אבוקרט אבינדב // ה׳תשפ״ה נעילה לפני דרשה / כרת של תשובה
בליל ט״ו באב הזה, בתאונה קשה בירושלים, נפצעה גם בת שבע פלאי, אישה נפלאה, ובאותו רגע גם בנותיה. הידוע — חן המלכה של כלה בת שבע פלאי. הרב הלל קיטע את שתי הרגלים מעל הברך בניתוחים מורכבים, שבהם היתה מורדמת ומונשמת.
הרב הלל סיפר: ״כאשר פקחה את העיניים, הייתה השאלה הראשונה ששאלה את בעלה: תגיד לי את האמת — אילו היתה התאונה מתרחשת לפני החתונה, היית לוקח אותי? ״ והרב הלל ממשיך לספר — אמר לה כך, על שאלה זו, מה עונים בספר בית: ״הבן שלי, אברך צעיר, לא למד בשום סיבה בעולם שאבחר באשה קטועת רגלים, בוודאי אם היה לפני החתונה. אבל יש הבדל גדול — אם זה היה קורה לפני החתונה, זה קרה לך. זה קרה אחרי החתונה — זה קרה לנו. ״
השנה עברנו ניתוח מורכב מאוד. עברנו שנה קשה, אנחנו עוברים מלאים במחלוקת וקיטוב, אנחנו מרגישים את סכין המנתח בבשרנו. אלפי הרוגים, אלפי עקורים, עשרות אלפי פצועים, אלפי שרות, מאות ויתומים למנות, חטופים — הפגיע בחגנו, בשבתותינו, בימינו ללא מנוחה, בלילותינו ללא שינה, ללא חרדה.
הרבה עבירות יש לנו, המוגלה של המחלוקת עדיין לא יצאה מגוף האומה הישראלית, עוד יש לנו הרבה עבודה כדי לתקן את התורה והתפילה שלנו. אבל בשעה הזו שכולנו רוצים לדבר לריבונו של עולם, אני רוצה לומר לו משהו יחד.
ריבונו של עולם, אנחנו קטועי רגלים, אנחנו שבורי לב, אנחנו פצועי ידיים, אנחנו רסיסים, איבדנו את הראיה ואת השמיעה שלנו. אבל דע יתברך — אנחנו עדיין בוחרים בך. לא רק קרה לנו זה, גם לך קרה זה. אנחנו עמך, אנחנו אומתך, אנחנו נעולים בקודש קודשיך: ״כְּצֹאן טִבְחָה נֶחְשַׁבְנוּ, וְנָחֱשַׁב בֵּין זְרוּיָה גּוֹלָה וְסוּרָה. הָהֲרוּגָה״. אבל יותר מהכל אנחנו אומה ״דְּבוּקָה וַחֲבוּקָה בָּךְ! ״
אי אפשר שלא להרגיש את הקב״ה, אי אפשר שלא לראות אותו בתוך המיגוניות שמלאות סטיקרים של משפטי החיזוק, בתוך חדרי הכינוס, בטיסות המסוקים, בנהגי הטנקים. כשיצאתי ממיגונית אחת בכביש ברעים, הרגשתי כמו הכהן הגדול שיוצא מקודש הקודשים, כמו שיוצאים מבית הכנסת. הלכתי אחורה עם הפנים למיגונית. שם היה גם גילוי שכינה גדול ומידת הדין שהתגלתה במלוא עוזה, אבל גם הפן הזה של אבלים ומאמינים, נפש של צדיקים שתרמו הון לאחיהם, חיילים שמסרו את נפשם.
הרב הלל המשיך בסיפורו, עוד משפט. הרב חיים פנה לאשתו והוסיף: ״אני כורת איתך ברית חדשה. ״ אי אפשר, ריבונו של עולם, אנחנו לא רוצים להיות נעולים להמשיך כפי שהמשכנו. עכשיו אנחנו מבקשים לכרות משהו חדש. אנחנו ואתה, אנחנו רוצים ברית חדשה שלנו — לנחם אלמנות, לנחם אבלים, להיות צועדים, לא גולים בממ״ד. יודעים שרק אתה תכרות ברית כזו איתנו: ״בְּתַבְלִית רְעָתְךָ עִיר מְקוֹם גְּדוּעָה. תְסִיר מֵחֶרְפָּה זֶרַע נִתְגָּרִים. בְּבֵית תְּרֵעֲתָךְ גְּבוּלָךְ. תִּכְרֹת לָהּ בְּרִית חֲדָשָׁה. ״
תמרה אבן יעקובי ומרדכי ארצי, אופק דבוסקין וליעד צינגר בן בנימין, וגלי סיגל — נכרתה רגל ימין לשניהם. שירן אופיר, דנה צור, מאיה הרשקוביץ, ואושרי בוגנים — כל אלו ואלו זוגות של אנשים ונשים שהיו במסיבה ברעים, איבדו איברים, איבדו חברים, התחתנו, הקימו בתים, בנו חורבה אחת מחורבות. אבל הם כרתו ברית חדשה, כדי שתהיה ירושלים קודש קודשים.
אני מבקש שתיכרת ערלת הלב שנתחדש, בשעה הקרובה. מבקש אני שכל אחד יתעטף בטליתו, שכל אחת תתכנס עם עצמה. כבר הרבה שנים אני חולם, ולי השנה — נתכנס יחד, נתעטף יחד בברכת כהנים. כל אחד יניח יד על חברו, תחת טליתות מחוברות, שנעשה חופה, שנפיל מחיצות, שנרגיש שזה קורה לנו יחד — לנו ולקב״ה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה