לימוד פנימיות התורה
מרן הראי״ה קוק זצ״ל מכתי״ק
תריסר הפרקים המובאים כאן, העוסקים בלימוד רזי תורה, נלקטו מתוך כתבי מרן זצ״ל. הננו מפרסמים כאן את הפרקים כמעט ללא הערות ומקורות, והדברים עומדים בפני עצמם. כפי שהדריכנו מר״ר הרב משה צבי נד״ה דצוק״ל, אספנו את הפרקים סביב נושא אחד ולפי סדר עניני. הפרקים כולם נכתבו בעשר שנות כהונת הרב כרבה של יפו והמושבות, משנת ה׳תרס״ד — היא שנת עלייתו לארץ — ועד גלותו לחו״ל בשנת ה׳תרע״ד, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
הראל כהן
חידוש הנשמה והתעלותה בא על ידי הלימוד העליון וההגיון האלהי בעומק הרזים העליונים. אבל הקביעות של טוהר המדות באה על ידי המצות המעשיות ולימודי ההלכה השייכים להם, ובמדת דרך ארץ מידיעת העולם החמרי ופרטיו, הליכות דרך ארץ וישובו של עולם.
בעלי הפנימיות, מתוך עומק יסוד התורה הם יונקים. מחדשים הם את הארותיהם מתוך עצמיות ההארה של נשמת התורה, וקשה להם מאד לפרט את הענפים מתוך ההתגלמות החיצונית שלהם — שהם באים ממדרשי המילים — בלא שאיבה של תוכן חיים כלליים. רק כשהם שואבים מבארות העמוקים, מתברכים על ידם הענפים מאליהם.
כמה דקדוק הפרטים ההלכותיים והפלפול מעכירים לפעמים את רוחי השואף לגדולות ולכללות, ומ״מ צריך אני להתגבר ולהכשיר את עצמי הכשרה הגונה, שאהיה ראוי גם לבירור הלכה, ולפעמים גם לפלפולים רגילים. כי סוף כל סוף לא ישנה אדם ממנהג המקום, וממדת דרך ארץ היא שלא להיות ער בין הישנים ולא ישן בין הערים, וכשמקבלים איזה הגבלה מצד מדת דרך ארץ, באה ההרחבה הרוחנית אל הנפש מצד הרעיון הגדול האצור בכלל מדת דרך ארץ, המתקן את התרבות הכללית של הבריות.
כשבעל ההסתכלות החנינית מרגיש בעצמו שאין לבו הולך ללימודי הלכה בדקדוקי הפרטים שלהם, צריך הוא להתעלות עוד בהסתכלותו הרוחנית במדה יותר בהירה ועליונה, עד שימשיך מרוממות האצילות של החכמה העליונה את הכח המחדש את כל הפרטים, שהם מסתעפים מתוך הכללים היותר מופשטים ועליונים. ואז בתוך חשק ישוב לאהבת הפרטים בנועם גדול ואהבה רבה, והאותיות של גופי תורה יתנוצצו לו בכל מילוי נשמתם, וירגיש את מתקם ואת הכלליות הגדולה המתפשטת בהם בשפעת חיים, כנשמה המתפשטת באור חייה על כל הגוף כולו.
כשעוסקים בהשגות אלהיות, מזדוג כח הדמיון לאדם, והוא יכול לצמצם את שכלו עד כדי הטעיה שהוא משיג איזה דבר, ואז ההתגדרות בצורות המפורטות של התוכנים שהוא עוסק בהם, מזייפים את כל הנושא העליון שבידיעות הנשגבות ההן. וכיון שהאדם יוצא מהתלמוד החי אל התלמוד המעשי, סר הדמיון המטעה מעליו, ושכלו מתבסס על גבוליו הנכונים, ואז מזדככים כל המושגים החיים ומתחברים בהוד האמת שלהם עם התוכנים המעשיים, ועולם בעולם נפגש, חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, והוד עולמים מתגלה בדרך צדיקים מסוד ד׳ ליראיו ובחתו להודיעם, לנחירי בריתו ולשומרי פקודיו לעשותם.
ההזיה באה מהנטיה לחקר נשגב, כשהיא מתפרצת בלא עתה, טרם אשר רכשה לה את ההכנות הדרושות לה, דהיינו עד לא הספיקה ללמוד את הלמודים המוחשיים הפרטיים, הקודמים תמיד לההתעמקות בנאצל ונשגב, ועד אשר לא בססה לה את מעמדה המוסרי בכל מילואו באופן המספיק למעמד נפש נשגב, הראוי להתאים אל החקר המלא אורה ועזוז נפש, כחקר אלה בצורתו הרוממה.
ומזה הטעם הננו מוצאים תמיד אחרי נטיה של התעוררות דרישת הנשגב, שאחריה באה הזיה — הזיה אמונית או הזיה כפרנית — והכל הוא מפני התלמידים שלא שמשו כל צרכם, אשר עלו למרומי הדרישה בלא הכנה קודמת.
אף על פי שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מ״מ אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל עד כדי להמית את בעליו מתת נשמה, רק כשהוא מתגלם במעשים, או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה שסופן מוכרח להתגלות במעשים. אבל כ״ז שהדבר עומד בצורתו המופשטת, אין כאן עקירה עקרית.
ובזה הננו קרובים לסברת הראב״ד שהשיג על הרמב״ם במה שקרא למי שמאמין בהגשמה באלהות — מין כופר. ונוכל להסכים שכל זמן שאיש המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת.
באמונות הטטות מכלל התורה, כמו האמונה הנוצרית והמחמדנית, אין עיקר הארס מונח במושג האלהות שלהם, שהוא שונה ממה שהוא נכון להיות על פי יסוד אורה של תורה, כ״א במה שיוצא מזה הריסת המצות המעשיות וביטול תקות האומה, ביחס לתחייתה השלמה.
המחשבה בעניני האלהות היא פועלת לטובה על כל תכונותיו של האדם, כשהיא בטהרתה, כלומר כשהיא באה בחשק פנימי של הכרת האמת וחפץ הצדק והמשרים בלא שום פניה גסה. ולא על תכונותיו היחידיות של האדם היחיד היא פועלת לטובה, אלא שהיא מעדנת ומזככת את ההויה כולה, על ידי מה שחלק אחד ממנה — שהיא האדם הדורש את אלהים באמת — הולך הוא ומתעלה.
תלמידי חכמים מארץ דחיקה, הקב״ה נותן להם כח גדול בנפש הבהמית שלהם, כדי שיצטרכו דוקא אותה האש העליונה של חי תורה כדי לזככה, וממילא כחה אחר הזיכוך הוא חזק הרבה יותר, כמו שבעולם בכלל ישנם בהמות חזקות הרבה מהאדם. ומזה בא ההכרח לת״ח שאור ד׳ החי קרוב ללבבם, שלא יעזבו את דרכם להסתפק בפשטין דאורייתא, כי להם עומד הדבר בסכנה נפשית, שלא תזוכך נפשם הבהמית על ידי אותו האור הפושר, לעומת עזותה של נפש הבהמית אשר להם.
כל מה שאנו מדברים בעניינים הנשגבים הרוחניים, ביחוד בעניני האלהות, הכל הוא יותר נמשך למעמד העניינים במצב הנפש שלנו, ממה שהוא מתיחס אל העולם החיצוני. אלא שיש ערך ידוע של יחס — מה שמעמד נפשנו, הויתה ומציאותה ואופני פעלה, מתיחסים אל העולם וההויה כולה, וההויה היא בקרבת פנימה אולי עוד יותר ממה שהיא חוץ לנו. כשאנו מתעלים, מתעלה ההויה כולה, ובעילויה הזה גם אנו מתעלים.
חיי החול מסגרים אותנו בחוג צר של החושים המוגבלים, עד אשר לא נוכל בעצמנו לדעת את עצמתנו וגדולתנו, ויש אשר כדי להכיר איזה צדדים של ההויה, צריך דוקא סמיות עין לגבי הנשגב והטדל שלה. האור הזרוע יטשטש לנו קוים פרטיים רבים ונכבדים, אבל עם כל מה שנהנה מאורם של אפלי העינים, אשר יכירו יותר ממנו בהקוים הפרטיים, לא נהיה כמותם, ונתאמץ תמיד להיות עיוורים במלא האורה.
לפעמים עולים על ידי מחשבות גבוהות למקום עליון כ״כ, עד שאין בו שום תפישה של חיים רוחניים, מפני שאינו הולם כלל אל הדוגמא של האדם ושל כל נברא בכלל, ומסתכנים מצד דקות האויר מחניקה רוחנית, עד ששבים ויורדים אל המקום שאוירו דא״י המחכים שרוי שם. ואז שב רוח האדם אליו, והולך וחי בתורת ד׳ תמימה משיבת נפש.
קשה לי מאד לעסוק בעניני הלכה לבד, וכן בעניני אגדה לבד, בעניני עלה לבד ובעניני נסתר לבד, כמו כן קשה לי לנטות בדרך אמונה פשוטה לבד, או בדרך מחקר והגיון לבד, וכן בתכונת ההתבודדות לבד, ובתכונת הריעות והחברתיות לבד. כי כל הזרמים שולטים בי — האמונה והחקירה, הלאומיות והמוסר, ההלכה וההגדה, העלה והנסתר, הבקורת והשירה. את הכל אני מוכרח לספוג, ומתוך האחדות של המרומים העליונים, אני הולך וצועד לדבקה בד׳ באמת, להעלות את אור קודש של כנסת ישראל ברעיון ובמעשה, למקור חייה.
הנני חולם חלומות של גדולי גדולות, ל
נשלח על ידי: חייא
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה