אשר בן חיי — רבנו במשנת השמחה
דברי רבנו בחיי פרשת כי תבוא, פרק כח, פסוק מז
״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה׳ בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ. ״
פסוק מז — ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ… בְּשִׂמְחָה״
הכתוב יאשימנו על עבודת הש״י בלא שמחה, לפי שהאדם חייב על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה היא מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו. ועל כן יעניש כאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה בשמחה ובכוונה שלמה.
וכן אמרו במדרש רות רבה (ה, ו): אלו יודע היה ראובן שהקב״ה מכתיב עליו ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ״ (בראשית לז, כא), היה מוליכו לאביו בכתפו. ואלו יודע היה אהרן שהקב״ה מכתיב עליו ״וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״ (שמות ד, יד), היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולו. ואלו יודע היה בועז שהקב״ה מכתיב עליו (רות ב, יד) ״וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע״, היה מאכילה עגלים פטומים.
ספר הקמח — שמחה
״עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי ה׳ הוּא אֱלֹהִים, הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ, עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. ״ (תהלים ק, א)
אין השמחה הראויה בעוה״ז אם כי בעבודת הש״י, ולא תמצא בספרי הקדש שישבח השמחה אלא בענין העבודה וההשגה בהקב״ה. שכתוב ״רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה׳״ (תהלים לג), וכתיב ״שִׂמְחוּ בַה׳ וְגִילוּ צַדִּיקִים, וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב״ (שם), וכתיב ״שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ״ (תהלים קיט).
הצדיקים זריזים לעבוד את הש״י בשמחה, כי השמחה הזאת היא מצוה שנצטוה עליה האדם מן התורה, כי היא עבודה גמורה לשי״ת, חשובה יותר מן המצוה.
רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן היא עבודה גדולה, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כח) ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. ״
רבנו בחיי, במדבר ד, כב
והנה שלמה ע״ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיות שמח במצות כשיעשה אותן, או כשיראה אחרים עושין. וידוע כי השמחה במעשה המצות היא מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה היא עבודה לשי״ת, כך השמחה על המצוה נקראת עבודה. וכן כתיב (דברים כח, מז): ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה״, והוא שכתוב (תהלים ק): ״עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה״, כי השמחה היא שלמות העבודה.
ועל כן היה ענין השיר במשכן ובמקדש, והכלי שמביא נפש האדם לדרך השמחה לעבוד. ומכאן אמר הכתוב ״לַעֲבֹד בְּלֵוִי״ (במדבר ד), ודרשו רז״ל: ״עֲבוֹדָה זוֹ אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַשִּׁיר״ (ערכין יא, א), כי הלוים היו מוזהרים ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן, כדי להיות מעשה המצוה בשמחה.
ספר הקמח — שמחה
על זה הזכיר דוד כאן ״עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה״, כי השמחה היא שלימות העבודה. ועל כן היה ענין השיר במשכן ובמקדש, והכלי שמביא נפש האדם לדרך השמחה לעבוד, וז״ש הכתוב ״לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה״ (במדבר ד), ודרז״ל: ״עֲבוֹדָה זוֹ אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַשִּׁיר״, כי הלוים היו מוזהרים ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן, כדי להיות מעשה המצוה בשמחה.
ומצינו בפסיקתא (תהלים קיח): ״זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה׳ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ״ — אמר רבי: איני יודע אם ביום אם בך. ופי׳ שלמה: בהקב״ה, בתורתך, בישועתך — בך.
דברים פרק כו, פסוק טו
״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ״
רבנו בחיי
ומה שהזכיר לשון ״הַשְׁקִיפָה״, ואינו נזכר לעולם אלא בפורענות, להורות כמה גדול שכר המצות כשהן בשמחה, שהיא מהפכת מדת הדין למדת רחמים.
אוצר החיים — לאדמו״ר מקאמארנא, פרשת ויקרא
אבל אפשי ואפשי, ונפשי חשקה בה, אבל מה אעשה שבוראי וקוני גזר עלי בכל עביר, לומר אסור לומר אי אפשי בעבירה. ואני מקבל את גזירותיו ועושה באהבה ובשמחה.
---
© כתיבה ועריכה: הרב בנימין טבדי יו״ל ע״י ״בית מדרש להכשרת רבנים לשמה״ — כל הזכויות שמורות ליצירת קשר: MIGDOL100@gmail. com
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה