פרשת לך לך- יציאה לטיול בחו״ל
בפרשה לאחר שאברהם הגיע לארץ ישראל, אברהם יוצא למצרים בגלל הרעב.
מתוך כך יש לדון על עצם האיסור לצאת מארץ ישראל, מה מהות האיסור, מה טעמו, מה גדרו, מה הדין במי שרוצה לצאת לטיול בחו״ל.
בגמ' מבואר שרבנן היו נפטרים זה מזה בעכו משום שלא רצו להמשיך ללוות את חבריהם ביציאה לחו״ל, משום שאסור לצאת מאר״י לחו״ל. וכך הסבירו הראשונים את הטעם שהם לא המשיכו ללוות משום שישנו איסור לצאת מאר״י.
כמו כן מובא ביבמות על אחד שהיה צריך לצאת בשביל לייבם אשת אחיו, ואמרו לו שאין לצאת, ומשמע בגמ' שעצם היציאה היא איסור. [כיון שעשה איסור ביציאה נחשב לו כאילו אחיו נשא כותית]
[יש מה לדון בהשוואה לבבל, בזה אפשר שטמון שורש האיסור של יציאה מאר״י, האם זה בגלל דברים חיצוניים כמו תורה או מצוות התלויות בארץ, או בגדר של קדושה, היינו יש כאן גדר של שכינה או חביבות הארץ בסגולתה]
מקור נוסף מהגמ' במועד קטן משמע שיש יציאה למדינת הים שנחשבת כיציאה שאינה ברשות. בגמ' לא מבורר מה היא אותה יציאה, אבל בירושלמי משמע שמדובר כאן על יציאה מאר״י לחו״ל.
וכ״כ גם השו״ע שמה שהתירו לגלח בחוה״מ היינו דווקא כשלא יצא מאר״י לחו״ל וכך הסביר גם המשנ״ב.
(אומנם ראוי לציין ברמב״ם נקט כל יציאה ממדינה למדינה לטיול נחשב כלא ברשות, לשי' אין כאן איסור, אלא לא התירו לגלח אלא רק ביציאה שיש לה משמעות. לשי' הרמב״ם אפשר להסביר שדברי הירושלמי, וכן אפשר שכל הסיפור של ייבום מיירי בכהן)
יש לדון מה כוונת האיסור, האם הכוונה היא ליציאה זמנית או רק ליציאה קבועה.
בעניין זה מביאים הפוסקים את הגמ' במסכת עבודה זרה, שם הגמ' התירה לצאת לחו, ל בשביל ג' דברים. אומנם בגמ' מיירי בכהן, אבל רוב הפוסקים נקטו שהוא הדין לגבי ישראל היוצא לחו״ל. [ונח' הראשונים האם זה רק ג' מצוות אלה שחשובות או כל המצוות]
התוס' מקשה לכאו' אם התירו בשביל לשאת אשה אם כן למה בשביל יבום לא התירו לצאת, וכ' תוס' שכל ההיתר לצאת הוא רק לצאת זמני, היינו גם ג' הדברים שהתירו לצאת זה רק באופן שאחר כך יחזור, אבל בצורה קבועה אסור לצאת. וכך משמע גם ברמב״ם.
אומנם הרמב״ם כ' לגבי יציאה בגלל רעב שזה מובא בגמ' בב״ב צא. שם משמע בשביל רעב מותר לצאת, במקרה כזה יכול לצאת אפי' באופן קבוע. שלא על מנת לחזור. וצריך להסביר למה לא נגיד שגם ההיתר בשביל רעב הוא כל עוד יש רעב, ואומנם נר' שהגדר שכ' הרמב״ם על מנת לשכון, היינו ברעב אתה יוצא בשביל לגור ואינך יודע מתי תחזור. משא״כ לגבי לימוד תורה נשיאת אשה סחורה וכדומה, האדם יוצא בשביל מטרה מוגדרת, בדרך כלל המטרה גם מוגדרת בזמן לכן זה מותר. משא״כ לגבי רעב האדם יוצא ואינו יודע כלל מתי המטרה הזאת תסתיים, לכן נחשב כאילו הדבר לעולם ולכן התירו לו ברעב לצאת בשביל זה.
לפי יסודות אלה יציאה לטיול אסורה, שהרי גם לצאת על מנת לחזור הותר רק לצורך מסויים, ואם כן טיול הוא לא בכלל דברים אלה.
אלא שיש אחרונים שחידשו ב' התרים עיקריים ליציאה לטיול. א' טיול נחשב דבר יותר עראי מאשר יציאה זמנית. [כ״כ הרב מלמד והרב רוזן] ב' טיול נחשב כצורך נפשי, דומה להיתר לצאת בשביל קברי צדיקים וכדומה. [כ״כ שבט הלוי והרב דייכובסקי]
לעומתם הרב עובדיה, וכן הרב קוק בעצמו נקטו שאסור לצאת לחו״ל אפילו לטיול. (הרב קוק אסר אפי' יציאה לקברי צדיקים, משא, כ שדי חמד התיר יציאה לקברי צדיקים, משמע שגם ההיתר של השדי חמד הוא רק לצורך קברי צדיקים משמע מדבריו שטיול סתם אסור)
ואומנם למעשה נר' שהמתיר יש לו על מה לסמוך, אבל בפועל מי שיוצא מפסיד מעלות רבות. ונסביר את טעם האיסור הדבר לא כל כך מפורש.
הכי פשוט להגיד שזה חלק ממצוות ישוב אר״י, כמו שמשמע מדברי הרמב״ן. וגם אם נגיד שזה חלק ממצוות ישוב אר״י, יותר נראה שהגדר של ישוב אר, י אין הכוונה שצריך כל רגע ורגע, אלא זה יותר תקנה לטובת אר״י שלא יבואו מתוך כך לידי חשש של עזיבת אר״י. לפי״ז אפשר שאם זאת תקנה אפשר להתיר. אבל אפשר שיש גדר בישוב אר״י שזה דבר תמידי, והסיבה להסביר שזה תמידי הדבר קשור להמשך דברי הפוסקים.
הרמב״ם מיד אחרי שתיאר את איסור היציאה הביא שכל הגר בחו״ל כאילו עובד ע״ז. מה הטעם שנחשב כמו ע״ז.
בפשטות דברי הרמב״ם משמע שיש כאן עניין סגולי, היינו יש כאן בעיה של איבוד הקדושה שיש באר״י. וכן יש שהסבירו וקישרו את הדבר למעלת אר״י שהאדם הראשון נוצר ראשו מאר״י. (וכן הסבירו גם את מעלת בבל)
ביסוד הסגולי אפשר להבין למה כל רגע ורגע יש בעיה בעצם היציאה, יש כאן הפסד גדול.
ויש שהסבירו שהגדר הוא משום פספוס מצוות התלויות בארץ, היינו מעין הפקעה במצוות, וגם כאן יש לדון וכי בגלל דבר זמני יש לאסור. לכן נר' שזה יותר תקנה. למרות שוודאי יש מעלה ביכולת לקיים את המצווה בכל רגע ורגע.
כמו כן יש שהסבירו מבחינת יראת שמיים, היינו יראת שמיים באר״י מושפעת מהסגולה, ואפשר שהכוונה היא מעשית, כיון שבאר״י בדרך כלל יש כאן מרכז תורני, למרות שבפועל בגלות זה לא היה קיים. לכן יותר הגיוני להסביר שהגדר של יראת שמיים זה משהו סגולי ולא משהו מעשי.
נראה שהלכתית אפשר לקבל את דעת המתירים, וודאי שבסופו של דבר מוכח שזה גדר דרבנן לא לצאת. אבל וודאי שתקנת חכמים מוכיחה מה היחס שצריך להיות כלפי ארץ ישראל, יחס של חיבה ואהבה.
פרשת לך לך- יציאה לטיול בחו״ל
מקור האיסור-
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף עו עמוד ב
למימרא, דעכו במדינת הים קיימא, והא אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ!
תוספות בעכו הוו מפטרי מהדדי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד א
ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א״ל: מהו למיחת וליבמה? א״ל: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו? אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות.
שיטה מקובצת מסכת כתובות דף קיא עמוד א
ובשביל שיצא מאר״י בשבילה חשיב ליה כאלו נשא עכו״ם זה ירד אחריו ויהיה דומה לו בתמיה
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יד עמוד א
… אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה כשיצא שלא ברשות, ודברי חכמים כשיצא ברשות.
רא״ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן א
והראב״ד ז״ל פירש דפלוגתא דר' יהודה ורבנן איירי ביוצא חוצה לארץ והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם רבי יהודה כדעתיה אסור לפרש בים הגדול מעתה כיון שיצא חוצה לארץ יהא אסור לגלח הואיל ויצא שלא ברצון חכמים כהדא חד כהן אתא לגביה דרבי חנינא אמר ליה מה אני לילך לצור לחלוץ או לייבם ואסר ליה ומסתבר כהאי פירושא דלא קרי ר' יהודה שלא ברשות היוצא להרווחה שכן הוא דרך כל התגרים ועוד גרסינן בגמרא אלא למזונות הא אמרת דברי הכל מותר והיאך סליק אדעתיה דרבי יהודה קרי למזונות שלא ברשות אבל לפי הירושלמי ניחא דאף למזונות לצאת לחוצה לארץ ס״ד דחשיב ר' יהודה שלא ברשות:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקלא סעיף ד
ואלו מגלחין במועד … וכן הבא ממדינת הים … והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל.
יציאה עראי- עי' בראשונים, האם איסור זה כולל גם יציאה זמנית?
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א
ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה
תוספות מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א ד״ה ללמוד תורה
ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש ודעתו לחזור לא״י דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ״ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ
רמב״ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו״ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב … ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
היתרים לטיול- לפי מה שראינו לעיל מה הדין בטיול? עי' בדברי האחרונים.
שו״ת שבט הלוי חלק ה סימן קעג
אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול ע״פ סברא לא נקרא צורך, ומכ״מ אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב״ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה, ועיין בבלי וירושלמי ריש פ״ג דמו״ק.
הרב דייכובסקי (תחומין כ' עמ' 403-5)
כבר ראינו שיציאה לצורכי רפואה מותרת. נר' שגם יציאה לנופש המושג ע״י שינוי אויר ושינוי אווירה, גם היא בבחינת צורך ומותרת. אם התירו חז״ל הרווחת נכסים למי ששי לו נכסים ורוצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר לו גם הרווחת הגוף שאינה פחותה מרווח של נכסים… נמצא שטיול שכל כולו צרכי הנאה ובילוי אין להתיר. אבל די בצורך כל דהו הכרוך בטיול של לימוד הרוחה בסחורה בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה כדי להתיר. מאותו טעם ניתו לנסועה לבקר במחנות ההשמדה … ובכלל כל עליה על קברי צדיקים גם בחו״ל- מותרת מאותו טעם של צורך שהרי יש בה גם לימוד תורה וגם תפילה. זוהי מסקנתו של בעל הדי חמד … אמנם הראי״ה קוק חלק עליו וכ' 'ולמי כל חמדת ישראל? הלא הוא בארץ הקודש … ולמה לא תספיק אהבת אבות העולם ישיני חברון עד שנצרך לצאת על זה מא״י לחו״ל.
הרב ישראל רוזן (תחומין כ' עמ' 410)
לשוט הנזכר לעיל, דנחשב שלא ברשות פירשו רש״י ולא יצא אלא כדי לשוט בעולם ולראותו' כמובא לעיל בשו״ע הל' חוה״מ תורגם ענין לשוט- לטייל וכן בהלכ' שבת לענין הפלגה סמוך לשבת. ושמא י״ל שמינוח זה פירושו בשפת ימינו לשוטט בעולם, לצאת למסע ארוך וממושך מסוג השוטטות הנהוגה בקרב בני הנוער … הדגש במסעות אלו מושם על עצם השוטטות … אם כנים אנו בחידושנו הנ, ל דומני שטיול מאורגן לחו״ל, בעיקר קבוצתי בהחלט נושא אופי של ארעיות, ובדרך כלל זו 'משימה' קצרה … מאידך גיסא, טיול שוטטות ללא קביעת מועד חזרה, ללא כרטיס חזור מתוארך עד שיחפץ, הם יציאה מן הארץ 'שלא ברשות' 'לשוט' גם אם תמיד דעתו לחזור… חסר כאן התנאי של 'ויחזור לארץ' מיד בהשלמת המשימה המוגדרת.
טעם האיסור- עי' בדברי הראשונים והאחרונים.
רמב״ם הלכות מלכים פרק ה הלכה יב
לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע״ז, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים …
קובץ שיטות קמאי מסכת כתובות דף קיא עמוד א
ואסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אם לא ללמוד תורה. כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וחכמי ישראל היו מחבבין אפילו עפרה ואבניה. גרסי' בשקלים [פ״ג ה״ג], כל הדר בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש ואוכל חולין בטהרה וקורא ק״ש בבקר ובערב מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
בית הבחירה למאירי מסכת כתובות דף קיא עמוד א
שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל … וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה ועל זו אמרו אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא ועל דרך מה שייעד הנביא באמרו וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי:
שעורי ר' אליהו ברוך (פינקל) מסכת גיטין דף ב עמוד א
דיש ב' טעמים במה שאסור לצאת מא״י לחו״ל, א' משום שמפסיד את קיום המצוות התלויות בארץ, וכמבואר ברשב״ם בב״ב (צא, א ד״ה אין יוצאין), ב' משום שמבטל מצות ישוב ארץ ישראל, וכמבואר ברמב״ן על התורה
הערות הגרי״ש אלישיב מסכת כתובות דף קיא עמוד א
והנה הטעם דאסור לצאת מא״י לבבל מלבד טעם דמצוות התלויות בארץ ישנו גם כן הטעם מצד דשכינה בא״י כמבואר בכל הדרשות דשמעתין. והנה איתא במגילה (כ״ט ע״א) שכינתא בבבל היכא וכו' ומייתי קרא דלמענכם שולחתי בבלה … והנפק״מ דלרש״י העיקר הוי משום תורה ולהרמב״ם העיקר משום שכינה וא״כ מבבל לא״י וודאי דמותר. [וכן נ״מ בשאר ארצות בחו״ל במקומות התורה אי יהא מותר לצאת משם].
נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה