הלכות לשבת וחג
הדלקת נרות: בערב השבת והחג מברכים: ״להדליק נר של שבת ויום טוב״. מי שנוהגת לברך ״שהחיינו״ תברך על הנרות. יש הנוהגות לצאת בברכה זו בעת הקידוש.
תפילת ליל שבת וחג: אומרים בתפילת ליל שבת קבלת שבת כרגיל, אך אין אומרים ״במה מדליקין״. אומרים לפני עמידה של ערבית ״ושמרו בני ישראל״ ואחר כך ״אלה מועדי ה׳״. לאחר העמידה אומרים ״ויכולו״ והש״ץ אומר ברכה מעין שבע כבכל שבת וחותם: ״מקדש השבת״ בלבד. מזכירים את השבת בכל תפילות החג.
אין נטילת לולב בחג ראשון: השנה אין נוטלים ארבעת המינים ביום הראשון, כיוון שהחג חל בשבת. ויש שקוראים בסוכה את הפסוקים בויקרא כג, לג-מד ואת ה״יהי רצון״ שבלשון חכמים א, לג (נמצא גם בחלק מהמחזורים).
הושענות: בחג ראשון אין אומרים הושענות כיוון שחל בשבת.
קריאה בתורה: בשבת זו קוראים את הקריאה של החג ״שור או כשב״ (ויקרא כב, כו – כג, מד). ובספר שני קוראים בספר במדבר כט, יב-טז. וההפטרה בספר זכריה פרק יד.
הבדלה: במוצאי השבת והחג מבדילים כרגיל כמו בשבת: הגפן, בשמים, אש והבדלה.
דרשה לחג
בזוהר תצווה דף קפו מובא שהסוכה נחשבת ישיבה ״בצל סוד האמונה״. שלושה דפים לפני כן באותה פרשה הזוהר מכנה את המצה שאנו אוכלים בליל פסח ״לחם האמונה״.
מה ההבדל בין חג הפסח, שבו אנו אוכלים מ״לחם האמונה״, לבין חג הסוכות, שבו אנו יושבים ב״צל האמונה״?
אנו יודעים שעם ישראל החל לאכול מצה בליל ט״ו ניסן והמשיך בכך על פי חז״ל במשך חודש. על פי הזוהר ותורת הרמח״ל, יש במצה כוח לתקן את חטא עץ הדעת, לצמצם את תאוות הגוף ולמשוך את האדם לידיעת התורה. בי״ד באייר תמו המצות שהכינו ישראל ביציאת מצרים, ובט״ו באייר עם ישראל ביקש לחם וקיבל את המן, שהיה ״לחם מן השמים״, כלומר לחם מיוחד, כלשון הכתוב: ״לחם אבירים אכל איש״. על פי תורת הרמב״ן, המן היה מזכך את הגוף מתאוות האכילה ומעורר את הגוף ליהנות ולהתקיים מידיעת ה׳. אם כן, גם המן וגם המצה פעלו לזיכוך הגוף לקראת מתן תורה ולימוד התורה במדבר, ויצרו רצף של הכנה מחג הפסח ועד חג השבועות.
וכך נאמר במכילתא דרשב״י ומכילתא דר״י פרשת בשלח:
היה ר׳ שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן.
אם כן, אכילת המצה בליל חג הפסח פותחת את ההכנה לחג שבועות באמצעות זיכוך הגוף מיצר האכילה. משום כך אנו מתחילים לספור אל מתן תורה מיד ממוצאי חג ראשון של פסח. בכל שנה נצטווינו לאכול שבעה ימים מצה ולהימנע מחמץ, כדי לפתוח בהכנה למתן תורה, כפי שביאר הרמח״ל בדרך ה׳. [והטעם שאין אנו זקוקים להכנה ארוכה של ארבעים ותשעה ימים כדור יוצאי מצרים הוא שכבר ניתנה לנו התורה; די אפוא בהכנה יסודית של שבעה ימים ובשאר ימי הספירה אנו מעמיקים אותה. טעם נוסף הוא שבתחילה ניתנה התורה במדרגת חירות מיצר הרע, ולמדרגה זו נדרשת הכנה גדולה; אולם לאחר חטא העגל התבטלה מדרגה זו וזכינו רק למדרגת הלוחות השניים ולכן די בהכנה מועטת. שתי התשובות אינן סותרות זו את זו אלא משלימות זו את זו. ]
מלבד אכילת המצה והמן, זכו ישראל ביום ט״ו בניסן לענני הכבוד שסככו עליהם ביציאת מצרים: ״וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן…״ ועל כן המקום הראשון שבו חנו נקרא ״סוכות״ ועל כך אנו עושים את חג הסוכות: ״למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי…״ (כדברי ר״א בסוכה יא: וכדברי הטור והשו״ע בתחילת הל׳ סוכה).
אולם את זכרן של סוכות אלו אין אנו מציינים בט״ו בניסן, אלא בט״ו בתשרי. על פי הגר״א (שיר השירים א, ד), ענני הכבוד שליוו את ישראל ביציאת מצרים הסתלקו בעקבות חטא העגל ושבו רק לאחר יום הכיפורים. משום כך, ציווה ה׳ לעשות סוכה זכר לענני הכבוד שחזרו לאחר החטא, ומבטאים את הסליחה ואת הקשר עם הקב״ה (עבודת הגרשוני שם).
אם כן, שתי המתנות הטובות שקיבלו ישראל באמצעות משה ואהרן – המן וענני הכבוד – ניתנו להם כבר בט״ו בניסן עם יציאת מצרים. כנגד המן – אנו אוכלים מצה בפסח, וכנגד ענני הכבוד – אנו יושבים בסוכה בחודש תשרי.
עתה יש להבין: מדוע המן המשיך לרדת למרות חטא העגל ואילו ענני הכבוד הסתלקו?
כפי שראינו, המן משמש הכנה לתורה, ולימוד התורה מתקיים גם בשעה שאנו נזופים בגלות. הדבר דומה לבעל שכעס על אשתו ושלח אותה לבית אביה, אך הוא ממשיך לשלוח לה מזונות כדי לקיימה שם, כפי שהתחייב, שהרי לא התגרשו זה מזה. כך גם התורה, שהיא המזון הרוחני שנתן לנו הקב״ה מאיתו יתברך, ממשיכה להינתן גם בשעה שאנו נזופים; וממילא גם המזון המסייע ללימוד התורה ממשיך להינתן.
אולם הסוכה מסמלת את החיים המשותפים של כנסת ישראל והקב״ה, כזוג נשוי שחי יחד בבית אחד. בפסח אנו ״אוכלים מהמזון שנתן לנו הקב״ה״, כאשה המקבלת מזון מבעלה גם לאחר שנפרדה ממנו ושבה לבית אביה. בסוכות לעומת זאת, אנו יוצאים מהדירתנו אל הסוכה שהיא דירתו של הקב״ה ויושבים איתו בביתו, כאשה שיושבת עם בעלה בביתם!
לכן, לאחר חטא העגל, בשעת הכעס, הסתלקו ענני הכבוד. הדבר דומה לבני זוג שנפרדו, וכל אחד מהם שב להתגורר בביתו. שבעת ימי הסוכות הם זכר לחזרה אל הבית המשותף לאחר התשובה והסליחה.
לפי זה, האכילה בסוכה בליל ט״ו תשרי שונה מן האכילה בליל פסח. בליל פסח אנו אוכלים את הלחם שנתן לנו ה׳, ואילו בסוכות אנו אוכלים עם בורא עולם, על שולחנו. הדגש אינו השאלה מה אנו אוכלים, אלא על השאלה עם מי אנו אוכלים.
שבעת ימי חג הסוכות דומים לשבעת ימי המשתה של חתן וכלה. בימים אלו מצווה החתן לשהות עם כלתו, וחל על שניהם איסור לעשות מלאכה כמו בחול המועד כדי שיהיו פנויים לשמוח זה עם זה. כך גם חג סוכות שאותו כינו חז״ל: ״זמן שמחתנו״, הוא זמן שמחתם של הקב״ה וכנסת ישראל; בימים אלו אנו מצווים לשהות עם השכינה – בסוכה:
תנו רבנן: כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלן לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה.
הרמח״ל מבאר בדרך ה׳ כי אדם שנזהר מחמץ בשבעת ימי חג הפסח ומקיים את מצוות אכילת מצה כתיקונה מעניק לגופו כוח להתגבר במשך כל השנה על יצריו – ובהם העצלנות, האכילה, הכעס והקנאה – ובה בעת מעורר בעצמו ביתר שאת את התשוקה לקרבת ה׳ ולהליכה בדרכיו.
ונראה שכך הוא גם ביחס לחג הסוכות: אדם שמקפיד על מצוות הסוכה, אוכל את אכילות הקבע שלו עם השכינה בסוכה ואף ישן בה עם השכינה, זוכה שלאחר החג תיכנס עמו השכינה לביתו ותלווה אותו כל השנה. זהו עניינו של יום שמיני עצרת. כשם שחתן וכלה ששמחו כראוי זה עם זה בשבעת ימי המשתה זוכים ליחוד שלם עם כניסתם לביתם ביום השמיני, כששכינה ביניהם, כדברי חז״ל: ״איש ואשה זכו – שכינה ביניהם״.
ובעי עמא קדישא למיתב תחות צלהא ברזא דמהימנותא (זוהר תצוה דף קפו עמוד ב): תא חזי: על כל חסד דעבד קודשא בריך הוא בישראל - קשיר עמהון ז׳ ענני יקירן, וקשיר להו בכנסת ישראל, דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין, ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מאי טעמא? בגין דכלהו קשרא דמ
נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה