לפרשת תצווה
ציץ נזר הקודש
ארבעה בגדים מיוחדים היו לכהן הגדול: חשן ואפוד, מעיל תכלת וציץ זהב.
ציץ הזהב היה מונח ברום מצחו של הכהן ועליו מפותחות שתי מילים: קדש לה׳. בשל כך ששם ה׳ היה חקוק עליו, צריך היה הכהן להישמר מלהסיח דעתו ממנו: ״והיה על מצחו תמיד — שלא יסיח דעתו ממנו. ״ כמו כן, לכהן הגדול אסור היה להגביה את ידיו למעלה מן הציץ, ואפילו בשעת ברכת כהנים — כאשר במקדש היו הכהנים מגביהים את ידיהם למעלה, הכהן הגדול הגביה רק עד הציץ (משנה תמיד ז, ב). בנוסף לציץ היו מונחים בראש הכהן גם תפלין של ראש: ״שיער היה יוצא בין המצנפת לציץ ועליו היה מניח תפילין, ״ כאשר בפרשיות התפילין מופיע שם ה׳ כ״א פעמים.
על פי חז״ל בתלמוד במסכת זבחים, לבגדי הכהונה היה גם חלק חשוב בתפקידו העיקרי של הכהן — לכפר על העם: ״בגדים מכפרים: … ציץ — מכפר על עזות פנים. ״
המצח נמצא בחזית גובה ראשו של האדם. כאשר האדם מרוכז בעצמו, המצח מבטא את עזות הפנים. לעומת זה, כאשר האדם-הכהן שם כנגד מצחו את שם ה׳ ובכך מורה על התבטלות עצמיותו כלפי האינסוף, הרי שיש בכך תחליף וכפרה לעזות פנים.
אמנם בפשט התורה מפורש שהיה לציץ תפקיד חשוב בכפרת הקרבנות: ״והיה על מצחו תמיד ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו לרצון להם לפני ה׳. ״ לפי התלמוד הציץ היה מרצה על טומאת קדשים, ואילו לפי הפשט מסביר הרשב״ם: ״שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני ה׳ שיהיה לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם. ״
במסכת קידושין מובא סיפור מאלף הקשור לציץ.
ינאי היה מלך ישראל בהמשך תקופת החשמונאים בבית שני, והיה נתון במחלוקת עם חכמי ישראל הפרושים ובהם גיסו אחי אשתו שלומציון — רבי שמעון בן שטח. באחד הימים הציע לו אלעזר בן פועירה לבדוק את כבודם של החכמים אליו: ״הקם להם בציץ שבין עיניך, ״ כלומר, שים על ראשך את הציץ ותראה את תגובתם. ינאי אכן עשה כך ושם את הציץ על ראשו. אזי קם אחד החכמים ואמר לו בפני כולם: ״ינאי, די לך בכתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, ״ שכן ינאי אומנם היה מזרע החשמונאים משבט לוי אך חכמים חששו שהוא פסול כהונה.
המהרש״א בתלמוד שם מסביר באופן מעניין את חששם של חכמים.
אומר המהרש״א שעל פי משנת חז״ל: ״שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. ״ כתר המלוכה ניתן על ראש המלך, כתר הכהונה הוא הציץ, וכתר התורה הם התפילין שבראש — שכן כתר זה שייך לכל ישראל ולא לשושלת מיוחדת.
ממשיך המהרש״א ומסביר על פי התלמוד שבראש כל יהודי יש מקום לשני כתרים: ״אמר רב שמואל בר רב יצחק מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין״ (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף צ״ה ע״ב). שני תפילין, שני כתרים יכול אדם לשאת על ראשו: או תפלין וכתר מלוכה, או תפילין וציץ.
לכן, אומר המהרש״א, התנגדו החכמים לרצונו של ינאי לשים ציץ — שהרי היה לו כבר כתר מלכות, ואם ישים גם ציץ לא ישאר מקום לתפילין שהם הכתר החשוב והבסיסי ביותר, כי יסוד מוסד הוא שהן הכהונה והן המלוכה שואבים את כחם מהתורה: ״גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות. ״
בחסידות מובא שהציץ קשור למשיח שעליו נאמר ״הנה זה עומד אחר כתלנו מציץ מן החרכים, ״ שכן תפקיד המשיח כמו הכהן הוא להוביל את כל כחות הנפש של בני האדם למסירות לשם ה׳: ״קדש לה׳. ״
---
מהרש״א קידושין ס״ו
ד״ה: מעשה בינאי. הקושיות במאמר הזה שאמרו לו ״רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן״ — וכי עד אותו יום לא ראו שעשה עבודה ומחזיק עצמו ככהן כשר? ! ולמה לא מיחו בו? ומה ענין ״לבם של פרושים עליך״?
הוא מבואר על פי מה ששנינו (אבות ד, יג): ״שלשה כתרים הן: כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה, וכתר שם טוב עולה על גביהן. ״ יראה כמשמעו כתרים. למלכי בית דוד היה כתר מלכות, כמו שאמרו בעבודה זרה (מד, א): ״זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי, ״ שהיה הכתר הולמתו. וכתר כהונה הוא הציץ שהיה לכה״ג על ראשו שהיה עשייתו ככתר. וכתר תורה הן התפילין שבראש כל אדם, ומסיים: ״כתר שם טוב עולה על גביהן, ״ כמשמעו, שעל הציץ היה כתוב ״קודש לה׳, ״ ועל התפילין שם ש״די, ועל כתר מלכות נאמר (דהי״א פרק כ״ט, מ): ״וישב שלמה על כסא ה׳ למלך, ״ שכתרו נקרא על שמו.
והוא ענין המאמר: כשהצליח ינאי במלחמה, קרא לחכמי ישראל ועשה סעודה על פי חכמי ישראל ופרושים, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב, שיזכור האדם בימי עשרו ומעלתו את ימי עניו ושפלותו, כמו שנאמר (איכה ג, יט): ״זכור עניי ומרודי״ וגו׳. ואלעזר בן פועירה זה היה מכת הצדוקים שלא רצו לקבל מרבם להשתמש שלא לקבל פרס, אבל השיא את המלך ואמר כי לבם וכוונתם בזה עליך למעט בכבוד הסעודה של שמחה, שאין אתה ראוי לכל הכבוד הזה לכהונה ולמלוכה.
וזה שאמר אלעזר לינאי: ״הקם להם בציץ שבין עיניך. ״ על פי מה שאמרו (עירובין צ״ה ע״ב): ״מקום יש בראש להניח שני תפילין וכו׳, ״ ונלמד מכהן גדול שהניח ציץ ותפילין, ונמצא שאי אפשר לו להניח אלו שלשה כתרים בראש, שהרי אין מקום בראש כי אם להניח שנים מהם, דהיינו שאי אפשר להיות מלך וכהן גדול, דא״כ נדחו התפילין שהוא כתר תורה. והמלך וכהן גדול צריכים לאותו כתר תורה, דכתיב (משלי ח, טו): ״בי מלכים ימלוכו. ״
והשתא בא המין הזה להטעות למלך ואמר לו: בזה תבחן שכוונתם לפחות מכבודך, שכבר היה לו בראש כתר מלכות — ״הקם להם בציץ, ״ תתן גם כתר כהונה על ראשך ותראה מה יעשו. ועשה כן. ואמר יהודה בן גדידה: ״רב לך כתר מלכות״ — שכבר היה בראשך, ״הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, ״ שאם לא כן תפרוק מעליך כתר תורה — שהם התפילין.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה