בס " התשס אב מנחם ד ז"
הדיברות עשרת
ואתחנן לפרשת
1 ואתחנן שבפרשת לאלו יתרו שבפרשת הדיברות עשרת בין. השוואה
כ שמות '
ב )( ה אנכי - ' א מצרים מארץ הוצאתיך אשר להיך
עבדים מבית
פני על אחרים אלהים לך יהיה לא:
ג) ( פסל לך תעשה לא ו בשמים אשר תמונה כל מתחת במים ואשר מתחת בארץ ואשר ממעל
לארץ ): ד ( אנכי כי תעבדם ולא להם תשתחוה לא
א ה-להיך ' א - על בנים על אבֹת עון פֹּקֵד קנא ל
ִש לשֹנאי רִבֵּעִים ועל לֵּשִים ): ה ( לאלפים חסד ועֹשה
מצותי ולשֹמרי לאֹהבי:
ו) ( ה שם את תשא לא - ' א ינקה לא כי לשוא להיך
ה ' לשוא שמו את ישא אשר את:
ז) ( זכור לקדשו השבת יום את:
ח) ( מלאכתך כל ועשית תעבֹד ימים ששת ): ט ( ויום
לה שבת השביעי מלאכה כל תעשה לא -להיך ' א אשר וגרך ובהמתך ואמתך עבדך ובתך ובנך אתה
בשעריך:
)י( ה עשה ימים ששת כי ' הארץ ואת השמים את
השביעי ביום וינח בם אשר כל ואת הים את
ה ברך כן על ' ויקדשהו השבת יום את:
) יא ( על ימיך יארִכון למען אמך ואת אביך את כבד
ה אשר האדמה לך נֹתן -להיך ' א:
) יב ( תרצח לא
לא תנאף
תגנֹב לא
עד ברעך תענה לא שקר:
) יג ( תחמֹד לא בית לא רעך אשת תחמֹד ועבדו רעך
ואמתו ו לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו:
ה דברים '
ו )( ה אנכי - ' א מצרים מארץ הוצאתיך אשר להיך
עבדים מבית
פני על אחרים אלהים לך יהיה לא:
ז) ( בשמים אשר תמונה כל פסל לך תעשה לא
בא ואשר ממעל מתחת במים ואשר מתחת רץ
לארץ ): ח ( אנכי כי תעבדם ולא להם תשתחוה לא
א- ה-להיך ' א בנים על אבֹת עון פֹּקֵד קנא ל ו על
לשֹנאי רִבֵּעִים ועל שִלֵּשִים ): ט ( לאלפים חסד ועֹשה
מצותי ולשֹמרי לאֹהבי ] כתיב מצותו: [
י) ( ה שם את תשא לא - ' א ינקה לא כי לשוא להיך
ה ' ישא אשר את לשוא שמו את:
) יא ( שמור לקדשו השבת יום את ה צוך כאשר '
א-להיך:
) יב ( מלאכתך כל ועשית תעבֹד ימים ששת: ) יג (
לה שבת השביעי ויום - ' א כל תעשה לא להיך
ובתך ובנך אתה מלאכה ו ואמתך עבדך ושורך
וחמרך ו כל בשעריך אשר וגרך בהמתך ינוח למען
כמוך ואמתך עבדך: ) יד ( עבד כי וזכרת בארץ היית
ה ויֹצִאך מצרים - ' א ובזרֹע חזקה ביד משם להיך
נטויה ה צִוְּךָ כן על השבת יום את לעשות -להיך ' א:
) טו ( אמך ואת אביך את כבד ה צִוְּךָ כאשר -להיך ' א
ימיך יאריכֻן למען לך ייטב ולמען אשר האדמה על
לך נֹתן ה-להיך ' א:
) טז ( תרצח לא
ו תנאף לא
ו תגנֹב לא
ו תענה לא עד ברעך שוא:
) יז ( ו תחמֹד לא אשת רעך ו לא בית תתאוה רעך
שדהו לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו ואמתו ועבדו:
לעשרת יתרו בפרשת הדיברות עשרת את משווים כאשר
הבאה התמונה עולה ואתחנן שבפרשת הדיברות:
א. ה אנכי הראשונות) הדיברות בשלושת -להיך ' א; לא
פסל לך תעשה; שם את תשא לא ה ' ( אי ן בין הבדלים
הנוסח לבין יתרו בפרשת הכתוב הנוסח ואתחנן בפרשת
למעט ואתחנן. בפרשת הווים תוספת
ב. מופיע השבת על המצווה הרביעי בדבר ה בפרשת
הציווי ואתחנן " " שמור הציווי לעומת " זכור בפרשת "
יתרו. ואתחנן בפרשת ישנה כן כמו תוספת ו" " לפני
, ועבדך תוספת וכן " ושו בהמתך וכל וחמרך רך " בפרשת
לעומת ואתחנן " ובהמתך " יתרו בפרשת. הכל ומעל הטעם
, לחלוטין שונה הוא השבת למצות ויתרו שבפרשת בעוד
הוא הטעם " ה עשה ימים ששת כי ' ואת השמים את כן על השביעי ביום וינח בם אשר כל ואת הים את הארץ
ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את " ואתחנ שבפרשת הרי ן
הוא הטעם " כמוך ואמתך עבדך ינוח למען, עבד כי וזכרת
ה ויֹצִאך מצרים בארץ היית - ' א חזקה ביד משם להיך
ה צִוְּךָ כן על נטויה ובזרֹע השבת יום את לעשות -להיך ' א "
ג. על המצווה החמישי בדבר ואם אב כיבוד בפרשת ישנה
של תוספת ואתחנן " ה צִוך כאשר -להיך", ' א תוספת וכן
של " לך" יטב ולמען
ד. בדיברות " תנאף לא ", " תג לא "בנ, " תענה לא ", "ו לא
" תחמד תוספת ואתחנן בפרשת ישנה וי של " החיבור. ו
ה. בדבר " תענה לא " ואתחנן בפרשת נאמר " שוא עד "
לעומת " יתרו "בפרשת שקר עד.
ו. בדבר " תחמד לא " ישנו: סדר שינוי יתרו בפרשת
ל הבית את בשמות הכתוב הקדים אישה, וב פרשת
ואתחנן לבית האישה את. ואתחנן בפרשת יש כן כמו
של תוספת " שדהו, " וכן נאמר הדבר של השני בחלקו " לא
תחמד " יתרו בפרשת עומת " תתאוה לא " ואתחנן בפרשת.
לשינויים בהתיחסות העקרוניות השיטות לדיברות בשמות הדיברות שבין ההבדלים בביאור
פרשני בדברי מצאנו בדברים עקרוניות גישות שתי נו.
התלמוד מדברי עולה האחת הגישה:
2 ע נד קמא. בבא ע נה "- ב "א
אבא בר חייא רבי את עגיל בן חנינא רבי שאל: מה מפני
טוב בהם נאמר לא הראשונות בדברות, ובדברות
טוב בהם נאמר האחרונות ] רש י": ואם אב כיבוד גבי,
בהן דכתיב ' לך ייטב למען? [' לו אמר: עד שואלני שאתה
טוב בהם נאמר למה, לאו אם טוב בהן נאמר אם שאלני,
לאו אם טוב בהן נאמר אם יודע שאיני, כלך ]= לך [ ר אצל '
חנילאי בר תנחום, ר אצל רגיל שהיה ' לוי בן יהושע,
באגדה בקי שהיה. לגביה אזל ]= אליו הלך, [ לו אמר:
שמעתי לא ממנו, אחי נחום בר שמואל לי אמר כך אלא
אמ חנינא ברבי אחא רב של ו, רב של אמו אבי לה ואמרי
חנינא ברבי אחי: להשתבר וסופן הואיל. סופן וכי
הוי מאי להשתבר? אשי רב אמר: טובה פסקה ושלום חס
מישראל.
הדיבר לשון שבין להבדל מתייחסת חנינא רבי של שאלתו
יתרו בפרשת החמישי ללשונ ואתחנן בפרשת ו, כמו
רש שמסביר: י"
" נאמ טוב בהם ר – למען בהן דכתיב ואם אב כיבוד גבי
לך ייטב "
ו בר שמואל בשם חנילאי בר תנחום רבי של תשובתו
שלדעתו מלמדת נחום הכתובים הם שבשמות הדיברות
ראשונים בלוחות, הוא שבדברים הדיברות נוסח ואילו
שניים. שבלוחות הנוסח
גם היא נחום בר שמואל של שגישתו ייתכן ש גישתו ל
ראב שמזכיר הגאון " דחייתה כדי תוך ע:
3. ראב "ע
…" כי הגאון אמר כאשר לא ' זכור ' האחד בלוח הוא
ו' שמור ' השני בלוח ".
י הרב אבל ' קאפח מביא:
4 י. הרב ' רס לפירוש במהדורתו קאפח " עמ לתורה ג ' קע
הערה2 ה פרק לדברים ) '(
ר "כתב " בלעם בן י ': הדברו עשרת של השני הנוסח זה ת
השניים הלוחות לפי הם, השינוים מן בהם שיש מה וכל
ה שכתב מה כפי הוא ' בהם. נוסחת היתה והראשונות
שנשתברו הלוחות. אמר גאון סעדיה ורב ה כי ' השמיעם
פעמיים, בשינוי הכפולים במזמורים סובר הוא וכן
לשון … כי מוכיח שזה אמר זו נבואה ניתנה פעמים שתי,
בו שיש ממה וזולתה שנוי. כפי הנוסחות שתי נקבעו והנה
שניתנו ". '
זו גישה, הדרש דרך על מקום ודאי לה שיש, לקבלה קשה
הפשט דרך על, משה מספר כתובים של פשוטם לפי שהרי
סיני הר במעמד שנאמרו הדיברות את דברים בספר, לפני
החטא.
הרמב מקשה כמו: ן"
5. רמב " ן על כ שמות ' 'ז
" תמה ואני ז נאמר אם הגבורה מפי ושמור כור, לא למה
הראשונות בלוחות נכתב. הראשונות בלוחות שהיה ויתכן נאמר שמור כי לישראל פירש ומשה זכור כתוב ובשניות
באמת כוונתם וזה עמו ) פ בחדש למכילתא הכוונה " שבה ז
נאמרו אחד בדיבור ושמור זכור נאמר. ("
האחרת הגישה, בדיב, רואה במפרשים הרווחת והיא רות
ה דברי של מדויק ציטוט בשמות, ' בעוד שבדברים בפני סיני הר מעמד שחזור במסגרת הדיברות נזכרים
המצוות לנאום כהקדמה העם, משה מתיר זה ובשחזור
. והדגשה הבהרה לצורך ושם פה לשנות לעצמו
ראב הוא זו גישה של בולט נציג ע". דבריו את כאן נביא
כ לשמות הארוך בפירושו ', : א
6. ראב " כ לשמות הארוך הפרוש ע ' 'א
הזאת בפרשה הכתובים הדברים עשרת "כי, השם דברי
ומגרעת תוספת בלי, לוחות על הכתובים לבדם והם
הברית … הם ואתחנן בפרשת הכתובים הדברים ועשרת
משה דברי ".
ראב הביא זו לגישה גדולה ראיה: ע"
" פעמים כתיב ששם הגמורה והראיה ' ה צוך כאשר '
-ל א היך ' ".
ראב כלומר " הם ואתחנן בפרשת שהדיברות את מוכיח ע
נ ואתחנן שבפרשת מכך משה דברי וסף הרביעי בדיבר הן
) ( השבת החמישי בדיבר והן ) ואם אב כיבוד הביטוי (
" ה צוך כאשר -להיך" ' א, ו ראב ע", שמשה זה ביטוי מפרש
מתיחס ה לדברי ' סיני הר במעמד שנאמרו.
פירוש אם שגם אלא ראב "ע כמכוון נראה לפשוט ו של
מקרא, הביטוי מוזכר מדוע השאלה על לענות שיש הרי
" ה צוך כאשר -להיך ' א, ". אלו בדיברות דווקא
החזקוני בדברי גם מוצאים אנו דומה גישה:
7 ה דברים על. החזקוני ' ז״י
" מתחילת " אנכי " עד " מצוותי ולשומרי " דברות בין אין
שינוי שום לשניות ראשונות, ל שהקב פי " ופירשם חזר ה
יתרו בפרשת שמפורש כמו, משה רצה ולא בפרשה אפילו
דבר שום לשנות זו, אין ופרשם משה שחזר השאר אבל
בטעם שוות שהם אחרי המילות בשינוי חששא, וזה
הכלל: שונות מלות שנית בפעם תמצא במקרא שינוי כל,
שוה הטעם אך, אין שינוי בה שאין תשא לא ומדברת
להקפיד המקרה היה כך כי. עו שבפרשת הדברות שרת
הקב דברי הם יתרו " ומגרעת תוספת בלי ה, לבד " למען
לך ייטב " שפרשתי כמו ) ט פסוק על החזקוני " פרש ו
השניות בדברות הוסיף שמשה " לך ייטב למען " וא " אין כ
מגרעת בראשונות, ( לוחות על הכתובות לבדם והם
הברית, מ דברי הם הם זו שבפרשה אותן שה "
להבחין ניתן זו בשיטה עקרונית ההולכים הפרשנים בין
גישות שתי בין:
מבקשת האחת הגישה המשמעות את ולעמעם לצמצם
ב הדיברות בין ההבדלים של יתרו ב לדיברות כפי ואתחנן
לעיל שהבאנו החזקוני למשל שסובר, ו של מובהק נציג
ראב הוא זו גישה " הנ בפירושו ע " לשמות ל.
כ למשל כך ראב ותב " שם ע:
8. ראב " כ לשמות הארוך הפרוש ע ' 'א
…"ו' שוא ' 'ו שקר ' הם אחד אב בני, גם ' תחמוד ' 'ו תתאוה '
יצאו אחד מבטן ".
ראב כלומר " ש סובר ע בשינויים כך כל לדקדק מקום אין
משה ששינה, שונות במילים עניין אותו אלא לפנינו ואין.
ראב הצהיר כך הלוא " שם פירושו בפתח ע:
" כי ודע והגוף כנשמות הם והטעמים כגופות הם המלות
כלי כמו לנשמה. לשון בכל החכמים כל משפט כן על
אחר המלות משנוי חוששים ואינם הטעמים שישמרו
בטעמן שוות שהם ".
שיש סבורה האחרת הגישה אחד לכל טעם לבקש
. מהשינויים
המפרשים בעקבות הסברים להציע השיעור בהמשך ננסה
לשינוי לואתחנן יתרו בין אלו ים.
ה שבדיבר הבדלים ' תחמֹד לא. '
ראב כתב ובית אישה שבין הסדר שינוי בטעם " שם ע:
" … אמר והשם ' רעך בית תחמוד לא ', יקנו השכל אנשי כי וחמור ושור ואמה עבד כן ואחר אשה כן ואחר בית
שדהו לחרוש, הזאת בפרשה סדורים הם וככה. ומשה
אחרת דרך על סדרם, אשה חומדים הם הבחורים כי
בית כך ואחר תחלה ".
כלומר ראב לדעת ע", הסדר את משקף בשמות הסדר
הרצוי, את משקף משה בדברי שהסדר בעוד. המצוי
אחר לשון: ה דברי ' מתייחסים, האידאלית למציאות
משה דברי ואילו –. המעשית למציאות
שראב לעיל ציינו וכבר " להבדל משמעות רואה אינו ע
ש בין " תחמד " "ו תתאוה ".
מרדכי הרב מציע זה הבדל להסביר אחרת אפשרות
סבתו, לדע: ות
9 סבתו מרדכי. הרב
ופרט כלל של בצורה בנוי בשמות הכתוב: " תחמד לא
רעך בית " הכלל הוא, "ו ואמתו ועבדו רעך אשת תחמד לא
לרעך אשר וכל וחמֹרו ושורו " הפרט הוא ) ו אין כך משום
וי להוספת מקום " ו לפני החיבור " רעך אשת תחמד לא. ("
כלומר המילה " בית " מגורים בית כאן משמעה אין, אלא
מופשט מושג היא, לרעך אשר כל את הכולל " – אשת
רעך, לרעך אשר וכל וחמֹרו ושורו ואמתו עבדו; " כל
הללו הפרטים, בראשם והאישה, בית המושג את יוצרים.
חכמים אמרו וכבר ב ע קיח שבת: ב" " ר אמר יוסי בי:
אשתי לאשתי קריתי לא מימי … אלא: ביתי לאשתי …".
בדברים, זאת לעומת, רמות לשתי זה דיבור משה מחלק,
הרֵע רכוש תאוות לבין הרֵע אשת חמדת בין ומבדיל. כאן
המילה נזכרת " בית " הרגיל במובנה – מגורים בית. בכך לאין עולה האישה שבחמדת שהחומרה לומר משה מבקש
ערוך הרכוש חמדת על: יילקח כי רכוש, להשיבו אפשר; את הקושרים הדקים בנימים פוגעת האישה חמדת אבל התא את ומערערת חיקו לאשת האדם של נפשו
לתקנו שאין ערעור המשפחתי. אישה חמדת בין ההבדל לגונב נפשות גונב שבין להבדל קרוב ושדה בית לתאוות
ממון. האי חמדת את משה הקדים כך משום לתאוות שה
הרכוש. בדברים משה ייחד כך שמשום גם מסתבר
הרכוש ולחמדת האישה לחמדת שונה מינוחים: אישה
חומדים, מתאווים רכוש. החומרי לצד יותר נוטה תאווה,
והרגשי הרוחני לצד יותר נוטה חמדה. כן על יתר, ייתכן
שבדברים, לשמות בניגוד, ותאוות האישה חמדת מוצגות
ד כשני הרכוש נפרדים יברות. כלל שבדברים אפוא אפשר
את משה ' אנכי ' 'ו לך יהיה לא ' אחד לדיבר, את והפריד
רעך אשת תחמֹד "לא " "ו רעך בית תתאוה לא … אשר וכל
לרעך " דיברות. לשני
בין להשוות נתכוון לא בשמות הכתוב שאף הוא ודאי
רכוש חמדת של חומרתה לבין אישה חמדת של חומרתה.
לדבר רמז, ש הדברים ברשימת שם נכללת שהאישה אף
של כפירוט לרעך אשר " רעך בית, " היא נבדלת זאת בכל
מהם, שכן " רעך אשת " הרשימה בראש לחוד נזכרת,
לעומת " לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו ואמתו עבדו "
יחד כולם שנכללו. יחד שם הכתוב כללם זאת למרות
של בכלל " רעך בית, " חמדת איסור את להעמיד כדי " כל
לרעך אשר " והעקרוני המשותף בסיסו על: אשר דבר כל
אסור לרעך, לרעך שייך שהוא משום, להבדיל מקום ואין
שונות חומרה דרגות בין כאן.
סבתו הרב דברי על להוסיף )ויתכן, כל האידאי שבעולם
אסורה שלך שאינו דבר חמדת, כולל ביתרו הדבר ולכן
חמדת את תחילה " רעך בית " או ואוסר תה, ואח " יוצר כ
בין המדרש את " רעך אשת " ובין " רעך רכוש ". לעומת להבחין יש ובו המעשי בעולם מדבר בואתחנן משה זאת
בין חריף באופן " רעך אשת " ובין " רעך רכוש " שלא כדי
בינהם להשוות אמינא הוא אפילו תהיה. (
רש " באיסור רואה הירש ר " תתאוה לא " חדש איסור
איסור את המרחיב " לא תחמד הווים את גם ומסביר," הבא באופן האחרונות הדיברות חמשת את המחברים:
10 רש." הירש ר - תתאווה לא " "
" שבין המצוות כל את מחברת הדיברות עשרת על החזרה
החיבור בוו לחברו אדם לרעיון מצרפת היא כך ידי ועל
לחייו להתנכל האיסורים את אחד, לנישואיו, לרכושו,
לאושרו, ולכבו האחר של דו ו דבר לחמוד האיסור את כן
אסור, האחרון האיסור על בהדגשה מצביעה והיא –
התאווה איסור – ללמדנו: רק במשפט יביא לא האלהים תאוה על ואפילו עברה הרהורי על גם אלא עברה מעשי על
, אסור לרכוש גרידא מושחת מקור היא זאת תאוה שכן
פשע ומעשי אוון מחשבות לכל. דין רק לשמים שנמסר זה
הפשע מן החברה את יבטיח, לחברה בטחון יושג לא כי
ושוטרים שופטים ידי על, היראים אזרחים ידי על אלא
האלהים מלפני. החזרה בשעת שדוקא יפה יובן זה פי על
הדיברות עשרת על – הארץ אל המעבר לפני – הרחיב
את הכתוב " תחמד לא " ו ידי על " תתאוה ללא, " ואיסור
התאוה אדם בין מצוות כל את הכולל שיא כעין נחשב
לחברו. של הפיקוח מן לצאת עתה עומדים הם שהרי
הארץ בכל כיחידים ולהתפזר המרכזית ההשגחה, ונמצא
ליבו להשגחת רק מעתה נמסר יחיד שכל. הם וכאשר
הגדול דין ובית המקדש מקרבת משתלחים – וכך
ודם בשר של השיפוט מן מתרחקים – לעורר יש את
יחיד כל בלב המחשבה, ה שעיני ' והוא בכל משוטטות
ולב כליות בוחן, ליבו הרהורי על גם האדם את דן והוא
ורצונותיו."
של לתוספת ביחס " שדהו " יתרו במכילתא ממנה למדו
ח בחדש ' הרמב שמביא " ה בדברים ן ': ז״י
11. רמב " ה דברים על ן ' ז״י
" הפרט מה אי שאי המטלטלים בנכסים מפורש להם ן
אחריות, להם שאין המטלטלין נכסים אלא לי אין אף
אחריות, מה כרחך על שדהו תורה במשנה אומר וכשהוא
ומקנה קונה שהוא בדבר מפורש הפרט, שהוא דבר כל אף
ומקנה קונה."
רש זאת ומסביר " הירש ר על הקודם להסברו בהמשך
מהות " תתאוה לא:"
2 1. המשך רש " הירש ר - תתאווה לא " "
" דברים שבספר הדברות בעשרת, ביאור המוסיפים
הראשונים לדברות, איסור את הכתוב משלים " לא
תתאוה " הפרט ידי על " שדהו, " ויחשב האדם יטעה לבל
ה את אסרה שהתורה " תאוה " מטלטלין לגבי רק, דהיינו
ליד מיד הניטלים נכסים, תאוה מכלל לבוא לאדם לו וקל
עברה לכלל."
)הערה: לת ביחס של וספת " שדהו " בפרשת המופיעה
הבא ההסבר את גרוסמן יונתן הרב מציע ואתחנן: " כעת קרקעות לנחול העומד העם את עיניו לנגד משה רואה
ובתים, . מחייתו תלויה תהיה שבהם ושדות ראוי כעת
לחמוד אסור הזולת שדה את גם כי להדגיש. אם גם
רח זה דבר היה סיני הר למרגלות העם שעמד בשעה וק
מהם, נאמר לא כן ועל, כעת, רלוונטי כשהדבר, מוסיפו
משה (".
ה שבדיבר הבדלים " תענה לא "
שבין בהבדל לדון עתה נעבור " עד ברעך תענה לא שקר "
לבין " עד ברעך תענה לא שוא ". כזכור, ראב " שאין טען ע
, אלו מונחים שני של משמעותם בין הבדל להביא ואפשר
ראב לשיטת ראיה " מ ע בתהילים בהם תקבולות מצאנו
ל המרמזות דומות בין השוואה ' שווא ' ו ' שקר ' כגון: " כי
פסו אמונים אדם (מבני אמת )-דוברי, איש ידברו שוא
רעהו את, חלקות שפת (ג; )-" " ב״י, ב דבר פיהם אשר
, שוא ימין וימינם קמ ד", ח (. " שקר)
ראב לעיל שאמרנו כמו " ע סיבת את להסביר טרח לא
בניסוח השינוי. להסביר מציע סבתו הרב ) שיטת פי על
ראב "ע( הבא באופן השינוי את:
13 סבתו. הרב
במילה השימוש שבאמצעות ייתכן " שוא " משה מבקש
הדיבר בין לקשור " ה שם את תשא לא לשוא -להיך ' א "
הדיבר לבין " שוא עד ברעך תענה לא, " דהיינו: משה
לומר מבקש שם כנשיאת שקולה הרֵע כנגד שווא שעדות
ה ' לשווא. שהמילה בעובדה לדברינו סיוע שיש ונראה
" שוא " בדיבר אלא בתורה נזכרת אינה ' תשא לא ' בשמות
ובדיבר ובדברים ' תענה לא ' בדברים, נוספת אחת ופעם
כ בשמות ג", א, " שוא שמע תשא לא – " היא שם שאף
שקר עדות של בהקשר באה ) שם אונקלוס תרגום וראה,
" דשקר שמע תקבל לא "(
לעו מת, ראב של שיטתו ע", ה רמב " על בפירושו ן דברים
פרק ה ', כתב טו:
14. ה רמב " על ן פרק דברים ה'
" וביאר ' שוא עד ברעך תענה ולא – ' על להעיד לאסור בבית כלום בו יתחייב ולא כלום שאינו דבר אפילו חברו
דין, שיעיד כגון: מידו קנה ולא מנה לזה ליתן פלוני אמר.
כי ' שוא – ' בטל דבר ".
הרמב לדעת כלומר " ן המילה " בכתוב "נזכרת שוא
במשמעות של ' חינם ',) לעומת משמע של ות ' שקר, ' פי על
ראב "ע(, ו פי על הרמב ן", ש בעוד איסור ' ברעך תענה לא
עד ' שקר נכונה שאינה עדות אוסר המזיקה ) או גופנית
מעידים שעליו (לאדם כלכלית, ש הרי איסור ' תענה לא
עד ברעך 'אוסר שוא, נכונה שאינה עדות כל עדות אם בין
לאו אם ובין הנידון באדם ופוגעת מזיקה זו. משה כלומר
העברה מן האדם את להרחיק מנת על, עדות כל אסר
נזק כל בה שאין אפילו שקר.
מפרש זאת לעומת החזקוני " שוא " ואומר שונה באופן:
15. החזקוני
" שוא עד – כגון תענה לא בחינם עדות אפילו, ר יחידי אהו
התראה בלא שנים או."
החזקוני לדעת כלומר, להביא יכולה שאינה עדות
להרשעה, שוא עדות כלומר שהיא אפילו להעיד אסור
אמת.
רש רואה לעומתו " שוא עד בביטוי הירש ר לעדים רמז
מפרש שהוא, כפי זוממים:
16 רש." הירש ר
ה "בדברים ' "י את הכתוב מבאר ז " שקר עד " ידי על
הבי טוי " שוא עד, " של האחד הסוג את במיוחד המטעים
שקר גופם שהם שקר עדי, דהיינו זוממים עדים. עדותם
כשלעצמה היא זוממים עדים של עדות " שוא " ואפילו
עליו להעיד יכולים הם לא, הרי אמת עדותם דבר, יכ לא
. ראוהו"
שבדיבר ההבדלים " אמך ואת אביך את כבד "
בתוספת כעת נדון " ולמען לך ייטב " על בדיבר הנזכרת
ואם אב כיבוד. ההקשר את נבדוק אם הה של ופעות
הרבות ) פעמים מעשר למעלה ( דברים בספר זה ביטוי של,
ש נראה על שכר של בהקשר הזו הטובה נזכרת בכולם
מצוות קיום, למשל:
17. דברים ב״י, כח:
" מצוך אנכי אשר האלה הדברים כל את ושמעת שמֹר
לך ייטב למען הטוב תעשה כי עולם עד אחריך ולבניך
ה בעיני והישר -להיך ' א ".
כלומר להדגיש הכתוב מרבה דברים בספר שקיום
. הטוב אל להגיע היחידה הדרך הוא המצוות
מאידך, היחידה המצווה היא ואם אב כיבוד מצוות הכתוב מפרש שבה הדיברות בעשרת, והן בשמות הן
בדברים, המצווה שכר את – ' למען ימיך יאריכון '. פי על
זה מציע סבתו הרב משה מבקש דברים שבספר לומר
ואם אב כיבוד מצוות של הפרטי לשכר להוסיף – אריכות
ימים – כולן המצוות קיום על הכללי השכר את גם,
ולהפ ו את ך ואם אב כיבוד מצוות ושכרה להיות דגם
המצוות כל של קיומן לשכר.
בהבטחה רואה הספורנו " לך ייטב למען " מיוחד שכר
ואם: אב כיבוד למצות
18. הספורנו
" לך ייטב ולמען – הזה בעולם אפילו, כאמרם ) א פאה '
'א " ( והקרן הזה בעולם פירותיהם אוכל שאדם דברים
הבא לעולם לו קיימת: וכו ואם אב כיבוד."'
רש " של בתוספת רואה הירש ר " לך ייטב למען " בדיב ר
ואם אב כיבוד של חשובה הנחיה לארץ הנכנס לדור, ולכל
רש אומר, כפי בעתיד דור: ר"
19 רש." הירש ר
" התוספת " לך ייטב ומען " מורה ואם אב כיבוד במצות
בארץ חדש דור לכל, בקשר רק תלויה ההווה שישועת
העבר עם והמסור הנאמן, רק וישגשג יפרח צעיר דור וכל
א ובציות בכבוד יקבל אם המסורת ואת התורה ת
אבותיו מידי לו שנמסרו ההיסטורית. "
הרביעי שבדיבר ההבדלים – השבת דיבר
בד כמובן הם ביותר הבולטים השינויים השבת יבר, שבו
אלא לשוניים רק אינם השינויים הוא המצוה טעם גם
לחלוטין שונה. ש בעוד המופיע הטעם יתרו בפרשת
הוא ולשמירתה השבת של לקיומה ב על וארץ שמים ריאת
ה ידי ' שה. מכיוון ימים בשישה ' ביום ממלאכתו שבת
אותו קידש ובכך השביעי, קדוש ביום לעבוד לאדם לו אל
זה ומבורך.
שע הרי פי ל פרשת ואתחנן הנה השבת מטרת משה מטרה
סוציאלית. לפועלים מנוחה לאפשר יש בשבוע פעם
לפ רק לא. וזאת השבוע כל במשך קשה העובדים ועלים
האדם בני, בשדה העובדות לבהמות אף אלא ) כן ועל
מורחב בואתחנן ' ובהמתך ' העבודה לחיות יתרו של:
" בהמתך וכל וחמרך ושורך "(. כן וכמו העולם בריאת לא
השבת ברקע ניצבת, מצרים יציאת דווקא אלא )" וזכרת
ה ויצאך מצרים בארץ היית עבד כי ' אלהיך "(.
נ אלו שבתות אזכורי שני לקיום שונים טעמים ותנים
השבת, גם וממילא שונה אופי בעלות שבתות מתארים:
ה ביתרו ', השבת מקדש הוא אקטיבי- מבריאת כבר
העולם - ה ברך כן על " ' ויקדשהו השבת יום את ", ו על
ממלאכתו ולשבות זו לקדושה להיעתר האדם.
זאת לעומת, בפרשת ואתחנן " עשית " השבת באמצעות
שמירתה מוטל - האדם על ת ה צוך כן על " - ' א להיך
לעשות השבת יום את ". בפרשת כן כמו ואתחנן כמעט
מורגשת השבת של קדושתה ואין, רק אלא האספקט
החברתי, שלה דווקא מיוחד מעמד ישנו ביתרו ואילו
השבת של בהקשר הקדושה למושג.
זה קריטי שינוי להבין ניתן כיצד השאלה נשאלת?
לכאורה, משנה כאשר הוא השבת טעם את משה כביכול
מדעתו ממציא " חדשה שבת ", אידאי עולם המשקפת
אחר, מוסרי לעולם הקשור, שציווה כפי דתי לעולם ולא
ה ' ביתרו! ?
לציין יש הבעיה לליבון שניגש לפני, ממציא אינו משה כי
חלילה מדעתו דבר. ה ' של הסוציאלי הפן את ביטא עצמו
אחר במקום השבת, מ בפרשת שפטים:
20 כ. שמות ג", יב
מעשיך תעשה ימים "ששת, תשבת השביעי וביום, למען
והגר אמתך בן וינפש וחמרך שורך ינוח."
ו ש נראה לב נשים אם השבת של הסוציאלי התוכן רק לא
מופיע זה בפסוק, אלא הניסוח גם )" (" ינוח למען מזכיר
אצלנו הניסוח את מאוד )" ינוח למען, "( כי נראה ולכן
משה בדיבר משפטים בפרשת האמור על מתבסס על
השבת ואתח בפרשת. ןנ
הרמב " ם הבא באופן שתארנו הדואליות את מסביר:
21. הרמב " ם ב לא פרק ב חלק הנבוכים מורה
" לשני שהן מפני שונות עִלות שתי זו במצוה נאמרו וכבר
שונים עלולים. בעשר השבת קִדוש בטעם שנאמר לפי
אמ הראשונות הדברות ר ' ה עשה ימים ששת כי ' ' וגו '
תורה במשנה ואמר ' כן על במצרים היית עבד כי וזכרת
ה צוך השבת יום את לעשות -להיך ' א. ' נכון וזה, העלול כי
שאמר כמו וקִדושו היום כבוד הוא הראשון בדבור ' כן על
ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את ', לעִלה השייך העלול זהו
' ימים ששת כי ' וגו '. אבל אנו ונצטווינו בו שנתפקדנו מה במצרים עבדים היותנו לעִלת השייך עלול הוא לשמרו
רוצים שאנו ומתי ברצוננו עובדים היינו לא אשר, ולא
לשבות יכולים היינו. והמנוחה השבת על נצטוינו לפיכך
הדברים שני לכלול כדי, חִדוש והוא נכונה השקפה קביעת
ב הא-לוה מציאות על המורה העולם ראשונה מחשבה
קל ובעיון, ה חסדי וזכרון ' סבלות מתחת לנו שהניח עלינו
מצרים, כללי חסד הוא וכאלו, העיונית ההשקפה באמתת
הגופני המצב ותקינות "
כלומר הרמב לדעת ם", עצם על מדבר הכתוב שמות בספר
ש מכך יונקת זו. קדושה השבת קדושת " עשה ימים ששת
ה ' הארץ ואת השמים את … וינ השביעי ביום ח " – " כן על
ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את; "
האדם חייב מכך כתוצאה השבת את לקדש שהקב " ה
"יצר ". בראשית ימי מששת
דברים בספר, זאת לעומת, ישראל עם אל הכתוב מתייחס
מדוע ומבאר קדושת בשמירת המחויב הוא דווקא
השבת: " ה ויֹצִאך מצרים בארץ היית עבד כי וזכרת '
משם א-להיך … ה צוך כן על - ' א יום את לעשות להיך
השבת; " את מחייבת למנוחה מצרים מעבדות היציאה
ישראל עם לדורות זאת להנציח. שבספר לומר ניתן הישיבות בעולם הרווחים במונחים
ה על מדובר שמות ' חפצא ' השבת של, דברים בספר ואילו
ה על מדובר ' גברא ' השבת את השומר.
ל ניתן קשו ל ר זה הסבר את גם שבין ההבדל " זכור " לבין
"שמור":
"זכור " מוסב: עצמו הדבר על יום את לזכור עלינו חובה
קדושתו מחמת השבת.
" שמור " על מוסב, השבת כלפי האדם חובת על כלומר
האדם " ליצור " ושביתה שמירתה ידי על השבת את
ממלאכה, השבת מקדושת הכובד מרכז מוסט ובכך
אל כשלעצמה לשבת ביחס האדם חובות.
זה עקרון פי על להסביר ניתן כן כמו התוספ את גם ו ת
ב ואתחנן פרשת " כמוך" ואמתך עבדך ינוח למען, ו" שורך
בהמתך וכל וחמֹרך ", ואתחנן בפרשת שהדגש שמכיוון
על הוא כרקע מעבדות ישראל יציאת השבת למצוות, אך
טבעי ה לעב להניח חובה גם תכלול זו שמצווה וא דך
ואמתך ולנוח לשבות, וכן לכל להניח האדם חובת את
ברשותו אשר לשבות ה ידי על לחירות הוצאתו מכוח.'
, ב לסיכום יתרו פרשת על הוא הדגש העצמית קדושתה
השבת של ו השבת ביצירת שותף אינו האדם, ואילו
ב ואתחנן פרשת מודגשת על המוטלת המוסרית החובה
השבת קדושת על לשמור העם, ועם שותף הופך ישראל
ע השבת בקידוש פעיל " שמירתה י.
אולם, ע השאלה נשאלת דיין סיני הר במעמד מדוע
ה החליט ' הדתי הפן את להדגיש, משה החליט ומדוע,
מואב בערבות בעמדו, הסוציאלי הפן את להדגיש.
רש " הבא באופן זאת שאלה על עונה הירש ר:
22 רש." הירש ר
" באי ב עוד יחיו לא הארץ הנהגתו תחת לאומי ריכוז
ה של הישירה ' לעצמם כיחידים יחיו הם אלא, לזכות כדי החברה ועם הטבע עם יאבקו ובמלאכתם
בעצמאות. בחינת את במיוחד להדגיש צורך היה להם
ה" שמירה " השבת של, לה והכניעה ההודאה קרבן את ' על
שעות וארבע עשרים במשך ממלאכה שביתה ידי, שהרי
ת ואילך מכאן להם היה " יד " "ו זרוע ", " כח " "ו עוצמה "
משלהם, שכל מחדש תמיד להודות עליהם חובה ולפיכך
עוצמה של בסיס וכל כח של ניצוץ, שהם מלאכה כל
עושים בעוצמתם צוברים שהם רכוש וכל בכוחם – הכל
לה הוא. '
ה כי ' המצרית המדינה של בעיצומה להם נתגלה
המתפארת " ובעוצמתה בכוחה " הרא והוא להם ה " את
עוצמתו ואת כוחו " העבדים את שחרר כאשר " מחוסרי
והעוצמה הכוח ". מה כל את להם נתן ובעוצמתו בכוחו
ובעומתם בכוחם עושים שהם, מהם מצפה הוא ועתה שביתה של השבת קרבן ידי על ובעוצמתו בכוחו שיכירו
ומהוצאה ממלאכה, ישביתו שעות וארבע עשרים ובמשך
מלא העושה הכוח את השולטת העוצמה ואת כה
בחפצים ומשתמשת. את פירוט ביתר כאן תיאר כך משום
האדם של והעוצמה הכוח תחום כל " וכל וחמורך ושורך
…, האדם עוצמת בתחום הכלולות הנפשות כל ומאידך
החיבור וו ידי על כאן נצטרפו " ועבדך " ולא " עבדך " שכן
לה המשתחווים לבעליהן כולן הושוו בשבת ' א יחד תן.
כאן נאמר לפיכך " כמוך ואמתך עבדך ינוח למען, " שהרי
לה הכניעה את המבטאת השבת שביתת של התוצאה זו '
האדם שלטון את והמשביתה."
גרוסמן יונתן הרב המסר התאמת של בכיוון הוא גם הולך
ו לארץ הנכנס לדור הבא ההסבר את מציע:
23 גרוסמן יונתן. הרב ה למצב קשור הדבר כי דומני העם היה נתון שבו היסטורי
כעת ולמצבו סיני הר למרגלות כשעמד, הכניסה ערב
לארץ. להפנים היה קשה סיני הר מעמד את שחווה לעם
עמם ולהזדהות אדמתו את העובד חקלאי של מושגים.
צחיח במדבר נודדים שבטים היו הם, מעיינם שכל
ואוכל מים במעט התמקד. שדה הייתה לא מהם לאיש
שפועלים בה עובדים, ובחמורו בשורו עבד לא מהם ואיש
וזריעתה השדה חרישת לשם. שכזה במצב, לעם קשה והנשגבה הגדולה המשמעות את ולהבין להפנים
סוציאלית שבשביתה, עומד שבו הקשה הניסיון ואת
ינוחו שפועליו כדי רק עבודה יום להפסיד שצריך חקלאי.
כזה במצב, ה הפן עם להזדהות לעם מתאים שבשבת דתי,
ה בשביתת הנעוצה הדתית קדושתה את להבין ' ממלאכה
זה ביום. לארץ הכניסה ערב אולם, נשואות ישראל של כשעיניהם
ולירושתם לנחלתם, עמידתו את להדגיש צורך יש כעת
פועלים המעסיק שדה בעל של המוסרית. לאחר מיד שאותו המסר עיקר את משה אומר הדברים עשרת אזכור
מבקש הוא נאומו כל לאורך להעביר: " אשר הדרך בכל
ה צוה תלכו אתכם -להיכם ' א, לכם וטוב תחיון למען
תירשון אשר בארץ ימים והארכתם. המצוה וזאת …
לרשתה שמה עברים אתם אשר בארץ לעשות ) " ה ', ל; ו ',
א (. עבר אל מופנות פניו כי משה מדגיש נאומו כל לאורך
בארץ הישיבה תקופת. לכך אי, רו להדגיש לנכון משה אה
סיני בהר הדברים בעשרת נאמר שלא השבת של הפן את,
ויותר יותר לרלוונטי כעת נהיה אך.
הביטוי משמעות " ה ציוך כאשר ' אלקיך "
כאמור לעיל, שב בדיברות פעמיים ואתחנן פרשת ) הן
בדיבר השבת על בדיבר הן ( ואם אב כיבוד הביטוי מוזכר
' ה צוך כאשר -להיך ' א, וכפ ' לעיל שראינו י ראב לדעת " ע
שב לדיברות משה כאן רומז יתרו פרשת. ש אלא נשאלת
השאלה נאמר מדוע זה ביטוי אלו דיברות בשני דווקא.
רש " הביטוי את מסביר י " ה צוך כאשר ' אלקיך: "
24 ט פסוק על. רשי " ה בפרק ו '
" צוך כאשר – שנאמר במרה נצטוו ואם אב כבוד על אף:
ו חק לו שם שם משפט ) ט שמות " כ ו ה" ("
רש כלומר " שהביטוי מסביר י " ה צוך כאשר ' אלקיך "
במרה נצטווה ישראל שעם במצוות נאמר. רש " למעשה י
נ בסנהדרין הגמרא פי על מפרש " ע ו " נאמר בה ב:
25 נ. סנהדרין " ע ו ב"
" בני עליהן שקיבלו שבע במרה ישראל נצטוו מצות עשר
וכיב ושבת דינין עליהן והוסיפו נח ואם אב וד, דינין ואם אב וכיבוד שבת ומשפט חק לו שם שם שדכתיב
ה צוך כאשר דכתיב ' אלקיך צוך כאשר יהודה רב ואמר
במרה."
רש ומסביר: י"
26 רש." בסנהדרין הגמרא על י
ה צוך "כאשר ' אלקיך – שבת גבי אחרונות בדברות כתיב
ואם אב וכיבוד הוה דמשה למימר ליכא הא צוך והיכן
לה אמר בסיני צוך כאשר מואב בערבות ו דמשה לאו מצוותיה על ומזהירם תורה משנה להם שונה היה מאליו
להם ומגיד חוזר והיה הוא שקבלה כמו אלא מה וכל וכן בלוחות כתוב היה האחרונות בדברות כתוב שהיה
בסיני שמע "
רש של פירושו כלומר " רבי שיטת על מתבסס בפרשתנו י
בסנהדרין בגמרא יהודה ). רש אמנם " ט בשמות י " כ ו " ה
על " לו שם שם " מפרש " ודינים אדומה ופרה שבת " כפי
רמב שמקשה " רש על ן י", היא אדומה שפרה ושמעתי
בשמות ברשי כתוב היה וכנראה סופר טעות כנראה וכ א"
) של קיצור כלומר ו ( אב כיבוד טעה המעתיקים ואחד
וכתב ופ א" התגלגלה מכאן אדומה פרה פירוש של לנוסח
רש " בשמות י (.
רש של פירושו לעומת י", ה פרש רשב: ם"
27. הרשב "ם
ה צוך 'כאשר -להיך ' א – ' הטעם שמפורש כמו כלומר
הראשונים בדברות ' ה עשה ימים ששת כי ' השמים את
הארץ ואת ' וגו '. ובשביל מצות אב וכיבוד שבת ששמירת
בהם נאמר הם עשה ' ה צוך כאשר -להיך ' א, ' בכל אבל
דברות שאר שהן לומר ראוי אין לאוין אזהרת ' כאשר
צוך ' כדכתיב ' לעשותם היום מצוך ', מצוך מצינו לא אבל
לעשות שלא.
הרשב בדברי נתבונן אם " ש נראה ם עולה דבריו מתחילת
שהמשפט " ה צוך כאשר -להיך ' א " למצוות להנמקה רומז
בדברים וחסרה בשמות המופיעה השבת, שמשפט ומשמע
ב רק להיכתב צריך זה בדברים משה החסיר שבו מקום
בשמות המצוי אלמנט. דבריו מסוף, זאת לעומת, עולה
דיבר בכל להיאמר ראוי היה זה שמשפט, דרך שאין אלא
לומר התורה ' צוך כאשר ' לאווין באזהרת.
אחר כיוון מציע סבתו מרדכי הרב:
28 סבתו. הרב
מהותיים שינויים חלו שבהם דיברות שני באותם דווקא
ראה להדגיש צורך הכתוב " ה צוך כאשר -להיך ' א ".
בדברים משה שהחסיר למה רומז אינו זה משפט,
אדרבה, כאן הכתוב שגם להדגיש בא הוא, לכאורה שהוא
משה דברי, בכלל הוא גם " ה צוך אשר -להיך ' א " הוא.
מלמד זה משפט אחר היבט בדברים הציג שמשה שאף
הדיברות של, בכלל הכול מקום מכל " צ אשר ה וך '
א-להיך. " של האחר לנוסח מתייחס זה משפט אין
בשמות הדיברות, ראב כדעת " ורשב ע ם", ה לדברי אלא '
סיני הר במעמד, שבדברים הנוסח שאף לומר מבקש והוא
ה דברי בכלל הוא. ' בדבריה כללה שהתורה העובדה עצם
מלמדת הדיברות עשרת של החוזרת המהדורה את
ני על ידיה את סמכה שהתורה משה של סוחו. זה דבר
הדיברות בסוף מהאמור גם למדים אנו בפרשתנו: " את
ה דבר האלה הדברים ' קהלכם כל אל ".
לסיכום, שני מייצגים אחרונות ודיברות ראשונות דיברות
הא-לוהי הרצון גילוי של פנים. הם פנים ששני ואף, מכל
הוא אחד שורשם מקום. חכמים שאמרו הוא ב מכילתא
ישמעא דרבי ז פרשה דבחדש מסכתא ל:
29 ישמעאל דרבי. מכילתא
אחד בדיבור נאמרו שניהם ושמור זכור … שנאמר
) ס תהילים ב", יב ( ' א דִבר אחת שמענו זו שתים -להים '
תחתון וטעם עליון טעם ואתחנן ובפרשת יתרו בפרשת הדברות בין הנוסח להבדלי מעבר, שגם הרי טעמים מערכות שונות עשרת בפסוקי
הד ואתחנן ובפרשת יתרו בפרשת יברות, לכנותם ורגילים ' העליון הטעם ' 'ו התחתון הטעם. "ד מסביר עופר יוסי ר
ש הכינוי ' העליון הטעם ' של המוסיקלי לייחוד כנראה רומז בו המשמשים הטעמים, הגבוהות הנגינות ריבוי כלומר ) כגון
ותלישא פזר (. א ולם ב הייחוד " העליון טעם " הדיברות שבעשרת בעיקרו מוסיקלי איננו, אלא בו משתקפת חלוקת
מיוחדת פסוקים: פסוקים לעשרה נחלקים הדיברות עשרת, כפסוק נקרא ודיבר דיבר וכל עצמו בפני. החלוקה עצם
כול במקרא דופן יוצאת תופעה יוצרת הזאת ו. מלי שתי בו שיש פסוק המקרא בכל אין ם. ביותר הקצרים הפסוקים
במקרא בני הם שלוש מלים, כגון " בגרר יצחק וישב " ) כו בראשית, ו " ( חֻשים דן ובני " ) מו בראשית, כג (. בעשרת והנה
מלים שתי בן הוא מהם אחד שכל פסוקים שלושה באים הדיברות: " לא תרצח ", " תנאף לא, " תגנב לא. " למעשה גם
של הראשון בחלק מיוחדת תופעה יש הדיברות: 50 בני פסוקים שני תיבות ) דיבר " לא יהיה " ובדברים בשמות, ( פסוק
55 בן תיבות )" השבת יום את זכור " שמות בספר ( 64 בן ופסוק תיבות )" יום את שמור השבת " דברים בספר ו (, אלו
במקרא ביותר הארוכים הפסוקים כולו. לסיכום, פסוקים אפוא יצר עצמו בפני כפסוק דיבר כל לקרוא הרצון חריגים
באורכם ) וארוכים ביותר קצרים ביותר (, ו שהזכרנו המיוחדים הטעמים ריבוי הפסוקים חלוקת של תוצאה הוא קודם
המיוחדת, במיוחד ארוכים פסוקים היוצרת.
הטעמים של השנייה השיטה, המכונה " התחתון הטעם, " לפסוקים הדיברות את מחלקת שרגיל כמו בינוני אורך בעלי
במקרא. הדיבר את מחלקת היא " השבת יום את זכור " לא פסוקים רבעה, הדיברות ארבעת את ומצרפת " תרצח לא, "
" תנאף לא ", " תגנב לא " "ו לא תענה " אחד לפסוק, פיה ועל עשר לשנים הזאת השיטה לפי נחלקים הדיברות עשרת
פסוקים מ השאלה נשאלת החלוקה שיטות שתי של מקורן ה?
הערות לפי בכתבי המסורה הד לפי החלוקה ששיטת בבירור עולה שונים -יד בבבל נהגה יברות. נוהגת הבבלית המסורה
והיא ופסוק פסוק בכל הראשונה המלה את המקרא בכל לפרט במפורש מציינת: " ר -" יי אנכי ופיס פ ' סת ]= ' ראש
סתומה ופיסקא פסוק [… לא-יהיה פ״ר … ר תשא לא " ופיס פ ' 'ס … ר שמור " ופיס פ ' 'ס … ר כבד " פיס פ ' סת ' " הלאה וכך
הדיבר עשרת בכל ות ) גינצבורג, המסורה, ג, עמ ' 254. ( יתרו פרשת של הפסוקים מספרי גם ) עב סימן יונדב 72 =, ( ושל
ואתחנן פרשת ) קיט = 119 סימן, פלט ( הפרשות בסוף החומשים וברוב בכתבי-היד הבאים לשיטת מתאימים האלה
פסוקים לעשרה הדיברות של החלוקה, התחתו כבטעם עשר לשנים ולא ן. כידוע, נה במחזור התורה את לקרוא בבבל גו
חד- בימינו כמו שנתי ) למנהג בניגוד ישראל בארץ שנהג התלת-שנתי, ( בבבל הוא האלה המספרים שמקור מכאן ונראה.
ל זאת עומת, התחתון הטעם פי על הולך במסורה פסוקים של אחר מניין. המסורה רושמת התורה מספרי ספר כל בסוף
הספ שבאותו הפסוקים מספר את ר: ספר - שמות 1209 דברים וספר – 955. לטעם דווקא מתאימים האלה מספרים
התחתון, ישר בארץ כנראה ניתנו והם אל. ודברים שמות בספרי מוזרה לתופעה ההסבר מכאן: בכל הספר פסוקי סכום
פרשות כל של הפסוקים מספרי לסכום מתאים אינו מהם אחד -השבוע שבו, ש מכיוון שהסברנו כפי וזאת המ הכולל ספר
פרשה בכל המספר ואילו התחתון הטעם לפי הוא העליון הטעם לפי הולך ופרשה.
בבלית אפוא היא לעצמו בפסוק דיבר כל של הקריאה שיטת במקורה. מיוחדים בטעמים המקרא את קראו בבל אנשי
להם מיוחד ובניקוד משלהם המוכר הטברניים והטעמים הניקוד מן במהותם וגם בצורתם השונים לנו ים ". הט עם
העליון " בבלי אינו שלנו בספרים הבא, אלא בארץ שנהגה טברנית שיטה משקף הוא לע אימצה אך ישראל את צמה
הבבל הפסוקים חלוקת שיטת ית. שיטת של מעמיק מניתוח ברויאר מרדכי הרב הסיק העליון הטעם של החלוקה
התחתון לטעם מאוחר זה שטעם, כלומר הטעם הטע מן צמח העליון התחתון ם, הנדרשים השינויים בו שהוכנסו אלא
לשיטת להתאימו כדי לעצמו כפסוק בה נקרא דיבר שכל הבבלית החלוקה.
התנ של העתיקים בכתבי-היד " המסורה בעלי של ך, ובראשם בן אהרון המפורסם המסורה בעל של צובה ארם בכתר
אשר, הטעמ של השיטות שתי הובאו ים. מעתיק אינם האלה כתבי-היד פעמיים הדיברות עשרת את ים, אלא הם
שיטות שתי את רושמים האותיות אותן גבי על הטעמים! ו להבחין לדעת כדי בטעמים בקי להיות נדרש הקורא את
מזו זו השיטות שתי. בקיאים היו הקוראים כל לא, במשך נוצרו כן ועל הד השיטו בין ערבוב של שיבושים ורות ת.
לחלק גם חדרו האלה השיבושים ממהדורות הקוראי את היום גם המשמשות המקרא ם ) בכמה שבא מאוד בולט שיבוש
הוא מהדורות אחד בפסוק אתנחתות שתי! (. השיטות שתי בין הפסוקים בחלוקת השוני כי אמרנו לעיל המקרא בטעמי שינויים גורר. שינויים גורמים אלה שינויים
נוספים בניקוד - והרפה הדגש ובסימן התנועות ש - הניקוד ובין הטעמים בין הדוק קשר יש הרי. למשל: בפסוק " לא
פני על אחרים אלהים לך יהיה הנו - " " בטעם בפתח נקודה ן התחתון בטעם ובקמץ העליון; "ב תרצח לא " התי " רפה ו
העליון בטעם ודגושה התחתון בטעם ) תי ובין וקמץ פתח בין השינויים " במבטא רק מורגשים ודגושה רפה ו האשכנזי
ו התימנ במבטא י, הספרדי במבטא ) ביותר היום הנפוץ ( שינוי רק מורגש הכ - אחד " בתיבות ף "-מלאכתך כל " דגושה
בטעם ורפה התחתון בטעם העליון (. עשרת את לקרוא טעם באיזה בימינו הקהילות נחלקו הדיברות. בטעם לקרוא כלל בדרך נהגו הספרדים קהילות
העליון ) שאמרו ויש נית התחתון שהטעם לציבור ולא הקורא היחיד של לשימושו ן (, ו האשכנזים קהילות בין מבדילות
השונים הקריאה מועדי: השבוע בפרשת הדיברות את קוראים כאשר ) יתרו בפרשת ואתחנן ובפרשת ( בטעם קוראים
התחתון, העליון בטעם קוראים השבועות בחג ואילו. הי במאה לראשונה נזכר הזה המנהג " החזקוני בפירוש ג לספר
שמות. ד ומסביר " עופר יוסי ר אפשר לתרגם באשכנז נפוץ שהיה במנהג נעוץ השונים הקריאה מועדי בין ההבדל ששורש
קריאת את התורה פס של ובשביעי השבועות בחג דווקא ח. ומצריך הדיברות לפי בנוי התרגום העליון בטעם קריאה. גם
בטעם בשבועות לקרוא המשיכו התרגום מנהג משבטל העל יון, ושגב הוד למעמד הוסיפה זאת מיוחדת וקריאה.
) הערה: המונחים ' העליון הטעם ' 'ו התחתון הטעם ' מאוד מאוחרים הם, במסורה מקורם ואין. המסורה בעלי
במונחים השתמשו ' טעמא קדמא ' 'ל) התח טעם תון ' ( 'ו תנינא טעמא ) ' העליו לטעם (ן
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה