מערכי שיעורים בעניין הקהילה ערכה ומשמעותה בעידן החדש

'הקהילה', ערכה וחשיבותה בעידן החדש

קובץ שיעורים לקהילה ראשית - מכון להתחדשות יהודית

נכתב בשיתוף עם הרב טל חיימוביץ' שליט״א

חשיבותה של הקהילה שיעור ראשון

לעיתים הדברים שהכי חשוב להתעמק בהם, הם דווקא אלו שנראים במבט ראשון מובנים מאליהם.

'הקהילה' היא מושג עיקרי בעם ישראל מאז ראשית קיומו. כפי שנגלה יש חשיבות רבה ללימוד ערכה וחשיבותה, בעיקר בעידן החדש. ומה יותר טבעי מלעסוק במושג 'קהילה' במסגרת הקהילתית שלנו?

אך טרם שנעסוק בהגדרות הקהילה ובמשמעויותיה, נראה מהי החשיבות של ההתכנסות וההתקבצות של אנשים מישראל למקום מסוים או לשם מטרה אחת. זהו הבסיס למושג הקהילה:

אין דבר שבקדושה אלא בעשרה

כל ענייני הקדושה החשובים שבישראל נעשים בציבור. כך למשל אין לומר קדושה בחזרת הש״ץ או קדושה אלא ע״י מניין:

ברכות כא ב

וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' וכתיב התם: 'הבדלו מתוך העדה הזאת', מה להלן עשרה אף כאן עשרה.

וכך גם נפסק בשולחן ערוך:

שו״ע או״ח נה א

אומרים קדיש ואין אומרים אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות והוא הדין לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה:

מהי הסיבה לכך?

בגמרא ברכות מבואר שעצם ההתכנסות של עשרה מישראל בכוונה לעניין שבקדושה גורמת לשכינה שתבוא:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו א

תניא: …ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: 'אלהים נצב בעדת אל'. ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר: 'בקרב אלהים ישפוט'… וכי מאחר דאפילו תלתא, עשרה מבעיא? ! עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי:

מהו הרעיון העומד מאחורי העובדה שמציאות השכינה מופיעה דווקא בהתכנסות עשרה מישראל?

ר' ניסים מגרונדי מסביר בדרשותיו כי כוח הציבור שלם יותר מכוח היחיד:

דרשות הר״ן - הדרוש הראשון

שמצינו שנענש אדון הנביאים בזה באמרו: שמעו נא המורים, ואע״פ שכל אחד מצד פרטיותו היה ראוי לזה (לכינוי הזה על ידי משה), ואמרינן בפרק קמא דקדושין 'וכי תימא בני סכלי לא מקרו בני, ת״ש בנים סכלים המה, וכ״ת בני דלא מהימני לא מקרו בני, תא שמע בנים לא אמון בם' - רצו בזה שאע״פ שכל אחד מצד עצמו ראוי לזה, מצד הצטרפו לזולתו יקנה הכלל שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו, כאשר קנו המורכבים כלן סגולות ומעלות אשר לא היו בנפרדים אשר קובצו מהן. וכבר רמזו לנו בחלבנה שהושמה עם סמני הקטורת, והיה מן הנראה שתפסיד אותם להפסד הריח הזה, ואם כל זה אמתה לנו הנבואה שאין להם שלמות זולתה, כי כן הענין בהצטרף עמנו בעבודתנו לש״י, החוטאים והפושעים שלא יפסידו עבודתנו, אבל תהיה בזה יותר שלימה.

תולדות התפתחות הקהילה בישראל

בראשית ההיסטוריה המשפחה המורחבת שימשה כצורת ההתקהלות המקורית והבסיסית ביותר.

בראשית י:

ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת, וילדו להם בנים אחר המבול. בני יפת גומר ומגוג…(ה)מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגויהם…

ממדרשי חז״ל ברור כי על אף שצמחו מבתי האב הללו אומות, בשלב הראשון הן תפקדו כמשפחות מורחבות:

מדרש הגדול על פסוק לב:

"אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם – כל המדינות שחלקו בני נח לבניהם מאה וארבעה, כל אייהם תשעה ושישים, כל הלשונות שנים ושבעים, כל הכתבים שישה עשר. ליפת מדינות ארבעה וארבעים, איים שלוש ושלושים לשונות שניים ועשרים… לחם מדינות ארבעה ושלושים… לשם מדינות שישה ועשרים כתבים ששה…"

מציאות זו איננה טכנית, אלא מהותית-רוחנית. על הפסוק הזה מבאר ר״י ג׳קטיליא את המשמעות הרוחנית של החלוקה לאומות:

שערי אורה (שער חמישי)

דע כי השרים העליונים יש להם למטה ב' חלקים חלק אחד בארץ באותו מקום שאותו השר מושל וחלק אחד מן האומות אותה האומה השוכנת באותו המקום, נמצא כל שר מע' שרים יש לו חלק ידוע בארץ וחלק ידוע באומות וזהו סוד ע' משפחות בני נח שכתוב בסוף כל הפרשה: "אלה משפחות בני נח לתולדותם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול" (בראשית י לג). וסוד 'נפרדו' הוא עניין הפלגה, שבזמן הפלגה נפרדו כל הגויים ללשונותם בארצותם כאומרו ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. ובאותו הזמן של הפלגה נתייחדה כל אומה ואומה לשר שלה כאומרו עם שר פרס ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י, כ). ובאותו הזמן לקח כל שר חלקו מן הארץ ומן האומות. והשם יתברך לקח חלקו מן הארץ ירושלים ומבני האדם את ישראל כאמרו "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם" ואומר "כי חלק יהו״ה עמו". ולפי היות חלק שם יהו״ה מן הארץ ירושלים וחלקו מן האומות ישראל נקרא שם יהו״ה על ירושלים ועל ישראל וזהו סוד כי שמך נקרא על עירך ועל עמך.

מעניין להיזכר בכך שבעם ישראל ישנן שבעים משפחות יסודיות כמניין בני יעקב שירדו למצרים כנגד שבעים אומות העולם.

רבינו בחיי בראשית מו, כז

שבעים - היו שבעים זולתי יעקב, שכן כתיב "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ועמו ע״א, וכמו כן "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ועם משה ע״א, וכן סנהדרי גדולה במקדש שבעים, ועם הנשיא שעל גביהן ע״א, וכן אומות הקדמונים ע' ועם ישראל ע״א. וכל זה דוגמא של מעלה, כנגד שבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד, ועם ה' אלקי ישראל ע״א, והם נקראים בית דינו… והתבונן מזה מעלתו של יעקב שנאצלו מכחו שבעים נפש, שמהם יצאו ששים רבוא, כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה שאין מנינם פחות מששים רבוא, והם תכלית כל הדעות, ולכך לא היו ישראל ראויין לקבל את התורה עד שעלו לששים רבוא…

לבתי האב שהם בעצם הקהילות הראשונות והבסיסיות ביותר שהתקיימו בעם ישראל, ישנה משמעות הלכתית המתבטאת בכמה מישורים. דוגמאות לכך:

למניין, ולעבודה בבני לוי:

במדבר א:

(א) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: …

במדבר ג:

(יד) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר: (טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם… (יז) וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי: (יח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי: (יט) וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל: (כ) וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם… (כה) וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (כו) וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ: (כז) וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הָעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי: … (לא) וּמִשְׁמַרְתָּם וכו'.

ולעניין נחלה:

רמב״ן על בראשית פרק מח פסוק ו

(ו) ומולדתך אשר הולדת אחריהם אם תוליד עוד בנים לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללין, ולא יהא להם שם כשאר השבטים לעניין הנחלה ואף על פי שנתחלקה ארץ ישראל למנין גולגלותם, כדכתיב לרב תרבה נחלתו, וכל איש נטל בשוה, חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו, לשון רש״י… אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב, שארץ ישראל לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין, ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה וכך העלו בגמרא פרק יש נוחלין (שם) וכתוב (יחזקאל מז יג) תתנחלו בארץ לשנים עשר שבטי ישראל יוסף חבלים וכן אמר אונקלוס (להלן מט כב) תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא, שיהיו שוים בקבלת הנחלה, וטעם חולקא, חלק בכור, ואחסנתא, ירושת הפשוט ומה שאמר הכתוב (במדבר כו נד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט, לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב, שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים, ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן, ומתים יורשים החיים כמפורש בספרי (פנחס קלב), ורש״י הזכירו בפרשת פנחס (במדבר כו נה):

כלומר לדעת הרמב״ן, אין החלוקה לפי מס' האנשים, שאם כן הרי שהיו מחלקים את הנחלה לפי גודל השבט; אלא כל השבטים מקבלים חלק שווה בשווה, והחלוקה הפנימית היא לפי בתי אב.

למעשה השבטים מבטאים שערים רוחניים של ממש כפי שלימדנו האריז״ל -

מגן אברהם או״ח סי' ס״ח

האר״י ז״ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע״ד האמת, אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י״ב שערים בשמים נגד י״ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמרא שוה לכל (הכוונות) וז״ל הגמרא ירושלמי אף על פי ששלחנו לכם סדר התפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ״ל

ממשפחה שבטית לקהילה מקומית

שיעור שני

לאחר שראינו כי יש לבתי האב השבטיים משמעות מעשית רוחנית והלכתית, והם אבני הבניין של השבטים, יש לעמוד על התפתחות הקהילה בדורות שלאחר התפזרות האומה.

הקהילה כפי שהמשמעות של מושג זה נוהגת בימינו עברה בוודאי גלגולים רבים עד שהגיעה לידי עיצובה בדורות האחרונים. שינוי משמעותי בולט במעבר לגלות אחרי חורבן הבית, הוא בזה שהמרכיבים של הקהילות שהיו בארץ ישראל הורכבו ממשפחות הקשורות בקשרי משפחה זה לזה, ואילו בגלות מה שמחבר בין האנשים הוא היותם מתגוררים במקום אחד. האם יתכן כי המקום מהווה משקל הלכתי ורוחני להתגבשות הקהילה, גם כשאין קשר משפחתי בין חברי הקהילה?

חז״ל הורו לנו כי מקום המגורים המשותף מהווה גורם משמעותי שיש בכוחו ליצור קהילה על כל משמעויותיה ההלכתיות והרוחניות:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ ע״ב

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא, אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך:

ולאו דווקא מי שהוא בן המקום מבחינה ביולוגית מחויב במנהגי המקום, אלא אף מי שבא להסתופף ולגור שם מחויב בקביעות הקהילה:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ ע״א

שנה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם.

שו״ע אורח חיים סימן תסח

(ד) ההולך ממקום שעושים למקום שאין עושים לא יעשה בישוב מפני המחלוקת אבל עושה הוא במדבר וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושים לא יעשה ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואעפ״כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת: וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקת:

ועד כדי כך הוא, שהיחיד בטל לגמרי לגבי הציבור המקומי, עד שגם קדושת הזמן חלה עליו בעל כרחו:

מרדכי על מסכת שבת - אותיות רצז-רצח

והיכא שרוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט על כרחם נמשכין אחריהם ואסורין במלאכה וכן כתב ר״י ברבי מרדכי דאם הקהל אמרו בע״ש [רצח] ברכו שאין היחיד שלא היה בבהכ״נ יכול לעשות מלאכה אע״פ שאין רוצה לקבל עדיין שבת והביא ראיה מפרק במה מדליקין שנתנו חכמים שיעור לחזן בהכ״נ להוליך שופרו לביתו משמע אבל אדם אחר אסור ומיהו יש לדחות:

שו״ע אורח חיים רסג

(יב) אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם:

(יג) אדם שבא לעיר בע״ש וכבר קבלו אנשי העיר עליהם שבת אע״פ שעדיין היום גדול אם היו עליו מעות או שום חפץ מניחו ליפול:

אמנם, ע״פ דברינו לעיל, שלכל שבט ובית אב שורש רוחני, יש להבין איזו שייכות יש למקום בקביעת דרך עבודת ה' של האדם? לכאורה היה על האדם שנדד ממקומו להחזיק בכל עוז במנהגו הקודם, שהרי שורשו הרוחני 'שייך' לשבט הקודם ומנהגי האוכלוסייה עמה היה גר? כל זאת במיוחד לאור דברי האר״י ז״ל בשער הכוונות דף נ שהובאו לעיל, שלכל שבט יש שער בשמים  ולכן אין לשנות מנהגי התפילות!

לשאלה זו התייחס החתם סופר, בהקשר להיתר שהותרו השבטים לבוא זה בזה, כלומר להתחתן זה עם זה- מה שיגרור נדידת אוכלוסין ע״י חתונה ממקום למקום וממילא לכאורה שינויי מנהגים. החתם סופר עומד בדבריו אלו היאך 'המקום' הפך להיות גורם משמעותי במציאות עבודת ה' של האדם במקום בית האב והקהילה השבטית:

חתם סופר על תענית ל ע״ב

שהותרו שבטים לבוא זה בזה נ״ל במנהגי התפלות וכדומיהם שהזהיר הירושלמי פסחים פ'  שלא ישנו מנהג אבותיהם ומייתי לי' מג״א ריש סי' ס״ח וע״פ סתרי תורה בשם האר' ז״ל דיש י״ב שערים וכל מנהג יש לו דרך כניסה לבוא עיר האלקים דרך שער שלו מ״מ נ״ל דתחלת קביעת המנהג והשערים במקום גבוה שעל גבוה, ככה נתקן לכל העתידים להלוות עליהם. דאלת״ה הרי אמרי' שקבעו י״ט על שהותרו שבטים לבוא זה בזה, ולהנ״ל קינה מיבעיא ליה - אם זה הנלוה ישאר במנהגו הוה לא תתגודדו בב״ד (א' ע' יבמות י״ד),  ואם יתהפך למנהגם איננו נכנס לשער שלו. ואיך יכנס ראובן בשער שמעון ולא יבוא העירה שלו? אע״כ מכיון שנעקר ממקומו ונלוה אל הקבועים הרי הוא כמותם ומעיקרא הכי אתקין שער מלמעלה והרי קמן אפי' בכללות אומה הקדושה אשר נאמר  ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר ע״פ האדמה ואפילו כל הבא להתגייר ונלוה עלינו נכנס עמנו בשער. ומהתימא שעושין פסח ולא פסח עליו הקב״ה במצרים, ומברך על המגלה ולא נגזר עליו להשמיד? ! אלא כל הנלווים נעשה כעם מעיקרא, ואם כן מאו״ה לישראל, מכ״ש משבט לשבט, ועובדי הנביא גר אדומי ור״ע ממשפחת גרים

המהר״ם שיק תלמיד החתם סופר פסק כי חשיבות הקהילה לעבודת ה' של היחיד גדולה כל כך, עד שגם אם אדם משתייך לעדה מסוימת הנוהגת במנהג השונה ממנהג קהילתו בו הוא חפץ מותר לו לשנות את מנהגו למנהג הקהילה אליה הוא מעוניין להסתפח.

המהר״ם שיק בחו״מ סי' כד'

ואע״ג שכתב המגן אברהם הנ״ל דלכל מנהג יש שער למעלה ואין לשנות, מ״מ נ״ל מי שנפשו חשקה למנהג האחר ע״ז לא אמר המג״א. דמצינו בגמרא וכן הוא בחובות הלבבות שלמצווה או מעשה שהאדם מוצא בנפשו חשק בוודאי יש לזאת המצווה או המעשה שייכות לנשמתו טפי. ואני מפרש בזה כוונת הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, דהיינו ששם השי״ת בנפשו החפץ לאותו הדבר וכו'.

ואמנם רבים החולקים על כך וסוברים כי אכן השורש השבטי או המשפחתי חשובים מזה המקומי:

אורח משפט סי' י״ז - י״ח

בעניין אם שינויים במבטאים שישנם בין העדות השונות אם מותר לשנות מהנוהג שנהגו הקדמונים ממבטא למבטא בתפילה… וכל כהאי גוונא… חוץ ממה שאין הקבלה של המבטאים גרועה מכל הקבלות של ענייני הוראה שכל אחת מהעדות מחויב הוא לקיים אל תיטוש תורת אמך כמו שהדבר נהוג ועומד בענייני איסור והיתר וענייני חיי משפחה בין לקולא בין לחומרא וחלילה לפרוץ בזה פרצות כי קבלת אבות היא קיומה של תורתנו הקדושה ושאל אביך ויגדך כתיב… ואם נבוא לדון בענייני המוסר הפנימי מה שכתבו חכמי האמת בקדושת התנועות ודקדוקי האותיות והמוצאות יארכו הדברים מאוד והכל עולה למקום אחד שחלילה לשליחים בקודש לשנות ממבטא מדויק ומקובל מאז למבטא ואין למדין מזה ממה שאחרים עשו כן שלא ברצון חכמים.

כח החבורה והקיבוץ מגדיל את כוחו של היחיד

שיעור שלישי

כח הקהילה וההתקבצות האנושית במיוחד בישראל, הולך ומתבאר על ידי דברי רבותינו שבכל הדורות.  מדבריהם עולה כי לא זו בלבד שהכח הציבורי גדול לאין ערוך מכוחו של היחיד, אלא שגם כוחו של כל יחיד בפני עצמו מתעלה וגדל על ידי מציאותו בחבורה.

בהרבה מקומות מן הראשונים מתבאר כי האדם הוא יצור חברתי בטבעו:

רמב״ם, מורה נבוכים חלק שני פרק מ

כבר נתבאר היטב כי האדם מדיני (חברתי) בטבע, ושטבעו שיהא בתוך חבורה, ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להיות בחבורה.

ובהלכות דעות מפתיע הרמב״ם בהדרכה המעשית הנגזרת מכך:

הל' דעות פרק ו' הל' א'

דֶרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לִהִתִחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וִלֵישֵׁב אֵצֵל הַחֲכָמִים תָּמִיד כִּדֵי שֵׁיִּלִמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֵם. וִיִתִרַחֵק מִן הָרִשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר (משלי יג כ) "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ". וְאוֹמֵר אַשְׁרֵי הָאִישׁ וְגוֹ'. וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָם וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ. אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ טוֹבִים מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחלִי יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג כח) "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים שֶׁאֵין מְנִיחִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶן וְנוֹהֵג בְּמִנְהָגָם הָרַע יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת. וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט א) "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים":

התכונה האנושית הזו, מתבטאת בדגש הרב שנתן הזוהר הקדוש למעלת החבורה עד שקבע כי הנזק של הפרדות נפשית מחבורה הוא גדול מאוד:

זוהר פרשת כי תשא דף קצ ע״ב (בתוספת תרגום)

"אמר ר' אבא כל איליו חברייא דלא רחמין אלין לאילין (כל אותם חבירים שלא אוהבים אלו לאלו) אסתלקו מעלמא כד לא מטא זמנייהו (הסתלקו מהעולם טרם זמנם). כל חברייא ביומוי דר״ש רחימו דנפשא ורוחא הוה בנייהו (כל החברים בימיו של ר' שמעון בר יוחאי, היה בניהם אהבת נפש ורוח), ובגין כך בדרא דר' שמעון באתגלייא הוה (ומשום כך בדורו של ר' שמעון זכו להתגלות סודות התורה), דהוה אמר ר' שמעון כל חברייא דלא רחמין אליו לאילין גרמין דלא להך באורח משור (שהיה אומר ר' שמעון כל החברים שלא אוהבים אלו את אלו גורמים לעצמם שלא לילך בדרכים ישרות)".

על פי זה הזהיר האר״י הקדוש בשער הגלגולים (הקדמה לח), ובשער הכוונות (דרושי ברכות השחר) את גדול תלמידיו ביחס לאהבת החברים, בני החבורה:

"גם הזהיר מורי ז״ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי עי״ז תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז״ל בענין זה, ואם איזה חבר ח״ו שעומד בצרה, או יש לו איזה חולה בביתו, או בבניו, ישתתף בצערו, ויתפלל עליו, וכן בכל דבריו ישתתף לכל חבריו עמו".

ר' משה מטראני בן דורו וחברו של ר' יוסף קארו מוכיח כי לא רק מבחינה נפשית כוחה של החבורה משפיע על היחיד, אלא אף מבחינה מעשית ופיסית כוח החברה מועיל להגדיל את כוחו של היחיד:

המבי״ט, בית אלוקים שער התפילה יא

מעלת תפלת הצבור היא גדולה לא לבד בדברים של קדושה הצריכים עשרה…אלא גם בתפילה הסדורה ליחיד גם כן אם מתפלל אותה בעשרה היא מרוצה יותר…מפני שאינו דומה מועטים העושים את המצווה למרובים העושים את המצווה, כי היא מתעלית יותר הרבה מכפי הערך לכל אחת בהיותה נעשית בחבורת בני אדם. כי אפילו בדברים הגשמיים עושה אדם יותר מכפי הערך בהשתתפו עם אחרים במלאכה, וכמו שאמרו בעניין המרגלים בהבאות האשכול שהביאוהו ח' בני אדם וגמירי דכל טונא דמדלי איניש לכתפיה ואין אחר מסייעו תלתא דטועניה הוא כשמטעינו אחר (כל משא שמניח אדם על כתיפו כשאין אחר מסייעו, הוא שליש ממה שיכול לשאת כשאחר מטעינו). ובאבני ירדן שכל אחד היה מגביה על כתפו, שיערו כל אחד מהן מ' סאה. ומכאן נחשב לאשכול כמה היה בו, ששמונה אנשים היו מסייעים זה את זה כשמרימים אותו על כתפם? אם כן היה משקלו של אשכול ק״כ סאין לכל אחד, שהיו שני שלישים יותר ממשוי אדם שאין אחד מגביה על כתפו כאבני ירדן.

משום כך, במהלך ההיסטוריה, נוסדו על בסיס עקרון זה חבורות שונות שעניינם היה לחזק את עבודת ד' המשותפת של כל יחיד ויחיד מחבריה, ושותפות חברית ודיבוק חברים שכזה הופיעו ברוב מרכזי התורה בכל הפזורה היהודית: ביהדות ספרד וא״י כחבורתם של חסידי צפת קודם ובתקופת האר״י, הרש״ש והחיד״א; באיטליה ע״י הרמח״ל; בפולין ואוקראינה בחסידות הבעש״ט ובליטא בתנועות המוסר.

הסתירה שבין הייחודיות של היחיד, לצורך להשתייך לקהילה

שיעור רביעי

היחיד מצוי לכאורה תמיד ובמיוחד בימינו בין שתי שאיפות לכאורה סותרות: הצורך להיות ייחודי ומקורי, ומצד שני לא להישאר בודד, לבד עם עצמו, בבדידות מזהירה בייחודיותו.

תיאור חשוב של שתי נטיות אלו שבתוך האדם מציג הרב סולובייצ׳יק, ומציג לסתירה זו גם את ההתייחסות הראויה לדעתו:

הגרי״ד סולוסייצ׳יק, "הקהילה", בתוך "דברי הגות והערכה":

ברגע שהמלה קהילה עולה על דל שפתינו מיד מתעורר זכרו של הפולמוס העתיק בין התפישה הקיבוצית הקולקטיוויסטית לבין התפישה הפרטית האינדיווידואליסטית. על כורחנו עולה מיד השאלה מה קודם ולמי הבכורה (מבחינה מטפיסית לא מבחינת סדר הזמנים). האם היחיד הינו ישות עצמאית חופשית המוותרת על בחינות יסודיות של ריבונותה לצורך החיים במסגרת קהילתית, או שמא ההיפך הוא הנכון, והפרט נולד מלכתחילה אל הקהילה שהיא המעניקה לו זכויות מסוימות? פולמוס מתמשך זה טרם הוכרע. תחום הוויכוח חורג כיום מעבר לגבולו של דיון תיאורטי לא עוד מנסים לפותרו על ידי פיתוח תיאוריות או בשיח פילוסופי בטרקליני האקדמיה אלא בדרכי אלימות ושפיכות דמים ביערות העד של אסיה ואפריקה העימות המדיני בין מזרח ומערב הוא מטבע ברייתו מפגש פילוסופי בין גישה קיבוצית חד-צדדית לבין גישה פרטית חד-צדדית. הבה נשאל שאלה פשוטה: מה אומרת היהדות על מאבק רעיוני זה? ונשיב בפשטות: היהדות דוחה את שתי ההשקפות כאחד, זו אף זו אינן אמיתיות כשלעצמן. שתי ההתנסויות הן: הבדידות והן תחושת הצוותא כרוכות זו בזו כיסודות בסיסיים של תודעת ה׳אני' ואינן ניתנות לניתוק.

התורה מספרת כי האדם נברא כפרט יחידי, כייצור בודד: 'וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה'. היא גם מספרת כי עם בריאת האדם אמר ה' אלוקים 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו'. ובהמשך: 'ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם'. מי קודם למי? הקהילה, הזוג, או האיש לבדו, והאשה לבדה? למי הבכורה? לאדם ולחוה בבדידותם המוחלטת בשעת הבריאה, או לאדם וחוה כצמד לאחר שהובאו יחדיו לחבור ולהינשא? כאמור לעיל הן היחיד בבדידותו והן האיש או האשה בזיקתם לקהילה ברואי ה' המה, על כן אין הדעת סובלת זיהויה של ההשקפה המקראית עם אחת מן האלטרנטיבות הפילוסופיות. המענה לשאלתנו מענה דיאלקטי (ויכוחי) הוא. האדם הוא זה אף זה. הוא הוויה יחידה בודדה שאיננה משתייכת לשום קבוצה חברתית בנויה וערוכה; הוא גם יצור העומד בזיקה כלפי ה׳אתה' המתקיים בשיתוף עם האחר. לאמיתו של דבר גדלות האדם משתקפת בסתירה הפנימית שבקרבו. בטבעו הדיאלקטי בהיותו יחידי ובלתי קשור באיש, עם התייחסותו ל׳אתה' והשתייכותו למבנה קהילתי.

בהמשך המאמר ממחיש הרב סולובייציק היטב את הסתירה שבין תחושת הבדידות של האדם ומצד שני את השתייכותו לקהילה, ולו להיותו חלק מזוג, הוא ובן זוגו:

הבה נתקדם עתה בניתוח שאלת היחיד לעומת הקהילה. מהו להיות בודד? הבדידות אינה מציינת מרחק גשמי אלא ריחוק ישותי קיומי, או ניכור ישותי קיומי בין ה׳אני' וה׳אתה'. יהיו ה׳אני' וה׳אתה' קרובים ככל שיהיו. שניים אוהבים איש את רעותו. בעל צעיר נאה, ואשה צעירה יפת תואר המסורים זה לזו ללא גבול. הם מחלקים יחדיו שמחה ויגון. לפתע ה' ישמור מתרחש אסון. אחד משני האוהבים לוקה במחלה. הפרוגנוזה הרפואית אינה מעודדת. מה קורה במצב כזה? בתחילה מוצא עצמו בן הזוג הבריא כהלום רעם. אין הוא או היא מסוגלים לצייר בדמיונם חיים בלעדי האחר הנוטל חלק בכל נסיבות, השמחה והחרדה. הוא או היא שוקעים ביאוש קודר ואכזר מצבו או מצבה הנפשי מתערער זמנית עד גבול הטירוף החיים נהפכים לעניין אבסורדי מבחיל מכוער ומפלצתי. אולם בחלוף הימים כשהדעת מתחילה לקלוט באורח הדרגתי את הפרוגנוזה האכזרית, משתלט תהליך של התנכרות ללא רחם. החולה ובן זוגו האוהב מתחילים להיסחף איש מרעותו, ותהליך ההתרחקות והזרות מגיע עד למימדים מבהילים. אהבה נהפכת לאדישות, ואדישות לעוינות. בן הזוג האוהב לשעבר, מתחיל לתעב את עצם העובדה שעליו לשהות בחדר אחד עם החולה. הוא מתרעם על החולה המוסיף לחיות. הריחוק הישותי בין הרעים האהובים לשעבר מגיע למימדים מדהימים.

לדברי הרב סולובייצ׳יק, הסתירה הפנימית הזו שבין תחושת הבדידות הפנימית של האדם, יחידותו ומקוריותו של האדם, ומצד שני את חיבורו ההכרחי והטבעי לקהילה ולחברה, לסתירה זו אין פתרון. האדם לעולם יחוש גם מצד אחד בודד – בכל אופן ברגעים מסוימים בחייו, ומצד שני משויך לקהילה ולחברה. זהו קיום ייחודי שקיים רק אצל האדם. אך הרב סולובייצ׳יק מוצא בהמשך המאמר לתחושת בדידות זו גם יתרונות:

מדוע היה מן ההכרח לברוא אדם בודד? מדוע לא נברא האדם החברתי לכתחילה? המקוריות והיצירתיות שבאדם נעוצות בהתנסותו בחווית הבדידות, ולא בתודעתו החברתית. יחידיותו של האדם היא מקור ייחודו, ויחודו הוא מקור יצירתו. האדם החברתי שטחי הוא, מחקה, מעתיק. האדם הבודד עמוק הוא, יוצר מקורי, איש בודד בן חורין הוא. איש החברה כבול בחוקים ובתקנות רבים. אלוקים רצה באדם שיהיה בן חורין. מפעם לפעם נתבע האדם להתריס כלפי העולם להמיר את הישן בחדש וברלבנטי, ורק לאדם הבודד ניתן הכוח להתיר את אזיקי השיעבוד לחברה. מי היה אברהם?  מי היה אליהו? מי היו הנביאים? אנשים שהעזו להוכיח את החברה על פניה כדי להרוס מצב קיים ולהמירו בסדר חברתי חדש! סיפורה של היהדות אינו רק סיפורה של הקהילה, אלא אף זה של איש לבדו העומד בעימות עם הרבים. 'מה לך פה אליהו? ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו, ואת נביאיך הרגו בחרב, ואוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה'. במלים אחרות: אני מרוחק מעמי. ניכור מלא קיים בינינו. אני איש בודד מתריס כנגד הקהילה, מורד כנגד העם. תודעת ה׳לבדו' היא שורש המרד ההירואי, ההירואיזם הוא הקטגוריה המרכזית ביהדות המעשית. התורה רוצה כי היהודי יחיה בגבורה. יוכיח, יגער, וימחה בכל עת שהחברה אינה פועלת כשורה, ואינה נוהגת בהגינות. תודעת ה׳לבדו' מעניקה ליהודי גאווה הירואית המאפשרת לו להיות שונה ואחר. האם לא גילה היהודי גאווה הירואית בהתריסו כלפי העולם במשך אלפי שנים? ! האם לא הציגה ישראל הזעירה גאווה הירואית על ידי דחיית החלטות האו״ם? !  האם אין אנו יהודי אמריקה מתנסים במידה של בדידות וניכור הירואיים מן החברה הכללית, בכל עת שבעיית ישראל מתעוררת בשיחה, בהיותנו מכירים בפער שבין השקפתנו לבין זו של הקהיליה המדינית הבינלאומית? ! אדם בודד עז נפש הוא. מוחה ומתריס. אינו ירא מפני איש. איש החברה מתפשר הוא, משכין שלום, ולעתים מוג לב. בראשית היה על האדם להיברא לבדו, שלא יחסר עוז רוח וכוח הירואי להתייצב ולמחות, לפעול כאברהם שנטל גרזנו וניתץ את הפסילים שהעמיד אביו מולידו!

בדרך אחרת לחלוטין מהלך הרב שמעון שקופ, , מחבר הספר שערי יושר, בביאורו את תכלית האדם. לדבריו ישנה דרך לתווך בין שתי הנטיות שבאדם – היחודיות והלבדיות שלו, והצורך להיות משויך בקהילה.

בתחילה מתאר הרב שמעון שקופ את הצורך של האדם להיות מטיב לאחרים – כדרכו של הקב״ה, אך מצד שני את הצורך לדאוג קודם כל לעצמו:

הרב שמעון שקופ, הקדמה לשערי יושר

יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו וחיי עולם נטע בתוכנו, שיהיה אדיר חפצנו להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים, בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול (תומר דבורה לרמ״ק פ״א). שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור: 'והלכת בדרכיו'. היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים, כפי ערכנו… אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למדה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא יתברך שרצונו יתברך בכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו יתברך כלל וכלל - שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו, יגיע לתכלית השלמות; הורו לנו חז״ל במדרש זה שלא הוא. שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה - שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו. שקדושתו יתברך היא רק לנבראים ולא לעצמו יתברך, שלא נתוסף ולא יתוסף שום יתרון להבורא ע״י מעשיו שעשה ועושה, וכל רצונו יתברך רק להיטיב לנבראים. אבל מה שרוצה מאתנו, אינו באופן זה. שהרי הורה לנו רבי עקיבא בבא מציעא סב "חייך קודמים"! וגם רמזו לנו לפרש את המקרא 'ואהבת לרעך כמוך' בדרך שלילי – 'מאי דעלך סני לחברך לא תעביד', אבל בדרך חיובי, ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו. ועוד יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במדה גדולה מאד, שהרי אמרו חכמי האמת במטרת כל העבודה בזה הלשון: 'רצה האין סוף ברוך הוא להיות מטיב הטבה שלמה שלא יהיה אפילו בושת'. ועניין זה מבהיל, שעד היכן מגיע כח אהבת עצמו, שרוצה אדם בקב שלו יותר מקבין שינתן לו אף מידי הקדוש ברוך הוא אם יהיה מתנת חנם! מזה מובן שמדת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקדוש ברוך הוא, רק שצדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה.

לאחר שתיאר הרב שמעון שקופ את שתי הנטיות הסותרות לכאורה – הצורך להטיב לאחרים כמה שיותר אפילו על חשבון עצמו, ומצד שני הצורך לדאוג לעצמו קודם לאחרים; מברר הרב שקופ כי ישנה דרך המאחדת את שתי הנטיות הסותרות:

וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה׳אני' שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגם והשפל כל 'אני' שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו מי שמרגיש ש׳אני' שלו הוא מורכב מגוף ונפש. ולמעלה מזה מי שמכניס לה׳אני' שלו בני ביתו ומשפחתו. והאיש ההולך עפ״י דרכי התורה, ה׳אני' שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות. שלאיש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה׳אני' שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל ע״ה שהיה אומר: 'אם אין אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני'. היינו שראוי לכל אדם להתאמץ גם לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני? ! שאם יצמצם את ה׳אני' שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז אני' זה מה הוא? הבל הוא, וכאין נחשב. אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא ג״כ כאבר קטן בגוף הגדול הזה - אז רם ונשא גם ערכו הוא. שבמכונה גדולה, גם מסמר היותר קטן אם רק משמש משהו למכונה הוא דבר חשוב מאד, שהכלל בנוי מפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט.

דרך זו של הרב שקופ, המציע לאדם לראות במשפחתו ובקהילתו ואח״כ אף בעם אליו הוא משתייך התרחבות של ה׳אני' שלו, היא דרך המיישבת את הסתירה המצויה בתוך האדם שחי בתקופה בה יש הדגשה פוסטמודרנית לחיים יחודיים ומקוריים, ושעם כל זאת לקויה במחלת הבדידות המסוכנת.

הקהילה כפתרון למחלת הבדידות

שיעור חמישי

כדי להכיר את מחלת הבדידות בתקופתנו ואת נוראותיה, בהקשר זה כדאי לצטט מהמאמר "מרב בית כנסת אל רב קהילה" שיצא על ידי מכון ראשית, בו מובאים פרטים עובדות ודעות הממחישות את הבעייתיות שבהתרחקות מחיי קהילה פעילים:

"מרב בית כנסת אל רב קהילה", מכון ראשית להתחדשות יהודית

אין חולק על היתרונות הרבים שהקידמה והמודרנה הביאו איתן. תוחלת החיים עלתה, כבוד האדם וחירותו נמצאים במיטבם, ועוד כהנה וכהנה יתרונות הידועים לכל. יחד עם זאת, הקידמה הביאה עמה גם בעיות חדשות, חלקן אקוטיות ממש למרקם האנושי. כבר בראשית האנושות מונחת הקביעה האלוהית – "לא טוב היות האדם לבדו". האדם שנברא יחידי זקוק לחברה. גם בחוויה האנושית כולנו מרגישים את ההכרח באינטראקציה חברתית. אפילו בבתי הסוהר ישנה מערכת חברתית מפותחת, ומשנוטלים אותה מגיעים למצב הקשה ביותר – בידוד. לא לחינם הגדירו הפילוסופים הקדומים: האדם מדיני בטבע, או בתרגום עכשווי: האדם הוא יצור חברתי.

הבדידות הוגדרה על ידי ויווק מורתי, הרופא הראשי של משרד הבריאות האמריקאי, כ״רוצח השקט" של החברה המודרנית. ראש ממשלת בריטניה זיהתה את ההשלכות המסוכנות של הבדידות, ומינתה לראשונה את שרת הבדידות, ויצרה לשם כך משרד ממשלתי עתיר תקציבים. ביפן, מומחים מציינים כי הבדידות היא הסבר מקובל לתופעת הילודה השלילית שמהווה איום קיומי על המדינה. בשוליים הקיצוניים, התופעה קבלה שם של מחלת נפש חדשה – "היקיקומורי". אלו חלק מהנתונים המעידים על התפשטות מחלת הבדידות בעולם כהתפשטותו של נגיף ויראלי, אשר טרם נמצא לו מזור.

במידה מסוימת, זהו אכן נגיף ויראלי. ממחקריו של אחד מגדולי חוקרי הבדידות כיום עולה כי בדידות היא "מחלה מדבקת" - אנשים בודדים נוטים להתחבר עם אנשים בודדים אחרים, ואנשים שאינם בודדים נוטים לחוש בודדים יותר כשהם נמצאים זמן מה בחברת בודדים. כך נוצר מצב שיכולה להיות "חברה של בודדים". בנוסף, מחקרים מראים כי קיימת קורלציה בין חוויית הבדידות לבין תחושה של חוסר משמעות בחיים, דבר שמאופיין בקושי לחוות משמעות בתוך קשרים בין-אישיים.

הפתרון של החברה המערבית

בעוד שהפתרונות המסורתיים לבעיית הבדידות היו הקמת משפחה, קשרים בינאישיים והשתייכות קהילתית, למרבה הפלא, העולם כיום מנסה להציע פתרונות טכניים וטכנולוגיים.

ביפן פועלים שירותים מגוונים של 'חבר מקצועי', אדם שמשלמים לו על מנת שיארח חברה, או שירותי חיבוק לפי תשלום. שני אפיקי פתרונות נוספים שהחברה כיום מנסה להציע הם שימוש מבוקר בסמים ויצירת רובוטים המסוגלים לזהות רגשות אשר יספקו חברה לאנשים בודדים.

אין צורך להגיע עד יפן כדי לראות כיצד ה׳פיתרון' הטכנולוגי הוא רק החרפה של המחלה. מטבע לשון שנכנס לשפה העברית לפני קצת יותר מעשור, מרמז על התופעה. מקובל לדבר על פייסבוק, וואטסאפ ואחיותיהן כ׳רשתות חברתיות'. ישנן 'קהילות' וירטואליות רבות שמתקיימות ברשת: פשפשוק, חובבי הסטוריה, אמהות מבשלות יחד או ישראל שלי הן רק חלק זעיר מהן. נראה כי לפנינו נסיון לתת לאדם המודרני קהילה אשר תהווה חלופה מוסד הקהילה המסורתי.

האם ניתן לומר שנסיון זה מצליח? ניתן למומחה לומר את דברם. פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, מומחה לפסיכולוגיה של האנטרנט, כותב כך:

הבעיה היא שהאיכות שנדרשת מחברות מוחלפת היום בקלות באיסוף חברים כמותי המזכיר יותר איסוף בולים אובססיבי. תקשורת רדודה ויחצנית מחליפה השקעה באחר ויצירת אמון אינטימית ואמיתית. יותר ויותר מהתקשורת מציגה את יכולותיו של האדם לחברה: "תראו מה יש לי, מה קניתי, מה אכלתי, אני חזק, אני גדול, אני אני אני… ב״יעילות מדהימה" אנחנו מצליחים להיות עם כולם בו זמנית אבל למעשה אנחנו בשום מקום. נוצר עולם שאין לך יכולת להיות אך ורק עם אדם יקר לך כשכל תשומת הלב שלך אך ורק מוקדשת לו.

לאור הממצאים הללו ברור כי ישנה חשיבות גדולה להשתייכות האדם לקהילה. ומאידך, לפי דברי הרב שמעון שקופ האמורים לעיל, יש בה בקהילה בכדי פתרון לבעיית הבדידות יחד עם היכולת לשמור על היחודיות. משום שהקהילה הקרובה של האדם שיש בה מכרים וחברים ואנשים הגרים בקרבתו וחווים מרקם חיים דומה, מאפשרת לו להתרחב בתפיסת ה׳אני' שלו אל מה שמעבר לגופו וחומרו ואף משפחתו, באופן די קל. הקהילה א״כ היא פתרון חשוב ביותר למחלת הבדידות, ומאידך מכוננת את הפרטיות והאנושיות של האדם בעצמו.

הפרט מכונן קהילה שמכוננת פרט

הראי״ה קוק בכמה מקומות מכתביו האריך בדבר היכולת והחשיבות של האדם לשמור על יחודיותו גם בתוך מרקם קהילתי, והראה עם זאת שייחודיות זו היא חלק מכינון הקהילה עצמה:

הראי״ה קוק. שמונה קבצים, ד קיח

"מבינים אנו את שכלול המציאות בכללותה במידה זו שכל נקודה ממנה תצא אל הפועל בכל מידת ההשלמה שלה, באין פנות למה שמדות ההשלמות של הנקודות האחרות ושל הכלל כולו הן מכחישות את ההשלמה הנקודתית. ומכל מקום תגיע המעלה המושלמת למדה זו שדווקא עצמיות בדודה זו תשכלל גם את הכללות"[4].

כלומר: הרב קוק תובע את עלייתו ופריחתו של כח הפרט בישראל בכל עוזו ובלא התחשבות כלל עם מידת וערך הפרטים הסובבים לו, ואף של הרוח הנוססת בציבוריות הכללית; שדווקא באופן כזה יתעשר הציבור ויעלה מערכו של הפרט המגולה.

במקור אחר, הרב מרחיב כי בעצם כל הדרך שהציבור יכול להתעלות הוא דווקא על ידי כך שהיחיד שומר על יחודיותו, ועל ידי שמירה זו ומפגש עם הציבור כולו, הציבור כולו עולה.

הראי״ה קוק, ערפלי טוהר עמ' נא

יש בהאישיות הפרטית של כל יחיד עניין איכותי יותר נשגב ונעלה ממה שיש בהכלל כולו על ידי ערך הקיבוץ שלו. והצד העליון הזה, האישי, הוא המאיר ומחיה את הכלל כולו. ולפי רוממות הערך של האישיות, ולפי ריבויים של האישים גדולי הערך, הכלל מתעלה מאוד מאוד בערכו הכללי. והעלייה הכללית היא שיהיה לגמרי מתאים אל הגודל האישי היותר שלם.

אם נסכם את הדברים שלמדנו עד כה, הרי שנראה כי הפרט גדל על ידי מה שהוא נפגש עם הציבור. היכולת שלו מתעלה – כפי שלמדנו מדברי הרב המבי״ט בנשיאת האשכול ע״י המרגלים; וה׳אני' שלו מתרחב – כפי שראינו מדברי הרב שמעון שקאפ. כלומר הכלל, הקהילה, מכוננת ובונה את היחיד.

מאידך, יחודיותו של היחיד, צריכה להישמר ולצאת לפועל בכל כוחה, ודווקא היא זו שמעלה את הציבור ואת הקהילה למדרגות גבוהות יותר – כפי שלימדנו הראי״ה קוק. א״כ היחיד מכונן ובונה את הקהילה.

אם כן נכון הוא לומר כי היחיד מכונן את הקהילה שמכוננת אותו, וכן הלאה במעגל ספירלי אין סופי.

[4] עי' עוד קובץ א תרנ, קובץ ז קפב.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות