בס״ד
במשנה נאמר שישנם ג' ארצות לעניין שביעית.
הארץ הבסיסית בתוך תחום עולי בבל, בגבולות אלו אסור לעבוד את האדמה ולא נאכלים (בהמשך נבאר מה הכוונה אינם נאכלים.) לעומת זאת בגבולות היותר רחבים, היינו גבולות עולי מצרים אסור לעבד את האדמה, אבל הפירות נאכלים. ואילו בגבולות העומדים חוץ לעולי מצרים, היינו חו״ל אין שום איסור ומותר גם לעבד את האדמה.
דנו הפוסקים מה תוקף האיסור לעבד את האדמה בגבולות עולי מצרים, רוב הפוסקים נקטו שהאיסור של עולי מצרים הוא בתוקף נמוך מעולי בבל. היינו שעולי בבל האיסור הוא יכול להיות דאו', ואילו עולי מצרים איסור עיבוד האדמה הוא רק מדרבנן.
בגלל שבעולי מצרים האיסור הוא רק מדרבנן, יש מקום גדול להקל בספק, כמו כן יש שכתבו שכאן לכו״ע יועיל היתר מכירה. כמו כן יש מתירים לעשות עבודות על ידי גוי, כמו כן יש כותבים שכאן יועיל גידולי בית אפילו איננו נמצא על מצע מנותק וכדומה.
בפירוש המושג שפירות עולי מצרים הפירות נאכלים נח' הראשונים הרמב״ם נקט שאין בזה איסור ספיחין. היינו ירקות ותבואה [צמחים חד שנתיים] הגדלים בתוך עולי בבל חז״ל גזרו אפילו גדלו לבדם הירקות אסורים באיסור ספיחין משא״כ בירקות הגדלים בתחום עולי מצרים. (נפק״מ בפירות גם בירקות שהתחילו לגדול לפני שמיטה ונלקטו בשמיטה שלשי' הרמב״ם יש בתוך גבולות בבל יש בזה ספיחין, כאן אין ספיחין. כמו כן גם לסוברים שמה שהתחיל לגדול לפני שמיטה אין בו איסור ספיחין, במקרה של עולי מצרים אפילו כלל לא גדל לפני שמיטה, אלא רק זרע לפני שמיטה, אין בזה ספיחין.)
כמו כן יש ראושנים שהסבירו שהכוונה שהפירות נאכלים היינו שבגבול עולי מצרים אין חובת ביעור, ולכן גם לאחר זמן ביעור הפירות נאכלים. יש שדייקו מכאן שאין כלל קדושת שביעית בפירות הגדלים בגבול עולי מצרים. (וכ״כ הגר״א) אומנם יש שכתבו שרק חובת ביעור אין בזה, אבל קדושת שביעית יש באותם פירות (כ״כ הגרשז״א). למעשה ראוי להחמיר שגם פירות הגדלים בעולי מצרים יש בהם קדושת שביעית.
פירות המגיעים מעבר הירדן, במפורש יש בהם חובת ביעור שהרי זה משניות מפורשות. ממילא ברור שיש בזה איסור עבודה בשדה. אומנם לגבי סוריא יש דיון, אבל למעשה נראה שיש לנהוג בסוריא כמו דין עולי מצרים. כמו כן הרמב״ם כ' שסוריא ועבר הירדן אין בהם איסור ספיחין כמו עולי מצרים.
למעשה הפתרון של עולי מצרים וכן סוריא לא כל כך פותר את הבעיה של החקלאות בשנת שמיטה. אומנם נראה שמקום שהוא ודאי מחוץ לגבולות עולי בבל, והוא ספק תחום עולי מצרים, ספק ממש בחו״ל, בזה נר' שיש להקל ולעבוד באדמה כיון שסוף סוף זה ספק באיסור דרבנן.
לכן מי שמביא פירות מן הערבה הדרומית יכול לסמוך על השיטות הסוברות שהערבה הדרומית זה נמצא אפילו מחוץ לגבול עולי מצרים. לכן במקומות אלו אין קדושת שביעית ומותר לעבד את האדמה כרגיל.
לבדוק שוב את הדיון לגבי עבר הירדן וסוריא, להביא את הדבירם שמביא הרמב״ם עי' באריכות במשפטי ארץ בעניין.
גבולות הארץ לעניין שמיטה.
מקום חיוב שמיטה- משנה שביעית ו' א' עי' בפירוש המשניות, שימו להבדל בין הנוסחאות, ועי' גם בתשובת הרמב״ם.
משנה מסכת שביעית פרק ו משנה א
שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל - מארץ ישראל ועד כזיב - לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים - מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד
רמב״ם פירוש המשניות נוסח רגיל. וענין לא נאכל ולא נעבד, שאסור לנו עבודת הארץ ההיא, ואם תעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא.
נוסח הרב קאפח: אמר כל מה שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל, והוא שנתקדש קדושה שניה, אסור לאכול הספיחים הצומחים באותה הארץ, ואסור לעבוד אותה הארץ בשביעית. ושאר ארץ ישראל שלא נתקדשה קדושה שניה מותר לאכול הספיחים הצומחים בה, ואסור לעבוד אותה הארץ.
רמב״ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כו
כל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא: מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה.
שו״ת הרמב״ם סימן קכח
וזאת המשנה, מה ששמענו בפירושה תמיד הוא מה שאמר ר' יצחק בן גיאת ז״ל… והוא שענין לא נאכל ולא נעבד הוא, שמי שעבר ועבד הארץ בשביעית, אותו הדבר הצומח אסור לאכלו. ועתה כשהיטבנו לעיין ולדקדק בכל הלכה והלכה בחבורנו הגדול, נתבאר לנו פרוש זאת המשנה ונתגלה טעמה… והוא ש… מדברי סופרים גזרו על כל מה שתצמיח הארץ בשביעית, ממה שדרך בני אדם לזורעם גרעינים, שיהא אסור באכילה. כגון מיני התבואה והקטניות וירקות הגנה כולם, וזהו הנקרא ספיחין. ולא אסרו אלא מפני עוברי עבירה.
סברת החילוק- עי' במח' משנה למלך והרב ישראלי.
משנה למלך על הרמב״ם הלכות שמיטה פרק ד הלכה כו
ספיחים שאין איסורם כי אם מדרבנן… לא גזרו בכבוש מצרים. אבל כל שאר דיני שביעית נוהגים בכבוש מצרים.
הרב שאול ישראלי - ארץ חמדה עמוד קנב –
תוספת בירור ב אות ג: כל עיקר גזירת ספיחים לא היתה אלא מחמת שמא יזרעו ויתלו לאמר שהם ספיחים, וגזירה זו אינה שייכת אלא במקומות שהיו מיושבים בעיקר על ידי ישראל, אבל לא במקומות אלה, שלא היו שם ישראל אלא מעט מזעיר שבנקל יכלו להשיג משל הנוכרים. ועל כן אמרו במשנה שנאכל, דהיינו שגזירת ספיחים לא היתה שם.
. חזון איש שביעית סימן כו - סדר השמיטה סעיף ד - עמוד 304
שביעית אינו נוהג אלא בארץ ישראל אבל לא בחו״ל… ובסוריא ועבר הירדן דין פרי אדמה הגדילין מאליהן כדין פרי העץ, ומותרין באכילה [ולא חל עליהם איסור ספיחין] … יש מקומות בארץ שלא כבשום עולי בבל, וגם בהם אין איסור ספיחין, ודין ספיחין שלהם כדין ספיחי סוריא ועבר הירדן, אבל אין הדבר ידוע לנו בעדות ברורה שיש לסמוך עליה. וקל להכשל, ולכן אין להקל בספיחי ארץ ישראל
ביעור וקדושת שביעית בעולי מצרים- עי' בפי' הר״ש על המשנה שהבאנו לעיל, עי' גם במעדני ארץ
רבינו שמשון מסכת שביעית פרק ו משנה א
לא נאכל - לאחר שביעית בלא ביעור, ולא נעבד בשביעית
משנה למלך על הרמב״ם - הלכות שמיטה פרק ד הלכה כו
ובסברת רבינו שמשון אני מסתפק במה שכתב דכיבוש מצרים נאכל לאחר הביעור, אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה, או לא. ומן הסברא נראה, דאין בו קדושת שביעית כלל. דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור
מעדני ארץ סימן ח
ונראה לענ״ד לומר שדוקא מביעור הוא דפטור, אבל שאר קדושת שביעית שפיר נוהג… ומה שראו חכמים לפטור רק מביעור, ולא משאר חיובי שביעית, אפשר דהטעם הוא…: א. כיון שאף בארץ ישראל כל שהוא מתקיים בארץ יש לו שביעית ואין לו ביעור… ב. לפי מה דקיימא לן שהביעור היינו הפקר, יש לומר דשאני ביעור דלא מינכר כלל אם נתבערו או לא… ג. טעם אחר לחילוק זה דשאני סחורה והפסד וכדומה דהוי עבירה בקום ועשה, ולכן החמירו חכמים גם בסוריא, שלא לפגוע בקדושת הפירות על ידי עבירה שהיא בקום ועשה… כיון שחובת ביעור הוה רק מצוה בקום ועשה, לכן לא חייבוהו כלל חכמים במצוה זו, וממילא בהעדר חובת ביעור דרמיא אכתפא דגברא שפיר פקע גם איסור האכילה והוי ליה היתר גמו. אולם בשנות אליהו כתב… "רצונו לומר דאין מחויב לאכול בקדושת שביעית", הרי להדיא דלאו דוקא מביעור הוא דפטור אלא שלגמרי לא נוהג שם קדושת שביעית בפירות, וכן מטין גם פשטות דברי רבינו שמשון והרא״ש שלא זכרו כי אם איסור עבודה… מכל מקום חובת הפקר שפיר נוהג שם, ובטעם הדבר נראה לענ״ד משום דשמיטת הפירות ואיסור עבודה היינו עיקר שביעית. .
. מנחת שלמה - חלק ג סימן קנח אות ד )[התשובה מופיעה רק במהדורת תשנ״ט]
היבולים של המקומות שהחזיקו בהם רק עולי מצרים, ולא עולי בבל, אף על פי שיש סוברים בדעת רבינו שמשון… דכמו שהוא סובר דפטירי מביעור, כך לא נוהג כלל שום קדושת שביעית בפירותיהם, מכל מקום אין הלכה כן. ואף גם לשטה זו נוהג שם דין תשמטנה ונטשתה של הפירות, וכל שכן דאסורים בעבודת הארץ. וממילא מובן שגם שם זקוקים להיתר המכירה, לא רק משום עבודת קרקע דאסור שם וכו', אלא גם משום קדושת הפירות ושמיטת הפירות.
עשיית מלאכה בגבול עולי מצרים- עי' בראשונים לעיל, ועי' גם בחינוך, עי' בהיתר של רש״י, חישבו מה יגיד רש״י בזה״ז? כמו כן חישבו כיצד רש״י יתרץ את המשנה לעיל, עי' במהר״י קרקס.
ספר החינוך מצוה פד
והמקומות שהחזיקו בהן כבר עולי מצרים ולא עולי בבל… אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית שהחמירו בהן, הספיחין שצומחים שם מותרין באכילה אחר שלא נתקדש בעולי בבל
רש״י מסכת חולין דף ז עמוד א ד״ה הרבה כרכים
הרבה כרכים כבשו עולי מצרים - וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה… ולא רצו להחזיר קדושתה, כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית, שאין נוהגת בחוצה לארץ, ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני.
ר״י קורקוס הלכות תרומות פרק א הלכה ה א.
ואפשר שדעת רש״י ז״ל דההיא מתניתין [לעיל] כמאן דאמר דקדושה ראשונה קדשה לעתיד, ולכך אף מקום שלא כבשו עולי בבל אינו נעבד. ומכל מקום לא החמירו בה לומר שלא יהיה נאכל כאשר החמירו ב[קדושה] שנייה, דשנייה ודאי חמירא טפי. אבל לדידן דקיימא לן דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד - נאכל ונעבד כמו בחו״ל, דהרי היא כחו״ל לענין שביעית, ולא רצו להחמיר בה יותר מחו״ל. ובודאי שזה דוחק.
ב. עוד אפשר לומר דלעולם בזמן קדושה שניה אותם המקומות שהניחו דינם הוא ככל חו״ל דמותר לחרוש ולזרוע ובהיתירן נשארו… אבל אחר כך אסרו חכמים וגזרו במקומות אלו שלא יהיה נעבד כיון דסוף סוף ארץ ישראל הם ונתקדשו בקדושה ראשונה, וזו היא משנתינו, דודאי מה שאינו נעבד במה שהחזיקו עולי מצרים מדרבנן הוא
רבי ישראל משקלוב - פאת השולחן )בית ישראל( סימן כג סעיף קטן כה**
ולי נראה דזה כתב רש״י דעזרא לא כבשם כדי שיהיה מותר לזרוע, אבל מדרבנן אסרו העבודה, והספיקו סמיכת העניים על מה שמותר האכילה דפירות, וצמיחת הספיחין וירקות, ויקחו לקט שכחה ומפאה ומעשר.
הרב קוק - אגרת בכתב יד - נדפס בשבת הארץ )הוצאת מכון התורה והארץ( עמוד 453
ולדבריו }של רש״י{ צריך לומר שעל ידי נכרים היו זורעים, שאילו על ידי ישראל הרי שנינו שכל שהחזיקו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד.
. חזון איש שביעית סימן ג אות כד והא דאמר דהרבה כרכים הניחו כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, היינו שלא תיקנו בהם דין שביעית כלל, ומותר לחרוש ולזרוע כדי שיסמכו עליהם עניים, ואינו ענין להא דתנן פרק ו דשביעית מכזיב ועד הנהר }לא נעבד{… דהתם לא הניחו בשביל עניים, אלא שלא נתישבו שם ישראל… והתם תיקנו שיהא נאכל ולא נעבד, אבל הניחו כרכים שמצאו לצורך תקנת עניים שלא גזרו עליהם שביעית כלל. וזו כוונת רש״י שכתב שמותר לחרוש ולזרוע שם.
הפרשת תרו״מ בחו״ל ודין בית שאן- עי' בגמ' חולין ושם במח' הראשונים ועי' גם בשי' הרמב״ם.
תלמוד בבלי מסכת חולין דף ו: ז.
העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר״מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. … מתקיף לה יהודה בריה דר' שמעון בן פזי: ומי איכא למאן דאמר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא? והכתיב: ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה! אישתמיטתיה הא דאמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.
רש״י את בית שאן כולה - לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן קס״ד קסבר רבי מאיר לאו מארץ ישראל היא ומעשר דגן בחוצה לארץ הוא נוהג מדרבנן הואיל ובארץ דאורייתא אבל מעשר ירק דבארץ גופיה דרבנן לא גזור מידי בחוצה לארץ … הרבה כרכים כבשו עולי מצרים - וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה ולכך לא כבשום דקסברי הואיל והותרו הותרו דקדושה ראשונה בטלה דכי קדשה יהושע לשעתה קדשה ולא לעתיד לבא כשגלו בימי נבוכדנצר ולא רצו להחזיר קדושתה כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחוצה לארץ ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ובית שאן מהן היתה ואותן שקדשו הן לא בטלו בחורבן שני כדאמרינן ביבמות בהערל (דף פב:) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה ונקראת שניה ירושה אבל ירושה שלישית אין להם שהשניה לא פסקה הלכך בימי רבי נהגו איסור בארץ.
תוספות מסכת חולין דף ו עמוד ב
והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו - משמע דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ וכן משמע בע״ז בפ' רבי ישמעאל (דף נח:) … ותימה דבפרק עד כמה (בכורות כז.) מוכח כולה שמעתתא דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ואין לומר כדפי' הכא … דהא בפ״ק דביצה (דף יב:) גבי אושפיזכניה דרבה בר בר חנה הוה ליה איסורייתא דחרדלא משמע הסוגיא דחייב במעשר … ואומר ר״ת דהכא ובפרק רבי ישמעאל (ע״ז דף נח:) איירי בדמאי דאינו נוהג בחוצה לארץ כדתנן במסכת דמאי (פ״א מ״ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי אבל ודאי טבל חייב בכל מקום … ואההיא דבירושלמי דקאמר שבאו הרובין ובטלום סמכינן עכשיו שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות ור״ת מפרש דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ולפי זה בימיהם לא היו מפרישין אלא מהנהו דלא יהבי טסקא דאיכא דלא יהבי כדאמר בהמקבל (ב״מ קי.) ארעא דלית לה כרגא וטסקא מאי ועוד יש לפרש שמא הרחוקים מארץ ישראל כמונו לא תקנו חכמים ועוד יש מפרשים שנמצא בירושלמי דהא דקאמר דמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לאו דוקא דמאי אלא אף מן הודאי ואהא סמכינן.
רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה א
הלכה א'- התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא״י ורוב ישראל הולכין ושבין שם, והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לא״י.
הלכה ה'- כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. +/השגת הראב״ד/ ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א״א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא״י. +
ר״י קורקוס הלכות תרומות פרק א הלכה ה
אבל דעת רבינו אינו כן אלא דלגמרי התיר ופטר מן המעשרות שכיון שהניחו מקומות אלו כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית לגמרי פטרום ועשו אותה במקומות ח״ל הרחוקים שאין תרומה ומעשר נוהג בהם כלל לדעת רבינו שהרי לא הזכיר רבינו שום חיוב אלא בעמון ומואב ומצרים ובבל וכד דייקת שפיר תשכח שאפילו מקומות שהם קרובים מאלו אין תרומה ומעשר נוהגים בהם שהרי רבינו לא הזכיר אלא מקומות אלו בלבד ולא כתב וכיוצא בהן משמע דאלו דוקא וכאשר נזכרו במסכת ידים וכן נראה גם ממה שכתב בסמוך וח״ל נחלקת לשנים ארץ מצרים וכו' ושאר הארצות וכו' וכבר הזכיר רבינו טעם דבר זה באומרו ונביאים התקינו שיהו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהם סמוכות לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם הרי שלא בלבד בקרבה וסמיכות הדבר תלוי אלא מפני שרוב ישראל הולכים ושבים שם פי' ויבואו לטעות ולהקל גם בתרומת א״י ובהא ניחא שהנביאים גזרו על בבל ולא גזרו על מצרים ועמון ומואב לפי שבאותו זמן לא היו הולכים מבישראל למקומות אלו.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חלה פרק ד הלכה ד
אמר רבי יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן. מאן אינון הרובין תרגמוניא. רבי זעירא רב יהודה בשם שמואל חלת חוץ לארץ ותרומת חוץ לארץ אוכל ואח' כך מפריש. ר' בא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר. רבי הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה בלבד. אבל לירקות או אפילו לתרומה גדולה לא חשו. כהדא דתני איסי בן עקביה אומר מעשרות לירקות מדבריהן.
המנהג בחו״ל בזה״ז- עי' לעיל בראשונים מה שכתבו למה בזה״ז לא מפרישים בחו״ל, ועי' עוד בתוס' בע״ז נח:
דיון לגבי תרומות ומעשרות בחו״ל עי' במקור הזה.
https: //www. etzion. org. il/he/talmud/seder-kodashim/massekhet-bekhorot/%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%A3-%D7%9B%D7%96-%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%A5-%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5
לעצור כאן, בשבוע הבא נדון לגבי בית שאן וגבולות עולי מצרים וכו'.
https: //www. toraland. org. il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/
מאמר נוסף
https: //www. toraland. org. il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/
חיוב מעשרות בגבול מצרים- עי' ברמב״ם תרומות א' ה' ועיי״ש במהר״י קרקס.
רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ה
… והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.
+/השגת הראב״ד/ ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א״א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא״י. +
ר״י קורקוס הלכות תרומות פרק א הלכה ה
ובהשגות א״א לא התיר ר' אלא מעשר ירק ופירות האילן שהם מדרבנן אף בא״י ע״כ וכן כתב רש״י ז״ל את בית שאן לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן קס״ד קסבר ר״מ לאו מא״י ומעשר דגן בח״ל הוא נוהג מדרבנן הואיל ובארץ דאוריתא אבל ירק דבארץ גופיה דרבנן לא גזור מידי בח״ל ע״כ. ודעתם בזה הוא משום דקשייא להו כדאשכחן בכמה דוכתיה דתרומה ומעשרות נוהגין אף בח״ל ואיך התיר ר' בית שאן ולכך יש מי שתירץ דלא התיר אלא ירק אבל דגן חייב וזה דעת רש״י. ונראה שזה דעת הר״א ז״ל וכבר הקשו בתוספות על פי' רש״י ז״ל ודחו אותו ואחרים תירצו דדמאי דוקא התיר לא ודאי ויש מי שתירץ דלאו לגמרי התיר אלא חומרי ארץ ישראל שיהא נוהג בה קולי תרומות ח״ל כגון אוכל והולך ואחר כך מפריש. א״נ בטול ברוב ויש מי שתירץ בלוקח מן הגוי הוא שהתיר. ועוד תירוצים אחרים נאמרו בזה אבל דעת רבינו אינו כן אלא דלגמרי התיר ופטר מן המעשרות שכיון שהניחו מקומות אלו כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית לגמרי פטרום ועשו אותה במקומות ח״ל הרחוקים שאין תרומה ומעשר נוהג בהם כלל לדעת רבינו שהרי לא הזכיר רבינו שום חיוב אלא בעמון ומואב ומצרים ובבל וכד דייקת שפיר תשכח שאפילו מקומות שהם קרובים מאלו אין תרומה ומעשר נוהגים בהם שהרי רבינו לא הזכיר אלא מקומות אלו בלבד ולא כתב וכיוצא בהן משמע דאלו דוקא וכאשר נזכרו במסכת ידים וכן נראה גם ממה שכתב בסמוך וח״ל נחלקת לשנים ארץ מצרים וכו' ושאר הארצות וכו' וכבר הזכיר רבינו טעם דבר זה באומרו ונביאים התקינו שיהו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהם סמוכות לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם הרי שלא בלבד בקרבה וסמיכות הדבר תלוי אלא מפני שרוב ישראל הולכים ושבים שם פי' ויבואו לטעות ולהקל גם בתרומת א״י ובהא ניחא שהנביאים גזרו על בבל ולא גזרו על מצרים ועמון ומואב לפי שבאותו זמן לא היו הולכים מבישראל למקומות אלו.
דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ה
(נט) והניחו אותם המקומות כו' ולא פטרום. (צו) כי מדינא הי' צריך לפטרם לגמרי גם מתרו״מ לפ״ד רבנו שרק במצרים בבל עמון ומואב חייב ולא בשאר חו״ל אפי' במקומות הסמוכים (צז) ואפי' אותן שהיו מא״י בכיבוש ראשון גריעי מד' ארצות שחייבין מדרבנן לפי שאלו אינן מעיקר הישוב רק רבנן חייבום בתרו״מ כדי שיהא מעשר עני לעניים ויוכלו להתפרנס שם בשמיטה כי שמיטה אין נוהגת שם וכ״ז לפ״ד רבנו אבל לשאר הראשונים הנ״ל בסקי״ב שכל המקומות הסמוכים חייבין בתרו״מ מדרבנן וכ״ש הכרכים שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל (צח) הם מפרשים הניחום שלא יתחייבו בשביעית כדי שיסמכו עליהם עניים ליטול מ״ע בשביעית ולקט שכחה ופאה:
דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ה
(סא) התיר בית שאן. (קא) ופטרה מן התרו״מ לגמרי (קב) כי ראה בזמנו ששם אין תקנת עניים במה שחייבת בתרו״מ ולכן נמנה והתירו כי הב״ד שגזרו לא גזרו אלא במקום שיש צורך לעניים (קג) וכ״ז לשיטת רבנו שהמקומות הסמוכים לא״י אין חייבין מדרבנן [חוץ מד' ארצות שגזרו עליהן] אבל להראשונים דס״ל דכל המקומות הסמוכים לא״י חייבין בתרו״מ מדרבנן כנ״ל הם מפרשים דרבי לא פטר בית שאן אלא מחומרות של א״י אבל מ״מ חייבין במעשרות כדין חו״ל (קד) ולכו״ע לא פטר אלא בית שאן עצמה אבל שדות שסביבותיה חוץ לתחומה כמו מה שקורין היום בקעת בית שאן חייב במעשר וגם עיקר בית שאן א״א לסמוך על מה שקורין היום כי בהמשך הזמן נהרסו וחזרו ונתיישבו ופעמים נעתקו ממקומן הראשון ופעמים נשתנו השמות (קה) ובכו״פ כתב שנוהגין בבית שאן לעשר דגן תירוש ויצהר בברכה ושאר מינין בלי ברכה ואפי' ירקות נוהגין לעשר שם והוא כדעת הראשונים הנ״ל וכתב שם דגם בלקוח ובדמאי נוהגין לעשר שם בלי ברכה:
עבר הירדן- עי' חזו״א שביעית ג' סק״כה ועי' תשב״ץ ח״ג סי' קצח- ר'. ועי' כס״מ שמיטה ד' כח',
דין סוריא- עי' בברייתא בגיטין ל. ולגבי מעשר שני עי' רמב״ם א' יד', ולמעשה עי' מה שנהגו בספר משפטי ארץ.
דין בבל-
תוקף חיוב מעשרות- זמן החיוב ביאת כולכם, עי' רש״י כתובות כה. ונדה מז. עי' רמב״ם תרומות א' כו'.
גמרא חולין ז.
אמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית
גבול עולי מצרים- למעשה לעניין שמיטה.
https: //bhl. org. il/%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/
גדר מצוות התלויות- עי' בקידושין לו: ושם תוד״ה והרי. (יש דיון רוב הראשונים נקטו שתלוי בארץ איננו קשור לתלוי בביאת כולכם ודוק.)
זמן חיוב שמיטה- עי' תורת כהנים ויקרא כה ב-ג
http: //eretzhemdah. org/Data/UploadedFiles/SitePages/884-sFileRedir. pdf
https: //bhl. org. il/isa-yossef/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%99%D7%96/
היתר בית שאן- עי' במח' הראשונים, שימו לב לשורש המח' לגבי חיוב תרו״מ בחו״ל.
עי' תוס' בחולין ו: דעת ר״ת, וע״ז נט. ועי' פהמ״ש לרמב״ם דמאי א' ג', ועי' רשב״א חולין
מאמר טוב
https: //www. etzion. org. il/he/halakha/yoreh-deah/eretz-yisrael/boundaries-shemitta
שלום לכבוד הרב
רציתי לברר האם מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות בתחום של עולי מצרים. וכן האם מברכים על הפרשת תרו״מ שגדלו בעיר נהריה (לענין הנאמר בגמרא בגיטין לגבי הרצועה שיוצאת מעכו לכזיב).
התשובה:
באיזור בית שאן לא חייבים כפי שרבי פטר אותם, ואם מפרישים אין לברך. בשאר איזורי הארץ, כולל איזור נהריה מפרישים בברכה.
נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה