בס״ד ח' תמוז תשפ״א, פרשת חוקת חביב טולידאנו
חטא מי מריבה
1. במדבר פרשת חקת פרק כ פסוק א - יג
(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה מִדְבַּר־צִן בַּחֹדֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָֽׁם: (ב) וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן: (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָֽק: (ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת־קְהַל יְקֹוָק אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: (ה) וְלָמָה הֶֽעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּֽוֹת: (ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַֽיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְקֹוָק אֲלֵיהֶֽם: פ
(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: (ח) קַח אֶת־הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת־הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן־הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת־הָעֵדָה וְאֶת־בְּעִירָֽם: (ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּֽהוּ: (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת־הַקָּהָל אֶל־פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים הֲמִן־הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָֽיִם: (יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָֽם: ס (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה וְאֶֽל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶֽם: (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר־רָבוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּֽם:
3. אברבנאל במדבר פרק כ פרשת חקת
ודעתי בזה שמשה ואהרן שניהם נענשו בעבור עונות שעשו, אם אהרן בעון העגל, ואם משה אדונינו ענין המרגלים. וכו'. עיי״ש באורך.
4. משך חכמה במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק לג
והנה בטעם שמשה היה השי״ת מדבר עמו פה אל פה, ולא אבד אנושיותו כשאר הנביאים, יתכן עוד דהיה מפני שאם היה הנביא אומר על העתיד ויקויים, אז היו ההמון מפליגים אותו ומיחסים אותו לאלקי, והיו בגדר עובדי האדם, והיה הקלקול גדול מהתיקון. לכן היה בעת בוא אליו הרוח כמשתגע נופל ערום (כשמואל - א, יט), שידעו שאנוש הוא חלוש ההרכבה, רק רוח א - להים צלחה עליו. אמנם משה, הלא כל ישראל עמדו במעמד הר סיני וראו כבוד השי״ת, פנים בפנים דבר עמהם. לכן כל זמן שדורו היה חי, לא היו עתידים להטעות במשה ולחשבו לאלקי, כי המה ידעו סוד הנבואה ואיכותה הנוכחית בראות כבוד ה' ואת גדלו. אמנם לאחר מות הדור הזה לא היה יכול משה לחיות, כי חשש השי״ת שמא יטעו בו ויחשבוהו לאלקי. וזה דרוש עמוק.
5. הרב חרל״פ מי מרום ח״ה נימוקי המקראות
הנה עניין סמיכת מי מריבה לפרשת פרה אדומה ולפרשת שילוח מלאכים למלך אדום, וכן השינויים שבפרשה זו, שמתחילה אמר בלשון יחיד "הקהל את העדה" "והשקית את העדה" היינו שמשה יהיה העיקר ואהרון טפל לו, ואח״כ כתוב "ויקהילו משה ואהרון את הקהל" ששניהם שווין, וכן מה שבציווי נאמר "עדה" ולבסוף נאמר "קהל" ומה הייתה טעותו של משה להכות על הסלע ולא לדבר אליו?
וביאור העניין נראה, דהנה שורש ישראל הוא להעיד על היוצר ב״ה 'אתם עדי נאום ה" ועל שם זה הם נקראים 'עדה' ואפילו אם מצד חיצוניותם אינה ניכרת העדה הזאת, בפנימיותם לא כן הוא, כי אם תפסק חלילה עדותם של ישראל יחזור העולם לתוהו ובוהו, באופן שגם אם מצד הענפים יכולים להיות פגמים בקרב ישראל, אבל מצד השורשים, קדושים הם כמאז ומקדם, 'אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה', כי כל הליקויים אינם פוגעים אלא בענפים בלבד ולא בשורש, עליו נאמר 'לא יגורך רע'.
ואז כשעמדו ישראל על מפתן הארץ היה נדרש לגלות את נפלאות השורש של ישראל ולבטל על ידו את כל הפגמים שבענפים ולגלות את יסוד מגמתם שהם עדות לשם ד' גם בשורש וגם בענף, ולכן בא הדבור 'הקהל את העדה', ויש בזה כוונה שבכל אספה וקיבוץ של ישראל טמון עניין 'עדה' שישנו אצל ישראל ולהיות עלייתם של ישראל מתגלה אצלם בחינת 'הקול קול יעקב', לכן לא היה צורך לשום פעולה בידיים, כי אם לדבר אל הסלע וייתן מימיו, וכן היה נדרש שגילוי זה יהיה בעיקר על ידי משה רבנו בבחינת 'דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור'(סנהדרין ח, א), כי גילוי בחינת ה׳עדה' הוא גילוי בחינת אחדות ישראל, וזה אינו יכול להתגלות כי אם על ידי מנהיג שהוא בבחינת 'דבר אחד לדור'.
אולם מכיוון שמצד חיצוניותם של ישראל לא הייתה ניכרת בהם בחינת 'עדה', ומשה ואהרן הכירו בהם רק בחינת 'קהל', שהוא קבוץ כל הרבה פרטים, לכן הקהילו שניהם 'את הקהל' ולא 'העדה', כי כל דבר של ריבוי אינו נעשה אלא על ידי ריבוי, ומפני זה לא דיברו אל הסלע, שחשבו שישראל אינם עומדים במדרגת 'הקול קול יעקב'. אבל באמת היו צריכים משה ואהרן לדעת ולהכיר כי אף על פי שמצד החיצוניות שלהם הם רק בבחינת 'קהל', אבל מצד פנימיותם הם בבחינת 'עדה', וכן היה באמת כמו שנאמר: 'ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם'.
ומאחר שכל רפיון באמונת תוקף קדושתם של ישראל נחשבת כרפיון בקדושת אמונתו יתברך, לכן בא להם הדבור 'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל.
וחטא זה של מי מריבה גרם שלא נתגלה עדיין בישראל בחינת 'הקול קול יעקב' ולכן כשמשה שלח מלאכים אל מלך אדום כדי לעבור בארצו השיב אדום 'לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך', 'אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם וכו' ואני אצא אליכם במה שהורישני אבי ועל חרבך תחייה' (עיין רש״י) שמאחר שאין אתם עומדים בשלמות מדרגתכם 'הקול קול יעקב' הרי יש מקום ל׳הידיים ידי עשו". אמנם לו השכילו משה ואהרון לגלות בישראל בחינת "הקול" ומציאות עדותם השורשית באלוקים חיים, אז לא היה שום מקום לתקפו של אדום לחיות על חרבו שהורישו אביו ולא היו הידיים של עשו שולטות בו והיה מתקיים אז דברי יעקב אבינו שאמר 'עד אשר אבוא אל אדוני שעירה', לקיים ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לד' המלוכה.
5. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד א
וידבר ה' אל משה לך רד, מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר.
6. אורות ישראל ד, ג
האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך'.
7. עקבי הצאן, מאמר הדור
דורנו הוא דור נפלא! דור שכולו תמהון, קשה מאד למצוא לו דוגמה בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים. חושך ואור משמשים בו בערבוביא. הוא שפל וירוד, גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו.
8. אגרות הראיה ב, תקכב
לכבוד הרב הגאון הגדול וכו', מוהר״ר יעקב דוד רידב״ז, בעיר זיתון תובב״א
… ועל טענתו השניה אודיעו שכמאז כן היום הינני מתעב את הרע של הרשעים, ואת החלק הטוב שבהם לעולם הייתי מוקיר ואוהב, כי חלק ה' הוא. ומי שזוכה לטעום באמת טעם רזי תורה, יודע הוא כי כל העבודה השלימה רק על זה היא בנויה, לקרב רחוקים וללקט ניצוצי הקדושה מכל מקום שנתפזרו.
אור החיים במדבר פרשת חקת פרק כ פסוק ח
(ח) קח את המטה וגו' ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה:
א') רש״י ז״ל פי' ששגגת משה היתה כי ה' אמר אליהם דברו והוא הכה:
ב') רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב' במה שאבד הכונה בפעם א' לצד מריבת העדה:
ג') הביאו הנזכר כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדיבור לסלע היא ההכאה:
ד') הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו עלי באר:
ה') הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו':
ו') הר״מ (רמב״ם בח' פרקים) פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם אשר לא כן היה:
ז') רבינו חננאל והסכים אליו רמב״ן שהקפדת ה' היתה על אשר אמר נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו':
ח') ר״מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר משה המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב (תהלים קו) כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו':
ט') הר״י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה' היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים שזה יורה מיעוט הבטחון וגו':
י') בעל מעשה ה' שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו' יעיין שם דבריו:
הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב״ן על ג' מהם ודחאם, ומה שטען ראב״ע על ג' אחרים ודחאם, ואני טוען על השאר והם, דרך א' של רבינו חננאל שבחר לו רמב״ן שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו' הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא הלא מגדולת העבד גדולת האדון נודעת בפרק מרובה, ועוד הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב (שמות יב) ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו' ולא אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו מוכרח היה לומר נוציא לכם להיות כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם שה' נתן ההוצאה בידם, ודרכו של הר״י אלבו אין דעתי הולמו כי אחר שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה' וה' יעשה הטוב בעיניו, ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין וקלני מזרועי לטרוח לדחות הדברים הדחויים במחילה מכבודו:
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה