מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד1
עבירה לדבר ובשליח במסית התלמיד- ודברי הרב ""דברי │ טבדי בנימין הרב
מהנחש הראיה עם הראשונים והתמודדות למסית טוענים שאין לכך המקור
א עמוד כט דף סנהדרין 1.
לי- תנהו לו: אמר למחר הן. לו: אמר בידך, לי מנה הכי: נמי! תניא אמר
בך- אני משטה לו: גדר אחורי עדים לו הכמין אפילו אלא, עוד ולא, פטור.
ופלוני-? לוני פ בפני שתודה רצונך הן- לו: אמר בידך, לי מנה לו. ואמר לו אמר לי! תניהו לו: אמר למחר לדין. תכפיני שמא אני מתיירא לו: : אמר
בך- אני משטה למסית טוענין ואין. פטור.
- שמיה– דכר מאן? מסית
טען- לא אם קתני: והכי מיחסרא חסורי אף נפשות, ובדיני לו טוענין. אין
למסית. טוענין ואין לו. טוענין טען- דלא גב על
מסית- שנא? מאי אבא בר חייא דרבי מפירקיה חנינא: בר חמא רבי אמר
עליו". תכסה ולא תחמל אמר״לא דרחמנא מסית, שאני לי: שמיע
למסית- טוענין שאין מניין יונתן: רבי אמר נחמן בר שמואל רבי אמר
ולא לטעון לנחש לו היה טענות הרבה שמלאי: רבי דאמר, הקדמוני מנחש
הוא- ברוך הקדוש לו טען לא מה י ומפנ טען, הוה מאי הוא. טען שלא לפי
שומעין. הרב דברי שומעין? מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי למימר- ליה
2. רש״י שם
- פטור לו שהודה אתמול עדים ששמעו פי על, ואף
עדיי אתם אמר ולא. הואיל
- בך אני משטה שהיית בשביל בך הייתי שוחק
היה שלא מה. שואלני
- הכמין יט- (דברים לו וארב כמו )החביא, ליה. ויכמון
- למסית טוענין ואין כוכבים לעבודת חבירו המסית
כן אם אלא זכות, טענת בשבילו דין בית אותו טוענין אין
הוא. טוענה - טען לא ואם אמר אלא כשהודיתי, בכך הייתי משטה
בשבילו טוענין אין לי שהלוית עדים הבא לך, אתן א ל שלם לך שהודיתה אחרי לו: אומרין. אלא
- נפשות ובדיני יודע אינו והוא זכות טענת יש אם
לו טוענין. לטעון, - טען שלא לפי הוא ברוך הקדוש טען לא הנחש
. בשבילו
סנהדרי מסכת תוספות 3. הרב דברי ד״ה א עמוד כט דף ן
טענה? באותה עצמו יפטר מסית כל כן אם וא״ת התלמיד- ודברי הרב דברי לומר ויש ולא להסית שלא נצטוה שלא נחש דדוקא
עובר. כשמסית נמצא להסית שלא שנצטוה מסית אבל ידו, על תקלה שבאת לפי אלא נענש
4. על יונה רבנו סנהדרין
מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי למימר הו״ל ומאי ודברי הרב דדברי דאמרת כיון דבעו איכא שומעין.
הכי א״ל מסית בכל א״כ הול״ל, וכו' דחייב מסית ו
לה. משכחת היכי רחמנא
חיובו שאין הכי, למימר ליכא דעלמא דבמסית וא״ל עבר לא שאפי' תורה, לדברי חבירו את שהעביר מפני מאן אמר דרחמנא שהסית, כיון חייב הוא חבירו
מיתה חייב ע״ז וליפלח דליזיל לחבר. יה עצה דיהיב
מפני [אלא] נענש היה ולא מצוה היה לא נחש אבל
הוא ברוך הקדוש מצות על. שהעביר היה אילו ולפי' הקדוש לו טען וכשלא עמו, הדין וכו' הרב דברי טוען
למסית. טוענין שאין ש״מ הוא ברוך
והרי טוענין ואין טוענין הכא למימר שייך היכי, וק״ל
דין- אלא טענה זה אין לפוטרו הדין מן שהיה כלומר
- לנחש לו היה וכו' רב ה דברי למימר דאיכא כיון לדיין הלכה שמורה כמי אלא זה שא. ין כך לטעון
ומשמ דה״ק, הוא שכן כל דהכא לי ע נחש גבי הרי
היה אלו כי ואפשר כו', ו הרב דברי הוא דינא דודאי מניחו היה הוא ברוך הקדוש לפני כן הנחש, אומר שאין כ״ש לחיוב, הוא ברוך הקדוש דנו אמר וכשלא
וצ״ע למסית, לטעון. לנו
א עמוד כט דף סנהדרין מסכת רמ״ה יד 5.
טוענין שאין מנין תו ואמרינן האשה את שהסית מנחש למסית כך על הוא ברוך הקדוש וחייבו דבריו על ולעבור במקום למרוד מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי לומר לו שהיה פי על ואף
שומעין המקום, דברי להניח להן היה דברי מפני וכי שלא וכיון
הוא. ברוך הקדוש לו טען לא לעצמו טען
טענתא, טענתיה הכי טעין הא הכי, טעין דלא טעמא תשאל ואם עבירה נעבדה ולא ניסת ליה ציית דלא גב על אף דקרא מסית והרי מביאין עדיו והן לשנים אמר א) ס״ז (לקמן כדתנן חייב פיו על
שכן וכל אותו, וסוקלין לב״ד אותו טעין מצי דלא ליה דציית היכא
שומעין? מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי
דע״ג מסית שאני עליו. תכסה ולא תחמול לא אמר ורחמנא דחמיר
ביה דמיירינן דנחש דומיא דעלמא במסית הכא קאמרינן כי אלא מיפטר לא מע״ג לבד כולה התורה דכל דמסית מינה ושמעינן
ליה. טענינן לא טעין לא אי אבל דטעין היכא
היכא דוקא עבירה לדבר שליח דאין בעלמא דקי״ל דהא וש״מ
דברי משלח דטעין היכא אבל שומעין מי דברי תלמיד ודברי הרב
מיחייב: טעין דלא
שליח אין והא אמאי מקשי דקא דוכאתא בכמה דהא לי וקשיא דאלמא טעין דלא עסקינן במאי הכא משני קא ולא עבירה לדבר
משלח, מיחייב לא הכי שנא ולא הכי שנא לא עיון: וצריך
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד2
כה כד עונש העונשין ע״א מנין פערלא) (הרב לרס״ג המצוות ספר על באור
דאינו לכאורה. טובא תמוה בלא״ה סוגיא הך עיקר ואמנם תורת דאין ידוע דהרי הקדמוני לנחש מסית ענין מאי מובן
ע״ז לעבוד בהסית אלא. מסית בקרא בהדיא כדמפורש
שם (במ״י ז״ל הראשונים בזה עמדו )כבר ו מסית. בפרשת על ז״ל הרע״ב ובפי' ובחזקוני ז״ל מקוצי הר״מ. בשם שם עיין לע״ז הסיתם הנחש דגם תירצו וכולם. פירש״י. שם עיין שם לדרך צידה הרב דבריהם על תמה וכבר אין קס״ו) (סי' יאיר חות בתשובות בזה ומש״כ בדבריו.
היט. ב שם עיין כלל מספיקים דבריו להאריך. ואין
פי על אף מתחייב לחודה בהסתה המסית דהרי תמוה ועוד בעיקר וכמבואר דבריו. לקבל שמע ולא אבה לא שהניסת עיין ע״א) ס״ז מיתות ארבע (פרק ובמתניתין מסית פרשת דברי התלמיד ודברי הרב דברי טענת ביה שייכא והיכי שם.
והלבוש ז״ל הרא״ם בזה עמדו וכבר שומעין. מי והרג״א ז״ל דבריהם אין ומ״מ בזה. הרבה ונתעצמו שם. ז״ל
בדבריהם שם עיין. מספיקים
וז״ל: דברי) (ד״ה שם התוס' עפמש״כ נראה ואמנם
נחש דדוקא וי״ל טענה. באותה עצמו יפטור מסית כל א״כ וא״ת ידו על תקלה שבאה לפי אלא נענש ולא להסית. שלא נצטוה. שלא
שנצטוה מסית אבל עיין עכ״ל. עובר. כשמסית נמצא להסית. שלא
. שם
מסית תורת היה לא לנחש ודאי ז״ל דבריהם לפי ונמצא אלא נתחייב ולא להסית. שלא נצטוה לא שהרי ממש. מיתות ארבע דפרק כבמתניתין ידו. על שבאה תקלה משום
ראיה אר״י רשב״נ מייתי דלא ועכצ״ל שם עיין ע״א). (נ״ד
מכ״ש אלא. משם ולא להסית שלא נצטוה שלא התם דמה
הוא- ברוך הקדוש לו טען לא ממש. מסית דין לו היה כ״ש
גמור. . למסית טוענין. שאין
שם… ז״ל להרמ״ה וראיתי וז״ל:
והרי טענה. טענתי' טעין הא הכי טעין דלא טעמא תשאל ואם על עבירה נעבדה ולא ניסת ליה ציית דלא גב על אף דקרא מסית
מצי דלא ליה דציית היכא וכ״ש וכו'. לשנים אמר כדתנן ייב. ח ידו דחמיר דע״ז מסית שאני שומעין מי דברי ודה״ת הרב דברי. למיטען במסית הכא קאמרינן כי עליו. תכסה ולא תחמול לא אמר ורחמנא דכל דמסית מינה ושמעינן ביה. דאיירינן דנחש דומיא דעלמא
לא אי אבל. דטעין היכא אלא מיפטר לא מע״ז לבר כולה התורה
ליה טענינן לא. טעין לדבר שליח דאין בעלמא דקיי״ל דהא וש״מ אבל שומעין. מי דברי ודה״ת דה״ר משלח דטעין היכא דוקא עבירה
שם עיין עכ״ל משלח. מיחייב טעין דלא. היכא
לגמרי אחריתא מילתא דרשב״נ הכל. מתורץ דבריו וע״פ
אלא כלל. גמור במסית מיירי ולא לאשמעינן. דאתי הוא דאפילו לומר כולה. התורה שבכל עבירות דשאר במסית
לו טוענין אין מע״ז לבר שבתורה עבירות דכל. מסית
… טובא אצלי תמוהים אלו ז״ל הרמ״ה דברי עיקר. ואמנם
ולא עונש לא אשכחן לא דמסית חיובא עיקר לענין דהרי
יוסיפו א ול מדכתיב בלבד. לע״ז במסית אלא בקרא אזהרה לעבודה במסית קרא והך בקרבך. הזה הרע כדבר לעשות
דכל במסית ועונש אזהרה לן תיתי ומהיכא דכתיב הוא. זרה
התורה.
מדין המשלח את לחייב לנו ין א ע״כ לד״ע בשליח וא״כ
דקיי״ל שליחות, מדין אלא הסתה- של שלוחו התורה בכל זו עבירה עבר גופיה הוא כאילו והו״ל כמותו. . אדם בה דשייך העונש עצמה העבירה מעשה על. ומתחייב
התם שומעין מי דברי ודה״ת דדה״ר וטענה כדי אלא אינם
השליחות לבטל ואין. שליחות בזה שייכא דלא ולומר
השליח את אלא המשלח את ירה העב מעשה על לענוש
שעשאה מדעתו, כעושה כלל שליח תורת עליו. ואין ואין
כלל… לכאן מסית ענין
לד״ע, שליח אין דקיי״ל דמאי ודאי פשיטא וא״כ בכל היינו
ענין, שנא לא שומעין מי דברי ודה״ת דה״ר טעין שנא לא
טעין. לא
שליחות דין על מסית דין שהרכיב ז״ל הרמ״ה ודברי
אינה דהסתה בואר מ דהדבר מאוד. בעיני נפלאים בלא״ה באמרו מסיתו שהמסית ולצרכו. עצמו הניסת לטובת אלא לצורך אלא אינה שליחות אבל ולטובתו. לאשרו שמייעצו ואין לגמרי. הם חלוקים ענינים ושני ובשבילו. המשלח
מזה זה. למדים
דכל במסית גם בקרא ואזהרה עונש הוה אם אפילו וא״כ אשכחן דלא ובפרט לשליחות. ענין זה אין מ״מ התורה. לע״ז במסית אלא אדם בידי עונש ולא אזהרה לא כלל
שמים בידי אלא היה לא הקדמוני. בלבד. ובנחש
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד3
מציעא בבבא והתוספות הריטב״א והסבר עבירה" לדבר שליח ב״אין הסברא לגבי הסוגיות סתירת
ב עמוד מב דף קידושין 6.
וקטן- שוטה חרש ביד הבעירה את השולח דתנן: והא אדם מדיני פטור
פיקח- ביד שילח שמים, בדיני וחייב של שלוחו נימא: ואמאי? חייב; פיקח
כמותו! אדם, עבירה לדבר שליח דאין התם, שאני הרב דברי דאמרינן:
תלמיד- ודברי שומעים מי? דברי שליחותו- עשה שלא שליח והדתניא: שליחותו- עשה מעל, שליח בעל
הבית- דבעל שליחותו עשה כי מעל; הבית אמאי מעל, מיהא הבית? בעל
עבירה לדבר שליח אין! נימא: אף שליח, משוי תרומה מה מתרומה, חטא חטא דילפא מעילה, שאני
שליח משוי. מעילה
וכל כאחד, הבאים כתובים שני יד ושליחות מעילה דהוי ם משו מינה! ונילף מלמדין… אין כאחד הבאים כתובים שני
… לב״ש אלא לב״ה, הניחא כתובים שני ומכירה טביחה מעילה דהוה משום
מלמדין. . אין כאחד הבאים כתובים שני וכל כאחד, . הבאים למ״ד אלא מלמדין, אין כאחד הבאים כתובים שני למ״ד הניחא מלמדין
למימר איכא? מאי הוא- שפך, דם ההוא לאיש יחשב דם חוץ בשחוטי רחמנא גלי שלוחו. ולא אדיליף חוץ. משחוטי דיליף מנלן? התורה בכל חוץ, שחוטי גבי אשכחן אינו אם ההוא, האיש ונכרת רחמנא: כתב הדר מהנך! ניליף חוץ, משחוטי
כולה התורה לכל ענין תנהו לגופו, . ענין
ב עמוד מב דף קידושין מסכת רש״י 7.
- כמותו אדם של שלוחו נימא ולא שולחו יתחייב
. השליח - שליח אין שולחו שיתחייב עבירה לדבר שליח חשוב
מאיליו כעושה הוא הרי. אלא - שליחותו עשה שלא שליח שהיו קאי הקדש גבי ומסרו חולין של שהן כסבור וטעה הקדש מעות אצלו
ולא מעל שליח טלית בהן וקנה וק חל בהן ליקח לשליח שלוחו אינו זה שבדבר. השולחו - מעל הבית בעל שליחותו עשה אם אבל ומביא
מעילה. קרבן - מתרומה חטא חטא למודה היא דברים לרוב
מעילה במסכת מתרומה וחטאה הכא כתיב יח ): (דף ולא בשוגג באוכלה בתרומה וכתיב ה' מקדשי בשגגה
חטא עליו. ישאו
משוי - שליח. להרמתה
- מינה ונילף שליח דיש עבירה דבר. לכל
- יד שליחות. בפקדון
- מלמדין אין ולמ״ד וטביחה ממעילה למילף לן ולית לן דאית שליח אין ומסברא עבירה לדבר שליח דיש מאי ההוא ההוא והני הרב דברי לשמוע לו דיש למימר
בהו. דריש
ב עמוד י דף מציעא בבא
חצר לה אין קטנה ברדלא: כהן אבא משום לקיש ריש, ואמר לה יש אמר: ינאי רבי משום יוחנן ורבי אמות. ארבע לה ואין
אמות ארבע לה ויש. חצר היכי כי איתרבאי, ידה משום חצר סבר: מר קמיפלגי? במאי
יד- לה דאית שליחות משום חצר סבר: ומר לה. אית נמי חצר
לה- לית דשליחות היכי וכי איתרבאי, לה לית נמי. חצר
משום חצר דאמר מאן איכא מי והתניא איתרבאי? : שליחות
בידו וקרפי חצירו גגו ידו, אלא לי אין ת "ל מנין, פו תמצא המצא
מקום. מכל סלקא ואי כן אם איתרבאי שליחות משום חצר דעתך
לן וקיימא עבירה, לדבר שליח מצינו עבירה לדבר שליח! אין
היכא עבירה לדבר שליח דאין אמרינן א היכ רבינא: אמר הוא חיובא בר דלאו בחצר אבל הוא, חיובא בר דשליח
שולחו. מיחייב
- בני דלאו לי גנבו צאו ועבד לאשה האומר מעתה, אלא
שולחן- דמיחייב נמי הכי נינהו? א חיוב ועבד אשה אמרת: דתנן לשלומי. להו לית מיהא והשתא נינהו, חיובא: בני
העבד- נשתחרר האשה, נתגרשה לשלם. חייבין
אמר סמא: רב דאי היכא עבירה לדבר שליח אין אמרינן היכא בה מותיב כרחיה דבעל חצר, אבל עביד. לא בעי ואי עביד, בעי
שולחו מיחיי. ב לי וקדש צא לישראל ליה דאמר כהן בינייהו איכא בינייהו? מאי
גרושה. אשה קטן לי אקפי לאשה: לה דאמר איש נמי, . אי לא עביד לא בעי אי עביד, בעי דאי היכא כל דאמר לישנא להך לא עביד לא בעי אי עביד בעי אי נמי הכא שולחו, מיחייב
שולחן. מיחייב חיובא- בר לאו דשליח היכא כל רת דאמ לישנא להך מיחייב
נינהו- חיובא בני דלאו כיון נמי הני שולחו, שולחן. מיחייב
ב עמוד י דף מציעא בבא מסכת רש״י
- חצר לה אין קטנה חצרה- תוך גט בעלה לה זרק אם לה קנתה לא גט לה וזרקו הרבים ברשות עומדת היתה אם וכן בו, להתגרש חצרה
כדתנן מיגרשה, דגדולה גב על ואף, אמותיה בארבע עח.) (גיטין גט הזורק קרוב לה וזרקו הרבים ברשות עומדת היתה כו', ביתה בתוך לאשתו
לה- כו.'מגורשת - אתרבאי ידה משום כדכתיב משמע, רשותה וידה בידה, ונתן דכתיב
כא )(במדבר מידו ארצו כל את. ויקח
דמשיודעת - יד לה דאית היכי כי דלא מגורשת, גיטה את לשמור
חוזרת והיא דמשלחה שוטה אלא רחמנא. מיעט
- איתרבאי שליחות משום כדתניא לאדם שליחות רחמנא, מדרבי
ושלחה שליח, עושה שהאיש מלמד ושלח מא.) (קידושין שהאשה מלמד
כשלוחה לה דהויא חצרה, נמי אתרבאי שליח, . עושה
כתיב דכי שליח, עושה הקטן ין שא דתנן - לה לית דשליחות היכי וכי בפסח- בין בגיטין בין שליחות בענין כתיב. איש
ידו- בידו תמצא המצא. אם
- מנין וקרפיפו חצרו גגו לגונבה בפניה ונעל שם נכנסה, שאם
חייב. שהוא - עבירה לדבר שליחות תורת מצינו כן אם כמותו שלוחו, לומר
השליח במעשה השולח. וחייב
- לן וקיימא שני בפרק בקידושין (מב: .)
- הוא חיובא בר דאמרינן השולח, פטור התם הדבר, על מוזהר הוא שאף
לעשות לו היה ולא שומעין, מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי. ליה
- נינהו חיובא בני דלאו באחרים- שחבלו הם כדתנן: לשלם, פטורין
פז. קמא (בבא.) - עביד בעי דאי השליחות. את
וקד - גרושה אשה לי ש אשה יקחו, לא משום עובר קידושין ומשעת כדאמר זקנך פאת תשחית בבל שאינה לפי תקיפו לא באזהרת אינה
בקדושין (לה: ,) לא דכתיב כניקף, באזהרה שהמקיף חייב, הקטן את והמקיף
תקיפו- נזיר במסכת במשמע המקיף ואחד הניקף אחד (נז:) דנקט וקטן,
דסתמא משום נפשיה לאקופי שביק לא. גדול
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד4
ב עמוד מב דף קידושין מסכת הריטב״א חדושי
על כן שהוא קאמרינן טעמא פירוש שומעין. מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי דאמרינן עבירה לדבר שליח דאין התם שאני
, הרוב בבבא וכדאמרינן, בזה וכיוצא שוגג שהוא כגון טעמא להאי דליתיה היכא ואפילו כדלקמן הוא דאורייתא דינא מיהו ופרכינן מקום, מכל תמצא המצא לומר תלמוד מנין חצרו גגו ידו אלא לי אין הגנבה בידו תמצא המצא אם ב') (י' בפ״ק מציעא
בר דלאו חצר לאפוקי חיובא בר דשליח היכא מילי הני עבירה לדבר שליח ן אי אמרינן כי ופרקינן עבירה לדבר שליח אין והא מאי עבדא, כרחה דעל חצר לאפוקי עביד לא בעי אי עביד שליח בעי דאי היכא עבירה לדבר שליח אין אמרינן כי נמי אי חיובא,
בר לאו הא חיובא בר שליח מר דא למאן קטן, לי אקפי לאשה דאמר איש נמי אי גרושה לי קדש לישראל שאמר כהן בינייהו
בהו למימר שייך דלא גב על ואף משלח ומיפטר עבדי לא בעי אי נמי הני עביד לא בעי אי דאמר למאן משלח, ומיחייב, חיובא בבל ליתה דהא קטן אשה תקיף ושלא לכהן גרושה לקדש שלא כלל מיפקדו לא דהא שומעים, מי דברי התלמיד ודברי הרב דברי
תקיף.
שליח אין ד״ה ב עמוד י דף מציעא בבא מסכת תוספות
עבירה- לדבר שליח אין דיליף ואיכא שלוחו ולא הוא דכתיב חוץ משחוטי דיליף איכא מג.) דף (קדושין מקדש האיש בפ'
מלמדין ואין שליח דיש כאחד הבאים כתובים שני וטביחה מעילה ליה דהוה. משום
לר בניגוד וקידושין– בב״ק התוספות שיטת יטב״א
קמא בבא א עט,
חוב לבעל או בנו לבכורות, נתנו שכר לנושא לשואל, חנם, לשומר ברשות ומת מושכו והיה ולשוכר,
הבעלים- שהוציאו או הגביהו פטור,
ומת- הבעלים מרשות. חייב
רש״י שם
הבן פדיון של סלעים בה' לכהן בנו לבכורות בעליו נתנו- שם לו ונתנו בנו לבכורות גנב נתנו ל״א
ולשואל חנם לשומר שגנבו. במקום
מושכו- היה בעלים ברשות ומת השומר או חוב בעל או. הכהן
פטור- בנותנו דאי שלוחיו בקנין גנב דמחייב קאי אגנב חייב האי עיקר אחרינא ולשון מכלום הגנב
ועוד כדרכה במתה חייבי מי שומרים שאר אלא ין באונס חייב למימר מצי דשואל נהי חייב מאי בעליו ליה מבעי הפסיד ולא הפסיד איכא ופטור חייב מאי חוב ובעל כהן. לגבי
א עט, ב״ק תוספות
לב״ח- או בנו לבכורות נתנו … נתנו בקונטרס שפירש ול״א
ה דמתחייב עיקר הוא בנו לבכורות הגנב הני. במשיכת גנב
עבירה? לדבר שליח אין והא במשיכה מחייב ואמאי וא״ת וי״ל
, שלו שהיה סבורין אלא באיסורא לידיה דאתי ידעי לא דהנהו טעמא ושם) י: (דף מציעא דבבא בפ״ק דמפרש ללישנא ובין ודברי הוא חיובא בר דשליח משום עבירה לדבר שליח דאין
שומעי מי דברי התלמיד ודברי הרב ן, בעי דאי ללישנא ובין
לכאן, שייך אין - עביד לא בעי אי עביד שהשליח יודע אין דהתם
שלו… שהוא סבור שהוא מאחר שיקח הוא יודע כאן. אבל יעבור
קידושין תוספות ב מב,
… מי דברי תלמיד ודברי הרב דברי למימר שייך דלא
. שוגג שהוא כיון שומעים מרובה בפ' משמע נמי דהכי
( ואמר העדר מן טלה שגנב הרי דקאמר עט.) דף ב״ק
חובו לבעל לכהן נתנו או שלי שהוא זה טלה טול דמיד ומסיק חבירו של בטלה לו והראה בנו לבכורות במשיכת הגנב נתחייב בעלים מרשות הכהן שהוציאו שליח אין נימא הגנב חייב אמאי התם ר״י והקשה הכהן
הכהן שאין כיון ותירץ עבירה לדבר בא שהוא יודע
שומעין… מי דברי למימר שייך לא מגניבה
והרעק״א הש״ך לעומת והסמ״ע הרמ״א מחלוקת
א סעיף קפב סימן שלוחין הלכות משפט חושן ערוך שולחן
כמותו אדם של שלוחו דבר בכל, הגה: עבירה לדבר שליח אין לן דקיימא עבירה מלדבר חוץ ודוקא. )(טור, חיובא בר שהשליח
עבירה לדבר אפילו שליח הוי חיובא בר אינו אם אבל דשלוחין. ה' פרק מיימוני )(הגהות
ב ס״ק קפב סימן סמ״ע
דדברי עבירה. מלדבר חוץ מי דברי התלמיד ודברי הרב
ע״ב מ״ב [קדושין, ]שומעין סברתי לומר המשלח ויכול לכך לעשותו, לי ישמע שלא
אם אבל. חייב המשלח אין לא חיובא, בר השליח אין
טעמא. האי שייך
ב עמוד י דף מציעא בבא מסכת איגר עקיבא רבי
הרב דדברי דאמרי' וכו' חיובא בר דהוי היכא אשלד״ע אמרי' היכא רבינא אמר גמרא
'וכו סברא דהך נראה לכאורה. באיסור שליחות והוי הרב לדברי לשמוע לו שהיה היינו
היינו דאשלד״ע רפ״ב בקידושין כדאמרי' בזה שליח ואין, לזה שליח להעשות דא״י
. הרב לדברי לשמוע צריך דיותר פי על אף מ״מ להכעיס, מומר בישראל נראה ומזה
הוא, ישראל שחטא וכו. הרב דברי בו 'ושייך
ע״ש לי ישמע דלא שסובר שיאמר דאשלד״ע להסברא. קפ״ב) (סי להסמ״ע ראיתי 'אח״כ זה. להסמ״ע מנ״ל ידעתי לא אבל זה, שייך לא כולה לכה״ת מומר בישראל ולפ״ז
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד5
טו שפח, חו״מ שו״ע
מסר פעמים ששלשה שמוחזק מי היו אנסים, ביד ממונם או ישראל לבערו ותחבולה עצה מבקשים אף גרמא, ידי על הגה: מהעולם.
מי. להורגו)(בידים שאסור פי על דברי ועדה קהל בפני שמדבר לאנס נשמע זה ידי ועל מסירות, דין לו שאין פי על אף היזק, וגרם אותו מענישין מקום מכל מסור
. הדיינים עיני ראות לפי מי השליח אם למסור, שליח ששלח המשלחו חייב לעשות, , הוחזק לדבר שליח אין לומר ואין
בכך. והוחזק הואיל עבירה,
סז ס״ק שפח סימן משפט חושן ש״ך
כו… המשלח חייב לעשות הוחזק השליח 'אם למה מבעי' ולא בעיני נכונים דבריו ן ואי דמציעא בפ״ק סמא כרב פוסקים הרבה ושאר יוסף והנימוקי והרא״ש הרמ״ה שפסקו לא בעי לא ואי עביד בעי דאי כיון הוא חיובא בר לאו השליח אפי' לד״ע שליח אין לעולם
עביד, לא בעי אי עביד המוסר בעי אי נמי הכא דהא המשלח פטור הכא פשיטא א״כ עביד. הא איתא ואם חצר אלא לד״ע שליח משכחת לא דלעולם הנ״ל הפוסקים כתבו דהא תדע
כמ״ש. ודאי אלא בכך מוחזק נמי משכחת שולחו- מיחייב הוא חיובא בר לאו דהשליח דהיכא דס״ל לרבינא אפי' אלא הכא פטור
הוא. חיובא ובר הוא ישראל זה דס״ס ישראל מ״מ בל א לעדות דפסולים לענין אלא העכו״ם מן פחותים דהם הרמב״ם כתב ולא הוא. חיובא בר ס״ס במוסר שהוחזק בכך ומה הוא חיובא ובר הוא בין חלקו ולא לד״ע שליח אין וסתמו שכתבו דוכתי בכמה הפוסקים כל מדברי מוכח והכי
לא. או בכך מוחזק שהשליח דהכל קפ״ב ר״ס לעיל דס״ל אזיל לטעמיה דהרב נראה ועוד חיובא בר כשהשליח תלוי
ע״ש… עליו. שם חלקתי כבר אבל
הנ״ל לאור התורה מפרשי לימוד
רש״י יד ג, בראשית
זאת- עשית כי התלמיד ודברי הרב דברי להשיב לו היה זאת, עשית למה שאלו שאילו מסית, של בזכותו מהפכים שאין מכאן
שומעין מי: דברי
ג בראשית (רא״ם) מזרחי יד,
… הרב דברי להשיב לו היה מי דברי התלמיד ודברי שהרי זה, הבינותי ולא. שומעין כמו איקרי, מסית הנחש מהפכין שאין מכאן שאמרו:
כבר והמסית מסית של, בזכותו (דברים מיתה התורה עליו חייבה
י יג), ודברי הרב שדברי פי על אף
, שומעין הרב דברי התלמיד שאמרו זה מהו כן: ואם זאת עשית למה שאלו "שאילו ודברי הרב דברי להשיב לו היה שומעין מי דברי,"התלמיד
זה משיב היה אלו ד דמשמע מענשו. נפטר היה גבי אלא זה אמרו שלא ועוד, שיודע עבירה לדבר שליח
ו דבר של באיסורו, בו עובר הרב דדברי מלישנא כדמשמע מי דברי התלמיד ודברי בקדושין וכדאיתא שומעין,
הכא אבל מקדש האיש פרק של באסורו ידעה לא שהאשה אותה הטעה הנחש שהרי, דבר,
שאמרה כמו השיאני,""הנחש והמוטעה הטעני, שפירושו שייך לא דבריו, לכל כשוגג
דבר בזה התלמיד ודברי רב ה י שומעין. מי דברי. .
יד פסוק ג פרק בראשית אריה גור
מסית של בזכותו מהפכין שאין. מכאן הרא״ם הקשה דברי התלמיד ודברי הרב 'דברי דאין
ג זה התנצלות לו יש מסית כל דהא תשובה, שומעין' מי בדין. זוכה אינו הכי ואפילו כן, ם
אבל עבירה, לדבר בשליח אלא שומעין' מי דברי התלמיד ודברי הרב 'דברי שייך דלא, ועוד הוא המוסת דהרי שומעין', מי דברי התלמיד ודברי הרב 'דברי שייך לא דברים בשאר
"השיאני- רש״י שפירש כמו "מוטעה, כך דבריו, לכל שוגג כמו הוא הרי והמוטעה 'הטעני',
הרא״ם: הקשה
ידי על זרה עבודה עבד שאם שוגג, המוסת שיהיה לומר כלל נכון זה דאין, דבריו על ותימה הוא פשוט ודבר בזה, מוטעה מיתה. ואינו חייב הסתה שוגגת- היתה האשה דאם ועוד עשתה לא והיא עונשין, באותן הוא ברוך הקדוש חייבה למה
הוא מזיד אלא בש. וגג, רק פטור המסית שאין כמו בכך מפטר להיות יוכל דלא שהקשה דמה קושיא, לאו קושיא ועיקר ודברי הרב ד׳דברי משום פטור המסית שאין ומה בכך, למפטר מצי שפיר דודאי טענה, בהך
שומעין- מי דברי 'התלמיד העבירה- המוסת שעשה על בא שלו החיוב אין דהתם דתקשה
עבירה. לדבר שהסיתו אלא שומעין', מי דברי התלמיד ודברי הרב 'דברי לך העבירה- המוסת שעשה על בא חיובו שעיקר מילתא כל דודאי ודברי הרב 'דברי בזה שייך עבירה משום ולא דידיה, הסתה משום תורה חייבה מסית גבי אבל שומעין', מי דברי התלמיד
ההסתה על חייב, העבירה המוסת עשה שלא גב על אף חייב- שהרי לך תדע מוסת. של
האדם- חטא לא אילו והכא ), א עכו״ם, ה הל' (רמב״ם משום לגמרי, פטור [הנחש] היה האדם שהביא ובמה הסתה, משום ולא חטא, לידי האדם דהביא משום החיוב עיקר דהכא הסתה משום דלא שומעין', מי דברי התלמיד ודברי הרב 'דברי בזה שפיר שייך חטא לידי
האדם- חטא בלא הסתה היה ואם הנחש, על הוא ברוך הקדוש הקפיד לא ו כאן, חייב היה לא נחש של עונשו שכל דמשמע האדם, שחטא אחר רק לעונשו בא לא דהרי לנחש, עונש כאן
דסנהדרין. שלישי פרק התוספות פרשו וכן הוא. ופשוט האדם, את לחטא גורם שהיה בשביל
מסית של בז, כותו מהפכין דאין גב על אף קשה אך לא למה גמור זכות יודע אם מקום מכל לו ידוע אם אבל בזכותו', מהפכין ד׳אין רק אמרינן ולא הוא, גמור דזכותו כיון עליו, ילמוד
שומעים מי דברי 'תלמיד ה ודברי הרב 'דברי זה ודבר זכותו, להעלים אין בודאי גמור- זכות
ברור. זכות. . מהני ולא מסית, עונש עליו חל פנים כל על דם הא את דהסית כיון לומר וצריך דין לו יש והנה ליה, טענינן לא טען דלא וכיון בעצמו, טען כן אם אלא אותו לפטור ליה
בעצמו: שיטען עד מסית
מס1 שיעור שבועי", "סדר תוכנית במסגרת עיון 'שיעורי תשפ״ד תשרי ל' │ עמוד6
הערה מה וה יעקב שבות משה אגרות
קסח סימן ג חלק יעקב שבות שו״ת 8.
ליה שגנב ואחר הוא עליו שהעידו לעדות שמעון לפסול לב״ד בא ראובן ודא, גניבה לעשות הסיתו עצמו שראובן אמר ושמעון
ע״ז, עדים ומביא ליהודא, לא או ראובן עדות ע״י נפסל שמעון. אי
שליח אין דקי״ל אף פוסל במומו הפוסל כל נאמר זה על זו לעדות ראובן להכשיר דעתך על עלה איך ידעתי לא הנה תשובה חייב שמים בדיני מ״מ אבל קפ״ב סימן בח״מ כדאיתא אדם מדיני ופטור ן שומעי מי דברי תלמיד ודברי הרב דדברי עבירה לדבר בשאר אפילו אלא בע״ז דוקא לאו מסית עונש וגדול מכשול תתן לא עור לפני על ועובר חבירו את שמתעהו לבד באמירה אפילו
בשאר אפילו מסית בכל שמים י מדינ שפטור פי על אף דאורייתא עבירה דהוי מבואר קס״ו סי' יאיר חות בתשובת ועיין עבירות באריכות. דבריו ע״ש עבירות, . .
צט סימן א חלק חיים אורח משה אגרות שו״ת 9.
כשיודע לביהכ״נ בשבת להתפלל שיבואו אנשים להזמין עור לפני איסור יש אם מדעטראיט קארלבאך נפתלי ר' מהרב שאלתי נ במאשינעס. בנסיעה השבת שיחללו
הוא שהרי לפנ״ע מאיסור גרוע עוד והוא אסור, ודאי שבת חלול בלא שיבואו אפשר שאי באופן הרחוקים את דלהזמין והשבתי
מס. ית באיסור עוד
טוענין שאין החומר בכל שמיא כלפי ועונש האיסור לענין מ״מ עכו״ם, לעבוד מסית רק הוא סקילה לחיוב מסית שאיסור ואף הקדמוני מנחש למסית טוענין שאין מנין יונתן א״ר נחמן בר ר״ש שיליף כ״ט דף בסנהדרין כמפורש האיסורים בכל יש למסית
אכילה האיסור אלא ע״ז חטא היה שלא אף על רק אדם בדיני עונשין שאין אך עבירה, לכל יש מסית שאיסור חזינן הדעת. מעץ. סנגוריא עליו ילמדו ולא יענש, שמים בדיני אבל לע״ז, מסית
ואיסור באינם ליכא מסית איסור ל אב במאשינעס, ויסעו ברגלים לילך שיתעצלו כשידוע כ״כ רחוקים באינם אף יש עור לפני
. רחוקים
אבל לקרובים רק הוא בעצם שהכוונה להתפלל להבאים פרסים ונותנים מנין שעושים הודעה סתם אלא הזמנה בלשון אינה ם וא במאשינעס רחוקים גם שיבואו ידוע אלא פרסים יתנו שלא לפרש וצריכים. להסתפק יש לפנ״ע ובדין מסית דין בזה שאין מסתבר
בהיתר ברגליהם שיבואו. לאלו
שאין נוטה דעתי כשורה, מתנהגים אין שם מהמתפללים שהרבה הכנסת בבית /חבר/ מעמבער מלהיות הסתלק ל שרוצה ובדבר אולי ולכן החשך, מן הרבה דוחה האור מן מעט כי ישמעו, לא שודאי לומר להתייאש ואין בידם, שימחה מי שיהיה כדי להסתלק
שיסלקו כגון ביהכ״נ מסדר ח״ו ישנו אם אבל שורה, כ בביהכ״נ שמתנהגים כ״ז הוא אך איסורים. להרבה המחאה תועיל שם מעמבערס מלהיות להסתלק ה' יראי כל מחוייבין וקה״ת התפלה סדר במקצת אף שישנו או לנשים אנשים שבין. המחיצה
פיינשטיין. משה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה