יום שבת, 25 בפברואר 2023

משלוח מנות איש לרעהו

המקור

אסתר פרק ט, יט-כב

(יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: פ (כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: (כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: (כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד א

תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאיש אחד. ומתנות לאביונים - שתי מתנות לשני בני אדם. רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים…אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי.

רש״י מסכת מגילה דף ז עמוד ב

מחלפי סעודתייהו - זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.

רמב״ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו

כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר 'ומשלוח מנות איש לרעהו' שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

שולחן ערוך סימן תרצה סעיף ד

חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו - כב) שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו - כב).

טעמי המצוה

תרומת הדשן סימן קיא

שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכהאי גוונא, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?

תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כ[ד]משמע בגמ' פ״ק (מגילה ז ע״ב) דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב״ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתייה בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים. אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי.

לבוש אורח חיים סימן תרצה סעיף ד

והמנות יהיו מיני מאכל או מיני שתייה, שאין לשון מנות אלא לשון מאכל ומשתה. ועוד שאין טעם המשלוח אלא כדי שיהיה לכל אדם לאכול די סיפוקו ודברים המענגים ומשמחים את האדם כדי לשמוח בפורים, הלכך כל המרבה לשלוח לרעהו הרי זה משובח…

מנות הלוי, אסתר פרק ט, פס' טז-יט

ומשלוח מנות…כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה, היפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד…

ומשלוח מנות איש לרעהו, כמו שהיה עניינם כאיש אחד להיקהל כל אחד עם חבירו, היפך איש צר ואויב, לשון רמיה, האומר עם אחד מפוזר.

ב״ח אורח חיים סימן תרצה ס״ק ה

ולעד״נ בטעם מנות ומתנות אלו שהוא כדי שתהא השמחה כוללת שמחת עבודת יוצר הכל - והם המתנות לאביונים, וגם כן כוללת שמחת האדם עם אוהביו וריעיו - והם המנות. ובהיות שהתשועה בפורים היתה כוללת שתי תשועות: האחת - שנפרע לנו מכל צרינו ונקם נקמתנו. שנית - שהושיע לנו עד שלא נפקד מאתנו איש, והם באמת שתי מתנות טובות ומרומזים יפה בשתי מתנות שנתן אחשורוש: האחד - בית המן שבזה נפרע לנו מצרינו, והשני - נתינת הטבעת שלא יפגע בנו שום אויב וצר וכן כתוב (אסתר ח א) ביום ההוא נתן המלך [וגו'] את בית המן וגו' וכתיב (שם ב) ויסר המלך את טבעתו [וגו'] ויתנה למרדכי וגו' וע״כ לזכר אלו שתי מתנות תיקנו לנו חכמינו ז״ל בין בשמחת עבודת היוצר ובין בשמחת האדם עם אוהביו וריעיו ליתן מידו ומהונו שתי מתנות לזכר שתי תשועות אלו…

ב״ח אורח חיים סימן תרצה ס״ק ו

בפרק קמא דמגילה אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופירש רבינו דבפורים שעמדו בו עכשיו בשנה זו היו מחליפין סעודתם זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים משלוח מנות ועשו כן לפי שלא היתה ידם משגת כדי שיוכל לשלוח מנות לרעהו ולהשאיר גם לעצמו כראוי ועל כן היו צריכין להחליף סעודתן וכן פירשו הרמב״ם (פ״ב הט״ו) והר״ן ז״ל (ג ב ד״ה גמ' מתני') אבל רש״י ז״ל כתב וזה לשונו מחלפין סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו עכ״ל ומשמע שרוצה לומר שלא היו שולחין זה לזה ופשיטא שאין שנה שניה מועיל להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה אלא כך הוא הפירוש דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות אם כן אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות והוא הדין בשנה שניה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן אלא האמת אומר שהיו מחליפין בשנה שניה ועיקרו לא אתא אלא לאשמועינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורין שניהם מחיוב משלוח מנות ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים כן הדין אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם כן נראה לי דעת רש״י ומקובל לע״ד משאר פירושים שנאמרו בו.

נפקותות להלכה:

א] השולח מנות וחברו מסרב לקבל

רמ״א בהגה סימן תרצה סעיף ד

ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא.

פרי חדש אורח חיים סימן תרצה סעיף ד

ומה שכתב בהגה [ואם שולח מנות לרעהו וכו'] או מחל לו יצא. תימא, דזה מנין לו.

שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קצו

וא״כ יפה כתב פרי חדש מנ״ל לרמ״א דכוונת מתקני משלוח מנות היינו מרדכי ובית דינו אי הי' לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו.

והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתה״ד [סי' קי״א] כתב כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיין שם, וי״ל אפילו אית לי' טובא מ״מ תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית [כ״ו ע״ב], וא״כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ״מ לא ימחול משום שלא לבייש, אך בס' מנות הלוי להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות, א״כ י״ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ״י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו, ויפה כתב פר״ח מנ״ל למהר״י ברי״ן ולרמ״א שכ' משמו להכריע בזה.

שו״ת בנין ציון סימן מד

ולענ״ד טעם המהר״י ברין ורמ״א כמו שכתוב ומשלוח מנות ולא כתיב ונתון מנות כמו דכתיב ומתנות לאביונים דלשון נתינה שייך גבי מנות כדכתיב ונתן לפנינה וגו' מנות ולחנה יתן מנה אחת אפים מזה נראה דלא הקפיד הכתוב אלא על השילוח דהיינו שיוצא מן המשלח אבל מתנה לא אקרי רק מה שבא מיד הנותן ליד המקבל דרק אם בא לידו נקרא מתנה ולכן אם העני אינו רוצה לקבל לא יצא ידי מתנות לאביונים אפילו אם מועיל לענין נדר לומר הרי הוא כאלו התקבלתי כיון דלא קיים כאן מצות הכתוב ויכול לקיים בעני אחר אבל כאן דכתיב ומשלוח מנות דאין זה רק מצות שילוח מששלח יצא.

ב] השולח מנות בעילום שם

שו״ת כתב סופר אורח חיים סימן קמא

ב) מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נ״ל דתלי' בטעמא, לטעמא דתרומת הדשן דמצות משלוח מנות כדי למלאות חסרון מי שאין לו מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו, סוף כל סוף הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה דאמר ר״ח היכי דמי מצות צדקה שאינו יודע ממי נטלה כדי שלא לבייש, אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון 'איש לרעהו' בוודאי אינו יוצא כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ״א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמ״מ משום חבה וריעות ממילא נשמע דאינו יוצא כשאין המשלח יודע מי שלח לו כנלפע״ד.

ג] השולח קודם פורים והגיע ביום פורים

שו״ת תורה לשמה סימן קפח

שאלה: מי ששלח לחבירו מעיר אחרת משלוח מנות קודם פורים כי חשב שתגיע לידו ביום פורים וכן היה שהגיע לידו ביום פורים אם יצא י״ח בזה דאזלינן בתר המקבל שקבלם בפורים או דלמא אזלינן בתר השולח ששלחם קודם פורים ולא יצא י״ח. יורינו המורה לצדקה ושכמ״ה.

תשובה: הנה דבר זה תלוי בפלוגתא שיש בטעם של משלוח מנות בפורים, כי ב' טעמים יש בזה, והם: האחד, הטעם שכתב בתרומת הדשן ז״ל והוא כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות. והב', הטעם שכתב במנות הלוי ז״ל, והוא להרבות שלום וריעות היפך מן המלשינות של המן שאמר 'מפוזר ומפורד במחלוקת' ולכן תקנו משלוח מנות. והנה, לפי טעם תרומת הדשן ז״ל נראה דיוצא ידי חובתו דעיקר התקנה היתה בשביל אדם שנשלח אליו כדי שיהיה לו הרוחה בפורים וכבר הגיע לידו בפורים. אך לפי טעם מנות הלוי ז״ל, להרבות אחוה וריעות, הנה זה נוגע למשלח, שצריך לשלוח כדי להראות אהבה וריעות. ולפי זה בעינן שתתראה האהבה והריעות מאת המשלח ביום הפורים עצמו ולא מהני ליה מה שעשה קודם פורים כי החיבה הנראית מצידו היא בעת שיצא מידיו המנות.

והנה מפסק הרמ״א ז״ל שפסק בש״ע בהגה סי' תרצ״ה דאם שלח מנות לרעהו ואינו רוצה לקבלו או מוחל לו יצא משמע דס״ל כטעם הרב מנות הלוי ז״ל יען דלפי טעם של הרב תרומת הדשן ז״ל למה יצא? ! איך שיהיה בנידון השאלה לא נפיק זה י״ח אליבא דכ״ע דלפי מנות הלוי לא יצא. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כה דברי הקטן יחזקאל כחלי נר״ו.

כף החיים תרצד ס״ק טו

וכתוב במאור דלא יתן להם קודם פורים דילמא אכלי ליה קודם פורים. מגן אברהם שם. ומוכח מדברי המאור אלו דאם שולח אדם מעות פורים לאביונים שבמדינות הים ומגיעים לידי האביונים ביום פורים עצמו, לא קודם ולא אחר פורים - יצא ידי חובת מתנות לאביונים אף שהוא שלחם הרבה קודם פורים כיון שהגיעו לידי האביונים ביום פורים. וכן כתב יד אהרן בהגהות בית יוסף, בית עובד אות א'. והוא הדין לענין משלוח מנות. יד אהרן שם. וכ״כ אשל אברהם שבגליון השולחן ערוך אות א'.

ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצה סעיף יז

ויש להסתפק כששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים ויגיעו לו בפורים אם יצא בזה ידי משלוח מנות ויש מי שאומר דיצא [באה״ט סק״ח בשם י״א] ולי נראה דלא יצא דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו ועוד דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה ואיזה שמחה היא לו עתה מה ששלח מקודם.

ד] היוצא לדרך ובני ביתו שולחים בשבילו

ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצו סעיף ג

יראה לי דלצאת לדרך מביתו בפורים אינו נכון דעיקר שמחה הוא עם בני ביתו כדכתיב [דברים יד, כו] ושמחת אתה וביתך במעשר שני וברגלים כתיב ושמחת אתה ובנך ובתך אם לא שהנסיעה נחוצה היא לו ומצוה להיות פורים בביתו עם אשתו וזרעו וגם הנוסע בדרך והוא מוכרח לעמוד באיזה מקום לקריאת המגילה יראה לעמוד גם איזה שעות ולקיים סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים ואינו מועיל מה שבביתו נותנים בשבילו ואפשר דבמתנות לאביונים יצא אבל בשילוח מנות שלא בפניו וודאי דלאו כלום הוא.

קול צופייך ויקרא תש״ס, גליון מס' 75

למעשה חייל או מי שיוצא לדרך לפני פורים יכול לתת לרעהו מנות או מתנות לאביונים עוד לפני פורים ויאמר לו מפורשות שמה שאני נותן זה יהא אצלך פקדון ותזכה בו לעצמך כמשלוח מנות או אם מתנות לאביונים לעני - ביום פורים בבוקר לאחר קריאת המגילה.

השולח כשרות שאינה מהודרת או מאכלים שאינם בריאים

נשמת אברהם, הלכות חולים רופאים ורפואה סימן תרצד

האם אדם יוצא ידי חובה במה שהוא שולח לחבירו דבר שמטעמי רפואה אסור לו לאכול, כגון השולח ממתקים לחולה סכרת. וראה בשע״ת שכותב דעיקר התקנה משום שמחה, ולפי זה מסתבר שמכיון שאין לחולה סכרת שמחה בזה שמקבל ממתקים ואדרבא, יתכן שיש לו אפילו עגמת נפש אינו יוצא י״ח והסכים אתי מו״ר הגרי״י נויבירט שליט״א

שו״ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן עד

/הוספות ומילואים/…והנה בקול סיני כתבתי שהשולח בשר לחבירו, צריך שישלח בשר חלק (גלאט) בהשגחה מעולה, אם חבירו מקפיד על כך. וראיתי עתה בשו״ת קנין תורה ח״ז (ס״ס נה) דמשמע שכל שהוא רק חומרא בעלמא יוצא י״ח משלוח מנות. ואינו מוכרח. אבל מ״ש שהשולח מיני מתיקה שחבירו אינו אוכלם מטעמי בריאות, בודאי שיוצא י״ח, כיון שראוי לו הדבר כשיבריא, בלא״ה הרי ראוי לבני ביתו, ואין הכי נמי שיוצא בזה ידי חובת משלוח מנות.

תרומת הדשן

מנות הלוי

טעם המצוה

שיהיה למקבל מה לאכול בסעודה.

להרבות אהבה ואחוה שלום וריעות.

השולח מנות וחברו מסרב לקבל

לא יצא ידי חובה כיון שלא סיפק מאכלים לסעודה (פרי חדש)

יצא ידי חובה כיון שהראה אהבה ואחוה (רמ״א)

משלוח מנות בעילום שם

יצא ידי חובה, כיון שסיפק מאכלים לסעודה

לא יצא ידי חובה, כיון שאין ריבוי אהבה ואחוה.

השולח קודם פורים והגיע ביום פורים

יצא ידי חובה, כיון שהגיע ביום פורים לסעודה.

לא יצא, שצריך המשלח לשלוח ביום פורים עצמו כדי להראות אהבה וריעות.

השולח דברים שאינם מיני מאכל

לא יצא ידי חובה כי לא שלח צרכי סועדה

יצא ידי חובה, כיון שהרבה אהבה ואחוה


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ראשון, 19 בפברואר 2023

זכר למחצית השקל

מחצית השקל – מצוה לדורות

שמות פרק ל, יא-טז

(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:

שמואל ב פרק כד

(א) וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: ס (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: (ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל…(ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ: (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד: (יא) וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר: (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר: ס

(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רחמו רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה: (טו) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן האורנה הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: ס (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: פ (יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי:

רמב״ן שמות פרק ל פסוק יב

ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי… וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי״ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם…וכן כתוב (נחמיה י לג לד) 'והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו…מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית.

דברי הימים ב פרק כד

(ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן הָיָה עִם לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת בֵּית ה': (ה) וַיִּקְבֹּץ אֶת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיֹּאמֶר לָהֶם צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם: (ו) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא דָרַשְׁתָּ עַל הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל הָעֵדוּת: (ז) כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים: (ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית ה' חוּצָה: (ט) וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לַה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר: (י) וַיִּשְׂמְחוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד לְכַלֵּה: (יא) וַיְהִי בְּעֵת יָבִיא אֶת הָאָרוֹן אֶל פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ בְּיַד הַלְוִיִּם וְכִרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף וּבָא סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וּפְקִיד כֹּהֵן הָרֹאשׁ וִיעָרוּ אֶת הָאָרוֹן וְיִשָּׂאֻהוּ וִישִׁיבֻהוּ אֶל מְקֹמוֹ כֹּה עָשׂוּ לְיוֹם בְּיוֹם וַיַּאַסְפוּ כֶסֶף לָרֹב: (יב) וַיִּתְּנֵהוּ הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶל עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה' וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים לְחַדֵּשׁ בֵּית ה' וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה': (יג) וַיַּעֲשׂוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וַתַּעַל אֲרוּכָה לַמְּלָאכָה בְּיָדָם וַיַּעֲמִידוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וַיְאַמְּצֻהוּ: (יד) וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה' כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית ה' תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע: פ

נחמיה פרק י

(לג) וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: (לד) לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: ס

אבן עזרא נחמיה פרק י פסוק לג

(לג) שלישית השקל - נוסף על מחצית השקל לצורך הענינים הנזכרים.

מלבי״ם נחמיה פרק י פסוק לג

(לג) שלישית השקל, נוסף על מחצית השקל למפ', ועי' (מלכים א' ז' כ״ו) שאז נשתנה המטבע, ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם, וכמ״ש ביחזקאל (מ״ה י״ב).

"לכפר על נפשותיכם" בימי דוד, המן ועוד

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד ב

אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף וגו' אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.

תוספות מסכת מגילה דף טז עמוד א

שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם ודוק ותשכח.

ירושלמי שקלים פרק ב הלכה ג [עם פירוש ידיד נפש]

כְּתִיב (שמות ל) זֶה יִתְּנוּ כֹּל הָעוֹבֵר עַל הַפְּקּוּדִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה חלוקים בעניין. חַד אָמַר, לְפִי שֶׁחָטְאוּ בְּמַחֲצִית הַיּוֹם שהעגל נעשה בחצות היום, ודרשו את המלים כי בושש משה לבא, בא שש [שעות, שהיום מתחלק לשתים עשרה שעות] ולא בא, לכן יִתְּנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. וְחַרָנָה והאחר אָמַר, לְפִי שֶׁחָטְאוּ בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בְּיוֹם, יִתְּנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, דְעַבַד שִׁיתָא גָרְמְסִין שיש בו שש מטבעות שהיו בזמן משה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּי רַבִּי נְחֶמְיָה אמר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי, לְפִי שֶׁעָבְרוּ עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, יִהְיֶה נוֹתֵן כֹּל אֶחָד וְאֶחָד עֶשְׂרֵה גָּרָה שהוא מחצית השקל כי השקל הוא עשרים גרה.

רַבִּי בְּרָכְיָה רַבִּי לֵוִי אמר בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לַקִּישׁ, לְפִי שֶׁמָּכְרוּ את יוסף שהיה בְּכוֹרָה הבן הבכור שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף היינו ה' סלעים שבכל סלע ד' דינרים יִהְיֶה כֹּל אֶחָד וְאֶחָד פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף היינו ה' סלעים שנותנים לכהן בפדיון הבן. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אמר לְפִי שֶׁמָּכְרָה בְּכוֹרָה שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְנָפַל לְכֹל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם טִבְעָה טבעה הוא שני דינרים, כי היו שם עשרה אחים לְפִיכָךְ יִהְיֶה כֹּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן שִׁקְלוֹ טִבְעָה חצי סלע שהוא שני דינרים.

זכר למחצית השקל לאחר חורבן בית המקדש

משנה מסכת שקלים פרק ח משנה ח

הַשְּׁקָלִים וְהַבִּכּוּרִים אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אֲבָל מַעֲשַׂר דָּגָן וּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה וְהַבְּכוֹרוֹת, נוֹהֲגִין בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת, בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. הַמַּקְדִּישׁ שְׁקָלִים וּבִכּוּרִים, הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹמֵר בִּכּוּרִים קֹדֶשׁ, אֵינָן קֹדֶשׁ:

מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק כא הלכה ג

וצריכין כל ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר, אלא לשם נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים, משום קולבון, ומשום מתנות לאביונים. ויש שמספיקין לחם ויין, ויש שמספיקין לחם ודגים, מכל מקום לא יפחות משתי מתנות, אפילו חיטין ופולין.

ספר חוקי התורה, בית תלמוד שנה א (מופיע בגנזי הגאונים, בבא בתרא פרק השותפין ולא יחפור, ירושלים תשנ״ה, עמ' רסא)

בהסכמת הגאונים על אודות התורה להכין אותה ולסעדה להרבותה בישראל וביהודה…חק רביעי, לגבות מכל ישראל י״ב פשיטים בשנה לעבודת המדרש, במקום מחצית השקל שהיו אבותינו מביאין לעבודת בית המקדש ולצורך הקרבנות. כן אנחנו חייבין להביא נדבה לעזרת המדרש מדי שנה בשנה לפרנס התלמידים ולפרוע הרבנים והמתרגמנים ולקנות ספרים.

תשובות הגאונים - גאוני מזרח ומערב סימן מ

ובפורים אין קצבה כל שמבקש כל אחד מישראל ליתן יתן מפני שהוא צדקה וצדקה כל אחד ואחד לפי עין יפה שלו נותן מהם שמכריזין במקומכם על השקלים לא יפה הם עושים שקוראין אותם שקלים ונאסרו איסור הנאה.

שולחן ערוך סימן תרצד סעיף א

חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים. הגה: יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר; ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג' (מרדכי ריש פ״ק דיומא); ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי״ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו; ויש ליתן ג' חצאים גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו; ובמדינות אוישטריי״ך יתנו ג' חצי וויינ״ר, שנקראו ג״כ מחצית, וכן לכל מדינה ומדינה; ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה, ויש אומרים שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד ג' מחצית אלו, ואין נוהגין כן.

כמה נותנים?

הבן איש חי, פורסם בספרו "קרן ישועה" מהדורת תשע״ו, עמ' 24 הלכה כב

בענין השקלים, צריך להיזהר לתת חצי מטבע, וזה ה׳קמרי' שהוא גרוש אחד – אינו חצי מטבע.

כף החיים תרצד ס״ק יט-כ

שם הגה. י״א שיש ליתן קודם פורים וכו' כתב זה בשם יש אומרים, לפי שהרמב״ם והטור והש״ע לא הזכירו מזה כלום ומשמע דלא ס״ל, ומכל מקום המנהג כדברי מור״ם ז״ל בהגה כדי לעשות זכר למחצית השקל שהיו נותנין ישראל באדר לעבודת בית המקדש ומבואר הסדר במס' שקלים יעו״ש…ועל כן מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל בשלימות, דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר…ושיעורו שלשה דראה״ם כסף [=9. 6 גרם]…ואם לא נמצא כזה במקומו אז יתן מטבע כסף שיוכל לקנות בו מחצית השקל דהיינו שלשה דראה״ם כסף [=9. 6 גרם]…ואם אין ידו משגת לזה אז יתן מטבע ששמו חצי הנהוג באותו מקום כפי יכולתו יהיה מה שיהיה כיון שאינו אלא לזכר בעלמא.

מאמר מרדכי למועדים וימים (סג, א)

טוב לתת ערך של חצי שקל דהיינו מחיר עשרה גרם כסף ממש עם מע״מ, וצריך לחשב כל שנה לפני פורים את ערך השקלים. ואם יש לו מטבע ממש של כסף - הנה מה טוב. ובדיעבד אפשר לתת מטבע שנקראת חצי כגון 'חצי שקל' של ימינו שלא שווה הרבה אבל יש בה זכר למחצית השקל.

למי נותנים?

הרב חיים פלאג׳י זיע״א, רוח חיים, סימן תרצד, אות ב

ומנהג עירנו איזמיר יע״א בכל שנה ושנה בשבת שקלים מכריזין בבתי כנסיות כי כל יחידי סגולה, זה יתנו, מחצית השקל, ובאחד באדר יוצאין ב' תלמידי חכמים עם שמש הרב הכולל שבעיר וגובים מכל היחידים המחצית השקל ומביאים כל מה שגובים ליד הרב הכולל שבעיר ועושה פדיון מאותן מעות נדבה בעד ובשם כל יחידי העיר, ואחר כך מחלק על ידו לכל התלמידי חכמים הנצרכים שבעיר וקצת לעניים צנועים בעלי כבוד יראי שמים כי כן יעשו שנה בשנה עד ביאת הגואל ואז נקים מצות מחצית השקל ככתוב בתורת משה להקריב קרבנות חובותינו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן בעגלא ובזמן קריב אמן.

כף החיים, תרצד ס״ק כב

ויש מקומות שמניחים פקידים לגבות מחצית השקל מכל בני העיר ואחר כך מאספים אותם יחד ושולחים אותם לחכמי ארץ ישראל, והוא זכר למחצית השקל בזמן הבית שהיו גובין אותן מחוץ לארץ ושולחין לירושלים ת״ו לעבודת בית המקדש. ובארץ ישראל עצמה יש נוהגין לתת אותם לגבאי להוצאות בית הכנסת זכר למקדש, ויש נותנין אותם לתלמידי חכמים הנצרכים בצנעה" עכ״ל.

חזון עובדיה -פורים עמ' קה

מעות הללו שהם זכר למחצית השקל ינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים…

הרב מרדכי אליהו (כתב יד)

הכי טוב לתת כספי מחצית השקל לישיבה או לבית כנסת שרוצים לבנות או לתלמיד חכם.

מתי נותנים?

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרצד

ובמהרי״ל (שם עמ' תכא) כתב דבמנחה של תענית אסתר נוהגין לגבותו כשהולכין לבית הכנסת עכ״ל וכן המנהג ודלא כחידושי אגודה (סוף מס' סופרים) בשם מסכת סופרים (פכ״א ה״ד) שכתב דיש ליתן קודם פרשת זכור עוד כתב בחידושי אגודה (שם) דאל יתנו לשם כפרה אלא יתנו לשם נדבה.

רמ״א סימן תרצד סעיף א

ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי״ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו;

מגן אברהם שם ס״ק א

בליל פורים. ובמדינתנו נותנין בשחרית קודם קריאת המגילה:

כף החיים סימן תרצד ס״ק כה

כשם בהגה. ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה. והיינו ביום התענית כמ״ש בד״מ וכ״כ בסידור הרש״ש ז״ל המנהג ביום התענית קודם מנחה לתת כל יחיד מחצית השקל ליד גבאי יעויין שם. והיינו כדי שיהא צדקה עם התענית לכפר ומשמע דאפי' אם התענית דחוי כגון שחל פורים במו״ש ומתענין יום ה' ג״כ יש ליתנו ביום התענית קודם מנחה כדי לצרפו לתענית ולכפר.

הקונטריס היחיאלי דף לט ע״א סעיף יט

ומצוה מן המובחר, להשתדל לתתו תיכף ומיד אחרי ראש חודש אדר ושמיעתו פרשת שקלים, הואיל והוא זכר למצווה, אשר בזמן הבית היו נותנים שקלים מיום ראש חודש כנזכר במשנה … ולכן מצווה להקדים ככל מאי דאפשר, ואין מחמיצים את המצוות, והזריז נשכר, ולכל הפחות יקדימנה לפרשת זכור. הואיל והטעם, אמרו ז״ל: 'כדי שיקדימו שקליהם לשקלי המן' ובקראינו את פרשת זכור - כבר מתעורר למעלה מעשה עמלק והמן שהוא מזרעו, ובפרט הנוהגים. לקרוא מי כמוך בשבת. זו שאז כל סיפור המן חוגד [חוזר], ונחשב ח״ו שלא הקדים שקליו לשקלי המן, אם עדיין לא נתן, ואפילו שהבאר היטב לעיל הביא משם מוהרי״ל שנהגו לתת שקליהם ליל פורים קודם מנחה, אך זה הוא רק לעת הדחק ולמי שלא השיגה ידו קודם לכן. אבל לכתחילה מצוה מן המובחר להקדים ולשלמן מר״ח אדר, ולא יאוחר עד לפני שבת זכור…

מי צריך לתת?

רמב״ם הלכות שקלים פרק א הלכה ז

הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם, אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם, קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.

ספר מהרי״ל (מנהגים) הלכות פורים אות ד

ואמר מהר״י סג״ל דכל בן עשרים שנה ומעלה חייב במחצית השקל

רמ״א או״ח תרצד, א

ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה.

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרצד

וכתב מהר״י ברי״ן אף מעוברות נותנים ג' מחציות וסימנך זה יתנו כל העובר (שמות ל יג) עכ״ל.

כף החיים תרצד ס״ק כז

ואין חייב ליתנו רק שהוא מבן עשרים וכו'. זהו לדעת הרע״ב (במס' שקלים פ״א) אבל התיו״ט שם כתב שהפוסקים חולקים וסבירא להו דבן י״ג חייב ונשים פטורות יעוין שם. ובהגהות מנהגים כתב דנשים וילדים חייבים ולא ידעתי מנא ליה האי. מגן אברהם סק״ג. ונראה משום דכתיב בשקלים לכפר על נפשותיכם ועל כן נותנים גם בעד הנשים וילדים כדי לכפר על הנפש. ועיין במס' שקלים שם שכתב אעפ״י שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם וכל שכן בזמן הזה שהולכין לצדקה.

האם היו נותנים זכר למחצית השקל בימי מרדכי ואסתר?

שו״ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רצג

וכנראה שכבר אז בימי מרדכי ואסתר נתנו מחצית המטבע לזכר מחצית השקל שהיה נוהג במקדש. וי״ל בדרך אגדה, דמבואר במגילה י״ב ע״א הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, וגם מחצית השקל נתנו אז לצדקה בתורת זכר למקדש בבחי' לפנים, וזה היה חשוב ומקובל מאד קמי שמיא וזכות המצוה הגין בעדם להצילם משקליו של המן.

שו״ת שואל ונשאל חלק ג סימן לב

שאלה מפני מה נוהגים פה אי ג׳רבא ובכל הכפרים והערים הנגררים אחריה, לתת ביום פורים מחצית השקל לקופת הקהל? …וכבר כתבתי בהקדמתי לסה״ק ברית כהונה, דעירנו אי ג׳רבה היא עתיקה מאד, וכמעט הישוב בה קדם לכל הישובים שבכל הערים אשר במחוזנו, כי להשערת מז״ק ז״ל, הישוב פה מאחינו הוא מחרבן בית א', ולהשערת הרב השומר אמת ז״ל הישוב הזה מחרבן בית ב', ע״ש. ואם כן אינו רחוק אם המנהג הזה נמשך דור אחר דור מימי בית א' והלאה, או מימי בית ב' והלאה, למר כדא״ל [כדאית ליה] ולמר כדא״ל.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 9 בפברואר 2023

לפני עיוור

גדרי איסור לפני עיוור

גמרא עבודה זרה ו'.

איבעיא להו (האיסור לשאת ולתת עם עובדי ע״ז לפני החג שלהם) משום הרווחה (שמרוויח בקנייה ומודה לעבודת כוכבים) או משום {ויקרא י״ט: י״ד} ולפני עור לא תתן מכשול (ומקריבה לעבודת כוכבים)?

למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה. אי אמרת משום הרווחה - הא קא מרווח ליה אי אמרת משום עור לא תתן מכשול - הא אית ליה לדידיה

וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר… ת״ל ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול.

הב״ע דקאי בתרי עברי נהרא

שבת ג עמוד א-ב

א״ל רב מתנה לאביי: הא תמני הויין? תרתי סרי הויין! וליטעמיך, שיתסרי הויין! א״ל: הא לא קשיא, בשלמא בבא דרישא אפטור ומותר – לא קתני, אלא בבא דסיפא דפטור אבל אסור – קשיא

תוספות שבת ג'.

בבא דרישא פטור ומותר – וא״ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ״ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ״מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך לפני עור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא… ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית.

משנה שביעית פרק ה משניות ו, ח, ט

אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר…

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ… וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין:

מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם

שולחן ערוך יורה דעה קנא, א

א דְּבָרִים שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָן עֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם. 1) וְאִם קוֹנֶה הַרְבֵּה בְּיַחַד, שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לִסְחוֹרָה, מֻתָּר.

2) וְכֵן אִם אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ אוֹתָם לִדְבָרִים אֲחֵרִים, וְהַיִּשְׂרָאֵל יוֹדֵעַ שֶׁכִּדְבָרָיו כֵּן הוּא, מֻתָּר.

3) וּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים לָהּ, מוֹכְרִים אוֹתָם סְתָם…

4) הָיוּ מְעֹרָבִים דְּבָרִים הַמְיֻחָדִים עִם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים, כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחֹרָה, מוֹכֵר הַכֹּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

5) הגה: וְדַוְקָא לְכֹהֵן (עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) אוֹ לְגּוֹי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיַּקְטִיר הַלְּבוֹנָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲבָל לִסְתָם גּוֹי, שָׁרֵי.

יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאָסוּר לִמְכֹּר לָהֶם דְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לַעֲבוֹדָתָם,

הַיְנוּ 6) דַּוְקָא אִם אֵין לָהֶם אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ אוֹ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם יְכוֹלִים לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם כָּל דָּבָר. (מָרְדְּכַי דפ''ק דע''ז). וְיֵשׁ מַחְמִירִין. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ יַחְמִיר לְעַצְמוֹ. (ר''ן שָׁם וּבְתוֹסָפוֹת וַאֲשֵׁרִ''י והגמ''ר פ''ק דְּשַׁבָּת לְדַעַת הָרַב).

ש״ך שם סק״ו

אבל לפי עניות דעתי דלא פליגי, דכולי עלמא מודים לתוספות בעבודה זרה, דבעובד כוכבים או מומר שרי (= מותר) והתוספות במסכת שבת מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור, וכדכתב הרא״ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שבית דין מצווים להפרישו כל שכן ישראל גדול, מה שאין כן בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו.''

שו״ת כתב סופר יורה דעה סימן פג

וליישב קושי' ש״ך העצומה בסתירת דברי הרא״ש ותוס' ור״י נלפענ״ד דיש לחלק בין הא דפ״ק דשבת לפ״ק דע״ז דבפ״ק דשבת העני המוציא או מניח לידו של הבעה״ב אז היא אתחלת' דעבירה כשמוציא מידו או גמרה כשמניח בידו והוא מסייע קצת בשעת עבירה הגם שאין בסיוע צורך שאפשר בלא״ה מ״מ אסור מדרבנן ודן ולמד זה מדמצווי' לקטן להפרישו כשרואי' שעושה איסור כ״ש שאין לסייע בסוף קצת כשמתחיל או גומר האיסור על ידו, אבל בנותן איסור שלו למומר הגם שידוע שיאכל מ״מ בשעת נתינה עדיין ליכא כאן שום אתחלת' דאיסור ואינו מסייע לו כלום בשעה שעושה האיסור כנ״ל והוא חילוק נכון:

הרב משה שטרנבוך, בספרו תשובות והנהגות (עמ' 358)

התיר לבעל תשובה להזמין אליו את הוריו שאינם שומרי מצוות, למרות החשש שיגיעו אליו ברכב, וזאת משום שכוונתו של בעל התשובה היא להחזיר את הוריו בתשובה, וכשכוונת "המכשיל" היא לטובה, לא נחשב המעשה שלו ל׳מכשול'." (הרב שמחה וייס תחומין יח עמ' 184)

שולחן ערוך אורח חיים קס״ט

לֹא יִתֵּן לֶאֱכֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ.

הגה: וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נוֹתֵן לְעָנִי בְּתוֹרַת צְדָקָה (הר״י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).

דוגמאות מהאחרונים:

האם מותר למכור בגדי הלבשה לא צנועים (יחוה דעת ג סו – דווקא אם יש סיכוי שילבשו אותו מעל או מתחת בגדים מותרים.

האם מותר לבעל מתחם משרדים וחנויות. להשכיר חנויות שיהיו פתוחות בשבת (יביע אומר או״ח ב, טו – הסתמך על הש״ך שבמומר אין איסור לפני עיוור + מהרש״ם שבאוויר דירה אין איסור זה לא נקרא הושטה לנזיר. .)

שידוך לזוג שלא ישמרו טהרת משפחה (נצי״ב משיב דבר ב, לב)

סברא נוספת הביא הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה א, לה), שאם מדובר באדם שאוהב תורה ומצוות, וכאשר לא יתנהגו אליו בצורה יפה זה עלול יגרום לכך שישנא את הדת ושומריה - אי נתינת האוכל וביזויו מהווה מכשול גדול יותר ממצב בו ייתנו לו אוכל ולא יברך. כמו כן, לצורך קירוב רחוקים או במקום של הפסד ממון (עסקה שתתבטל בעקבות כך), התיר הרב משה פיינשטיין (או''ח ה, יג), לתת אוכל לאדם שלא יברך

מרדכי מסכת עבודה זרה פרק לפני אידיהן רמז תשצה

שלא יושיט כו' פסק בסה״ג דאסור ליתן יין נסך למומר דאע״פ שחטא ישראל הוא ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא גם מכאן מוכיח בה״ג דמותר להלוותן בזמן הזה אף על פי שהן נותנין [*מן המעות] תקרובת עבודת כוכבים לשמש ביום חגם לפי שאין נותנים לשמש כל כך שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללות מעובדי כוכבים אחרים אפילו לא היינו מלוים להם

משפחה שבאה לצימר בשבת, ויודע בעל הצימר שהמשפחה הזו מתכוונת ליסוע בשבת לטיול מחוץ למושב.

א. האם מותר להשכיר מלכתחילה את יחידת הדיור?

ב. למושב יש שער שנפתח בשבת, האם הרבש״ץ רשאי לתת למשפחה הזו הרשאה לפתיחת השער דרך הטלפון?

שאלה דומה שנראית מורכבת יותר. משפחה חילונית שבאה ברכב בעצם יום השבת להתארח בשבת אצל משפחה דתית, האם מותר לתת להם הרשאה לפתיחת השער בשבת?

מקורות עיקריים באיסור

רמב״ם ספר המצוות מצווה רצט

''והמצוה הרצ״ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול. ולאו זה אמרו, שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה.''

מה הדין במקרה שבכדי לעבור את העבירה, יצטרך החוטא לטרוח?

אגרות משה או״ח חלק א סימן צח-צט

"ברור שהמטרה אשר לה מזמינים את הילדים, במקרה שעליו משיב הרמ״פ, היא מטרה חיובית, שיש בה אף מצוה. ואעפ״כ בהעדר כל התנאים הנ״ל, נאסרה ההזמנה. יצויין כי הרב משה שטרנבוך, בספרו תשובות והנהגות (עמ' 358) התיר לבעל תשובה להזמין אליו את הוריו שאינם שומרי מצוות, למרות החשש שיגיעו אליו ברכב, וזאת משום שכוונתו של בעל התשובה היא להחזיר את הוריו בתשובה, וכשכוונת "המכשיל" היא לטובה, לא נחשב המעשה שלו ל׳מכשול'." (הרב שמחה וייס תחומין יח עמ' 184)

ראה בספרו של הרב יצחק קופמן, הצבא כהלכה לא, יב - עמ' שג-שד) לגבי המתבקש לכוון נהג בשבת ליעדו או הנחת אוכל לפני אדם שלא יטול ידיו ולא יברך. הרשז״א העלה סברה להיתר, אם בשל ההימנעות עלול אדם להתרחק מהתורה ומהמצוות.

ספק לפני עיוור

תולים להקל

במשניות בשביעית ה, ו הותרה השאלת כלי עבודה למי שהוא חשוד על השביעית, כאשר כלי זה אין מלאכתו מיוחדת לעבירה, אלא הוא מיועד לאיסור ולהיתר גם יחד. כמו״כ מותר לדעת בית הלל למכור פרה לחשוד על השביעית, אע״פ שיתכן שהוא יחרוש בה, "מפני שהוא יכול לשוחטה". לדעת הריטב״א בע״ז טו, ב תולים שהאדם לא יעבור עבירה באמצעות הכלי שניתן לו, אפילו כשהאיסור הוא מדאורייתא, ולכאורה היה מקום לומר שספק דאורייתא לחומרא. לדעתו, עצם הספק משמיט ממעשה הנתינה את הגדרתו כהכשלה. לפי זה היה מקום להתיר את ההזמנה לבית הכנסת באופן שהמכשלה אינה וודאית.

אבל בתוספות-אנשי-שם על המשנה בשביעית, וכן במשנה-ראשונה שם, כתבו שהיתר המשנה קיים רק כשהעבריין יכול היה להשיג את הכלים ממקור אחר, שאז הרי זה כחד עברא דנהרא, והאיסור הוא רק מדרבנן שבו ניתן להקל בספק. אכן פוסקים רבים צידדו בדעת הריטב״א, ולדעתם כל היכא דאיכא למיתלי, תלינן (חתם-סופר יו״ד יט; תשובת פני-יהושע יו״ד סי' ג; עין-יצחק ח״א או״ח סי' יג; אגרות-משה יו״ד ח״א סי' עב ואו״ח ח״ב סי' סב).

שו״ת מנחת שלמה, חלק א, סימן לה.

(ויקרא יט, ד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל

רמב״ם פירוש המשנה תרומות ו, ג

הכלל אצלינו אין שליח לדבר עבירה. והעושה את העבירה בעצמו הוא שמענישין אותו בית דין. והמתעהו ומביא אותו לידי מכשול, או שצוהו על העבירה, או שסייעו עליה באיזה סיוע שהוא, אפילו בדיבור מועט, נענש בידי שמים כפי ערך מה שעשה בסייעו או בהוקישו את חבירו. ואינו מתחייב שום עונש מכל העונשים האמורים בתורה, אבל עובר הוא על מה שאמר ה' "ולפני עור לא תתן מכשול" אם גרם לעבירה. או שעובר על דבר ה' "אל תשת ידך עם רשע" אם סייע לחוטא


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 28 בינואר 2023

טו בשבט בהלכה ובאגדה

ראש השנה לאילן לעניין תרו״מ וערלה

מסכת ראש השנה פרק א משנה א

ארבעה - ראשי שנים הם. באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי – ראש השנה לשנים, ולשמיטין, וליובלות, לנטיעה, ולירקות. באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יד עמוד א

באחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. - מאי קאמר? - הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.

רש״י מסכת ראש השנה דף יד עמוד א

באחד שבט ראש השנה לאילן - ואין תורמין מפירות אילן שחנטו פירותיו קודם לכן על פירות האילן שחנטו לאחר מכאן. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ועדיין רוב תקופת טבת מבחוץ - עדיין רוב התקופה לבוא. מאי קאמר - ועדיין רוב תקופה מבחוץ, כל שכן דכיון דרוב תקופה מבחוץ עדיין לא הגיע זמן החנטה, ולא היה להם לקבוע ראש השנה עד אדר.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ראש השנה פרק א הלכה ב

ר' זעירה רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה, חד אמר: כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחורנה [האחר] אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.

שו״ע יו״ד הל' תרו״מ סימן שלא סעיף קכה

באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות. ובט״ו בשבט, הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד, תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט״ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אח״כ בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין להם מעשר שני. וכן ואם באו לעונת המעשרות קודם ט״ו בשבט של רביעית, אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט״ו בשבט, מתעשרין להבא.

שו״ע יו״ד הלכות ערלה סימן רצד סעיף ד

ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי, ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי. ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ״ד יום, ופעמים שהם יתרים על ג' שנים. כיצד, נטע מקודם ט״ז באב, שנשאר עדיין מ״ד יום עד ר״ח תשרי, כיון שהגיע ר״ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים. ואם נטע ביום ט״ז, ומיום ט״ז ואילך, מונה מראש חדש תשרי הבא ג' שנים שלמים. ולאחר ר״ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות שיחנטו בו קודם ט״ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אף על פי שנגמרים אח״כ. והנחנטים בו מט״ו בשבט של שנה רביעית עד ט״ו בשבט של שנה חמישית, נקראים רבעי. ולאחר ט״ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים.

תענית בט״ו בשבט

מרדכי מסכת ראש השנה רמז תש-תשא

וששאלת צבור שבקשו לגזור תענית בשני וחמישי ושני ופגע בתענית ט״ו בשבט יש לחוש לר״ה ולדחות התענית או לא? כך דעתי נוטה שהתענית נדחה עד השבת האחר ואין קובעין תענית בו ביום שלא מצאנו תענית בר״ה ותנן "ד' ראשי שנים הן".

שו״ע או״ח הלכות תענית סימן תקעב סעיף ג

צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגע בתענית ט״ו בשבט, התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט״ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות; הגה: מיהו אם התחילו להתענות, אין מפסיקין, כמו בראש חדש וחול המועד (ב״י).

תחנון בט״ו בשבט

שו״ע או״ח סימן קלא סעיף ו

נהגו שלא ליפול על פניהם בט״ו באב, ולא בט״ו בשבט, ולא בר״ח, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, וי״א גם במנחה שלפניו, (וכן נוהגין). בפורים, אין נופלים על פניהם (בל״ג בעומר אין נופלין, בעי״כ אין נופלין, וכן בערב ר״ה אפי' שחרית, מנהגים).

מנהגי ט״ו בשבט

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יד עמוד א

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין…

תיקון יששכר, דף כב ע״ב; הובא במגן אברהם (או״ח קלא ס״ק טז)

שבט. . יום ט״ו בו…ראש השנה לאילנות ואין מתענין בו ואין נופלין בו נפילת אפים בתפילה. ונוהגים האשכנזים יצ״ו להרבות בו מיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום.

חמדת ימים, חלק ב שובבי״ם, פרק ג

יום ט״ו בשבט…ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי.

כף החיים קלא ס״ק צז

ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום…וכן יש נוהגין בספרד. ויש שעושין לימוד באותו הלילה דהיינו שלומדים משנה או זוהר המדבר בענין אותו הפרי ואח״כ מברכין עליו ויש ספר מסודר על זה הנקרא ספר פרי עץ הדר.

מועד לכל חי סימן ל סעיפים ז-ח

ז. ליל ט״ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה אחר ברכת המזון חלב חיטים ישביעך כדי שיהיה לו מזונות בריוח, והאשה על הגפן כדכתיב אשתך כגפן פוריה, והבן על הזית, בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, רמון ואגוז לבנותיו על שם כל כבודה בת מלך פנימה, דבש ותפוח לתינוקות על שם תחת התפוח עוררתיך, דבש וחלב תחת לשונך, כמו שכתב כל זה ידיד נפשי בני הגדול הי״ו בספר והוכיח אברהם פרק ל״ד, ושם הביא משם ספר ברכת אליהו דהעיקר הוא ט״ו פירות וביארם שם, ושילמוד בכל פרי פרק אחד ממשניות, והם פיאה שמונה פרקים, בכורים שלשה, ראש השנה ארבעה, והם נגד בריאה יצירה עשיה, וגם שיברך על ריח האתרוג, יעויין שם, והביטה וראה להרב אדני פז סימן קל״א דיהיב טעמא רבה למנהג זה דמרבין בפירות בט״ו בשבט, ועיין בספר חמדת ימים פ״ג משובבי״ם יעויין שם.

ח. רובא דעלמא אינן נוהגין כן אלא קורין בספר "פרי עץ הדר" על הסדר לפי הפירות שיש לו, ויש שאינן נוהגין כלל לסדר פירות, ויש נוהגין דוקא שבעה מיני פירות דנשתבחה בהן ארץ ישראל, (ועיין בספר חמדת ימים פ״ג משובבי״ם), ויש מקומות דאינן לומדים כי אם ט״ו שירים שבתהלים, ונוהגין דהמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט״ו שירים כדי שילמדו בשלחן אביהם ליל ט״ו בשבט.

ט. יזהר הרבה לדקדק באכילת הפירות שלא יהיה בהם ספק תולעת, דמלבד עונשו, הנה במקום שבא לעשות תקון אדרבה מקלקל ביותר, ועיין בספר והוכיח אברהם בתוכחות על עון זה.

י. כשחל ט״ו בשבט ליל שני, מה טוב למי שחננו ה' בעושר, דיעשה חילוק לתלמידי חכמים וצנועים ביום י״ד בשבט לפחות כשחל במוצאי שבת, מפני דיצאו משבת ולית להו כלום כדי לקנות פירותיהם, ועוללים שאלו ואין ידם משגת לקנות ואית להו צערא טפי משאר שנים, ואשרי אדם דיש לו עניים ותלמידי חכמים סביב לשלחנו בלילה הזאת, ויהיה ברכת ה' בכל אשר לו ויזכה לשנים רבות נעימות וטובות אמן, ובספר מעשה הצדקה דף ק״ל ע״א אות מ״ז כתב, דיפריש צ״א פרוטות לצדקה ביום ט״ו בשבט כמנין איל״ן וגימטריא מי״ם עם הכולל, וכמנין אמן, יעויין שם.

מאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק סא סע' ג)

יש נוהגים ללמוד בליל ט״ו בשבט בסדר 'פרי עץ הדר'. ויש נוהגים להרבות בלימוד ענייני מעלת פירות הארץ ומעלת ארץ ישראל הכל כפי הלומדים וכפי הזמן.

להתפלל על אתרוג כשר

בני יששכר מאמרי חודש שבט מאמר ב - ראש השנה לאילנות אות ב

ר״ה לאילן, לא אמר לאילנות כמו באינך, יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט״ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין הש״י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות [רש״י ר״ה יד ב ד״ה הואיל], והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזדמן לו הש״י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפלתו תעשה פירות, וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאילן, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה.

לשון חכמים חלק א סימן לח (בחלק מהמהדורות סימן זה הודפס בסימן לו).

בט״ו בשבט ראש השנה לאילנות על כן טוב ונכון לומר ביום ט״ו בשבט בשחרית פסוקים אלו ובקשה זו וידוע הוא שיש קבלה אצל חכמי אשכנז ז״ל שצריך לבקש ביום ט״ו שבט בפרטות על האתרוג שיזדמן לישראל אתרוג טוב…[עיין שם סדר הבקשה שסידר]

רמזים ודברי אגדה לט״ו בשבט

מקור חיים השלם ח״ד פרק רכט (הגרח״ד הלוי)

ברור שכל חשיבות של יום זה הוא בהתחדשות הטבע שחלה בו לגבי פירות האילן. ולכן נקרא "ראש השנה", ופשוט שמטעם זה הוא יום חגיגי לעובדי אדמה הרואים במו עיניהם התחדשות הטבע במלוא יופיו והדרו. ובתקופה בה חי העם על אדמתו היה יום חג גדול. ודאי הוא ששום יום מראשי שנים הנ״ל אינו יכול להשתוות לא' תשרי, מפני שזה קבעה אותו תורה ליום טוב מקרא קודש, אבל אין הם נופלים בחגיגיותם מבחינתם כר״ה, אף שאינם מקרא קודש.

אמנם א' ניסן וא' אלול לא השאירו שום רושם באומה. לא כן ט״ו בשבט שזכה לכך למרות הגלות. את הסבה לכך יש למצוא בחבוב א״י, שכן דוקא אחרי הגלות גברה ערגת העם למולדתו, ופירותיה זכו ליתר חשיבות ומעלה. וכיון שט״ו בשבט קשור עם פירות אילן, גוף הארץ ממש, זכה להתקדש בתודעת האומה יותר מהיתר.

[הערה 7 - רבים העירו שאין שום משמעות חגיגית לט״ו בשבט, וזה נכון מנקודת ראות גלותית, לעם שאינו חי על אדמתו, והתחדשות הטבע אינה בתחום מחשבותיו היום-יומיים].

ליקוטים מקול צופייך בשלח תשס״ג [הרב מרדכי אליהו זצוק״ל]

'כי האדם עץ השדה' - בימים אלו, אנו נמצאים בערב ט״ו בשבט. וצריכים להבין מהי החשיבות הרבה שנתנו לאילנות וקבעו להם ראש השנה מיוחד? מכיון  שיש באילנות רמזים לאדם, שכן האדם הוא עץ השדה (דברים כ'). ויש אילנות שפירותיו מרובים, ויש שפירותיו מועטים, כך יש אדם ש׳פירותיו' היינו מעשיו הטובים ומצוותיו מרובים, ויש ש׳פירותיו' מועטים והוא אף מלא עוונות, וכן על זה הדרך. והם צומחים רק אם יש להם בשורש לינק מים, כך עם ישראל שורשיהם יצוקים ע״י 'מים', "ואין מים אלא תורה".

ריבוי באכילת מיני פירות בט״ו בשבט - המגן אברהם כותב וז״ל (שם ס״ק טז): "ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס״ב כ״ה)". יש שלוקחים מיני אילנות של שבעת המינים, כגון תאנה ותמר ובזה תם העניין. אבל יש שמרבים בפירות שונים, והמקובלים הוסיפו שיש לקחת ל״ו סוגים שונים, ויש בזה עניין על פי הסוד. כמו כן, ישנם סוגי פירות רבים ושונים, יש שהפרי בפנים מן הקליפה, ויש שהוא מחוץ לגלעין, יש שגרעיניו בפנים ויש שגרעיניו בחוץ. יש פירות שלא כל כך דחוסים אלא חלולים מעט בתוכם, ויש שלא תמצא בהם שום חלל כמו הרימון (וזהו שאומרים בראש השנה שנהיה מלאים מצוות כרימון, ללא שום 'חלל ריק' אלא מלאים ממש). יש שנאכל כולו כמו התאנה, חוץ מעוקצו. ולכל מין וסוג יש רמזים גדולים, ואף רמזים לסוגים השונים של בני האדם.

למלאות את היום בדברי קדושה - יש אנשים שממלאים את יומם בדברים בטלים, ואף יש כאלה מסכנים שהולכים לישון עם מכשיר הטלויזיה דלוק ומכוון עם שעון שמכבהו ומדליקו לפי צורך, ה' ירחם. צריך לדעת באיזה תוכן למלאות את היום, בדברי קדושה ולא בדברים בטלים. גם אמא שצריכה לקום ולפעות לתינוקה באמצע הלילה, לא תשיר לו שירי עגבים ושירים שהומצאו ושאין בהם שום ריח של קדושה, אלא תשיר לו שירי קודש ופזמוני שבת, ואפילו תוכל לשיר לו את קריאת 'שמע ישראל', ולית לן בה.

רמזי האדם באילן - עוד רומזים האילנות לאדם, שכן הם גדלים על כל מים, ואין מים אלא תורה, לומר לך שהאדם צריך להיות במצב שכל 'יניקתו' תהיה ב׳מים', בתורה ובקדושה. וכשם שאי אפשר להתקיים שלשה ימים ללא מים, כך אין ללכת שלשה ימים ללא תורה. האילן צומח לעולם כשראשו למעלה, כך האדם צריך לצמוח כשראשו 'למעלה' (שמים) לרוחניות ולקדושה, ולא חלילה כשראשו 'למטה' (ארץ) לדברים בטלים ובהמיים. וכן האילן נותן פירות, והאדם צריך לתת מפירותיו לאחרים, צריך ללמד תורה ולהשפיע על אחרים בכל יכולתו, ולתמוך בלומדים התורה. ומלבד כל זה, איל״ן הוא שם קדוש.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מצוות מחיית עמלק במשנת הגריד

ו דור שבכל עמלק מ מצוות - דור ב לחמה ע הגרי ב״משנת מלק ד

דב דופק דודי קול, והערכה הגות רי

פרקים הרב במחשבת קלה א הר מפניני שעה ב ב

קמט ה הלוי שבט שו״ת אם עמלק, משורש הם דהגרמנים הגר״א קבלת על שאלתו ובעצם כן בזה״ז לדון אבל להם, קרוב הם בודאי הרעים מעשיהם לפי כי וברכות דידים פ״ג קיי״ל ומואבי עמוני גר לענין כה״ג דהא קשה לבא אותם ומתירים העולם כל ובלבל סנחריב עלה דכבר כ״ח

אה״ע וטור ורא״ש ב״ם ברמ עיין מחלוקת יש מצרי ולענין בקהל, ידוע דאינו פשוט עמלקי לענין וא״כ בזה, ד'. סי' אם צדק, לגרי גרמנים בקבלת פקפוק שום רואה שאיני באופן לדינא ס״ס דיש השכינה, כנפי תחת לחסות וצדק באמת באים אם גם וספק אותם, דמקבלים הרמב״ם של פשוטו חדא להקל, דאם ונהי עמלקי, בכלל הוא לפנינו הבא אם נכונה הנ״ל קבלה

בעמלקי לפנינו מעשה בא הי' לחוש פעם עוד מעיינים היינו ממש ראיתי לא כב' שכ' בנדון אבל לכתחילה, עכ״פ המכילתא לדברי

לחוש. מקום

ועיין ירושת ג ח: נו א רמניה לק עמ של רצו

, עות התשו על ש פניו כפל פורים ל

קפו א קדם הררי

י ת "שו נסים יצחק הרב, ג הטוב ין

י ת "שו נסים יצחק הרב, ד הטוב ין


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 31 בדצמבר 2022

'המתים צריכים כפרה' - קדיש ברכו הפטרה ולימוד תורה לתועלת הנפטרים

המתים צריכים כפרה

דברים פרק כא פסוק ח

כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.

מדרש תנאים לדברים פרק כא פסוק ח

"כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" - אלו החיים. "אֲשֶׁר פָּדִיתָ" - אלו המתים. מגיד שהמתים צריכין כפרה.

[רבינו] בחיי דברים פרק כא

"כַּפֵּר לְעַמְּךָ" דרשו בפסיקתא: אלו החיים שמתכפרין בממונם. "אֲשֶׁר פָּדִיתָ" - אלו המתים שמתכפרין בממון החיים. ולמדנו מזה שההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים שיש להם תועלת למתים, וכל שכן אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו בהיות אוכל הבן פירותיו, והוא הדין לאומר בשבילו קדיש או שום ברכה בבית הכנסת בצבור, וכמו שאמרו באגדה באותו מעשה של רבי עקיבא, וכדאיתא במסכת כלה (כלה רבתי פ״ב).

מעלת קדיש, ברכו והפטרה במדרשים השונים

הערה: לקמן במקורות 4-9 מופיע אותו סיפור ידוע בגרסאות שונות.

תנא דבי אליהו אליהו זוטא (איש שלום) פרשה יז

אמר ר' יוחנן בן זכאי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאתי אדם אחד שהוא מלקט עצים, דברתי לו [דבר] ולא החזיר לי (דבר), ואחר כך בא אלי ואמר לי אני מת ולא חי, אמרתי לו אם מת אתה עצים למה לך, אמר לי רבי האזין לי עד שאומר לך דבר אחד, כשהייתי חי [אני] וחבירי בפלטרי היינו עוסקים, כשבאנו כאן גזרו עלינו גזר דין שריפה, כשאני מלקט עצים שורפין את חברי, וכשהוא מלקט עצים שורפין אותי, אמרתי לו דינכם עד מתי, אמר לי כשבאתי לכאן הנחתי אשתי מעוברת ויודע אני שזכר הוא, בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שנולד עד שיהיה בן חמש שנים, הוליכהו לבית רבו למקרא, בשעה שהוא אומר ברכו את ה' המבורך מעלין אותי מדינה של גיהנם.

מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ב

איבעיא להוא מכפרין עון אבות, או לא, תא שמע דר' עקיבא נפק לההוא אתרא, אשכחיה לההוא גברא דהוה דרי טונא רבה על כתפיה, ולא הוה מצי לסגויי ביה, והוה צוח ומתאנח, אמר ליה מאי עובידתיך, אמר ליה לא שבקנא איסורא דלא עבידנא בההוא עלמא, ועכשיו איכא נטורין עילוון ממונין, ולא שבקין לי דאינוח, אמר ליה ר' עקיבא שבקת ברא, אמר ליה בחייך דלא תשהיין, דדחילנא ממלאכי דמחו לי בפולסי דנורא, ואמרין לי אמאי לא תיתי בפריע, אמר ליה אימא לי מה דקא מנחת, אמר ליה שבקית איתתא מעברתא, אזל ר' עקיבא ועאל בההיא מדינתא, אמר להו אתתיה דפלניא היכא, אמרו לו יעקר זכרו דההוא שחיק עצמות, אמר להו אמאי, אמרו ליה דההוא ליסטיס הוה, ואכל אינשי, ומצער ברייתא, ולא עוד אלא שבא על נערה מאורסה ביום הכפורים, אזל לביתיה אשכח אתתיה מעוברתא, נטרה עד דילדא, אזל מהליה, לכי גדל אוקמיה בבי כנשתא לברוכי בקהלא, לזמן אזל ר' עקיבא לההוא אתרא, איתחזי ליה, אמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

ספר אור זרוע חלק ב - הלכות שבת סימן נ

מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס, לאחר שיאמרו הצבור "אין כאלהינו" עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם. וכמנהגנו מסתברא משום מעשה שהיה דמעשה בר' עקיבה.

מעשה בר' עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין והיה רץ כמרוצת הסוס. גזר עליו ר' עקיבה והעמידו, ואמר לאותו האיש: 'למה אתה עושה עבודה קשה כזאת? , אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך - אני אפדה אותך מידו. ואם עני אתה - אני מעשיר אותך'. אמר לו: 'בבקשה ממך [אל] תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי'. אמר לו: 'מה זה ומה מעשיך?'. אמר לו: 'אותו האיש מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם'. ואמר לו: 'בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו?'. אמר לו: 'גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים'. אמר לו: 'כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה?'. אמר לו: 'בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות, שאותו האיש אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד או יאמר יתגדל ועונין אחריו יהא שמיה רבה מברך - מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות, ואותו איש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת ואינו יודע אם תלד זכר מי מלמדו? ! שאין לאותו האיש אהוב בעולם!'.

באותה שעה קיבל עליו ר' עקיבה לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור. אמר לו: 'מה שמך?'. אמר לו: 'עקיבה'. 'ושום אנתתך?' [=אשתך], אמר לו: 'שושניבא'. 'ושום קרתך?', אמר לו: 'לודקיא'. מיד נצטער ר״ע צער גדול והלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום, שאל עליו, אמרו לו: 'ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע'. שאל על אשתו, אמרו לו: 'ימחה זכרה מן העולם'. שאל על הבן, אמרו: 'הרי ערל הוא אפי' מצות מילה לא עסקנו'.

מיד נטלו ר' עקיבה ומלו והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו מ' יום בתענית, יצתה בת קול ואמרה לו: 'ר' עקיבה לך ולמד לו'. הלך ולמדו תורה וק״ש וי״ח ברכות וברכת המזון והעמידו לפני הקהל ואמר: 'ברכו את ה' המבורך'. וענו הקהל 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'. 'יתגדל יהא שמיה רבא' - באותה שעה מיד התירו המת מן הפרעניות. מיד בא לר' עקיבה בחלום ואמר יהר״מ ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם. מיד פתח ר״ע ואמר יהי שמך ה' לעולם ה' זכרך לדור ודור. וכן מצא מורי ה״ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא, דקטן האומר יתגדל - מציל אביו מן הפורענות.

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת אחרי מות [המתחיל בדף עז עמוד א] – מתורגם לעברית

דָּבָר אַחֵר, (תהלים מא) 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל'. מַה זֶּה דָּל? אָדָם שֶׁיָּמוּת בְּלֹא בָנִים. יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ מִן הָעוֹלָם רְאֵה מָה אָמַר עָלָיו הַפָּסוּק - (משלי יא) 'יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע'. וְאִם נִשְׁאָר לוֹ בֵּן בָּעוֹלָם, אִם יַחֲזִיק בּוֹ אֶחָד וִילַמְּדֶנּוּ תוֹרָה - יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, וּבְיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'. וּבֹא רְאֵה, אָדָם אֶחָד הָלַךְ לְבֵין הָרֵי אֲרָרָט, הוּא וּשְׁנַיִם עִמּוֹ, וְרָאָה גֻמּוֹת וּבְקָעִים שֶׁל אֵשׁ, וְעָשָׁן יוֹצֵא מֵהַגֻּמּוֹת, וְשָׁמַע אִישׁ אֶחָד שֶׁאוֹמֵר וַי! וַי! - אָמַר, וַדַּאי מָקוֹם אֶחָד מִמְּקוֹמוֹת הַגֵּיהִנֹּם כָּאן.

נִרְדַּם וְרָאָה בַּחֲלוֹמוֹ אִישׁ אֶחָד, וְגָדִישׁ זֶה שֶׁל קוֹצִים עַל כְּתֵפָיו, וּשְׁנֵי מְמֻנִּים מֵהַגֵּיהִנֹּם מַכְנִיסִים אֵשׁ תַּחַת הַגָּדִישׁ שֶׁל הַקּוֹצִים, וְנִשְׂרַף, וְהָיָה צוֹעֵק. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים, שְׁלוּחִים מֵהַשּׁוֹפֵט שֶׁל מַעְלָה שֶׁדָּן אוֹתוֹ: אַתָּה עָזַבְתָּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֶת מַלְאָכָיו, שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְאַתָּה עָשִׂיתָ הָרָצוֹן שֶׁל הַקּוֹצִים, שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים, שֶׁהֵם מִצִּדּוֹ שֶׁל סמא''ל וְנָחָשׁ - הַקּוֹצִים יִשְׂרְפוּ אוֹתְךְ.

אָמַר לוֹ אוֹתוֹ יְהוּדִי לְאוֹתוֹ הָרָשָׁע שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם: מִי אַתָּה? אָמַר: יְהוּדִי רָשָׁע אֲנִי, וְהַמְמֻנִּים שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם לֹא מַזְכִּירִים אֶת שְׁמִי, וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים דָּנִים אוֹתִי בַּיּוֹם, וּפַעֲמַיִם בַּלַּיְלָה. אָמַר לוֹ: אֶת שֵׁם מְקוֹמְךְ יָדַעְתָּ? אָמַר לוֹ: הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן. - וְהִשְׁאַרְתָּ בֵּן בָּעוֹלָם? אָמַר, תִּינוֹק הִשְׁאַרְתִּי, וַאֲנִי הָיִיתִי קַצָּב, וּמֵהָרָעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁעָשִׂיתִי בָרִאשׁוֹנָה הָיוּ דָנִים אוֹתִי מִפִּי, וּמֵרַגְלַי וּמִיָּדַי. וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַקְּבָרוֹת אוֹמֵר לִי בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים אוֹתִי: אוֹי לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר! אוֹי לַקַּרְקֶפֶת שֶׁלֹּא הֵנִיחָה תְפִלִּין מֵעוֹלָם! וְאוֹי לַיָּדַיִם שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם! וְאוֹי לָרַגְלַיִם שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם!

בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַלְקִים אוֹתִי מַכּוֹת מַרְדּוּת, אָמַרְתִּי כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. וּבָאָה נִשְׁמָתִי, וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל נִשְׁמָתִי, וְנָתְנוּ כְּתָב אֶחָד מִכָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. וְנִשְׁמָתִי עָשְׂתָה עֵדוּת עִם הַמַּלְאָךְ, וְאָמְרוּ: (דברים יז) 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת'. וְעַל זֶה (מיכה ז) 'מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךְ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךְ'. וּמִי הוּא? זוֹ הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא מְעִידָה עַל אָדָם בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ.

הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ אוֹתוֹ אִישׁ, הָלַךְ לַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְאָמַר לְאִישׁ אֶחָד: רָאִיתָ תִינוֹק שֶׁהוּא בֵּן שֶׁל קַצָּב, שֶׁמֵּת בִּזְמַן פְּלוֹנִי? אָמַר לוֹ: הַתִּינוֹק הַזֶּה שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל עָלָיו, הוּא הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְהוּא רָשָׁע כְּמוֹ אָבִיו. כָּךְ וְכָךְ יִהְיֶה לוֹ, וּלְאָבִיו, וְלַמֵּינֶקֶת שֶׁהֵינִיקָה אוֹתוֹ. הָלַךְ לְבֵית מִדְרָשׁ אֶחָד, שָׁמַע תִּינוֹק שֶׁהָיָה אוֹמֵר, (משלי ב) 'אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְגוֹ'.

הָלַךָ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְרָאָה תִינוֹק שֶׁהָיָה מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. אָמַר לוֹ: בְּנִי, לֵךְ עִמִּי. וְהָלַךְ עִמּוֹ, וְהִלְבִּישׁ אוֹתוֹ, וְנָתַן אוֹתוֹ לְרַב אֶחָד שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה, עַד שֶׁגָּדַל הַתִּינוֹק וְקָרָא. וְעָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁיֹּאמַר הַפְטָרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵּל. עַד שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וְהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, עַד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ רַבִּי.

אוֹתוֹ הָאִישׁ הַמֵּת שֶׁהוּא אֲבִי הַיֶּלֶד, שֶׁהָיוּ דָנִים אוֹתוֹ, בָּא בַּחֲלוֹם לְחָכָם זֶה וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, כְּמוֹ שֶׁנִּחַמְתָּ אוֹתִי, יְנַחֵם אוֹתְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר בְּנִי הַהַפְטָרָה בַּקָּהָל, הִפְקִיעוּ אוֹתִי מִן הַדִּין. בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר לַתְּפִלָּה וְאָמַר קַדִּישׁ, קָרְעוּ לִי גְּזַר הַדִּין מִכֹּל וָכֹל. וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחַכֵּם, נָתְנוּ לִי חֵלֶק בְּגַן עֵדֶן, וְזֶהוּ הַחֵלֶק שֶׁאוֹמְרִים חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הַחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהִכְנִיסוּ אוֹתִי עִם הַצַּדִּיקִים לַיְשִׁיבָה שֶׁלָּהֶם. וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, וְקָרְאוּ לוֹ רַבִּי, עִטְּרוּ אוֹתִי בְּכֶתֶר שֶׁהַצַּדִּיקִים מִתְעַטְּרִים בּוֹ, וְנָתְנוּ לִי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מֵאוֹתוֹ תַעֲנוּג שֶׁנֶּהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים, צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְכָל אִישׁ שֶׁנֶּהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כְּאִלּוּ אָכַל וְשָׁתָה. וּבִשְׁבִילְךְ, רַבִּי, זָכִיתִי לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה. אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה יֵשׁ לְךְ חֵלֶק יוֹתֵר עֶלְיוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְאַשְׁרָיו מִי שֶׁיִּזְכֶּה שֶׁיַּשְׁאִיר בֵּן בָּעוֹלָם.

ספר כלבו סימן קיד

ועל מה שנמצא באגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו אמר לו בני כל זה למה לך אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה אמר לו אין מי שיצילנו אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי, ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חדש גם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין לגיהנם הרשעים ששבתו בשבת ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה וכן יהי רצון.

שו״ת הריב״ש סימן קטו

עוד כתבת ונהגו בספרד לומר קדיש דרבנן מי שמת אביו כל שנת אבלו על ההוא מעשה שראהו לאביו שהיה נדון שהיה פחמי. אותה ההגדה ראיתיה באותה ארץ ואיני זוכרה, וגם מקומה יודיעני האדון לדעת דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

תשובה ההגדה ההיא אינה בגמרא שלנו, ואולי בספרי הרבות או בתנחומא. אבל מצאתי בספר אורחות חיים שחבר החכם רבי אהרן הכהן ז״ל וזה לשונו טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו. כתב הר״ם נ״ע מצוה לומר קדיש על אביו ואמו. אבל אין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד, ואעפ״י שעשתה צואה לומר קדיש בשבילה מ״מ כבוד האב קודם לכבוד האם. ותקנו ז״ל לומר קדיש על מה שנמצא בהגדה פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאן על כתפו. אמר לו בני למה לך, אמר לו רבי כה משפטי כל הימי' להביא באש של גיהנם להיות נדון בה. אמר לו ואין מי שיוכל להצילך מן הצער, אמר לו אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה כן ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י״ב חדש וגם להפטיר בנביא. ויש מתפללין בכל מוצאי שבת תפלת ערבית, לפי שבאות' שעה חוזרין הפושעים לגיהנם ששבתו בשבת ואפשר שיגן עליהן זכות אותה תפלה וכן יהי רצון. עד כאן בספר הנזכר.

פסיקת ההלכה בספרי האחרונים

רמ״א, יורה דעה הלכות אבילות סימן שעו סעיף ד

ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב״ש בשם תנחומא וספרי, ובחיי בשם מסכת כלה, וב״י בשם הזוהר, ובא״ז בשם תנא דבי אליהו רבא); על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י״ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם.

בן איש חי שנה ראשונה פרשת ויחי סעיף יב

כפי דברי רבינו האר״י ז״ל [שער הכוונות דרושי הקדיש מדף יד ע״ג] קדיש דקודם הודו וקודם יוצר ושל אחר העמידה קודם אשרי ושל קודם תפלה לדוד ושל קודם פטום הקטורת, כל חמשה אלו חובה הם ואין הקטן יוכל לאומרם לבדו, אלא צריך גדול להוציא הציבור י״ח. וקדיש שקודם עלינו לשבח שאומרים אחר תנא דבי אליהו זה נקרא קדיש יתום שחז״ל תקנו זה לאומרו היתומים, ואינו מכלל חמשה קדישים הנזכרים שנתקנו לצורך העולמות, אלא זה הקדיש הוא בעולם העשיה שיש בו תועלת לנפטר אם יאמר אותו בנו תוך י״ב חודש וגם בכל יום יארצייט, ויש בו ב' תועליות, הא' להצילו מדין גיהנם והב' להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה, לכך אומרים אותו היתומים תוך י״ב חודש וגם ביום יארצייט בכל שנה ושנה, וכך היה נוהג רבינו האר״י זיע״א לומר קדיש בתרא זה בכל שנה שנפטר בו אביו בין בשחרית בין בערבית וכנזכר בספר הכונות עיין שם.

ומצאתי כתוב בספר כתר מלכות כ״י טוב שיאמר היתום בלחש הן בתוך י״ב חודש הן ביום יארצייט בכל שנה קודם קדיש זה פסוקים מאלפ״א בית״א המתחילים באותיות שם אביו או אמו שאומר קדיש זה בעדם, וכנגד כל אות משמותם יאמר פסוק אחד דוקא בלחש, וערב לי טעמו, וכן ראוי לעשות, דמסתברא מלתא, ואין בזה הפסד.

שו״ת רב פעלים חלק ב - אורח חיים סימן יד

ודע, דאף על גב דקדיש זה אינו קדיש שתקנו חז״ל ליתומים בעבור תועלת המת, כי זה שתקנו חז״ל הוא קדיש שקודם עלינו לשבח, וכמו שכתב בשער הכונות [דף טו ע״ב], מכל מקום נהגו בכל קהילות ישראל דאומרים היתומים כל קדישים שהם חובת ציבור להוציא הציבור ידי חובתם, שבזה יהיה נחת רוח ותועלת לנפש הנפטר, על אשר היתום אומר קדיש להוציא הציבור ידי חובתם, ומצוה זו שהיתום עושה באמירת קדיש להוציא את הצבור ידי חובתם, תגין על נפש הנפטר ויגיע לו תועלת גדולה, ומטעם זה משתדלים היתומים להתפלל תוך י״ב חודש במקום ש״ץ היכא דאפשר, מפני דמצוה זו שהם עושים להוציא הצבור ידי חובתם תגין ותועיל לנפטר, וכמו שכתב הרב חסד לאלפים דף ל״ג [סימן נג אות ז], מצוה להניח לאבל תוך י״ב חודש, או למי שיש לו ייארצייט להתפלל, שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינה של גהינם, עכ״ל.

כף החיים סימן נה ס״ק כ

ופה עיר קדשינו ירושלים ת״ו יש נוהגים לומר היתומים גם קדיש שקודם הודו וקדיש שקודם קוה ושאר כל הקדישים אומרם החזן לבדו, ונ״ל הטעם שנהגו לומר גם ב' קדישים אלו מפני שהם בחינת עליית עולם העשייה שהיא בחינת נפש בעולם היצירה ואפשר שתועיל גם כן לנפש הנפטר.

עוד יוסף חי פרשת ויחי אות ו

ואם תשאל, כיון שקבעו חכמים קדיש בתרא זה בשלוש תפילות לתועלת הנפטר, למה אומר הבן קדישים שנתקנו בתפילות לצורך העולמות? הנה דבר זה הוא מובן לכל משכיל, והינו, כי מאחר שבקדישים אלו שהם לצורך התפילות נכנעים הקליפות, שאין יכולין לעלות בעלית העולמות, על כן, אף על פי שקדישים אלו הם של הציבור – טוב שיהיה היתום הוא שליח ציבור בקדישים אלו לעשות הכנעה לקליפות בהם, וזכות הציבור מסייע אותו לעשות פועל בקדישים אלו להכניע הקליפות, על כן ממילא יהיה לו מזה סיוע גם לענין "קדיש יתמא" שאומר בעבור אביו, שיתגבר בו להכניע הקליפות שלא יקטרגו בעלית הנשמה של אביו ממדרגה למדרגה, או גם כן, אם נידון אביו בגהנם, יהיה לו תועלת בפועל היוצא מן אמירת הקדיש הזה בענין זה לסלקו ממדרגה למדרגה להקל מעליו דין גהנם.

בן איש חי שנה ראשונה פרשת ויחי סעיף יד

כתב הגאון חיד״א בשיורי ברכה (יו״ד סימן שעו ס״ק ח): לפי מה שכתב רבנו האר״י זצ״ל דהקדיש מועיל גם כן להעלות נשמתו, נראה שיאמר קדיש כל י״ב חודש, אלא מפני ההמון יפחית שבוע אחרון, כמו שכתב הרב [שירי] כנסת הגדולה סימן ת״ג, דכיון דחשו שלא יאמרו משפט רשעים בגיהנם י״ב חודש, כל שמחסר מן י״ב חודש -סגי. עד כאן לשונו. ופה עירינו בג׳דאד נהגו בכך, ובסיום י״א חודש עושים לימוד יותר והולכים על הקבר וקורין יום זה "שנה החסרה", ופוסקין אחר זה שבוע אחד בתחלת חודש הי״ב. והגם דהרב ז״ל כתב דפוסקין בשבוע אחרון של חודש י״א, לא אכפת, שזה הכל שוה, וכל זה הוא לפסוק מן הקדישים שאומרים היתומים הן קדיש בתרא הנזכר הן שאר קדישים שמנהג פה עירינו שיאמרו אותם היתומים, אבל קדיש שאחר הלימוד שאומר כל אדם גם הם יאמרו.

שו״ת רב פעלים חלק ג - יורה דעה סימן לב

ומה שכתב רבינו חיד״א ז״ל שיפחות שבוע אחרון מוכרח לפרש כונתו שבוע אחרון של י״א חודש ואין לפרש כונתו על חודש של הי״ב, דהא ודאי סוף הי״ב יותר ראוי ונכון לעשות דבר לתועלת הנפטר כדי להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה, על כן כונתו לומר בשבוע האחרון של י״א חודש, אך המנהג פה עירינו להפסיק שלא לומר קדיש רק בשבוע ראשון של י״ב חודש וסוף י״א חודש קורין אותו שנת החסירה ומחלקים בו מאכל ומעות למנוחת הנפטר כאלו היום נגמר תיקונו ומשפטו ואינו לרשעים שנידונין י״ב חודש שלמים… ומנהג עירינו הוא יותר נכון לעשות לימוד יותר בסוף י״א חודש להראות שנשלמה שנתו ואינו בכלל רשעים דבעו י״ב והם מחסרים אמירת הקדישים בשבוע ראשון של חודש י״ב וזה עדיף טפי.

בן איש חי שנה שניה פרשת תולדות אות כא

אבל בתוך י״ב חודש על אב ואם, תועיל עליית הבן למפטיר יותר טוב מעליית המשלים, וכל שכן אם הוא מפטיר בקרבנות המוספים, וכל שכן אם הוא מפטיר דזכור ופרה, דיש אומרים שהם דאורייתא.

מאמר מרדכי הל' שבת חלק ב פרק לא סעי' נו-נז

נו. עליית קרובו של נפטר ל״מפטיר" מועילה לנשמת הנפטר עד למאוד, ומועילה עליית "מפטיר" יותר מעליית "משלים".

נז. למנהג הספרדים – עולים בשנה הראשונה לפטירת קרוב משפחה ל״מפטיר" דווקא, ובשאר השנים עולים בין ל״מפטיר בין ל״משלים". למנהג האשכנזים – עולים בכל השנים ל״מפטיר".

שו״ת יחוה דעת חלק ו סימן ס

[ויש לציין מה שכתב הגאון רבי יוסף יוזפא בספר יוסף אומץ (עמוד שלא) שתיקון אמירת קדיש וברכו בלבד, זהו רק לעמי הארץ, אבל לימוד תורה מועיל שבעתיים מכל התפלה והקדישים. ואם הבן מחדש חידושי תורה אין ערך גדול יותר מהכבוד שזוכה אביו בישיבה של מעלה. ולכן כל אבל על אב ואם ירבה כל מה שאפשר בלימוד התורה. ע״ש. וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (בצוואה שבסוף הספר), ובשו״ת בית רידב״ז (בצוואה שבסוף הספר). ואכמ״ל].

אמירת "קדיש" לאחר שנת האבל

פלא יועץ – ערך "כיבוד אב ואם"

ועקר הכבוד הוא שיהא מכבדו במותו וכל אשר בכחו למעבד לה ניח נפשא יעשה מדי יום יום לא ישכח, לא כמו רבים מעמי הארץ שאינם זוכרים את אביהם ואמם אלא ביום יאהרציי''ט מעט שאומרים קדיש ונותנים מעט צדקה ולומדים מעט, אוי להם לאבות שמצפים על בניהם שיפדום ויעלום מבאר שחת, שבזה שעושים כמעט לא מעלה ולא מוריד, והלואי שלא יהא מוריד מה שעושים רבים מעמי הארץ, שאומרים הקדיש במרוצה וכן ברכות ההפטרה, ושגיאות מי יבין, עד שברכותיהם לבטלה, וכן כשרוצים להתפלל בצבור עד שחוששני שבמקום ''ענג'' לאביהם גורמים ''נגע'' חס ושלום.

והנה כי כן ראוי לבן יכבד אב שיהא מכיר את מקומו ולא יסמך על עצמו לומר קדישים והפטרות ותפלות עד שילך אצל חכם תחלה ויבדקנו, ואם לאו בר הכי הוא, יותר טוב שישכר איזה תלמיד חכם שילמד ויאמר קדישים ויתפלל עבור מנוחת אביו ואמו. ולא יעשה כן בשנים עשר חדש ויום שנים עשר חדש ואחר כך ינוח ויעמד לגורלו, ולמחש בעי, ומה גם שאמירת קדישים אינו כדי להציל מענש בלבד, אלא גם כן גורם עלוי לנפש המת. הנה כי כן ראוי לבן שכל ימי חייו תהא דיוקנו של אביו חקוקה בפניו וידמה כאלו צועק מרה מתוך אש להבה ואומר, בני ידידי, חנוני חנוני, הצילו מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא) ואף אם חושב שאביו צדיק גמור ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאלו נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו בעבור תברכהו נפשו, ולכן לא יגרע אפלו יום אחד כל ימי חייו מלומר קדיש ולתן צדקה עבור נפש הוריו. ומה טוב שיהא שגור בפיו לומר מדי יום יום:

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן כָּל מַעֲשֶׂה הַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה וְיִהְיֶה הַכֹּל לִזְכוּת וְלִמְנוּחַת וּלְעִלּוּי נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל אֲבִי וְאִמִּי וְחָמִי וַחֲמוֹתִי וְכוּ'. יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים".

ובזה ישא ברכה מאת ה' ומנפש הוריו.

חסד לאלפים סימן נו

והנה מכלל תועלת הקדיש שמועיל הרבה לעילוי נפש הוריו, אשר מטעם זה כתבו משם האר״י ז״ל שראוי לומר קדיש אף בשבת ויום טוב ואף לאחר שנים עשר חודש, שאין תועלת הקדיש להציל נפש המת מגיהנם לבד, אלא אף גם זאת גורם לו לעלות במעלות אל המנוחה ואל הנחלה. הנה כי כן ראוי לאיש הירא ורך הלבב לצוות את בניו שישתדלו לומר איזה קדיש בכל יום תמיד כל הימים, כי מי זה ערב אל לבו שלא יהא נידון לאחר שנים עשר חודש, בפרט בדור יתום כזה, ונהי שאמרו חז״ל (עדיות פ״ב משנה י) "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש", כבר גילו למהרח״ו ז״ל (עי' שער הגלגולים הקדמה כב) שזהו לאחר שסובל כמה שנים עונשים קשים ומרים חוץ לגיהנם. וגם שהשנים עשר חודש הוא משפט קשה ואחר כך הוא יותר קל. ועל כן למיחש בעי. ומה גם לפי דברי האר״י ז״ל הנאמרים באמת שמועיל נמי לעילוי נפש הוריו גבוה מעל גבוה.

עוד יוסף חי פרשת ויחי אות ו

ודע כי מה שתקנו לומר קדיש בתרא זה בתורת חובה לאומרו היתום ביום יארצייט דוקא ולא תקנו לאומרו היתום בכל ימות השנה בכל ימי חייו, היינו מפני כי ביום יארצייט מוכרח וברור הדבר שיש לנפש עליה ממדרגה למדרגה, ועל כן הוא צריך ביום זה לעשות הכנעה לקליפות והחיצונים, אבל בשאר ימות השנה אינו מוכרח שיהיה עליה לנפש בכל יום אלא אפשר פעם אחת בשבוע או ב' פעמים בחודש או פעם אחת ברגל או פעם אחת בשנה, מה שאין כן יום יארצייט שהוא יום הפטירה מוכרח וברור שיהיה לו עליה ולכן אותו היום נקבע אמירת הקדיש חובה על היתום.

שו״ת הרב הראשי תשמ״ט-תשמ״ט סימן רכ

שאלה: לרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב הגאון מרדכי אליהו שליט״א…בבית הכנסת בו אני מתפלל, נוהגים כל היתומים לומר קדיש על ישראל לאחר תפילת ערבית ומוסף של שבת וכן במוצאי שבת. היתומים קוראים את הקדיש אף לאחר שנת האבל. ברצוני לשאול את כבודו - האם מותר לי בכל שבת ושבת לקרוא אתם את הקדיש אף לאחר שנת האבל?

בברכת מועדים לשמחה, מ. א. - טבריה

תשובה: …אפשר בהחלט לומר קדיש עם שאר היתומים אף לאחר שנת האבל. ויש שנהגו אחר שנת האבל לומר קדיש לפחות פעם אחת ביום. כמובן שאין הדבר הכרחי, ובודאי לא חובה, ואין בזה נפקא מינא לגבי יום חול או שבת…

כשאין יתום – מי יאמר קדיש?

ספר אור זרוע חלק ב - הלכות שבת סימן נ

מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס, לאחר שיאמרו הצבור "אין כאלהינו" עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם. וכמנהגנו מסתברא משום מעשה שהיה דמעשה בר' עקיבה.

ספר תשב״ץ קטן סימן תכה

ומתענה בכל שנה יום שמת בו אביו ואמו. ואומר קדיש לאמו בחיי אביו. אבל מהר״ם ז״ל אומר שאין אומרים קדיש לאם בחיי אביו אף על פי שאמו עשאה לו צואה לומר לה קדיש אם אביו מקפיד כי כבוד האב קודם לכבוד האם. [ומיהו נהגו העולם לומר לעולם קדיש אפילו בחיי האב. ע״כ]:

שו״ת מהרי״ל סימן סד

ומה שכתבת במקום שאין יתום אם יתבטל קדיש יתום, חלילה וחס, אלא לעולם [אחר] הדרשות והפסוקים חייבין להקדיש כמו שכתב המיימוני בהדיא אפילו קדיש דרבנן היו אומרים אלא שנתבטל דלא רגילי בהו אינשי, ומ״מ אינו חובה ותקנתא דרבנן כמו הני קדישי' דתפלה דבמה מדליקין וכל הני גופייהו לאו תקנתא דרבנן נינהו אלא מנהג. והא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש או להתפלל במוצאי שבתות, דאדרבה שפיר קעבדו וקורת רוח למתים בהארכת ברכו במוצאי שבת כמו שכתב הא״ז, מיהו אם אביו ואמו מקפידין ישמע להם כמו שכתוב בתשב״ץ ושלום הקטון הלוי.

רמ״א או״ח קלב סעיף ב

ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם; ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב״ץ ותשובת מהרי״ל סי' ס״ד);

בן איש חי שנה ראשונה פרשת ויגש אות טז

פה עירנו יע״א מנהגם לומר כל הקדישים שבתפילה, וגם קדיש ברכו שאחר ישתבח - האנשים שאומרים קדיש בעד המתים שלהם, וכמה צער יש בזה על קלקולים המתהוים מדבר זה כי יש בהם בורים ועמי ארצות הרבה אשר אין מבינים להוציא ידי חובה את הציבור, ועוד ממהרים הרבה בקריאת הקדיש ומדלגים תיבות ממש, מה אענה ומה אומר על קלקולים המתהוים מדבר זה שלא נתנו להכתב, ותהילות לאל קודם כמה שנים עשיתי מנהג חדש פה עירנו שבשבת ויו״ט אומר החזן את קדיש ברכו, כי מקדמת דנא המנהג היה לומר החזן את קדיש זה רק בראש השנה וביום הכפורים, ותהילות לאל נתיישב המנהג הזה בשבתות וימים טובים, ואף על פי שהקהל היה קשה עליהם הדבר הזה בלבבם, כי חושבים באמירתם הקדיש הזה מחיים את המתים, עם כל זה שתקו וקבלו את הדבר הזה בעזרת ה' יתברך והוייא הצלה פורתא, אבל בקדיש ברכו שבחול לא שיניתי כלום ונשארו עד עתה אומרים זה הקדיש אותם שאומרים הקדישים על המתים שלהם בתוך שנתם ושבוע יארצייט.

שו״ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן ב

סעיף ג' הכונה באמירת קדיש יתום - לכל הדברות ולכל האמירות הדבר ברור כשמש שאין כל הדברים הללו אמורים אלא למכוונים באמירת הקדיש למה שמוציאים בפיהם, ורגש של קודש שלהבת יה הטמונים בקרב לבבם מתפרצים החוצה באמרם תפילה זו, אשר כולה אומרת קדושה ותהלה לאלקי ישראל מלך כל העולם ומנהיגו ומצפים להתגדלות והתקדשות שמו יתברך בעולם לתקן עולם במלכות שדי, ממזרח שמש ועד מבואו יקדישו את שמו ויקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו.

מנקודת השקפה זו מובן מאליו כי טעות גדולה היא בידיהם של החושבים כי אמירת הקדיש בלי שום כונת הלב והתפעלות נפשית היא סגולה להעלות נפש המתים ולהמית את החיים ולכן במות עליהם אחד מקרוביהם רצים לומר קדישים הרבה בלי שום כונה ושום מחשבה, ממש כמגבב דברים, איש איש יקום ממקומו וימהר לבטא בשפתיו את הקדיש וערבוביא גדולה תהיה בביהכנ״ס הקולות יתערבו זה בזה, זה מקדים וזה מאחר, והעונים יתבלבלו, ולא יוכלו לשמוע את הקדיש היטב ולא לענות אמן, ואלה ידמו בנפשם באמירת קדיש חטופה זאת כבר פועל פעולתה הסגולתית ולפי מספר הקדישים שיאמרו כן תרבינה מספר המעלות אשר יעלו את הוריהם, ולעומת זה בבוא המקרה לפניהם לומר קדיש בחיי הוריהם יפחדו וירעדו כאילו הקדיש הוא מסוגל להמית נפשות ולקטוף את הוריהם מן החיים ולכן יברחו מאמירת הקדיש כבורח מן הדליקה, לא אכחד כי אמנם בתשו' הריב״ש סי' קט״ו כתב דאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד וכ״כ רמ״א באו״ח בסי' קל״ב ואפי' מי שיש לו או״א יכולים לאמרו אם אין או״א מקפידים משמע דבמקפידים לא! אבל ברור הוא לדעתי שלא אמרו זאת אלא באמירת קדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אעפ״י שהם אינם שלוחי צבור דבזה כיון דהאב מקפיד לא הותר לבן לקפוץ ללא צורך ולומר קדיש כיון דאדרבא גדול העונה, אבל במי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש״ץ, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב ואסור לו לאב להקפיד על זה, שכל התורה במצוותיה ותפילותיה היא מקור חיים, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, וחלילה חלילה להסכים לדעות אלה, ההופכים את התפילה והשבח להקב״ה, ומין סגולה להעלות מתים ממדרגתם, ולהמית את החיים.

ברם זכור אותו האיש לטובה הרה״ג עט״ר אבא מארי הודי והדרי אשר לא מנעני מעולם להיות ש״ץ לקרוא את ההפטרה ולומר קדיש יתום בחייו ואדרבא זה היה כל חפצו ורצונו להעבירני לפני הבימה, להיות ש״ץ ולומר כל הקדישים מאז הייתי לבר מצוה! (לאסוני הגדול נתיתמתי ממנו באותה השנה שנהייתי לבר מצוה).

שו״ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן כו

(ד) וראיתי בשו״ת משפטי עוזיאל (חאו״ח סי' ב ס״ג), שהביא מ״ש הריב״ש (סי' קטו) שאין לומר קדיש על אמו כשאביו מקפיד. וכ״כ הרמ״א באו״ח (סי' קלב) שאפי' מי שיש לו אב ואם יכול לו' קדיש יתום אם אינם מקפידים, ומשמע דבמקפידים לא. וכתב על זה, אבל ברור הוא לע״ד דה״ד בקדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אף שאינם שלוחי צבור. אבל ש״צ שנזדמן לפניו לומר קדיש, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש, אסור להמנע מאמירת הקדיש משום קפידת האב, ואסור לו לאב להקפיד על זה. וחלילה להסכים לדעות אלה שהופכים את התפלה והשבח להקב״ה למין סגולה להעלות מתים ממדרגתם ולהמית את החיים. עכת״ד.

ויש להעיר על זה ממה שכתב המשנ״ב (סי' קלב ס״ק יא), דבקדיש יתום דוקא כשהוא משער שלא יקפידו הוריו על זה יכול לאמרו, אבל להתפלל לפני העמוד או לפרוס על שמע אין לו לחוש כלל פן יקפידו על זה. ע״כ. ומוכח דבמקפידים להדיא אין לו לעבור על דבריהם. ומה שכתב בשו״ת אבן השוהם (סי' כ), שאע״פ שמי שיש לו אב ואם אינו אומר קדיש יתום, מכל מקום יכול לומר קדיש דרבנן אחר הלימוד בחבורה, דהוי כקדיש שבתפלה שיכול לאמרו גם מי שיש לו אב ואם, ושאני קדיש בתרא שתיקנוהו ליתומים מש״ה אינו אומר. עיין שם. י״ל דהתם מיירי בסתם, דבקדיש יתום מסתמא מקפידים, אבל בשאר קדישים מסתמא אין מקפידים. וכמ״ש המשנ״ב הנ״ל. אבל במקפידים להדיא גם בשאר קדישים נראה שישמע לאביו ואמו. וכן מצאתי בשו״ת משיב דברים (סי' ריב) שפירש כן ד' האבן השוהם הנ״ל. ע״ש. וע״ע בשו״ת לבושי מרדכי מהדורא בתרא (סי' רב״ע). ע״ש. וכן נ״ל עיקר לדינא שכל שאביו ואמו בחיים ומקפידים עליו אף בקדיש דרבנן הויא קפידתם קפידא, הואיל ואין רגילות לאמרו כי אם מי שאין לו הורים בחיים. ואף על פי שגדלה מאד מעלת אמירת הקדיש אחר אגדה. וכמ״ש בסוטה (מט) דעלמא קאים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה /רבא/ דאגדתא. (וכן הוא להעוסקים במשנה וגמרא בהלכתא וטעמא דעדיפא מאגדתא. וכמ״ש בשו״ת בית יהודה עייאש (חאו״ח סי' לא). וע' במג״א (סי' נד סק״ג) ובברכ״י (סי' נה סק״א). ע״ש.) מ״מ אם נמנע מאמירת הקדיש מחמת איזה טעם שהוא אין כל עבירה בזה. שהרי מעשים בכל יום בישיבות הגדולות שאין מדקדקים תמיד לומר קדיש כשמפסיקים מלימודם. ועוד שהרי אפשר לקיים מצוה חשובה זו ע״י אחרים שאין להם הורים, או שהוריהם אינם מקפידים על כך. אבל זה שיודע שהוריו מקפידים, עליו לכבד רצונם ולהשאר בשב ואל תעשה. וע״ע בשו״ת גבעת פינחס (סי' ג). ע״ש. וכן ראיתי לרבים וגדולים בתורה שנמנעים לומר קדיש שלאחר קריאת התורה כשהוריהם בחיים. ואף על פי שנוהגים אצלינו (הספרדים) שהעולה עליית משלים אומר קדיש, (ולא כמנהג אשכנז שהש״צ אומרו), הם נמנעים מזה והש״צ אומר קדיש במקומם. ואם גם להש״צ יש הורים בחיים עומד איש אחד מן הקהל ואומר קדיש. ונלע״ד שיש להם על מה שיסמוכו. והרי הוא כמבואר. וע' בשו״ת אגודת אזוב מדברי (חאו״ח סי' ז) דמדינא אין הקדיש שאחר קריאת התורה שייך לא להש״צ ולא להקורא כי אם להאבלים. ע״ש. וע' בשו״ת קרית חנה דוד ח״ב (חיו״ד סי' לג). ודו״ק.

ירחון "יתד המאיר" טבת תשע״ג, גליון מס' 131 – סימן תקסט, תשובה מכתב יד של הגר״ע יוסף

לכבוד מרן רשכבה״ג רבינו עובדיה יוסף שליט״א. . בענין קדיש על ישראל שלפני "הודו" וקדיש "יהא שלמא" שלפני "קוה", האם רק היתום יכול לאומרו או שבגוונא שאין יתום צריך החזן לאומרו אף שלא קיבל רשות מהוריו מאחר דקדישים אלו הם חלק מתיקוני התפילה והעולמות? והנה מנהג העולם כיום שאם אין יתום שיאמר קדיש "יהא שלמא" שלפני "קוה", או "על ישראל" שלפני "הודו" ולפני "עלינו" - מדלגים עליהם הקהל. אלא שבבא״ח (ויחי, יב) ובכה״ח (סימן נה סוק ס״ק כ) כתבו דיש חלוק בין הקדישים הנ״ל ודוקא קדיש שלפני עלינו אינו חלק מתיקון העולמות [ומשמע שאם אין יתום א״צ הש״צ לאומרו] אבל קדיש שלפני "הודו" ולפני "קוה" יש לו להש״ץ לאומרם בכל גוונא. האם אכן כך יש להורות לרבים הלכה למעשה?

תשובה הגר״ע יוסף: צריך החזן לומר כל הקדישים, שכולם הם מתקנת התפילה, ואין לדלג עליהם בשום אופן.

יארצייט – מהו?

שו״ת רב פעלים חלק ד - סוד ישרים סימן טז

שאלה…ילמדנו מה משמעות יאר-צייט שקורין ליום הפטירה ושכרו כפול מן השמים.

ועל שאלה הב' ששאלת לבאר לך משמעות יאר-צייט שקורין ליום הפטירה דע כי מתחלה הייתי חושב כי אותיות אלו הם ראשי תיבות ועשיתי להם נוטריקון אך אחר כך ראיתי להגאון מנשה בן ישראל בספרו נשמת חיים שהוא ספר קדמון קצת שכתב שם (בפרק כז) וז״ל ובעל לויה לדרך בדף כ״ב כתב יערב נא שיחי עליך מה העירוני רעיוני לתרץ על חכמי ישראל שמרננים על המנהג שיש בארצותינו לומר קדיש ביום שמת בו אב ואם שקורין בלשון אשכנז יאר-צייט מידי שנה בשנה וכו' ע״ש נמצא תיבות אלו של יאר-צייט הם בלשון אשכנז אשר משמעותם על יום הפטירה ועי' בלבוש (סי' קל״ג ס״א) שכתב וז״ל ואם אירע לאדם באותו השבת יום מיתת אב או אם שקורין יאר-צייט וכו' עיין שם.

בן איש חי שנה ראשונה פרשת ויחי סעיף יד

ודע כי משמעות יארצייט הוא יום הפטירה בלשון אשכנז, וגם הספרדים הורגלו לקרוא אותו בשם זה בספריהם, ואין בזה ראשי תיבות או רמז אחר כמו שחושבין העולם.

שו״ת רב פעלים חלק ד - סוד ישרים סימן יז

שאלה מעיר רנגון יע״א אחד יש לו עשרים שנה משנפטר אם הבן צריך לעשות לו יארצייט [יום זכרון] כנהוג בקדיש וצדקה והדלקת נר ולימוד למנוחתו. או אם די לו מה שעשה לו עד עשרים שנה.

תשובה יום יאר-צייט אין לו גבול בשנים ואפילו אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת אביו או אמו צריך לעשות כל ימי חייו יום יאר-צייט למנוחת אביו או אמו כנהוג בענין קדיש ונר וצדקה ולימוד כפי יכלתו מפני כי נפש האדם אף על פי שנפטרה מהעולם הזה וניצולה מכל עונש ונכנסה לגן עדן אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים ויש נשמה שאפילו עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה ועולה במשך השנים עליה אחר עליה עד שתגיע לתכלית המעלה הראויה לה. וכבר מצינו שהעיד רבינו מהרח״ו ז״ל על רבינו האר״י ז״ל שהיה עושה יום יאר-צייט לאביו לומר קדיש בשביל עילוי לאביו אעפ״י שבאותו זמן שראהו מוהרח״ו ז״ל היה יותר משלשים שנה משנפטר אביו כי אביו נפטר בהיותו קטן וכנז' בעמק המלך, וידוע כי אביו של רבינו האר״י ז״ל היה צדיק וחסיד גדול ונגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ועם כל זה כל ימיו של רבינו האר״י ז״ל היה נוהג כמנהג של יום יאר-צייט בשביל אביו והיינו טעמא בשביל העילוי שיתעלה מדרגה למדרגה נמצא אין גבול לזה אלא כל ימיו של הבן צריך לנהוג ביום יאר-צייט למנוחת אביו.

וגם דע כי מלבד העילוי שיהיה לנפש האדם אחר שנכנס לגן עדן בהדרגות מדרגה אחר מדרגה הנה עוד יהיה לנפשו דין ומשפט בכל פעם שתעלה מדרגה למדרגה וכמ״ש רבינו מוהרח״ו ז״ל בס' הכוונות (דף עד ע״ד) … וא״כ תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפילו אחר מאה שנים ויותר.

עוד יוסף חי פרשת ויחי אות ו

ודע כי מה שתקנו לומר קדיש בתרא זה בתורת חובה לאומרו היתום ביום יארצייט דוקא ולא תקנו לאומרו היתום בכל ימות השנה בכל ימי חייו, היינו מפני כי ביום יארצייט מוכרח וברור הדבר שיש לנפש עליה ממדרגה למדרגה, ועל כן הוא צריך ביום זה לעשות הכנעה לקליפות והחיצונים, אבל בשאר ימות השנה אינו מוכרח שיהיה עליה לנפש בכל יום אלא אפשר פעם אחת בשבוע או ב' פעמים בחודש או פעם אחת ברגל או פעם אחת בשנה, מה שאין כן יום יארצייט שהוא יום הפטירה מוכרח וברור שיהיה לו עליה ולכן אותו היום נקבע אמירת הקדיש חובה על היתום.

קדיש ביום האזכרה או כבר משבת שלפני?

בן איש חי שנה ראשונה פרשת ויחי סעיף יד

גם יש מנהג פה עירינו שאם חל יום יארצייט באמצע השבוע מתחילין היתומים לומר הקדישים מליל שבת הקודם, דהיינו מתפילת ערבית של שבת עד סוף מנחה של יום יארצייט. ואם חל יום יארצייט ביום שבת, מתחילין מערבית של שבת הקודם ואומרים כל השבוע עד סוף שבת שניה שהוא יום יארצייט. ומנהג זה הובא בשלמי ציבור דף ק״ץ ע״ב. אבל מספר הכונות נראה להדיא שלא היה רבינו האר״י ז״ל אומר קדיש על אביו אלא רק ביום אחד של יארצייט בלילה וביום.

שלמי צבור, שלמי יחיד סימן ז, דף קץ ע״ב

ואנכי הצעיר קבלתי לומר קדיש בשבת שלפני השבוע שחל להיות יום מיתת אביו ואמו בה, לפי שעיקר העליה של הנשמות העולות מדריגה אחר מדריגה הוא בשבת שלפניהן כמו שאמרו בזוהר.

שלמי ציבור, חלבי השלמים סעיף לב, דף י ע״ב

ואני שמעתי מהרב המקובל האלהי כמה״ר יעקב ווילנא ז״ל דכשיהיה יום שמת בו אביו ואמו באיזה יום מימי השבוע צריך לומר קדיש בשבת הקודם על פי אלה הדברים שכתב הרב ז״ל שהקדיש הוא תועלת להעלותו בגן עדן עצמו ממדרגה למדרגה ובשבת הוא עליית הנשמות.

שו״ת רב פעלים חלק ג - יורה דעה סימן לב

ואשר שאלת על מנהג מי שיש לו יארצייט שיתחיל לומר קדיש מיום שבת אם יש למנהג זה גילוי בפוסקים, תשובה. מנהג זה הביאו בשלמי ציבור דף ק״ץ ע״ב …ומזה נהגו העולם לעשות כן, אך ודאי אין למנהג זה טעם חזק ע״פ דברי רבינו האר״י ז״ל, יען כי רבינו מהרח״ו ז״ל העיד שרבינו האר״י ז״ל היה אומר קדיש בתרא בכל שנה ביום שנפטר בו אביו ונמצא לא היה אומר קדיש אלא רק ביום יארצייט ממש בלבד אך כיון דנהגו העולם על פי דבריו של הרב שלמי ציבור להתחיל בקדיש מן יום שבת - ראוי לעשות כן אפילו מי שהוא מקובל ומתנהג ע״פ דברי רבינו האר״י ז״ל בכל ענייניו כי איכא בזה כבוד לאביו ואמו משום מנהג העולם.

ועל ששאלת אם חל יום יארצייט בשבת, דע כי מנהג עירינו בגדא׳ד אם חל יום יארצייט בשבת מתחילין לומר קדיש מיום שבת שקדם לשבת זה, ונמצאו אומרים הקדישים בשתי שבתות ובימות החול שביניהם, וההתחלה היא מן קדיש ברכו של ערבית דשבת וזה פשוט, והשי״ת יאיר עינינו באור תורתו אכי״ר.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 8 בדצמבר 2022

וישלח - חזק ביותר

ה' הדפס וישלח

אשתי הייתה השבוע בהולנד אצל הוריה, יצאה יום אחד לקנות משהו בעיר. היא פגשה חברה, יהודייה לא דתייה מימי הילדות, ודיברו על נושאים מגוונים — ממונדיאל דרך פוליטיקה ועד עיסוק ומשמעות החיים. לפני שנפרדו (שמה כולם בעננים) שאלה החברה אותה לשלום: ״ואיישתי, כמה ילדים יש לך? ״ היא אמרה: חמישה. ואז הגיעה התגובה שהפילה את הכסא: ״חמישה? ברצינות? ילדים — זה לא אקולוגי. ״

זה לא סוד שעם השנים ממוצע גיל הנישואין עולה, והתרבות הפוסט-מודרנית מתפשטת. ממוצע הילודה יורד — גרמניה: 1. 4 לאישה — מה שאומר שהאוכלוסייה קטנה. מוסד המשפחה בפני אתגר, הקריירה מאפילה על המשפחה, ועוד נקודות שמעמידות את המשפחה בפני אתגר.

בפרשה שלנו, יעקב ועשיו נפגשים אחרי 22 שנה — מפגש טעון של נתק מוחלט. מעניין שאפילו במרכזו אחד הפסוקים המרגשים בתורה: ״וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. ״ אבל המפגש ביניהם הוא מפגש של תרבויות. בצד אחד עשיו ניצב בקומה זקופה עם 400 חיילים מאומנים, ובצד השני יעקב מגיע לאיטו עם נשיו וילדיו.

עשיו מופתע מהפער ושואל: ״וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ? ״ — כלומר: מה אתה עושה פה עם הילדים שלך? הם שייכים לכאן? הכסף, הכוח, הכבוד — הם ה״מאבק הכולל״ של העולם הזה. אצל עשיו ילדים הם פוטנציאל של כוח, מפוזרים — ״אלוף קנז, אלוף געתם״ — טכני ומחריד. וכמו שכותב רש״י: היחס אל המשפחה שבא מלמד, כלתו אשת ענה, ואיילת אהליבמה יצאת מביניהם שניהם — זוועה.

יעקב עומד מול עשו ומאות לוחמיו, ובקול בוטח מגלה להם את הסוד: ״הילדים והאישה הם הכוח שלי. אבל לעולם לא תבינו, שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בעולם. הם הסיבה שאני יוצא מכאן ולכאן חוזר. ואין ממני חזק ומאושר בבית. ״ לא החניתות יעזרו, לא גם הפיתויים של עושר וכבוד וכיבוש.

הייתה פעם פרסומת יפה — נתנו לשישה גברים להרים משקולות בחדרים נפרדים. כל פעם הוסיפו חמישה קילוגרם. עד שלא הצליחו יותר. הוסיפו עוד. ואז פתאום הכניסו את המשפחה שלהם — האישה, הילדים. הגבר הצליח להרים 10 קילו יותר! ״וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים״ — אבל מופתע.

יעקב חי, בנו של הבן, דורש את הפסוק: ״וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם״ — רש״י כותב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. רבי יעקב בספר ציצים ופרחים אומר שכל השלמות הייתה כך בשביל הזיווג והילדים שלשמם יצא.

״שלם בגופו״ — כדבר חז״ל: ״מאן דלא נסיב איתתא פלג גופא אתקרי״ — גמרא בבא מציעא. יעקב שנשא נעשה שלם גופו. ״שלם בממונו״ — שנאמר ״וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ״, הברכה אינה מצויה אלא בשביל אשתו של אדם. ״שלם בתורתו״ — הרי אמרו חז״ל: השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה. לכן כשיצא יעקב מארץ ישראל לא היה שלם בשלושה אלו, ומעתה בחזרתו אחר נישואיו נשלם בגופו, בממונו ובתורתו.

קולטים? זה! להיות יעקב — השפע כל מגיע מהמשפחה. שם נמצאת השמחה.

[סיפור — צלם שאמר לחתן ״תחייך״, והחתן ענה: ״אבל זה חיוך של רווקות — עצוב. ״]

[סיפור — אב ובן שמתו מחובקים בהרי ההימלאיה כשנפלו. הקרבה הזאת יוצאת מצוק ואינסטינקט מדהים. ]

אבל עזבו את ההימלאיה, בואו נדבר קודם על הג׳ימייל ועל העבודה ועל שאר הדברים שאנחנו ששותים את הזמן היקר הזה שאמור להיות מוקדש לילדים. בשיחה בעוד שמונה בערב נשאבו לנו עוד דקות יקרות שלא יחזרו — ומגלה שהתינוק הקטן מרים את העיניים האדומות ומחכה שאתייחס אליו, או אבל התחיל ללכת, או המתבגרת שכבר טרקה את הדלת. את זה פספסתי, כי הייתי עסוק בדיוק בלהציל את העולם גם.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ועל ידי זה // מזמור לתודה // מקהלות עם // ניגון ויז'ניץ - להקת מזמור שיר

צפייה ביוטיוב ערוץ: להקת מזמור שיר נשלח על ידי: לירן ושרית טל מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות