פרשת ואתחנן / בן ציון
**״שלימות של מצוות התורה״**
״לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלקיכם אשר אנכי מצווה אתכם״ [דברים ד, ב]
פירוש — שאין להוסיף על שום מצווה ואין לגרוע משום מצווה שבתורה, אך יש לשאול מדוע ציווה רבי משה את עם ישראל את הציווי הזה דווקא בכניסה לארץ? מה הגדרת המצווה? ומה טעמה?
המהר״ל עונה על חלק מהשאלות הנ״ל, וז״ל [באר הגולה, באר ראשון]:
״היינו שבמצווה מה שצריך לעשות שיעשה המצווה בלי שיגרע ממנו דבר, ולא יאמר כי אף המצווה לעשות כנפות ד׳ אם יש בגד שיש לו ג׳ כנפות יעשה גרעון כלל על ג׳ כנפות שלו…״
היה מקום לחשוב שהבגד שיש לו ג׳ כנפות יכול לשמש לציצית משום שיש בו רוב מהמצווה, וכמו כל דבר שהולכים בו על פי רוב נחשב כשלם, וכי עדיף חלק ממצווה מלא לעשותה כלל? ודאי שלא — רוב המצווה עדיף מלא לעשותה בכלל.
ממשיך המהר״ל ואומר: ״וכן בודאי לא תוסיפו על המצווה שאל יוסיף דבר על המצווה, רק לעשות המצווה כפי מה שיש לעשות בלי תוספת. דרך משל, שיוסיף יום אחד על שבעת ימי סוכות לשם חג הסוכות, וכן על חג המצות… או המוסיף על ד׳ פרשיות תפילין או על ב׳ פרשיות במזוזה…״
לדבריו, תוספת זו נחשבת למצווה רק אם היא תוספת לגוף המצווה עצמה. אם מוסיפים לחג הסוכות או לחג המצות יום נוסף לשם המצווה, אפילו במנותק מזמן המצווה, הדבר נחשב כ״בל תוסיף״ כאיסור. אך תוספת שאינה לשם מצווה, או שאינה בגוף המצווה, אינה בכלל מצווה כלל.
מוסיף המהר״ל: ״ודבר זה הוא יותר גרוע ממי שלא יעשה המצווה כלל ויניחה, אבל מי שגורע גמרי אבל אם יניח המצווה ולא יעשה כי אין כאן רק שיו ובטל מהמצווה, אבל הוא משנה המצווה במעשה. ״
הסבר: דווקא מי שמשנה בגוף המצווה או לא בגוף המצווה אך מוסיף לשם המצווה עובר ב״בל תוסיף״, משום שמשנה את ציווי ה׳ ואין זו כוונת התורה בציוויה. לעומת זאת, המתבטל ממצווה נחשב פחות גרוע, משום שאינו משנה בצווי התורה — ייתכן שמודה בעצם התורה ומצוותיה, רק אינו מקיים את מצוותיה מסיבה צדדית.
המהר״ל מבאר את הנושא [תפארת ישראל, פרק ט]:
״הדבר אשר הוא שלם ראוי שיהיה כפי שכתוב ׳לא תוסיפו׳ בלי תוספת או חיסרון ׳ולא תגרעו ממנו׳, כי מזה תראה, ו ייראה, שתורת משה לא תקבל תוספת חיסרון, ולא חסר אחת, ורק כאשר מקיים כל המצוות כולן האדם משלמת התורה. ״
הסבר דבריו: רק כשהיא תמימה היא משיבת נפש — ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״. התורה מרוממת ומגדלת את האדם ומותאמת לצרכיו וליכולותיו, מאירה את חייו ואת מעשי חיי החול עם כל אבריו, ולכל בר נפש, ומנכיחה את הקב״ה בכל המעשים, והופכת את החול לקודש ואת הרשות לקודש, לזכות בכל המעשים כשנעשה מתוך מגמת התורה — זו שלימותה וזו מגמת התורה לתקן עולם במלכות ש-ד-י.
לאור זאת לא תיתכן תוספת או גריעה ממצוות התורה, משום שאז אינה מתקיימת כמגמתן כפי שניתנו על ידי השי״ת. לפיכך אין ראוי לגרוע או להוסיף בקיומן, שאז אינה תורת ה׳ הנחשבת.
מתוך כך ניתן להבין מדוע חידש רבינו משה בתורה משנה רגע לפני הכניסה לארץ את הלאו הכפול של תוספת וגריעה ממצוות ה׳. משום שהפוטנציאל לכך גדול מאד כשנכנסים לארץ, וההנהגה הופכת להיות הנהגה טבעית של מצוות ה׳ וחלותן. עם ישראל מעורה מאד בהטמעת המצוות בארץ, במציאות שבה שמירת שבת, המצוות התלויות בארץ ושאר ציווייה של האדם — כשרות, חינוך, זוגיות ועוד ועוד — נוכחים ופועלים במציאות. בהנהגה שבה נוכחות האדם משמעותית, עלול האדם להחליף את מציאות ה׳ בחייו במציאותו שלו, ובכך לשנות ממצוות התורה — ולא רק לבטל תורה. בניגוד להנהגה הניסית שבה ניהג ה׳ את עם ישראל במדבר, שמרה על מסירת התורה במעמד הר סיני ועל קירבת ה׳ בעצמו, ושמירת מצוות ושינוי כל קיום כפי התורה כדברי המהר״ל — ניתנו על ידי רעיא מהימנא רבינו משה.
לכן באה האזהרה הכפולה, שסוג זה של עבודת המצוות גרוע יותר מגרוע, כדי להזכיר שהתורה כפי שהיא לא תהא מוחלפת.
שבת שלום
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה