נלהבת לקפיצה מתונה — הלכה בין ריקוד בשבת
**ביצה לו ב — משנה**
רשות. משום שאלו ואלו מרקדין ולא מספקין ולא מטפחין ולא
[רש״י — קצת בו שיש מצוה אבל לא מצוה גדולה, והוא קרוב להיות דבר הרשות ויש בו מדברי איסור סופרים].
**ביצה לו ב — גמרא**
גזרה שמא יתקן כלי שיר — ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין.
**ביצה לא א — גמרא**
אמר ליה רבא בר רב חנין לאביי: הלא תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא קא חזינא דעבדן הכי ולא אמרינן להו מידי?
אמר ליה: הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ולא, לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא — לא אמרינן להו ולא מידי? הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה.
**ביצה לא א — תוספות**
[דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר — לנו], מיהו לדידן שרי, אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר.
**בית יוסף שלט**
כתב מהר״י קולון ז״ל בשורש ט׳ בשם רבינו האי — דנהגו ביום שמחת תורה שאומרים קילוסים דתורה מותר לרקד, משום כבוד התורה כיון דלית ביה שבות. ונראה מדבריו דלית חילוק בין ימי חכמי התלמוד לימי דידן.
וכן נראה דהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו כמו שחילקו התוס׳, וכן שרי לרקד נמי בלא כבוד התורה.
**שו״ע שלט ג**
אין מטפחין כף אל כף ולא מספקין להכות על ירך, ולספק כלאחר יד מותר. לא מרקדין — גזירה שמא יתקן כלי שיר.
**רמ״א**
והא דמספקין ומרקדין וכו׳ — משום דמוטב שיהיו שוגגין ולא מחינן בהו, ויש אומרים דבזמן הזה דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, שרי הכל וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל.
**כף החיים שלט יג–יד**
כתב — אעפ״י שכל המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשונים, מ״מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק (ביצה ו מהרש״ל). מיהו דעת האחרונים להחמיר אף לצורך מצות נישואין.
אבל כל איש יחמיר לעצמו ואפי׳ לצורך מצוה, וגם נשי ביתו.
**השולחן ערוך שלט ח–ט**
והדברים מתמיהים: חדא דקשירת נימי הכנור שכיחא טובא, וכן לגלגלה על היתידות, והיינו שמגלגלין היתד עד שתשוב הנימא להיות כנכון. ועוד דחלילה לבטל שבות דרבנן מפני הנימא, ובשני הדברים יש חיוב חטאת: משום קשירה ומשום מתקן.
ולעניות דעתי נראה טעם פשוט: דבזמן חז״ל, היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר, וגם הריקוד מעולם נאסרה בעת שמזמרים בכלי שיר. אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר, אלא בעת ששוררים בפה ומטפחים ומספקים ומרקדים על פי סדר השיר. והך דסיפוק כף על ירך כלל לא נודע לנו, ומטפחים כף אל כף טיפוח בעלמא ולא על פי סדרי השיר, ומרקדים בלא סדרים ואין ריקודם כריקוד שלהם בסדר כרקודי נשים, ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר ולא גזרו חכמים על זה כלל, ולכן אין להם שייכות זה לזה.
ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני ספר התורה, אתי שפיר לפי מה שכתבנו. אבל קשה בעיני הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד (מג״א סק״א), ולבטל שבות דרבנן מפני זה. וכמה פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה, והריקוד והטיפוח זה אין שאסרו חכמים.
**חוות בנימין פב ב**
***
**אשל אברהם מבוטשאטש** [הרב אברהם דוד וואהרמן מבוטשאטש (בוצ׳אץ), אוסטריה, 1771–1840]
**מנחת אלעזר א כט**
***
**אור לציון — הרב יעקב אריאל ב מג ט** — הערה בספר אערוך שולחן, הרב שמואל אברהם ה
**ילקוט יוסף שלט**
כיון שחכמים אסרו השמעת קול של כלי שיר בשבת ויום טוב גזירה שמא יבוא לתקן כלי שיר, לכן אסרו חכמים לרקד בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואף שיש מקילים בזמן הזה, מכל מקום לספרדים שקיבלו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק לאסור לרקד בשבת גם בזמן הזה, כן המנהג במקומותינו לאסור לרקד בשבת. ולכן הרואה ספרדי המטפח ומרקד בשבת, ראוי להעיר למוסר אוזנו ולהודיעו שהדבר נגד ההלכה, וצריך להוכיחו בנחת, כי דברים הנאמרים בנחת, הם נשמעים.
וכל אשר נגע יראת אלוקים בלבו יזהר ויזהיר בלשון של זהורית בל יכשלו באיסור זה. ומכל מקום אפשר להקל על חשיב מחול בלבד, בשירות ותשבחות, דוקא כשעוקר רגלו אחת ומניח חבירתה — הליכה במחול. לא אבל ריקוד, שהריקוד כריקוד האסור בשבת. והמחמיר בזה גם תבוא עליו ברכה.
איסור הריקוד בשבת הוא גם למי שמתלהב ברשפי אש שלהבת במצות שמחת יום טוב, וכל שכן בשאר אדם שאינם חושקים בה כך, ואינה חשובה כשמחה של מצוה כשאינם חושקים בה. אף שעושים כן כדי לקיים מצות שמחת חתן וכלה, אין להקל לרקד בשבת גם בסעודה שחתן וכלה מסובים בה, שרק ביום שמחת תורה הקילו לטפח ולרקד בהקפות שעושים לכבודה של תורה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה