בס״ד
גבול עולי בבל.
לאחר שעם ישראל יצא לגלות בחורבן בית ראשון, בטלה הקדושה הייתה בבית ראשון, כל הכיבושים של עולי מצרים התבטלו. בעקבות כך, כשעם ישראל נכנס בבית שני, חוזרים ומקדשים את ארץ ישראל מחדש.
בירושלמי ישנה מחלוקת האם קידוש זה נחשב קידוש מדאורייתא או מדרבנן. להלכה נקטו הפוסקים שקדושה זאת תוקפה מדאו'.
קדושה זאת מיוחדת בזה שהיא איננה מפסיקה לעולם, גם לאחר חורבן בית שני הקדושה ממשיכה.
יצירת הקדושה השניה, נעשתה בעצם זה שעם ישראל התיישב בארץ. כיון שההתיישבות בבית שני הייתה ללא מלכות עצמאית. [בזמן בית שני רוב השנים מלכות ישראל הייתה תחת שלון זר]. כמו כן יש הסוברים שהקדושה נעשתה על ידי פה, היינו שעזרא בפיו קידש את ארץ ישראל.
הגבולות של בית שני היו קטנים בצורה משמעותית ביחס לכיבושים של עולי מצרים.
במשנה בתחילת גיטין מסומנים גבולים מסויימים, רוב הראשונים נקטו שגבולים אלו נאמרו לעניין גבולות ארץ ישראל בזמן עולי בבל. על פי גמרא זאת הגבול הדרומי של ארץ ישראל הסתיים באשקלון, היינו אשקלון היא נמצאת מחוץ לגבול.
כמו כן במשנה מתוארת העיר עכו כגבול הצפוני ועכו נחשבת כחוץ לארץ. אומנם לגבי גבול זה הגמ' מתארת שהגבול הגיע עד כזיב, ואם כן הגמ' מחלקת ואומרת שישנה רצועה שיוצאת מאזור עכו לכיוון כזיב.
בתיאור הרצועה נחלקו הראשונים, על פי הגרסא של הגמ' שלנו, משמע שמי שהולך מעכו לכזיב, [מדרום לצפון], מצד ימין שלו נמצאת חו״ל, מצד שמאל שלו נמצאת ארץ ישראל. אומנם ישנו קושי בהסבר זה, הרי אם נמקם את עכו כמו בזמן הזה, היינו בצד צפוני מערבי של ארץ ישראל, לא ברור מה נשאר כסימון של ארץ ישראל מצד שמאל למי שהולך לעכו לצפון. הרי עכו נמצא ממש על הים, וכי יש כזאת רצועה דקה של ארץ ישראל.
אומנם רוב הראשונים לא דנו בקושיא הזאת, כיון שהם פירשו שעכו אינה נמצאת על הים, לשיטתם עכו נמצאת בגבול הצפוני אבל בקצה המזרחי. לפי שיטתם, כיון שעכו בצפון מזרח ממילא מה שיותר מזרחית מעכו (מצד שמאל), הוא חו״ל, אבל מה שנמצא מימין, היינו רוב הגליל נמצא בארץ ישראל.
הבעיה להבין כמו רוב הראשונים, כיון שמצאנו בחז״ל שעכו נמצאת על הים, כמו כן גם המציאות מוכיחה שעכו נמצאת בצד צפון מערב. וכן כתב הרמב״ן. אם נסביר כך, יצא שרוב הגליל הוא חו״ל, שהרי רק הרצועה מעכו לצפון משמאל היא ארץ ישראל, היינו רצועה צרה. אבל כל מה שמימין הוא חו״ל.
הרמב״ן מביא גירסא אחרת על פי הירושלמי. וכן הוכיח הכפתור ופרח והגר״א שזאת הגירסא הנכונה. לפי הירושלמי הרצועה הולכת הפוך, היינו מי שמהלך מעכו לכזיב, (מדרום לצפון), מצד ימין שלו זה ארץ ישראל (כל מה שנמצא לכיוון מזרח), מה שנמצא בצד מערבי, היינו ישנה רצועה צרה ההולכת מדרום לצפון על יד הים שהיא נחשבת כחו״ל.
שיטה נוספת היא הבנת החזו״א, שנקט שמסביב לרצועה משלשת צדדיה זה ארץ ישראל, רק הרצועה היא חו״ל. לשיטתו לוקחים רצועה שמתחיהל כמה מרחק מסויים (לא גדול) מזרחית לים, וזה חו״ל. החזו״א בעצמו נוקט שלפי שי' לא ברור מה בדיוק באזור של חו״ל (כיון שלא ידוע מה מרחק הרצועה מן הים, וכן לא ידוע מה הרוחב של הרצועה.)
ראוי לציין שנראה לרוב השיטות שעכו היא בעצמה חלק מחו״ל חלק מארץ ישראל. לפי הגירסא הראשונית הצד המערבי של עכו הוא א״י (וכן משמע ברמב״ם), לעומת זאת לפי הגר״א הצד המזרחי הוא א״י.
הערה: הסיבה שכיבוש שני החזיק מעמד גם לאחר יציאה לגלות, אפשר להסביר לפי פשט גמ' כיון שיש לנו איזה גילוי מן הפסוק. היינו כיון שבמקור הפסוק משמע שיש רק שני כיבושים ממילא בהכרח שכיבוש שני יחזיק מעמד לדורות, ולא יתבטל. אומנם בלשונו של הרמב״ם נר' שיש נימוק עקרוני בצורה של הקדושה, היינו קדושה ראשונה היא כיבוש לעומת חזקה. לכאו' גם חזקה התבטלה. ולענ״ד נר' כיון שההחזקה לא באמת בטלה. שהרי גם בחורבן בית המקדש השני עדיין הייתה חזקה, היינו בכל מקרה בכל בית שני לא היה ממש שלטון, ומיד לאחר החורבן, אומנם עזבנו את אזור ירושלים אבל במידה מסויימת המשכנו לגור בא״י. כיון שכך אפשר להסביר שלא היה זמן בו החזקה התבטלה. היינו תמיד נשארו יהודים בא״י (כמו שכ' הרמב״ם בהלכות קידוש החודש שתמיד יהיו יהודים בא״י) אם כן א״א להגיד שיש כאן איזה משהו שהתבטל ודוק.
גבול עולי בבל.
תוקף הקדושה השניה- עי' בגמ' חישבו האם תוקף קידוש זה הוא מדאו', עי' בירושלמי? עי' ברדב״ז מה הטעם שכיבוש עזרא יותר חזק?
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף פב עמוד ב
ואנא דאמרי כרבי יוסי; דתניא בסדר עולם: אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שביעית פרק ו הלכה א
הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורים היו ונתחייבו ממה נתחייבו רבי יוסי בר חנינא אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב [דברים ל ה] והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכות אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב [דף טז עמוד א] א״ר אלעזר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות מה טעם [נחמיה י א] בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו … מה מקיים ר״א מאבותיך פתר לה לעתיד לבא דאמר רבי חלבו שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אבותיך ירשו ארץ של שבעת עממין ואתם עתידין לירש של עשר עממים
רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ה
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא …
רדב״ז הלכות תרומות פרק א הלכה ה
וא״ת כיון שנתקדשה קדושה שבה להיכן הלכה ורבינו כתב לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה אלא בימי עזרא קדשוה בפה ועדיין יש לשאול ולמה לא קדשה יהושע בפה ותהיה קדושתה לעולם וי״ל שיודע היה שעתידה ליחרב ואם יקדשה קדושת עולם לא תהיה תקנה לעניים בשביעית ומזה הטעם הניחו מקצת מקומות בלא קדושה בימי עזרא
הגבולות לפי המשנה בגיטין- עי' במשנה כאן בגיטין, האם גבולות אלו נאמרו לכל מצוות התלויות בארץ או רק לגיטין, עי' בתוס', כמו כן חישבו האם אלו גבולות בבל, או עזרא? עי' ברמב״ם.
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ב עמוד א
/מתני'/. המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר, ר' אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד, וחכ״א: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך. והמביא ממדינה למדינה במדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, רשב״ג אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא. ר' יהודה אומר: מרקם למזרח, ורקם - כמזרח, מאשקלון לדרום, ואשקלון - כדרום, מעכו לצפון, ועכו - כצפון; ר״מ אומר: עכו - כארץ ישראל לגיטין. …
תוספות מסכת גיטין דף ב עמוד א
ואשקלון כדרום - הקשה ר״ת דאשקלון מארץ ישראל היא דכתיב ביהושע (יג) זאת הארץ הנשארת וגו' האשדודי והאשקלוני וכתיב הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך ואחר כך לכדוה כדכתיב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה ואר״ת דעולי בבל לא כבשוה כדאמר בפ״ק דחולין (דף ז.) גבי בית שאן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ולכך אין תלמידי חכמים מצויין שם ואין בתי דינין קבועין שם אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו חוצה לארץ וכתיב ביהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי וליכא למימר דלא כבשוה עולי בבל דבספרי בפרשת והיה עקב חשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל וי״ל דתרי רקם וחגר הוו … ועכו אף על גב דכבשוהו עולי בבל כדאמר בסוף כתובות (דף קיב.) רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו ובפרק מי שאחזו (לקמן דף עו:) פריך למימרא דעכו לאו מארץ ישראל הוה הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי מהדדי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אמר ר״ת דלא קשה מידי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו״ל כדמוכח בירושלמי והכא מיירי באותו צד שבחוצה לארץ … אך קשה לר״י … ואמר ר״י דאפילו בצד של ארץ ישראל צ״ל בפני נכתב וכו' לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלג מן הישיבות ובתי דינים וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר … וא״ת דאמר בירושלמי המוכר עבדו לעכו יצא לחירות ר״ש אביו דרבי יודן אומר אפילו מעכו לעכו וכיון דאפילו באותו צד שבארץ ישראל יצא לחירות אם כן מעכו לעכו אמאי יצא לחירות כיון דחשיב כחוצה לארץ וי״ל דנהי דחשיב כחוצה לארץ לגבי עיקר ישוב ארץ ישראל לגבי חוצה לארץ מיהא חשיב כארץ ישראל.
רמב״ם הלכות תרומות פרק א הלכה ז
אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א״י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א״י עד עכו שהיא בצפון …
דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ז
ודעת רבנו שגבולות אלו המנויין בריש מס' גיטין דהיינו רקם ואשקלון ועכו הם הגבולות שכבשו עולי מצרים והחזיקו בהם עד החורבן אבל שאר המקומות שחוצה להם אף שכבשו קצתן אבל חזרו הגוים ונטלום ובטלה קדושתן אז אבל דעת הרבה ראשונים שגבולות אלו הן גבולות של עולי בבל אבל עולי מצרים התרחבו גבוליהן הרבה יותר וי״א דגבולין אלו לא נאמרו רק לענין גיטין ולא לגבי מצות התלויות בארץ:
רמב״ם על משנה מסכת דמאי פרק א משנה ג
וכזיב, שם מקום, והוא המבדיל בין א״י שהחזיקו בה עולי בבל ובין זו שהחזיקו בה עולי מצרים, ועשו את שהחזיקו בה עולי מצרים לענין הדמאי כמו חוצה לארץ.
דיוק הגבולות- עי' במשנה מסכת שביעית, ועי' במח' הראשונים במיקום נהר ואמנה, בר״ש ובתויו״ט.
משנה מסכת שביעית פרק ו משנה א
שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד:
ר״ש מסכת שביעית פרק ו משנה א
ושמא נהר דתנן הכא לא נחל מצרים הוא אלא נהר אחר לצפון א״י כדפרשינן דאמנום ונהר זה למזרח כזיב וזה למערבו וכן ההוא דתנן בפ״ד דחלה (משנה ח) ואמנום דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דהוא בגבול ארץ אדום ודרום א״י במקצוע דרומית מזרחית של א״י ששם היתה ארץ אדום:
תוספות יום טוב מסכת שביעית פרק ו משנה א
ובפ״ד דחלה מפרש ג״כ הר״ב מכזיב עד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב וכן פי' הר״ש ודברים הללו וכן מה שכתב בכאן דעכו יושבת ברבוע של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית קשה שמצאתי בספר כפתור ופרח בפי״א ששלשתן על שפת הים המערבי הם והמחברו כאשר העיד על עצמו הוא עד וראה. שאמר בזה הלשון הן הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל הארץ ברוך העוזר. וכתב דעכו וכזיב ואמנה שלשתן על הים המערבי של ארץ ישראל הם וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה והוא הר ההר ע״פ גבולי א״י הנזכרים בפרשת מסעי והם כבוש עולי מצרים. ואמר עוד שיש מן עכו לנחל מצרים כמו שמן עכו לאמנום וגם אמר שכזיב הוא צפוני לעכו כמו יום אלו הן דבריו ז״ל. וא״א להכחיש המציאות וכל דבריו ז״ל בחקירה רבה כאשר אמר וכמבואר מספרו שבחיפוש רב בדק המקומות עד שידע אנה הם אחת לאחת. נמצאו שדברי הר״ב והר״ש בזה אינם אלא באומד הדעת ולא כיונו אל האמת כפי המציאות. וכתב עוד והמשנה אמרה שהחזיקו מכזיב ולדרום עד נחל מצרים מכזיב ולצפון עד הר ההר ויהיה כזיב שבזאת המשנה לזכרון מה שהחזיקו עולי מצרים כמו נקודה שעליה תסוב החוג וזה שאותה של מסכת חלה שאומרת מכזיב ועד הנהר. ר״ל שאם יש מכזיב ועד הנהר מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב ועד אמנום כלומר שהם מכבוש עולי מצרים בלבד כמו בית שאן וחביריו שתי חלות מהנהר לדרום מאמנום לצפון שתי חלות עכ״ל. וזה כמו שכתב עוד לקמן וזהו שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק שהחזיק בו עזרא אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחם כענין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז״ל ע״כ. ומה שלפי דבריו הנהר הנזכר במשנה הוא נחל מצרים כן כתב גם כן הרמב״ם בחבורו פ״א מהלכות תרומות.
רצועה שיוצאת מעכו לכזיב- עי' בגמ' גיטין ז: חישבו האם לפי פשט גמ' הגיוני שעכו במערב א״י? עי' בפי' רש״י, אומנם עי' בקושיית הרמב״ן, ובהסבר של הרמב״ן.
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ז עמוד ב
רבי יהודה אומר: מרקם למזרח כו'. למימרא, דעכו לצפונה דא״י קיימא, ורמינהו: היה מהלך מעכו לכזיב, מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שהיא חייבת, משמאלו למערב הדרך טהורה משום ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שהיא פטורה, עד היכן? עד כזיב, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: עד לבלבו! אמר אביי: רצועה נפקא.
רש״י למימרא דעכו לצפונה דארץ ישראל קיימא - בסוף הצפון. מימינו למזרח הדרך - השתא משמע לן דעכו קיימא בגבול מזרחה של ארץ ישראל משוך ממקצוע צפונית יום או יומים לצד הדרום וכזיב במקצוע מזרחית צפונית ודרך המהלכת מעכו לכזיב היה גבול מזרח לא״י הילכך כשמהלך מעכו לכזיב דהיינו מדרום לצפון הוי ימינו למזרחית הדרך. טמאה - הארץ שהיא לימין המסילה. משום ארץ העמים - דגזרו טומאה על ארץ העמים. ופטורה כו' - כדין חוצה לארץ. עד שיודע לך כו' - כלומר לעולם חזקת ימין הדרך מעכו ועד כזיב ארץ העמים אלא א״כ תבא למקום שיאמר לך בקי כאן הדרך מתעקם ונכנס לתוך א״י קצת וימין הדרך הוי ארץ ישראל. למערב - הדרך. לבלבו - שם מקום אלמא עכו משוכה לצד דרום וכזיב במקצוע. רצועה נפקא - לעולם עכו בצפון ריבועא דא״י היא אלא שרצועה קצרה יוצאת עוד מעכו לצד צפון והיא מא״י, /במקור יש במקום זה שרטוט/.
חידושי הרמב״ן מסכת גיטין דף ז עמוד ב
… ועוד שהוא ידוע שעכו על שפת הים הוא וכך אמרו בפסיקתא קול צעקה משער הדגים זו עכו שנתונה בפיהם של דגים, אבל כך אני אומר מתוך הדוחק דמעיקרא קס״ד דעכו לצפון ארץ ישראל היתה וא״י מרובעת מאותו הצד ומעכו ואילך ועכו בכלל חוצה לארץ והיינו דתנן ועכו כצפון אלמא לאו מארץ ישראל היא, והשתא אמרינן דרצועה נפקא מארץ ישראל לצפון לצד מערב ובה חצי עכו ונמשכת אותה רצועה עד כזיב, וחצי עכו חוץ מאותה רצועה לצפון ארץ ישראל ובה שנינו במשנתנו מעכו ולצפון ועכו כצפון, והדרך שמעכו לכזיב ממוצעת בחצי עכו ומכוונת מעכו לכזיב והמהלך בה ימינו למזרח הדרך טמאה שמאלו למערב הדרך טהורה שהיא אותה רצועה שיוצאה מארץ ישראל …
גירסאות שונות- עי' בגיסא המופיעה בירושלמי, שימו לב ליתרון בגירסא הזאת.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שביעית פרק ו הלכה א
המהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשרות ובשביעית עד שתוודע לך שהיא פטורה משמאלו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשרות ומן השביעית עד שתוודע לך שהיא חייבת עד שהוא מגיע
חידושי הרמב״ן מסכת גיטין דף ז עמוד ב
והחכם הגדול ר' משה בר חסדאי מפלוניא שיחיה ויאריך ימים כתב שנראה שגרסת שמועה זו התלמידים שבשוה מפני שהוקשה עליו כי בפ״ו דמסכת שביעית מייתי לה בתלמוד ירושלמי וגריס לה בהפך וכן בתוספתא בסוף מסכת אהלות תניא … ועוד אמר נ״ר דהכי מוכח במסכת חלה דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת פי' לפי שהכל ארץ ישראל ויכולין לשומרה בטהרה, מכזיב ועד הנהר ועד אמנס שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור מהנהר ולפנים ומאמנס ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור, פי' הנהר הוא הנהר הגדול נהר פרת שהוא במזרחה של ארץ ישראל, ומפורש בירושלמי דהכי קתני מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנס, ועל כרחנו כך הוא שאם שניהם ברוח אחת ליתני איזה מהם שהוא יותר רחוק … וא״ת מאי קאמר מאמנס ולפנים והלא לצד פנים ארץ ישראל הוא, והו״ל למיתני ולחוץ דהא רישא בלפנים קיימינן, היינו רצועה נפקא במקום עכו וכזיב ועולה למעלה לצד מזרח עד הנהר, והיינו דקאמר מן הנהר שהוא במזרח ולפנים עד כזיב שהוא מזרחה של ארץ ישראל וכן מאמנס ולפנים שאמנס הוא לרוחב כל הצפון ונכנס לתוך הים הוא חוצה לארץ עד כזיב … ומיהו סיפא משבשתא היא מ״מ ולא סמכינן אלא אגירסא דגמ' דילן ושמעתין נמי מוכחא.
הפוכות [כ״כ הגר״א על הדף בסגיא ומוכח מהתוספתא והירושלמי] עי' ברמב״ן בשם ר״מ בר חסדאי, עי' בשי' הרמב״ם בעניין עפ״י ביאור הכפתור ופרח.
הגבולות- עי' במשנה במסכת גיטין
מנהר עד אמנה- עי' רע״ב ועי' ר״ש ותויו״ט שהם סוברים ששני הגבולות האלה הם בצפון, לעומת זאת עי' ברמב״ן גיטין ח. שכ' שהיינו מצפון לדרום עד נחל מצרים.
מנהר עד אמנה- עי' במח' הראשונים האם מדובר כאן על נחל מצרים או נחל בצפון.
מיקום כזיב- עי' רמב״ן בגיטין ועי' גם בתשובות הרמב״ם סי' קלו', ועי' גם גר״א יהושע יט' כט' משמע שכזיב אינה נמצאת על הים, אלא צפונית מזרחית. עי' רש״י גיטין ז: ועי' כפתור ופרח פרק יא' שכ' שכזיב צפונית לעכו מהלך יום, ונר' שהכוונה לשי' שזה על הים היינו באזור אכזיב עי' שופטים א' לא' ושם בגר״א בשנות אליהו.
ועי' ברמב״ן מה שכתב.
כיבושים של חשמונאים- עי' במור וקציעה או״ח סי' שו' ועי' כס״מ שמיטה ד' כח', משמע שנבע עפ״י כיבושי חשמונאים ויש סוברים רק מה שבימי עזרא עי' תבואות הארץ פרק א' עמ' כא.
https: //www. toraland. org. il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%91%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%9E%D7%A9%D7%9A-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%9E%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/
דין עכו- עי' בראשונים שהבאנו לדף הקודם ועי' עוד במתיבתא.
כיבוש בזמננו- עי' באחרונים לגבי כיבושי עולי בבל האם צריך פעולה ממשית, עי' חזו״א שביעית ג' א' ועי' עוד דבר אברהם ח״א סי' י'
דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ה ס״ק (נו)
(נו) קדשוה קדושה שניה. (פח) וקידוש זה הי' לדעת רבנו ע״י שהתיישבו שם על דעת שיתקדש בחזקה זו:
מה תוקף קדושת עזרא- עי' בירושלמי שביעית פ״ו ה״א, לכאו' יש מח' האם קדושת עזרא היא מדאו' או מדרבנן. ולמעשה נח' האם קדושת עזרא היא מדאו' או מדרבנן, עי' רמב״ם תרומות ובית הבחירה שם. ושו״ת הרמב״ם סי' קלב' שסוברים שזה רק מדרבנן, לעומת זאת עי' בראב״ד ותוס' ביבמות פב: וביאור הגר״א יו״ד סי' שלא' ו' שכ' שהחיוב הוא מדאו'.)
תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ו דף לו טור ב /מ״א
ממה נתחייבו רבי יוסי בר חנינה אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורין הייתם ונתחייבתם אבותיך לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכו' אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבת' אבותיך לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב אמר רבי לעזר מאיליהן קיבלה עליהן את המעשרות מה טעם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו
ביטול קדושה שניה- עי' ברמב״ם לעיל. חשבו מה הסברא לחלק בין כיבוש לחזקה. לעומת זאת שלטי גיבורים קדושין פ״א, תשב״ץ ח״ג סי' קצג' כ' שאף קדושה שניה בטלה- לא מצאתי את המקור.)
קדושת המדינה- הר״י עמדין בספר מור וקציעה (סי' שו') הסתפק לגבי החשמונאים. וסובר שהחשמונאים זה בכלל גבולות עולי בבל. אומנם בעל "תבואות הארץ" (פ״א) וע״ע בכסף משנה שמיטה ד' כח'.
כסף משנה הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כח
ומ״ש רבינו וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים וכו' כתב עליו הראב״ד מה היה צריך להביאו מק״ו הרי לא החזיקו עולי בבל עכ״ל. וי״ל דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש ששים עיר כדאיתא בקידושין פרק האומר:
ברכה על הפרשת תרו״מ במקומות שהם עולי מצרים, כמו כן יש לדון מה הדין במקום שהוא ספק עו״מ ספק עו״ב, עי' במאמר המצורף.
https: //daat. ac. il/daat/kitveyet/emunat/32/03205. htm
לגבי בית שאן למצוות התלויות בארץ עי'
https: //shmita. hamachon. co. il/questions/question/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%90%D7%9F/
גבולות עולי מצרים- עי' בפסוקים לעיל, ולעומת זאת עי' בדברי הרמב״ם. שימו לב לשי' הרמב״ם מה נכלל בתחומי עולי מצרים, התמקדו במיוחד בשי' לגבי עכו.
רמב״ם הלכות תרומות פרק א
הלכה ז
אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א״י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א״י עד עכו שהיא בצפון, היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת ח״ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו המקום מא״י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת א״י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום ח״ל …
רמב״ם הלכות תרומות פרק א
הלכה ט
אי זו היא סוריא מא״י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא, אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א״י.
דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ז
(סז) אי זו היא ארץ. הנה (קכב) עולי מצרים לא החזיקו בכל גבולי הארץ שנמנה בתורה בפ' מסעי [דמה״ט לא הי' כיבוש דוד בסוריא מועיל משום שעדיין לא נכבשה כל הארץ כנ״ל ה״ג (קכג) ובזה לא סגי שנתנם למס אלא בעי שיתיישבו ממש בכל הארץ] (קכד) אך י״א דבימי שלמה כיון שנתנם למס הוי כמי שכיבשום, וכל מה שלא נכבש לא נתקדש בקדושת א״י [כנ״ל ה״ב שיהושע חלק כדי שכשיכבשו יתקדש משמע שאם לא כבשו לא נתקדש] וגם אם כבשו ערים וחזרו הגוים ונטלוהו פקע הקדושה מהם [כנ״ל ה״ה שהקדושה הראשונה היתה מפני הכיבוש וכשבטל הכיבוש בטלה הקדושה] ודעת רבנו שגבולות אלו המנויין בריש מס' גיטין דהיינו רקם ואשקלון ועכו הם הגבולות שכבשו עולי מצרים והחזיקו בהם עד החורבן (קכה) אבל שאר המקומות שחוצה להם אף שכבשו קצתן אבל חזרו הגוים ונטלום ובטלה קדושתן אז (קכו) אבל דעת הרבה ראשונים שגבולות אלו הן גבולות של עולי בבל אבל עולי מצרים התרחבו גבוליהן הרבה יותר (קכז) וי״א דגבולין אלו לא נאמרו רק לענין גיטין ולא לגבי מצות התלויות בארץ:
דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ט
(צט) אבל עכו חו״ל כאשקלון. ר״ל (קעח) כמו שביאר למעלה בה״ה דאשקלון לא כבשו עולי בבל (קעט) וגם עכו כן ושאר הראשונים כתבו דחצי עכו כבשוה עו״ב וחציה לא כבשוה וכנ״ל סקע״ב ואפשר דאף רקם כבשוה עו״מ ולא עו״ב:
הסברא להבדל בין כיבוש ראשון שבטל לכיבוש שני.
ד. עולי בבל – קדושה שנייה
עולי בבל לא כבשו את הארץ, אלא התיישבו בה ברישיון כורש. בפשטות זו כוונת הרמב״ם (בריש הל' תרומות ובהל' בית הבחירה בסוף פרק ו) שקדושה שנייה לא בטלה כי נוצרה ע״י "חזקה". חזקה, בניגוד לכיבוש, היא קניין (במקרה זה - מהמלכות), ואינה בטלה אע״פ שהבית נחרב ובהמשך רוב עם ישראל גלה מארץ ישראל. הרעיון כאן דומה לרעיון הקיים בכיבוש יחיד (הנ״ל בסעיף ג) שאם הוא מועיל הוא אינו פוקע, בניגוד לכיבוש רבים שעלול לפקוע בשינוי המצב בארץ. כך הרמב״ם כתב שקדושה ראשונה של עולי מצרים בטלה כיוון "שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש" וכו', עיי״ש היטב. הרי שתלה בין היתר את ביטול קדושה ראשונה בהיותה כיבוש רבים. ומשמע שקדושה שנייה שלא בטלה היינו מפני שהיא בחזקה, ואינה כיבוש "רבים" אלא "יחיד", ואכן בעליית עזרא לא התקיימו התנאים הנ״ל לכיבוש רבים. והגם שלהלכה כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, מ״מ על הצד שהוא מועיל הוא עדיף על כיבוש רבים ואינו פוקע. השאלה היא מה יש בכיבוש יחיד שגורם לו להיות עדיף על כיבוש רבים?
הצד שכיבוש יחיד הועיל בבית שני (למרות שלא הועיל בבית ראשון) מבוסס לענ״ד על דרשת הירושלמי (שביעית ריש פרק ו) מ״והטיבך והרבך מאבותיך", שאחר שהקדושה קיימת ע״פ גזירת הכתוב שוב לא בטלה כשעזבו את הארץ וגלו ממנה[9]. הסיבה שקדושה הנובעת מכיבוש יחיד לא בטלה אינה בגלל שכיבוש מבטל כיבוש ואין הוא מבטל חזקה, כפי שמשמע משטחיות לשונו, אלא מפני שכיבוש רבים הוא מעשה אלוקי ו״ממלכתי" (כנ״ל סע' ב). וחומרתו קולתו - כל עוד ממשיכים התנאים האלו לשרור בא״י גם הקדושה חלה, ומשעה שהשתנו הנסיבות ואין יושביה עליה הכל בטל. אבל קדושה שנייה שהתחילה מראש ע״י "חזקה" כיחידים אינה פוקעת גם אם גלו, כמו שקניין של אדם בביתו אינו פוקע גם בהיעדרו. דווקא נוכחות הבנויה על ישות של כלל ישראל מתרוקנת מתוכנה עם כיבוש עם זר והסתלקות כלל ישראל מארצו.
להביא את כל המשנה, להביא את מח' הראשונים האם הגבולות כאן הם הגבולות של א״י או שאלו גבולות רק לעניין בפני נחתם וכו'. עי' במח' שהביא תוס' בין ר״ת לר״י ועי' גם במח' הראשונים כיצד להבין את שי' ר״מ.
עי' בגר״א ותוס' יו״ט שביעית ו' א', [נר' שנקטו כך לאחר שהבינו שכזיב נמצאת גם במזרח ממילא גם עכו במזרח]. עי' ברמב״ן על הסוגיא שהק' שהרי מוכח שעכו הייתה על הים, וכ״כ הר״ן, וכ״כ להוכיח הגר״א שמוכח שעכו שייכת לשבט אשר, ואשר נמצא במערב. ולשי' אותם ראשונים עכו והדרך ממנה הם נמצאים במזרח הרצועה, אבל כל הרצועה היא בצד מערב.
לכאו' החזו״א ודרך אמונה זאת אותה שי' של הרדב״ז
חזון איש שביעית ג' סק״טו
ומש״כ רבנו דעזרא החזיק ר״ל דלא היתה קדושה ממילא ע״י כיבוש שלא היתה אצלו כיבוש אלא החזיק ע״מ לקדש וקדושת הארץ היתה בהחזיק ע״מ שיתקדש.
דרך אמונה הלכות תרומות פרק א הלכה ה ס״ק (נז)
העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבא. שכיון שקידוש זה לא הי' ע״י כיבוש רק ע״י חזקה ל״ש לומר שאם בטל הכיבוש בטל הקידוש שכיון שהחזיקו ע״ד שיתקדש הוי כאילו קידשוהו בפה ושוב אין יכול ליבטל וכשיבא משיח לא יצטרכו לקדשו שנית משא״כ בבית ראשון שלא קידשוהו כלל לפ״ד רבנו רק הכיבוש עצמו הוא הקידוש וכנ״ל:
מיקום הרצועה לשי' הרמב״ם
שיטת הרמב״ם בענין הרצועה כתב בספר כפתור ופרח )פי״א(: "בפירוש רצועה נפקא נתחלפו בה רש״י ז״ל והר״ם ז״ל. שרש״י ז״ל פירש, שרצועה קצרה יוצאה מעכו, והיא רצועה מארץ ישראל הולכת לכזיב, ואם כן יהיה צדדיה חוצה לארץ. ולר״מ ז״ל מצאתי בפירושיו בכתב ידו במצרים, שפירש הפך זה. שארץ ישראל הולך כלה עד כזיב, אלא שמכזיב תצא רצועה אחת מארץ העמים, הולכת עד עכו, וכל צדדיה הם ארץ ישראל".
וכ״כ החזון איש )שם(: " הא דאמרו - רצועה נפקא, לא יתכן לפרש דרצונו לומר, דבמזרח א״י נפקא רצועה לצפון, חוץ מריבוע של א״י, דלא יתכן לשון רצועה על זה, שהרי זה כל רחב א״י. אלא רוצה לומר, רצועת פטור נפקא מריבוע של א״י לצפון… והא דתנן - 'מא״י ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד', הוא בדרך כלל, אבל יש כאן רצועה אשר מעכו לכזיב, שלא כבשוה עולי בבל, ודינה כמכזיב ולהלן". עבר הירדן
עי' בדף מקורות המצורף כאן.
https: //www. kolhalashon. com/PDF/Shiurim/31525/31525654_00015427. pdf
בביאור שי הרמב״ם, מומלץ להתבונן בקישור המצורף.
https: //hamachon. co. il/he/articles-index/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%91%D7%9C-%D7%90%D7%95-%D7%A2%D7%95%D7%9C/
וכך מובא שם בחלק מן המאמר.
אמנם גם לאחר שברירא לן שהגבול הצפוני הוא הרי הבניאס לדעת הרמב”ם, מ”מ צריכים אנו להבין מדוע נקט הרמב”ם את עכו כגבול, הנה בתשובתי האחרת לענין הגבול הדרומי, הבאתי כמה דרכים לבאר את הרמב”ם, ובאמת שנראה בפשיטות כמש”כ שם, שהרמב”ם נקט בראשית ריבוע שכולו נכבש בגבולות ע”י עו”מ, שהרי מעכו יוצאת רצועת חו”ל או שחציה חו”ל, וכן לענין אשקלון חציה חו”ל, עי’ בתשובה שם. אך מכל מקום ודאי שהגבול ממשיך צפונה עד הר ההר.
והנה הרמב”ם כתב בתשובה הנז’, שעו”מ כבשו מאמנה עד נחל מצרים לאורך ולרוחב, נראה א”כ שבכלל כיבוש עו”מ הוא ממש כל הגבולות הנזכרים בתורה, ולכן גם לרוחב זה בכלל כיבוש עו”מ, והיינו מן הרי הבניאס עד לרוחב שזה ההמשך והיינו חמת – חמאה וכנ”ל. וכן מתבאר מדברי מרן החזו”א בדעת הרמב”ם (שביעית סי’ ג’ ס”ק ל”ב אות ג’). וכ”כ בדעת הרמב”ם בספר מעדני ארץ (תרומות פ”א ה”ז).
ובשו”ע פסק מרן זיע”א כדעת הרמב”ם (יו”ד סי’ שכ”ב ס”ד) שעולי מצרים כבשו עד אמנה, וזה ברור א”כ להלכה. הרי שנראה עד כאן שנידו”ד – העיר נהריה אע”ג שהיא צפונית לעכו, מ”מ היא בשטח גבולות עו”מ, שכן היא ודאי דרומית להרי הבניאס שהם הר ההר.
נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה