטון ישראלי. וסיכם הגרי״ש אלישיב: אילת היא ספק ארץ ישראל, וכן הסיבות הנ״ל. לכן אם אי אפשר להוציא את הסניף של אילת, כי אז ההסכם יתבטל, לכן אפשר לעשות את ההסכם של אוצר בית דין עם השק״ם, והמיץ יגיע גם לאילת.
ולגבי יציאה לאילת ויטבתה התיר לצורך מצווה כגון למשגיחים שהיו צריכים להגיע לשם ולהשגיח. [כך מסר מקורבו ר' אריק שאול ז״ל] בהמשך, פירסם הרב אפרתי שליט״א שאין צורך לעשר מהערבה הדרומית מדרום לקו רוחב שלושים, ומחיתי על הוראתו שהרי לפי הגרי״ש אלישיב מדובר בספק חו״ל, והיו חליפת מכתבים בעניין, שהרי כפי ששמעתי מהגרי״ש אלישיב אילת היא ספק ארץ ישראל. ואכן בסופו של דבר השתכנעו בבד״צ מחזיקי הדת ושלחו את הגאון הרב מרדכי אייכלר שליט״א שישאל אותו. והוא שאל על פירות, והשיב לו כך: אפילו מי שסובר שהערבה הדרומית היא חו״ל צריך לעשר משום שמדובר במקומות הסמוכים. והרב אייכלר לא שאל על ירקות [כגון: בצל] שגדלים שם. לדבריו כי בד״צ בעלז לא ביקשו ממנו לשאול.
והנה בחיי חיותו של הגרי״ש פרסם הרב אפרתי שלדעת הרב אלישיב, יש לעשר את התפוחי אדמה שגדלים שם כיון שהם נשטפים ונארזים בארץ, ואילו לאחרונה פירסם ביהמ״ד של הרב אפרתי שאת הבצלים בערבה הדרומית יש לעשר כיון שהבצלצלים שמהם מגדלים את הבצל באזור אילת הם באים מגידולי ארץ ישראל.
ולגבי הערבה המזרחית בשמיטת תשמ״ז הבד״צ עדה חרדית לקח מאזור מעבר לנחל הערבה מזרחה, [ליד עין יהב] וקראו אז לנחל הערבה 'הירדן'. ובתור מפקח של המועצה הדתית ירושלים התכוננו לקראת שמיטת תשנ״ד, וגם קבלתי מהגר״ח קניבסקי מפה לפי שיטתו. והרב אלישיב הסכים לסמוך עליה ולקחת ממערב לנחל הערבה עד נחל צין רק בעציץ שאינו נקוב שאין העלים יוצאים החוצה, וגם זה רק לכשרות רגילה, ולכן ההצעה ירדה מהפרק, שהרי כשרות רגילה בין כה היא מקבלת תוצרת היתר מכירה.
ושאלתי את הגרי״ש אלישיב לגבי מה שהבד״צ לוקחים ממזרח לנחל הערבה, והשיב הגרי״ש אלישיב שאין הבדל בין צד מערב של נחל הערבה לצד מזרח, ושניהם אסורים.
לכן לא היה אפשרות למועצה הדתית ולרבנות ירושלים לקחת בשנת שמיטה תשנ״ד מהשטחים שהבד״צ ע״ח אישר לשמיטה ממזרח לנחל הערבה.
וגם מה שאישר הרב לנדא זצ״ל רב בני ברק מפארן לא אישר הרב אלישיב [ובערב שמיטה תשפ״ב התברר שמי שאישר את פארן שהיא חו״ל היה הגאון רבי יהודה שפירא זצ״ל רב ביכ״נ לדרמן בבני ברק, ולדעתי טעמו היה שפארן היא דרומית לפטרה שלפי יוסף בן מתתיהו היא רקם של המשנה, ורקם כדרום (גיטין ב ע״א)].
ובשמיטה תשע״ה אישר הרב אפרתי שטחים במובלעת שממזרח לנחל הערבה ליד צופר למרות שהם צפונה מקו רוחב 30 וראה בספר שבות יצחק שביעית לרב יצחק דרזי שליט״א מה שהאריך לדחות היתר זה. וכתב שהסכים עמו הגר״ח קניבסקי, וכאמור כן שמעתי מהגרי״ש לאסור כנ״ל. ובשמיטת תשפ״ב החזירו את השטחים שליד צופר לממלכת ירדן והשאלה על מובלעת צופר כבר לא למעשה כי כל החממות שם פורקו. אבל המובלעת של מזרח עין יהב הוא עדיין שאלה למעשה. ולפי הגרי״ש אלישיב אסור לקחת משם בשמיטה, והבד״צ ע״ח לוקח משם בעיקר ירק עלים שצריכים פיקוח בגידול זאת בטענה שמסוכן להכניס משגיחים לאזורים ערבים. ולגבי מעשרות האם הבד״צ מעשרים ממה שגדל במובלעת של עין יהב איני יודע.
נשלח על ידי: חנניה פולק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה