**הנורה שעלתה 29 סנט / הרב אליהו טרבלסי**
בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם. הטייסים הורידו את כן הנסע לקראת הנחיתה, ואז הבחינו במשהו קטן ומטריד: נורית ירוקה אחת לא נדלקה.
הנורה הזאת הייתה אמורה להודיע להם שהגלגל הקדמי ירד וננעל במקומו. הם לא ידעו אם יש בעיה בגלגל, או שפשוט הנורה שרופה. אז הם ביטלו את הנחיתה, טיפסו לגובה 2, 000 רגל, הפעילו את הטייס האוטומטי והתחילו לבדוק. ומכאן התחיל אחד הסיפורים המצמררים בתולדות התעופה.
**כולם הסתכלו על אותה נורה**
הקברניט בדק. הקצין הראשי בדק. מהנדס הטיסה ניסה לבדוק אם כן הנסע באמת ירד. הם הוציאו את מכלול הנורה מלוח המכשירים, ניסו להחזיר אותו, סובבו אותו, התעסקו איתו. בשלב מסוים מהנדס הטיסה ירד אל התא שמתחת לתא הטייס כדי לבדוק דרך החלונית אם הגלגל הקדמי אכן נעול.
כלומר, הצוות עשה משהו שנראה מקצועי לחלוטין: הייתה תקלה, הם טיפלו בה. רק שבינתיים קרה דבר אחר — איש לא שם לב שהמטוס התחיל לרדת. מסיבה שלא הוכרעה בוודאות, הטייס האוטומטי הפסיק לשמור על הגובה. המטוס ירד לאט כל כך, שהצוות השקוע בבעיה כמעט לא הרגיש בכך.
2, 000 רגל. 1, 800. 1, 500. 1, 000…
ברקע נשמעו אפילו התרעות, אבל תשומת הלב הייתה במקום אחר. עד שאחד מאנשי הצוות שאל: ״אנחנו עדיין בגובה 2, 000, נכון? ״ שניות לאחר מכן המטוס פגע בביצות האוורגליידס. 101 בני אדם נהרגו.
ומה הייתה התקלה בגלגל? לא הייתה תקלה בגלגל. כן הנסע היה למטה ונעול. הבעיה הייתה בנורית החיווי.
החקירה קבעה שהסיבה הסבירה לתאונה הייתה כישלון הצוות לעקוב אחרי מכשירי הטיסה בארבע הדקות האחרונות, משום שכולם היו שקועים בתקלה בנורה של כן הנסע. המקרה הפך לדוגמה קלאסית למה שמכונה בעולם גורמי האנוש cognitive lockup — מצב שבו אדם ננעל על משימה אחת ומתקשה להעביר את תשומת הלב למשימה חשובה יותר.
ויש פרט כמעט אכזרי בסיפור הזה. החלק התקול היה בסך הכול נורה קטנה. הבעיה שעליה התרכז כל תא הטייס הייתה שולית. המטוס עצמו היה תקין. ופה, לדעתי, הסיפור הזה מפסיק להיות שיעור בתעופה. הוא מתחיל להיות שיעור באלול.
**אפשר להיות עסוק מאוד — ולרדת בגובה**
אחת האשליות המסוכנות בחיים היא שאם אני עסוק בדברים חשובים, כנראה שאני מתקדם. אבל אלה שני דברים שונים. אפשר להיות עסוק מאוד ועדיין לא לשים לב שהמטוס יורד.
אני מטפל בפרנסה. מטפל בילדים. עונה להודעות. מסדר עניינים בבית הכנסת. פותר בעיות בעבודה. רץ מפגישה לפגישה. אפילו עושה חסד. הכול אמיתי. הכול חשוב. ובכל זאת, אדם יכול לעצור אחרי שנה ולגלות:
רגע. ומה קרה לתפילה שלי? ומה קרה לזוגיות שלי? מתי בפעם האחרונה ישבתי באמת עם אחד הילדים? מה קרה לקביעות שהייתה לי בלימוד? מה קרה לסבלנות שלי? מה קרה לי?
לא עשיתי שום דבר נורא. פשוט הייתי עסוק בנורה.
רבי יהודה הנשיא אומר בפרקי אבות: ״והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. ״ אנחנו בדרך כלל קוראים את המשנה הזאת כחשבון של שכר ועונש. אבל יש בה מילה חשובה: ״מחשב״. תחשב. אל תחיה רק לפי מה שצועק עכשיו. תרים את הראש ותבדוק מה המחיר האמיתי של מה שאתה עושה.
כי החיים שלנו מלאים בדברים שיש להם דחיפות גבוהה וחשיבות נמוכה. הודעה בטלפון עושה ״טינג״ — הילד שלי לא עושה ״טינג״. המייל החדש מופיע באדום — הזוגיות שלי לא מופיעה באדום. מישהו צריך ממני תשובה עכשיו — הנשמה שלי לא שולחת התראה. וזה יוצר עיוות. אנחנו מתחילים לטפל במה שמאותת לנו, במקום במה שחשוב לנו.
**זו לא עצלנות. להפך — וזה מה שכל כך מטלטל בסיפור של טיסה 401. **
הטייסים לא ישנו. הם לא זלזלו. הם לא היו שיכורים. הם עבדו. כולם עבדו. וזו בדיוק הסכנה. אפשר לאבד גובה דווקא מתוך אחריות.
אדם יכול להשקיע את כל חייו בפרנסת המשפחה, ובסוף לגלות שבדרך כמעט לא הייתה לו משפחה. אדם יכול להיות עסוק כל היום בצורכי ציבור, ובסוף לגלות שהילדים שלו קיבלו את מה שנשאר. אפשר אפילו להיות עסוק כל היום בתורה ובמצוות, ובכל זאת לא לשים לב שהלב כבר שנים לא נמצא בתפילה.
לא כל ירידה רוחנית מתחילה בהחלטה לצאת במרד. לפעמים היא מתחילה במשפט: ״רק אסיים לטפל בזה. ״ ואז מגיע עוד ״זה״. ועוד אחד. ועוד אחד.
**אולי זאת אחת המתנות של אלול**
אלול מכריח אותנו לעשות משהו שאנחנו כמעט לא עושים במשך השנה: להסתכל על מד הגובה. לא רק לשאול: במה הייתי עסוק השנה? אלא: לאן הגעתי? אלה שאלות שונות לחלוטין.
יכול להיות שעבדתי קשה מאוד, אבל התרחקתי ממשהו שהיה יקר לי. יכול להיות שהצלחתי מאוד בתחום אחד, אבל שילמתי עליו מחיר בתחום אחר. יכול להיות שהנורה שאני מטפל בה באמת חשובה. אבל יש שאלה חשובה ממנה: מי מטיס כרגע את המטוס?
הלילה, לפני ״אשמנו״, הייתי מציע לא לחפש דווקא עבירה. לשאול שאלה אחרת: איפה בחיים שלי אני עסוק מאוד, אבל מאבד גובה? לא עשרים דברים — אחד. אולי בבית. אולי בתפילה. אולי בלימוד. אולי בבריאות. אולי בקשר עם אדם יקר.
ואז לשאול: מהי ה״נורה״ שמקבלת ממני כרגע את כל תשומת הלב? והאם היא באמת חשובה יותר מן הגובה?
לא צריך להפסיק לטפל בנורות. צריך רק לזכור להרים מדי פעם את הראש ללוח המכשירים.
יש משהו מפחיד במיוחד במסקנת החקירה של טיסה 401. היא לא מדברת על שנים של הזנחה. אפילו לא על שעות. ארבע דקות. במשך ארבע דקות צוות מיומן ומנוסה הפסיק לעקוב אחרי הדבר הבסיסי ביותר שטייס אמור לעקוב אחריו: האם המטוס עדיין בגובה הנכון.
אולי לכן אנחנו צריכים את אלול בכל שנה. כי החיים אינם מתקלקלים רק בהחלטות הגדולות. לפעמים אנחנו פשוט מביטים יותר מדי זמן למקום הלא נכון. והמטוס ממשיך לטוס. והכול נראה בסדר. ואנחנו אפילו עובדים קשה מאוד.
רק דבר אחד צריך לבדוק מדי פעם: מה הגובה?
כי לפעמים הבעיה הגדולה בחיים איננה שבחרנו יעד לא נכון. הבעיה היא שהיינו כל כך עסוקים בנורה, שלא שמנו לב שאנחנו יורדים.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה