פיצויי פיטורין בהלכה – מידת חסידות ההופכת למנהג ההופך לחובה
ראה תשפ״ו – מתוך ״אורות החושן – עבודה וקבלנות״, עמ׳ 195
**1. ספר החינוך מצוה תפב**
מצות הענק עבד עברי
לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידנו לחרות ולא נשלחנו בידים ריקניות, ועל זה נאמר העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה׳ אלקיך תתן לו.
משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות… שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו…
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם [מצוה מ״ב], ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.
**2. ש״ך חושן משפט סימן פו ס״ק ג**
הדבר ידוע דהענקה הוא מדין צדקה.
**3. סמ״ע סימן פו ס״ק ב**
א״נ הענקה אינה לעבד עברי מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה.
**4. משנה למלך עבדים פרק ג הלכה יד**
עוד כתב הרב הנזכר [הגידולי תרומה] אבל להוציא ממנו כדין חוב דעלמא לא והכוונה נראה שדעתו שאין יורדין לנכסיו ולדידי אין דין זה מוסכם שהרי אליבא דמאן דס״ל דבצדקה יורדין לנכסיו וכמ״ש רבינו פ״ז מהל׳ מתנות עניים והר״ן בפ׳ נערה שנתפתתה פשיטא דאף בהענקה יורדין לנכסיו דלא גרע מצדקה כי קא מספקא לי הוא אליבא דהרשב״א דס״ל דבצדקה לא נחתינן לנכסיו גבי הענקה מהו דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא כדכתיב כי משנה ש״ש ונחתינן לנכסיו א״ד דדמי לצדקה והדבר צריך תלמוד.
**5. פד״ר חלק א עמוד 331**
שנת תשט״ו. המקרה: אדם עבד כגובה עבור בית כנסת, בהתחלה עבודה זמנית ואח״כ קבועה, סה״כ חמש שנים.
כאמור, אין דברי החינוך אמורים לחייב המעביד בביה״ד, אלא זו חובה עצמית של החכם השומע ומוסיף לקח.
אולם מאחר שבזמננו נתפשט מנהג זה של תשלום פצויים לעובדים, ומנהג זה נפוץ ונתקבל בכל הארץ, יש לבוא ולחייב בזה מצד ד״ת לפי הכלל האמור בהלכות שכירת פועלים: הכל כמנהג המדינה…
ומעתה לענין חובת הפצויים שהמנהג הוא לא רק שאינו פוגע בהלכה, אלא הוא מנהג ראוי והגון וכפי שהובא לעיל מדברי ספר החינוך, ודאי יש ללכת אחר המנהג הנהוג במדינתנו ולחייב לפי ד״ת לעובד המפוטר…
והנה בשאלת חיוב הפצויים כבר דן הראשל״צ הגרב״צ עוזיאל זצ״ל בתשובתו הנדפסת בס׳ תחוקת העבודה שי״ל בשנת תש״ה, ודעתו שם שאין לבוא בזה מצד הכלל דהכל כמנהג המדינה ונימוקיו הם שנים: א. צריך שהמנהג יהיה מנהג פשוט בכל המדינה. ב. צריך שהמנהג יהיה דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שתי פעמים אינו נקרא מנהג…
והנה מאחר שתלה זה בהתפשטות המנהג ובהיותו מצוי ונעשה הרבה פעמים, הרי שכעת שהמנהג נתפשט ונתקבל בכל הארץ והוא מצוי ושכיח ונוהגים לפיו יום יום, יש ללכת אחרי המנהג הזה, ואין הדברים הנז׳ לעיל האמורים בשנת תש״ה, קיימים ועומדים כעת שהמנהג התבסס והתפשט.
וגם הגרב״צ עוזיאל מסיק בתשובתו הנז׳ דמצד אחר יש לביה״ד לחייב פצויים מדין למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור, ובכל מקום שביה״ד יראה שיש בזה משום למען תלך בדרך טובים יש לחייב בעה״ב לזכות הפועלים. עי״ש בדבריו שם.
**6. פד״ר חלק ג עמוד 277 (שנת תשיט)**
נותר לנו עוד להבהיר את נקודת המחלוקת שבין ב״כ התובע וב״כ הנתבע ביחס לנוהג מתן פיצויים לעובד, עם עזיבת עבודה. כאן מפריך ב״כ הנתבע את עצם תביעת הפיצויים ממוסד של צדקה באשר הענקת פיצויים קשורה בנסיבות מיוחדות כמו נתברך הבית בגללו וכל בקשת הענקה אמורה לגבי עבד ולא נאמרה לגבי עובד במוסד של צדקה.
אכן דעת ביה״ד אינה זהה עם דעת ב״כ הנתבע. אמנם המקור לתשלומי פיצויים היא הענקה שמחויבים לתת לעבד עברי ומתוך כך סיים בעל ספר החנוך… אולם נראה שהיסוד הנ״ל הבנוי מההלכה האמורה אצל עבד עברי הוא בבחינה: אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר יש כאן…
עכ״פ רואים בעליל שכוונת התורה היתה להטיל חובה על המעביד שידאג דאגת מחר עבוד הפועל עם עזיבתו את עבודתו אצלו לא ישאר בידים ריקות…
ולאחר שכבר נהגו להעניק פיצויים לכל עובד הרי תביעה זו אינה תביעה של חסד אלא מעין תביעה אשר בדין יסודה ובדין הוא שיטול שכרו. וממילא נופלת טענתו של ב״כ הנתבע כאילו יש להתחשב עם מוסד של צדקה.
**7. פד״ר חלק ד עמוד 129 – 130**
שנת תש״ך (הרב וולדנברג, הרב עובדיה והרב קאפח)
וא״כ נלמד מזה לנידוננו, אשר הדבר הזה של קיום מנהג כללי בארץ לשלם פצויים לפועלים ופקידים לסוגים השונים ע״ח חדש לשנה לפי המשכורת החדשית האחרונה, הוא בבחינת זיל קרי בי רב הוא ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים.
**8. פסקי דין רבניים פס״ד מג**
שנת תשס״ד (הרב דיכובסקי)
כל אדם הנושא אשה יודע כמה היתה עולה לו שפחה לשמשו. כל עבודות הבית המוטלות על האשה, גידול הילדים — ומבלי לדבר על יחסי אישות — הם דברים שלא יסולאו בכסף רב. חובה אנושית — דבר מושכל, כדברי החינוך — להעניק לאשתו משען ומשענה בצאתה ממנו. חובה זו מתבססת על דין הענקה, ולדברי בעל ה״חינוך״ זו חובה אנושית מושכלת. את השיעור הראוי יקבע ביה״ד.
**9. שו״ת מנחת יצחק חלק ו סימן קסז**
ובזה נלענ״ד שכדי לקיים את מדת הלפנים משורת הדין, יש מקום להב״ד להציע איזה סכום כפי עיניכם, ליתן להתובע בתורת הענקה, אבל אין לחשוב בזה בחיוב את קנה המדה הנהוג בא״י.
**10. תשובות והנהגות כרך ה סימן שסג**
ונראה עוד לומר שאפילו בפיצויי פיטורין… היינו דוקא מה שכתוב במפורש בחוק כהסדר לפיצויים, והשוכר את הפועל שניהם מקבלים על עצמם את מנהג המדינה ואזלינן בתריה, אבל בבית הדין לעבודה מצוי שהשופט מכריע כפי הסברא שלו ומשפטים בל ידעום, או על פי תקדים במשפט אחר, ובזה אין אנו מקבלים הכרעותיהם, ואנן בדידן ואינהו בדידהו, ויכולים הצדדים לטעון שקיבלו על עצמם החוק הנהוג ולא הכרעות בית המשפט.
ולכן נראה שאם הלך לבית דין לעבודה ונקבע סכום לפיצויים, זכות כל צד לערער בבית דין שלנו שאין זה כמנהג המדינה או כחוקי עבודה, רק הוסיף השופט מסברתו ולא חל עלן…
ויש לדעת שחוקיהם לא קובעים לנו בדיני ממונות אלא אם נתקבלו ונהגו כן, אבל אם מזלזלים בעצמם בחוק, נקבע הדין לא לפי חוקותיהם אלא לפי המנהג.
נשלח על ידי: עמנואל נהון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה