אדום, עמון ומואב
חוקת תשפג
פרשת חקת
(כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:
פרשת חקת
(יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:
ספר המצוות לרמב״ם שורש ג
ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה אמרו במן (בשלח טז) איש אל יותר ממנו עד בקר ואמרו יתעלה (דברים ב) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכן האזהרה שבאה בבני עמון (שם) אל תצורם ואל תתגר בם. וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו (חוקת כא) עשה לך שרף ושים אותו על נס ואמרו (בשלח טז) קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן כמו שמנה תרומת המכס (מטות לא) וחנוכת המזבח. וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים (יתרו יט) וג״כ גם הצאן והבקר אל ירעו (תשא לד) ואל יהרסו לעלות אל י״י (יתרו יט כד) ורבים כמו אלה. ולא יספק בעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה צווי ואזהרה אך כולם היו לפי שעה ואינן נוהגות לדורות ולכן לא יימנו.
ספר המצוות לרמב״ם מצות עשה קפז
והמצוה הקפ״ז היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם. שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה (שופטי' כ יז) החרם תחרימם. ובאר לנו בהרבה כתובים (שם יח משפטי' כג לג וס״פ ואתחנן ז ד) שסבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם. והנה באו כתובים רבים (שם ובל״ת מח - ט) לזרז על הריגתם ולחזק בזה. ומלחמתם מלחמת מצוה.
ואולי יחשוב חושב כי זו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבע' עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא ייאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה (ס״פ בשלח) כי מחה אמחה את זכר עמלק [הנאמר אז שאמרו יתעלה (שבמ' קפח) תמחה את זכר עמלק] אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבע' עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם. ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו בה להרגם אינה נוהגת לדורות כמו שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר כלותם ואבדם. מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד, כמו המצות המיוחדות במדבר (הנז' שרש ג) או במצרים, אבל הם נקשרות בו כל זמן שיימצא שיהיה איפשר בו הצווי ההוא. ובכלל הנה ראוי לך להבין ולדעת ההבדל אשר בין המצוה ובין הדבר שנצטוינו עליו. כי פעמים תהיה המצוה נוהגת לדורות אבל יהיה הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר באחד מן הדורות. ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו תשוב המצוה אינה נוהגת לדורות. אבל תהיה אינה נוהגת לדורות כשיהיה הענין בהפך והוא שיהיה דבר אחד נמצא בעניין אחד מן הענינים והיה חייב לעשות בו מעשה אחד או משפט אחד בזמן אחד מן הזמנים והוא היום בלתי נוהג ואעפ״י שהדבר ההוא נמצא באותו ענין. כמו לוי זקן שהיה פסול במדבר (בהעל' ח כה) והוא כשר אצלנו היום כמו שהתבאר במקומו (חולין כד א שרש ג עמ' צז, כלי המקדש פ״ג ה״ח). והבין זה השרש ושים אותו בלבבך:
השגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם לאוין דעמון ומואב ואדום
עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברי' ב ט), ובבני עמון (שם יט) אל תצורם ואל תתגר בם, ובשעיר (שם ה) אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל. הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר.
וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם.
ואני תמה על כולם שהרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וכתיב (שם) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכתיב (שם) לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה. והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר בארצנו (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו. וכן הרב עצמו (ריש שרש ג) הביא מלשון מורשה קהלת יעקב שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב״ב קכט ב, קלג א) וירושה אין לה הפסק. וכך אמרו (זבחים קיט א - ב) מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלם לפי שהיא בית עולמים. ודרשו לענין מעשר (ר״ה יב ב) הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר אין לה הפסק.
ומאחר שהוא יתעלה ביאר טעם המניעה ממלחמת אלה האומות מפני שנתן להם הארץ ירושה, אם כן המניעה גם כן לדורות היא שלא נגזול נחלתן ואת אשר הוריש י״י אותם יירשו לעולם.
וראיתי עוד אגדה בבראשית רבה (ס״פ ויצא) וכן במדרש תילים (מזמור ס ע״ש) ובתנחומא (פ' דברים ג ע״ש) שונין אותה, אמרו בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סב את ההר הזה, פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. שלח יואב את המאורע. באותה שעה לא נהג עצמו מלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין אמר להם רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סוב את ההר הזה. ולא הם פרצו את הגדר תחלה ויאסוף אליו בני עמון ועמלק. פגע במואביים ובקש וזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב. ולא הם פרצו את הגדר תחלה שנאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו' ועתה לכה נא ארה לי. עד כאן אגדה זו. והנה הסנהדרין ואדוננו דוד לא אמרו ליואב שאין המצות ההן לדורות אלא באו בטענות שהם פרצו את הגדר תחלה.
ומכל מקום צריך עיון אם נסכים שנאמרו לדורות היאך אבדו זכותם בשביל שפרצו הגדר. והרי לא נאמרו בתורה בתנאי אלא מצות מוחלטות לדורות. ואפילו אם יש בהם התנאי הזה, על כל פנים ראויות הן להמנות. שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם את הגדר תחלה.
והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנענו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתינו מנועה מכם ואדוננו המלך דוד עליו השלום הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקיחת הארץ מהם אלא שאמר יתעלה למשה רבינו עליו השלום שלא נערוך עמהם מלחמה שהארץ נתונה להם ירושה ואין משה וישראל לסטים באים לשחת העולם ולא לזנב אומה מן האומות אלא לרשת נחלה אשר נתן השם לאבותם.
ואולי דרשו מלשון אל תתגר בם שלא אסר אלא שלא יריבו עמהם חנם. שהמתחיל במריבה יקרא כן כמו יגרה מדון (משלי טו). אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת י״י להם.
והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתינו מהם כמצוה הבאה במדין (מטות לא) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אף על פי שאין לנו בארצם חלק ונחלה. וכבר תמהו החכמים (עב״ק לח א - ב) למה אמר נקום נקמת בני ישראל מאת (בני) המדינים ולא צוה כן במואבים, לאחר שצוה אל תצר את מואב אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ולא צוה כן במואביים ועמונים מפני שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהן. ובמדרש אגדה מזכירין כן תמיד.
אמרו במדרש אלה הדברים (פ״א סט״ז ע״ש) מי יובילנו עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנין אמרין לא ראשו שלפסוק סופו ולא סופו ראשו מי יובילני עיר מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד ידיך חדודות חרוצות הן ואני מבקש לרדות בהן את עולמי, כבר משה רבך בקש להזדווג להם אמרתי לו רב לכם רב לך אינו אומר אלא רב לכם רב לך רב לתלמידך.
הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח את ארצם מהם. ולכן שם נציבים באדום (ש״ב ח דה״א יח) כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם השם. וכן בבני עמון הותר לזנבן לנקמתו שעשו אחרי כן רעה. שנאמר (שופטים ג) ויאסוף אליו בני עמון ועמלק. ולא מצינו מלחמה לדוד עם מואב זולתי מה שאמר (ש״ב ח) וימדדם בחבל ופירשו (מדרש תהל' ז ה) שעשה זה לנקמה שהם המיתו את אביו. או שהותר מפני מלחמה שעשו עם ישראל. כי בעגלון מלך מואב נאמר ויאסוף אליו בני עמון ועמלק ויכו את ישראל. ושמואל אמר (ש״א יב) וימכור אותם ביד סיסרא וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם. ובהגדת בראשית רבה התירו מפני בלק ששלח לבלעם לקללם ועשה עמהם רעה להכשילם בבנות מואב אחרי אזהרת אל תצר את מואב כמו שהזכרנו. אבל במדרש תילים (ס) מזכיר זה להתיר לדוד ארם נהרים מפני שהיה בלעם משם שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב.
ובראשון שלמסכת ראש השנה אמרו בירושלמי (ה״א) כתיב [מ״א ב יא] והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה וכתיב [ש״ב ה ה] בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה. והשיבו בזאת השאלה א״ר יודן בר' שלום כתיב [מ״א יא יו] כי ששה חדשים ישב שם יואב וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אמרתי אל תתגר בם ואתה התגרית בם חייך שאינם נמנין לך.
הנה עם כל זה ההיתר שלימד בסנהדרין מצד שפרצו הגדר תחלה עם כל זה נענש עליהם. והקרוב מפני שעשה בהם נקמה יותר מדאי כי בהכריתו כל זכר מהם [שם] אבד שמם וכאילו נלקחה נחלתם מהם. והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה השלש מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות.
ומכל מקום כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם (ידים פ״ד מ״ד, ברכו' כח א) הותרה ארצם למלך המשיח, כמו שאמרו בחלק מארצם (חולין ס ב, וש״נ) עמון ומואב טהרו בסיחון. ועוד שיכריתם האל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו ולכן כתוב (עובדי') וירשו הנגב את הר (שעיר) [עשו].
מגילת אסתר שכחת הלאוין
נראה לי שהנכון כדברי הרב שכתב בהם שהם מצות שעה. ומה שאמר הרמב״ן שהרי נאמר בהם לשון ירושה שמשמע לעולם, נ״ל שבתחלה נתנה להם הקדוש ברוך הוא לדורות עולם, אמנם אחרי התנהגם עם ישראל דרך אכזריות שלא קדמום בלחם ובמים התיר לנו ארצם וגופם וכתב עליהם לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם, והחמירה התורה עלינו לבלתי קרוא אותם לשלום בשעת מלחמה, כמו שדרשו בספרי לא תדרוש שלומם, מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום יכול אף כאן כן ת״ל לא תדרוש שלומם מ״מ, וטובתם מכלל שנאמר בטוב לו לא תוננו יכול אף כאן כן ת״ל וטובתם, מכאן נראה שהותר לנו להלחם אתם ולרשת את ארצם שאינם מצות לדורות.
ומה שסנהדרין ודוד לא טענו זאת הטענה לומר שלא היו מצות הנוהגות לדורות, נראה לי דעדיפא מינה השיבו שאפילו היו מצות הנוהגות לדורות מכל מקום אחרי פרצם הגדר תחלה לא היו יותר חייבים להשמר לבלתי הרע להם ולבלתי רשת את ארצם. ואף כי נאמרו בתורה בסתם פשיטא שדעת התורה אינה למנוע ממנו נקמת אויבינו שלא תקום ולא תטור בבני עמיך נאמר.
ומה שאמר עוד כי אפילו היה כתוב בהן זה התנאי מכל מקום צריך למנותם שהרי נוהגין הן עד שיפרצו את הגדר, כבר אמרתי שמימי משה הותרו לו ונתבטלו אותן המצות.
ומה שהביא עוד מהירושלמי שמצינו שדוד נענש על הלחמו באדום, נ״ל דשאני אדום לפי שהם לא חזרה התורה להתירם לנו אבל אדרבא צוה עלינו שלא לתעבו באמרו יתעלה לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. ומ״מ גם הוא לא יבא במנין שהרי לעתיד לבא תהיה ארצם ירושה לישראל כמו שהביא הרמב״ן מפסוק וירשו הנגב את הר שעיר.
ואני תמה על הרמב״ן שאמר להביא אלו השלש מניעות במנין, שמאחר שהוא סובר כי כלם הותרו למלך המשיח אם כן אינם נוהגות לדורות לפי שהן מוגבלות בזמן מן הזמנים והמצוה המוגבלת בזמן מן הזמנים אינה נקראת נוהגת לדורות כאשר כתב הרב בסמ״ק שלו במצות עשה קפ״ז. וגם בעל זוהר הרקיע הקשה על הרמב״ן בלאו רכ״ב בזאת הסברא, ולכן נאמר שלא יבאו במנין. ובזה תשלם כונתנו לפי עניות דעתנו בקיום מצות הרב שכלן מתאימות ושכולה אין בהן:
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה