בעל הלשם על פסח

והנה מעין ענין זה ועוד יותר מזה היה ג״כ בהגיע עת גאולת מצרים כי היו אז ישראל משוקעים בחלאת טומאת מצרים הרבה עד שלא היה אפשר להניחם עוד שם כי לא היה להם תקנה ח״ו וכן גודל הענוי ורבוי הצרות מקושי השיעבוד אשר היה עד להשחית והרי היו אז כל ישראל בסכנה גדולה הן בנפשם והן בגופם והנה היה עומד אז הענין במיצר גדול כי לרחם עליהם ולהשפיע להם שפעת חסדים בעוד שהם עומדים בקלקולם ובחלאתם ובצחנתם הרי הוא דבר שאי אפשר כי אז הרי ירשיעו עי״ז ביותר ויתחייבו כדור המבול וכדור הפלגה וכאנשי סדום וכן הרי לא היה אפשר אז ג״כ להוציא חמה מנרתקה ולהביא יום בא בוער כתנור לבער את כל רוח הטומאה מן הארץ ולהשפיע עליהם שפעת אור קדושה מלמעלה לטהרם ולקדשם להיות קודש לה' ע״ד שיהיה לעתיד בתקוה האחרונה דימות המשיח ותחיית המתים כי הרי הוא נגד הסיבה המכוונת הנ״ל שהתיקון הנצחי מוכרח שיסובב בסיבתם עצמן דוקא אם ע״י זכות ומעשים טובים או ע״י מאורעות ואז הרי היו עדיין בלא תורה כלל והיה הדור מקולקל הרבה כנז' וגם ענין המאורעות הנה הגם דגלות מצרים היה העינוי והצרות הרבה גדולים מאד עכ״ז לא היה מספיק עדיין להסיבה המכוונת ולבער עי״ז את הרוח הטומאה כולה מן הארץ

כי המאורעות המספיק לזה הוא דוקא העינוי והגליות אשר בכל הד' מלכיות כולם וכמו שהראה הקב״ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כמ״ש בב״ר פ' מ״ד סי' י״ז וע' ויק״ר פ' י״ג סי' ה' ובכ״מ. וזהו מה שאמר אברהם להקב״ה במה אדע כי אירשנה ור״ל במה אני בטוח על זה כי אולי לא יהיו כדאי לזה והראה לו הקב״ה הגליות של הד' מלכיות. במי״א. כי אם לא יזכו מצד מעשיהם הנה יזכו לזה עכ״פ ע״י מאורעותיהם שבכל הד' מלכיות. והרי היה מוכרח לזה הגליות של כל הד' מלכיות כולם אבל גלות מצרים לבד הנה לא היה מספיק לזה כלל. והעיקר הוא כי באמת אי אפשר להתיקון לבוא ע״י מאורעות לבד אלא רק ע״י צירוף תורה ומצות ג״כ עכ״פ וכנ״ל דרוש ד' ענף י״ח י״ט בארוכה ולכן במצרים אשר היו אז עדיין בלא תורה כלל לא היה אפשר לסבב אז את התיקון הנצחי ע״י הגלות לבד הגם שהיה השיעבוד והעינוי גדול מאד. והרי היו עומדים אז בסכנה גדולה הן בגופם והן בנפשם ולא היה שום דרך במה להביא להם הגאולה והישועה והתיקון לגופם ולנפשם בצירוף קיום הסיבה המכוונת הנ״ל סי' ב' בשום פנים:

אמנם הנה גדול העצה ורב העליליה ית״ש אשר ממנו לא יפלא כל דבר הפליא עצה בזה ועשה חדשות בארץ והיינו כי חזר וחידש בתכונת כל המציאות כולו כמו בתחילת הבריאה. כי הרי תחילת הבריאה נתייסד בג' מיני הבחנות.

אחד הוא אור חסדו וטובו ית״ש. שגילה טובו בחידוש הבריאה להמציא נבראים ולהיטיב עמהם וכמו שיסדו המחדש בטובו כו'. ונעשית ונבנה בשפעת החסד. עולם חסד יבנה. והוא הבחנה אחת שהוא גילוי טובו וחסדו.

ב' הוא אור קדושתו ית״ש. כי היה כל הבריאה כולו שיתגלה עליהם אור קדושתו עד שתעשה כולה קודש לה' והוא מה שכתוב משלי ט״ז כל פעל ה' למענהו. וכן יסדו שהכל ברא לכבודו שיתגלה כבודו ומלכותו ית״ש בכל העולם כולו עד שיהיה כל הבריאה כולה קודש לה' וכמ״ש ישעיה ב' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. והוא עצמו החסד והטוב שאין למעלה מזה שהוא ההבחנה הא' הנז' והוא מה שתעלה לבסוף כל הבריאה כולו אליו שיהא יחודו ית״ש מלא כל העולם. וכמו שכתבנו בזה בכ״מ בעומק וארוכה. וכן היה ג״כ תחלת כל הבריאה ויסוד כל הבריאה ג״כ רק בזה לבד. והוא האור הגנוז ששימש ביום ראשון. וכנ״ל דרוש ד' ענף כ״ה סי' ג' ד' והיה הגילוי דאור הגנוז הסיבה לכל הבריאה כולה וכן הוא הוא התכלית דכל הבריאה והוא עצמו אור טובו ואור קדושתו ית״ש אשר בגילויו נעשה יסוד כל הבריאה וכן בגילויו יעשה תכליתה האחרון.

הבחנה הג' הוא הסיבה המכוונת שאמרנו לעיל סי' ב' [א. ה. עיי' ח״א סי' א' פ״ד אות ד'] והוא מה שיסד המאציל ית״ש שיהא הסיבה המביאה לתכליתה האחרון ע״י הנבראים עצמן כי רק בסיבתם יסובב הגילוי דאור טובו ואור קדושתו ית״ש שהוא הגילוי דאור הגנוז אשר הוא כלל ב' הבחנות הראשונים כנז' הנה נתייסד שיסובב כ״ז ע״י הנבראים בעצמן. והנה הוא ע״י בריאת את המציאות דהרע. כי עי״ז נעשה הבחירה אשר על ידה הוא הזכות דכל התורה ומעשים טובים וכן עי״ז הוא כל המאורעות דהעונשים. אשר אלו ב' הדברים. שהם הזכות והעונש. הוא הסיבה המכוונת הנז'. והרי לנו ג' הבחנות אשר עליהם נתייסד הבריאה. א' אור טובו וחסדו. ב' אור קדושתו ויחודו. ואלו הב' הם סיבת הבריאה ותכליתה. והם באמת שניהם אחד וכנ״ל. ג' בריאת מציאות כל הרע. אשר על ידה הוא כל הסיבה המכוונת הנז'. והנה היא נמצאת ועומדת בכל אותו הזמן אשר בין הסיבה להתכלית כי אח״כ הרי תתבטל היא לגמרי כנודע. ועכ״פ הוא כי הרי לנו שהתחלת הבריאה הנה נתייסד על אלו ג' הבחנות הנז':

והנה בעת יציאת מצרים עשה הקב״ה חדשות בארץ וחזר וחידש את כל אותן ג' הבחנות מחדש ע״ד שהיה בתחילת הבריאה. כי הרי המשיך על ישראל שפעת חסד והם כל הנסים ונפלאות דיציאת מצרים וכן המשיך עליהם שפעת קדושה וכמ״ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה וכנודע מאמרם ז״ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים. וכן היה נתחדש וניתן ג״כ תמצית יניקה חדשה להרע שלא יתבטל גם הוא ע״י האור דשפעת קדושה הגדולה והנוראה שהופיע אז ולכן נתחדש אז כח חדש להרע ג״כ כשיעור הראוי לצורך הבחירה והעונשים הנעשים על ידו. ונתחדש להרע כח יניקה חדשה לפי ערך שפעת אור קדושה החדשה ושפעת אור החסדים החדשים. וכדי שלא להרס ולקיים את הסיבה המכוונת הנ״ל סי' ב'. [עיין ח״א סימן א' פרק א' אות ד']

והנה הגילוי דאור החסד הנה זה היה מתחיל מעת התחלת המכות על פרעה ומצרים אך הגילוי דאור הקדושה הגדולה והנוראה הנה זה היה על ישראל עיקרו בליל א' של פסח. והוא הגילוי שכינה שהיה אז בישראל. ולכן נאמר ליל שימורים הוא לה' להוציאם כו' הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם. וע' בתרגום יונתן שם ובזוה״ק פ' בא ל״ח סע״א. וכן היה ג״כ הגילוי שכינה והופעת אור קדושתו ית״ש על ישראל הרבה מאד בליל ז' של פסח על הים. ועוד יותר הרבה אח״כ במתן תורה כנודע כ״ז. אך ההתחדשות כח דיניקה החדשה אשר נתחדש ג״כ לצורך הרע כנז' הנה זה נעשה רק בליל ז' של פסח והוא סוד הגדול דקריעת ים סוף שהוא סוד הגדול והנורא דנשיכת נחש ודרקון ברחם האילה כמו שיתבאר למטה בעה״י:

והנה היה התחדשות כל אלו הג' דברים שאמרנו שנתחדשו בעת גאולת מצרים. ע״ד בריאה חדשה ממש כי הרי כל אלו הג' דברים לא היו בחיוב כלל והיו כולם שלא מן הדין וכולם בחנם.

כי הרי שפעת אור החסדים ושפעת אור הקדושה שהשפיע עליהם הרי היו שלא בגרמת מעשיהם כלל וכן הכח דיניקה חדשה להרע הרי הוא אינו ברצונו ית״ש. אלא באשר שהשפיע שפעת חסדים בחנם ושפעת אור קדושה בחנם וכדי שלא ירשיעו ביותר ע״י שפעת החסדים אלא אדרבא שיתוקנו עי״ז. אשר כ״ז היה בחנם והוא נגד הסיבה המכוונת. ולכן היה הצורך לחדש ולהמציא כח יניקה חדשה גם להרע. כדי שיהא זה לעומת זה. ובשביל צורך הכרח הקיום דהסיבה המכוונת הנז'. כי עי״ז נמצא שעומד מעתה הבחירה מחדש ע״י השפע החדשה דאור הקדושה וע״י המצאת כח החדש אשר להרע. והרי נתייסד מעתה העולם מחדש ע״י שפעת החסדים ושפעת דאור הקדושה ובכח בחירה חדשה וכן היא מעותד לכל ההנהגה דמאורעות חדשות מהעונשים ג״כ ע״י כח החדש הנתחדש להרע ג״כ והרי יתוקן מעתה כל ההריסה אשר נעשה בזה להסיבה המכוונת כי ע״י הכח חדש אשר נעשה בזה להרע ג״כ. תושלם לבסוף את כל ההריסה שבתחילה. והוא ממש ע״ד שהיה בבריאת העולם כי הרי הגם שכל הבריאה הרי היה רק בחסד חנם אך ע״י שנתייסד שיהא כל קיומה בסיבת הנבראים. נחשבים הם לשותפים במעשה בראשית ג״כ. וכמ״ש סנהדרין צ״ט ב' כל העוסק בתורה לשמה כאלו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ וכן בשבת קי״ט ע״ב כל המתפלל בע״ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית והרי לנו כי קיום הסיבה המתקיים לבסוף היא משלים על בתחילה ג״כ. וכן הוא גם בענינינו כנז' והבן כ״ז מאד:

ומה גם כי הנה כל החדשות הללו אשר חידש אותם הקב״ה בעת גאולת מצרים משום שהיה אז העולם מתמוטט ועומד להתחרב וחידש הקב״ה כל הג' דברים הנז' והיה כ״ז כעין בריאה חדשה ממש וכנ״ל הנה לא היה באמת בחינם גמור אלא רק לאותו הדור כי הם לא היו כדאי לזה וכמ״ש ואת ערום ועריה אבל כבר זכו לזה האבות והאמהות בזכותם וכבר נתחייב לכ״ז בזכות אבות וברית אבות והרי היה הכל ג״כ מגרמת הנבראים בעצמן עכ״פ והרי נמצא כי באמת הנה לא יצא לגמרי מהסיבה המכוונת לעולם עכ״פ כי כל הג' דברים שנתחדשו אז אשר רק עי״ז נעשו ישראל לגוי קדוש ולחלק ה' עמו ונחלתו הרי נתחייב מכבר להעשות כן מסוד ברית אבות וזכותם והרי הוא עצמו רק הסיבה המכוונת ג״כ והבן כ״ז:

והנה התחדשות הכח אשר נתחדש אז וניתן אז כח חדש להרע ג״כ הנה היה באשר שנתגלה אז הקב״ה בכבודו ובעצמו והיה אז ביטול גדול להסטרא אחרא כולה ונעקר אז היצר הרע מישראל לגמרי. וכמ״ש בזוה״ק פ' אמור צ״ה סע״א ע״ש כל הענין ופ' בהעלותך קמ״ט ע״א ופ' בא מדף ל״ה עד דף מ״א. לכן היה הצורך ליתן כח חדש להרע ג״כ כדי שלא תתבטל הבחירה. כי מתחילה היה נצרך לבטלה כ״כ הרבה משום שהיו ישראל אז אחידן במסאבותא כמ״ש בפ' אמרו צ״ז סעא. ובזוהר חדש ריש פ' בכל זיני מסאבא. אדהוו שראן תחות ארבעין ותשע חילי דמסאבותא. קב״ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין. ועוד דאעיל יתהון בארבעין ותשע תרעי דסוכלתנו כו' ובגין כך תשכח באורייתא חמשין זמנין יציאת מצרים לאחזאה כו' והיינו חמשין תרעין דסוכלתנו. ודא איהו דאנן מנן להו מיומא טבא דפסחא כו' ע״ש.

וע' עוד בזה בזוהר פ' יתרו פ״ג סע״ב ופ״ה רע״ב. וכ״ז הוא משום דמצרים הנה היא ערות הארץ. וכמ״ש הרב בשער ציור עולמות פ״א. וקודם שנתחרבה היתה חכמת מצרים יותר מכל העולם. כמ״ש במדרש הנעלם פ' חיי שרה דף קכ״ה סע״א. והיה בה השורש דכל הקליפות כולם. כי נודע הוא דהד' גליות הם הד' קליפין. רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת נוגה. וכמ״ש בזוהר חדש פ' יתרו דף מ״ב ע״א. ומצרים הנה היא היה אז השורש לכולם:

וזהו הטעם מה שנחשב בכל מקום רק ד' גליות לבד שהם בבל מדי יון אדום. וכמ״ש בב״ר פ' ב' ט״ז מ״ד. ויק״ר פ' י״ג ט״ו וכן בכ״מ. ואינו חושב גלות מצרים והרי הם ה' גליות. משום שמצרים היה השורש לכולם וכלל כולם וכמ״ש הרב בלק״ת פ' תצא. שהיא נגד קוצו של י' והוא הכתר של הקליפה ע״ש ובספר הגלגולים ס״פ א'. וזהו שאמרו במדרש ב״ר פ' ט״ז סי' ד' כל המלכיות נקראו על שם מצרים כי היא היתה השורש לכולם והשורש דכל הקליפה כולה. ולכן היה בה מכת בכורות. וכאשר ירד שם הקב״ה בכבודו ובעצמו. והיה זה כדי להראות לישראל שרק הוא פודם ומצילם בלי אמצעית המלאכים כלל. ואין בינו לבין ישראל שום ממוצע כלל. וכמ״ש בשוח״ט מזמור ד' הגיע לאדם עת צרה לא יהי קורא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא קורא אותי ואני עונה. ולכך נגלה להם הקב״ה בכבודו ובעצמו להראותם כי רק הוא המושיעם בעת צרה. וכן הוא מטעם עוד. כדי לקדש אותם אליו שיהיו מעתה לגוי קדוש. ועקר הוא בעצמו ית״ש את היצה״ר מהם וקידש אותם אליו. וכמ״ש בפ' אמור צ״ה סע״א. ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה. ואתאחדו במצה קשורה קדישה. שהוא המלכות דאצילות. כמ״ש שם בהגהת מהרח״ו ע״ש. ובפ' בא מ' ע״א לא נפקו ישראל ממצרים עד דאתברו כלהו שלטונין דלעילא משולטניהון ונפקו ישראל מרשותהון ואעלו לרשותא קדישא עלאה בקב״ה ואתקטירו ביה כו' ע״ש. ונעשה כ״ז ע״י הקב״ה בעצמו מחמת חיבתן של ישראל כנז'. ועכ״פ הוא כי מצרים היתה אז ראש הטומאה וכלל הס״א כולה. וע״י גילויו ית״ש בעת הגאולה היה עומד שיתבטל אז כל הס״א מכל וכל ולכן היה הצורך ליתן כח חדש להרע ג״כ כדי שלא תתבטל הבחירה ולחדש את הקיום דהסיבה המכוונת כנ״ל:

והנה זהו עומק הכוונה מה שאמר הכתוב כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה כו'. והרי קשה לכאורה מאד וכי הרי יראו ממצרים אז להתעכב שם עוד איזה שעות עד שיכינו להם צידה לדרך ומה שכתבו המפרשים בזה שהיה החיפזון משום שלא יכנסו בשער החמישים דנ' שערי טומאה. הנה לענ״ד אי אפשר לומר כן כי הרי אדרבה הוא שנתבטל אז כל כחות הטומאה מכל וכל ע״י הגילוי שכינה וכמ״ש ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. והרי עשה שפטים באלהיהם והרג את בכוריהם וא״כ איה היה מקום אז לשליטת הטומאה ח״ו. ולא שייך הדברים להאמר אלא רק על סוף שיעבודן ותחילת גאולתן כי באם שלא היה מתחיל הגאולה כלל והיו עוד עבדים למצרים אז לא היה להם תקנה ח״ו כי נכנסו במ״ט מדרגות הטומאה וכנ״ל מדברי הזוהר חדש ריש פ' יתרו אבל מאחר שהתחיל הגאולה שהוא מהתחלת המכות שהיו י״ב חדשים (הגהה - ע' שמו״ר פ' ה' סי' י״ט וברש״ש שם אות י״ד ע״ש וכן הוא בדברי הגר״א בסדר עולם פ״ג וע' עוד ברמב״ן ס״פ שמות וביפ״ת שמו״ר ס״פ ט') כמ״ש עדיות ספ״ב. משפט המצריים י״ב חדש.

וכן בסדר עולם פ״ג. הנה מאז הרי היה מתחיל ירידת הס״א משליטתה וירדה מאז ולהלאה בירידה אחר ירידה ובפרט אחר שפסקה השיעבוד שהוא מראש השנה כמ״ש בראה״ש י״א רע״א. ומה גם בחודש ניסן ובליל א' של פסח שהיתה כל הס״א כפופה וכבושה עד שהיה עומד להתבטל לגמרי וא״כ איה מקום אז לשליטת שער הנ' ח״ו:

גם בעיקר הדברים בענין שער הנ' דשערי טומאה. הנה הגם שהזכיר אותה ג״כ הרמ״ק ז״ל בספר הפרדס שער השערים פ״א. אמנם הגר״א ז״ל במשלי ט״ז ד'. בפסוק כל פעל ה' למענהו. אמר שם כי להס״א אינו רק מ״ט שערי טומאה ושער הנ' אין לו. וכאשר נתמלא כל המ״ט שלו אז יתבער הוא מן העולם כו' ע״ש. וזהו אשר אמרנו כי אם היו עוד עבדים לפרעה לא היה להם תקנה ח״ו והיו נאבדים כי הרי נכנסו בשער מ״ט ועמדו שם. כנ״ל מזו״ח ריש פ' יתרו. ואם היו נתמלאו כל אותו השער. היו נאבדים ח״ו. והרי עכ״פ הוא כי אין להס״א שער הנ' כלל וגם להמ״ט במילואו אי אפשר לו ג״כ להתקיים כלל. והנה הגם שאיני כדאי להכריע בזה אך האמת ניתן לכתוב כי נראה עיקר כהגר״א שאין בס״א שער החמישים כלל. והגם כי זה לעומת זה עשה אלהים. אך הוא רק עד מ״ט לבד והם המ״ט פנים טהור ומ״ט פנים טמא. וכמ״ש במדרש תהלים מזמור י״ב סי' ד' ובכ״מ. אבל שער הנ' הנה הוא בבחי' א״ס וכמ״ש בתיקונים תיקון כ״ב סמוך לסופו ע״ש ואין בס״א בחי' נגדו כלל ח״ו וכמ״ש הרב בשער הקליפות פ״ג וכנודע:

ונחזור להענין כי גם לדעת המפרשים שישנו שער הנ' בהס״א ג״כ הנה אי אפשר לומר שזהו הכוונה במ״ש ולא יכלו להתמהמה שהוא כדי שלא יכנסו לשער הנ' ח״ו. כי אז בליל א' של פסח לא היה מקום עוד לשליטת הטומאה כלל וכלל וכנז'. אלא הכונה הוא להיפך כי משום שהופיע אז הקב״ה אור קדושתו על ישראל וכמ״ש בעל הגדה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולכן אלו היו נתעכבו עוד רגע אחד במצרים. היה מתבטל כל הס״א כולה מכל וכל והרי היה נתבטל הבחירה שהוא הסיבה המכוונת הנ״ל. כי מצרים היה אז הראש לכל הקליפה כולה וכשנתבטלה היא היה מתבטל כל הס״א מכל וכל והיה ביטול היצה״ר לגמרי ולא היה מקום לבחירה כלל ולכך לא יכלו להתמהמה. והוא מה שכתב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים ולכך הוכרחו לצאת משם בחיפזון כדי ליתן עדיין איזה קיום להרע וכדי שיהא מקום לבחירה ולהסיבה המכוונת הנז':

והנה נודע הוא מדברי האריז״ל בכוונת פסח כי בליל א' של פסח הנה נשתנו סדרי בראשית ונתגדלו (ע' לעיל ק״ד ע״ג ד״ה והנה) הזו״ן בפעם אחד שלא בסדר המדרגות כלל ונשלמו גם בהמוחין דגדלות שני שהוא המוחין דאו״א עלאין וכן נתעלו אז כל ישראל ג״כ וכמ״ש ותרבי ותגדלי כו' ונעשו אז כבריה חדשה והאירו כולם באור פני מלך חיים. ונעשה כ״ז הן למעלה והן למטה ומעין תיקון העתיד. כדי להראות לישראל שהוא ית״ש חפץ בהם להיות לסגולתו ומרב טוב הצפון להם. וכדי שיקבלו את תורתו ולשמוע בקולו בכל אשר יצוה עליהם וכמ״ש בפ' יתרו אתם ראיתם כו' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמעו תשמעו בקולי ושמרתם כו'. ובאשר שהרי היה כ״ז שלא במעשיהם כלל והוא נגד הסיבה המכוונת לכן לא היה אפשר לכל אלו האורות הנפלאים להתקיים עליהם כלל כי היה נתבטל הבחירה מהם ע״י שפעת האור הגדול

ולכן נסתלק מהם תיכף הריבוי דאור הזה אחר יום א' של פסח. כי היה הכוונה שימשכו מאז ולהלאה הכל רק ע״י מעשיהם. אמנם הנה נשאר בהם רושם גדול לעולם וכנודע מהמשכת המוחין אשר בכל ימי פסח והיה הכוונה שיחזרו להמשיך מעתה את כל אלו המוחין דגדלות שני למעלה ואור קדושתו ית״ש עליהם למטה הכל רק במעשיהם ובזכותם:

והנה באם שהיה עיקר הגאולה בזכות עצמם הרי לא היה נסתלק מהם כל האורות הגדולים הנז' אלא אדרבא שהיו הולכים ומתעלים מעילוי לעילוי עד אין קץ. והגם שעי״ז הרי היה נתבטל מהם כח הבחירה כנז' אך הרי זהו באמת רצון המאציל ית״ש וכוונתו מכלל ישראל שיגרמו במעשיהם ובזכותם. ביטול היצ״ר מהעולם ושיתקדש כל העולם כולו בקדושת שמו יתברך וכמו שיהיה בימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כי הרי זהו התכלית העיקרי מהסיבה המכוונת הנז'. אבל משום שלא היה בזכותם כלל לכן הוכרח שיסתלקו כל אלו האורות והמוחין ולא נשאר מהם רק רושם לבד וכדי שיתנהג מאז ולהלאה רק ע״י זכותם ומעשיהם שהוא בכח הבחירה כנז':

והנה זהו עומק הטעם לחומר איסור חמץ בפסח כי הרי חמץ הנה הוא מבחי' הגבורות אשר מהם הוא יניקת הרע ואחיזתו. ומשום שהיה גאולתם אז שלא בזכות ואדרבא כי היו בלועים וטבועים בזוהמת וצחנת טומאת מצרים הרבה מאד אך ע״י הזכות דברית אבות הופיע אז הקב״ה אור קדושתו להחליש את הרע כולו ולהוציא את בלעו מפניו ועקר הקב״ה את היצה״ר מתוכם ונתקדשו ישראל בקדושתו ית״ש הרבה מאד עד שהוצרכו לצאת בחיפזון כדי שלא יתבטל היצה״ר מכל וכל וכדי לתת מקום להבחירה ומשום שהרי היה כ״ז שלא בזכותם כלל וכנ״ל כ״ז.

וא״כ הרי מובן ממילא כי עומד הרע ואורב תמיד עליהם לנקום נקמה עבור זה מאד מאד. ולכן בכל שנה ושנה כשמגיע הימים אלו ונתעורר הגילוי הארה מאותו האור של אז הנה אסור לנו ליהנות מחמץ אף במשהו ובבל יראה ובל ימצא משום שכל חמץ הוא נובע מבחי' הגבורות החזקים שהם שורש להרע כנודע והרי ישנו להרע שייכות עם כל בחי' חמץ ולכך אנו מצוים להרחיק מזה בתכלית הריחוק כדי שנהיה מרוחק מכל מה שיש לו שייכות אליו כי בזה נהיה מרוחקים ממנו מכל וכל וכדי שלא יתאחז בנו לינק ח״ו מאותו ההארה הנתעורר למעלה עלינו בכל שנה ושנה בימים האלו. וכדי שלא יתקנא ושלא יתגרה בנו. וזהו כוונת הכתוב (דברים ט״ז ג') לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים כו' כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים. ור״ל כי משום שהרי יצאת שלא בזכות ולא זכית לבטל אותו מכל וכל שהרי לכך הוצרכת לצאת בחפזון וכנז' לכן תזהר מחמץ אשר יש לה ייחס ושייכות עמו. אבל לעתיד לבוא שיומשך אז עלינו האורות עליונים גדולים ויתבטל באמת הרע מכל וכל הנה נאמר אז. ישעיה נ״ב. כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' כו' כי נשאר אז תמיד בצילו של הקב״ה לעולם:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות