הארות לחנוכה ממשנת הגריד

סולוב הגרי״ד ממשנת לחנוכה הארות

ערך: הרב אבינדב אבוקרט יצ׳יק

**הארה לנר ראשון — ״ועל הנסים״ ו״הנרות הללו״**

שאלה מפורסמת היא מדוע איננו מזכירים את פך השמן בתפילת ״על הנסים״. הרי זהו עיקרו של חנוכה, וכיצד הוא נעדר מהתפילה? בפרט, לאחר ההדלקה אנחנו מזכירים דווקא את עניין ההדלקה ברחבה — מה ההבדל בין המקרים?

נס הוא דבר מובן והגיוני, אלא שאינו מצוי ומגיע באופן בלתי צפוי בהנהגה אלוקית, כמו חולה שהבריא באופן שאין הדעת יכולה לתפוס מעל הטבע. לעומתו, פלא הוא דבר צפוי. בברכות המזון ובברכת ההודאה אנחנו מודעים על הנסים הגשמיים — הטובות המיוחדות שממלאות את חיינו בהשגחה אלוקית. אבל איננו יכולים להודות על דברים טבעיים ורוחניים כמו פך השמן שהספיק לימים רבים, כשאנו מזכירים אותו רק ברמז — ״על הנסים״ ו״על הנפלאות״.

[פ״ר א קעט ע]

**הארה לנר שני — ״ועל המלחמות״**

בתפילת ״על הנסים״ אנחנו מודים על חלק מהניסים — ״על המלחמות״. מה טיבה של ההודאה על המלחמות עצמה?

ההודאה היא גם על המלחמות עצמן, כיוון שעל ידי הצרה עצמה נוצרה כבר בזמן הצרה ההזדמנות לגאולה שבאה לאחריה. ממנה יצא ביטחון מלא — ועל כך הוא אומר שירה.

מהיבט זה מתבהרת מחלוקת בית שמאי ובית הלל בימי החנוכה במהלך ימי החנוכה במספר הנרות. בית שמאי פוחתים את מספר הנרות, סימן לתחושה הראשונית שהנרות מספרים. אבל בית הלל מוסיפים במספר הנרות, כיוון שכל יום שעובר ממחיש את הצרה הגדולה שבה היה האדם שרוי — ככל שהצרה מוחשית יותר, ככל שנזקי המלחמה מתבהרים יותר, כך הולכת וגוברת תחושת ההודאה.

[פ״ר א קעט ע]

**הארה לנר שלישי — ״כהן גדול חשמונאי ובניו״**

האם החשמונאים שהשתייכו למשפחת כהונה רשאים היו לנהל מלחמה ולתפוס את המלכות? רמב״ן למשל סובר שהחלטה זו היתה חטא ולכן נענשו. לעומתו, רמב״ם רואה בעובדה שהיו כהנים את שורש ההצלחה שלהם במאבק ביוונים, משום שהמאבק ביוונים לא היה שליטה צבאית או מדינית — הוא היה מאבק רוחני. לפיכך, דווקא העובדה שהיו כהנים — מי שירש את השלטון היווני — היא ביטוי עמוק בכולו של האחריות הידועה לניצחון במאבק. ומכוחה פעלו הכהנים לשמור על משמרת הקודש, והגדולות הן פעולותיהם.

[פ״ר דב ע: ליקוטי תורה על הפרשיות, הרב]

**הארה לנר רביעי — ״להשכיח תורתך״**

ראוי לציין שאנחנו גם שייכים לחנוכה כשבית המקדש חרב. תמיהה רבה מעלה הניצחון המדיני של החשמונאים, ומשפחת בית חשמונאי בזמן החורבן הלכה והתפוררה עם השנים בהתייוונות ונישואי תערובת. אם כן, מדוע בניגוד לאלו שלא היו להם ימים טובים רבים באותה תקופה, ימי החנוכה בטלו מן העולם?

חנוכה אינו מציין את הניסים שהיו במקדש, משום שאלו שייכים ל״ימים ההם״ ואינם רלוונטיים כבר בחורבן הבית. עיקר עניינו של חנוכה הוא ״בזמן הזה״ — שמירת המקדש הטהור והטהורה וההלכה הצרופה. לשאלת הריבונות, בלי קשר, אלו הובילו למרד החשמונאים בימים ההם. ממילא, המאבק הדתי-רוחני הזה רלוונטי לכל הדורות, כולל אלו שאין בהם מקדש ואלו שמתמודדים עם אימפריה יוונית.

[פ״ר הת ע: שו״ת, חנוכה העומדת לעד]

**הארה לנר חמישי — ״מסרת גיבורים ביד טמאים״**

אחד הניסים המופלאים שהותיר חנוכה הוא שהחשמונאים הצליחו לשמור על טהרתו של כולו העם. נכון, בכולו העם היו כתות שונות, מתייוונים ותחילתה של כפירה. אבל ככלל, עם ישראל כולו שמר על טהרתו הרוחנית, ועבודת המקדש חודשה והשתקמה. אין זה מובן מאליו שעם שלם מתחזק רוחנית ושב אל המקדש לאחר שהתרחק ממנו.

בכך, החשמונאים הצליחו לטהר מחדש לא רק את מה שהתרחק מהמקדש, אלא גם את העם כולו. הם לא ניצחו את הרע במעשיהם, אלא הצליחו לטהר אותו, להעלות אותו ולתקן אותו — ממש כאילו הטומאה נמסרה בידם, והם עשו לה טהרה מיוחדת.

[פ״ר הת ע: שו״ת, חנוכה של עולמה נסת ה]

**הארה לנר שישי — ״ובניך ביתך לדבר אור״**

בנוסח ״על הנסים״ בחנוכה בא זכרון רצוף של החשמונאים שפעלו לנצח את המלחמה ולטהר את המקדש. הוא מתאר את פעולתם, מתאר אותם בתיאורים רבים ומייחס להם את האירועים במלואם. בניגוד לזאת, בנוסח לפורים המגילה מזכיר את גיבורי המגילה רק כתיאור-זמן ״בימי מרדכי ואסתר״. דומה להגדה של פסח שבה משה רבנו לא נזכר, ובני ישראל לא עשו כל דבר מיוחד ואפילו לא מלך לאלוקים ולא לנס שהוא כלשהו.

ההבדל הוא במהות — בפורים ופסח, הקב״ה מנהל את כולו המאבק ורק משתמש בבני האדם. אבל בהצלחה רוחנית, כמו במאבק נגד גזירות ה׳, דווקא ה׳ מזמין את האדם ליטול חלק בנס. בחנוכה, ההצלחה הצבאית המיוחדת היא הישג של בונו של עולם, אבל הישג הרוחני הוא באחריות האדם — ולכן עליו לקחת יוזמה שתיזקף לזכותו.

[פ״ר הת ע: שו״ת, ימים קבועים]

**הארה לנר שביעי — ״והדליקו נרות בחצרות קדשך״**

חז״ל מלמדים אותנו שכאשר ישראל זכו, היתה המנורה דולקת כל היום — ההדלקה הבלתי פוסקת באה לבטא את הבחירה בעם ישראל, כזו שאין לה הפסקה ואינה משתנה לעולם. היוונים נלחמו נגד העיקרון הזה, כאילו ביקשו להפסיק את הדלקת המנורה ולהראות שהבחירה בעם ישראל איננה תקפה יותר. אז הגיע נס פך השמן, בצורה עוצמתית יותר — הנר שלא הפסיק דלוק הראה שהבחירה בעם ישראל לא נפסקה מעולם. הגם שבדרך הטבע זמנו נגמר — הראה שהעם הנבחר ימשיך להתקיים, גם נגד המוסכמות הטבעיות.

דוגמה נאה לכך הוא מראה הסנה — הקב״ה מראה בו דבר שבוער ללא הפסקה ואין ממנו להנות. הוא ממחיש שהבחירה בעם ישראל אינה פוסקת, לא משנה מה מצבו הרוחני וכמה.

[פ״ר: ליקוטי הנהגות, הרב ני]

**הארה לנר שמיני — ״ולשמך הגדול סלה״**

אם מעיינים בחז״ל מוצאים אנו מקורות קדומים מאוד עד כדי אמירתו, כדי תוך אמירת ״הנרות הללו״ עד לאחר הדלקת הנרות לאחר הברכה הראשונה. מדוע זכה נוסח זה לחשיבות רבה כל כך?

בכל מקום שיש פרסום ניסא, יש גם אמירה — בארבע כוסות וסיפור, אנחנו קוראים את כל ההגדה. בפורים אנחנו קוראים במגילה. אבל מה יהיה בחנוכה? זאת הסיבה שחכמים תיקנו לומר נוסח מיוחד של פרסום הנס. ״הנרות הללו״ איננו פיוט סתם אלא בעל חשיבות מעכבת שמהותה היא ההדלקה עצמה — ולכן נאמר סמוך לה ואפילו במהלכה.

[פ״ר: ליקוטי הנהגות, הרב נפש]

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תפילה לנשים - מורחב

חובת תפילה לנשים

משנה ברכות ג ג: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין, וְחַיָּבִין בִּתְפִלָּה וּבִמְזוּזָה, וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן.

גמרא: בתפילה. דרחמי נינהו. מהו דתימא הואיל וכתיב בה ״ערב ובקר וצהרים״ כמצות עשה שהזמן גרמא דמי, קמ״ל.

ירושלמי שם: וחייבין בתפילה — כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו.

רבנו יונה שם: ואע״פ שהתפלה יש לה זמן קבוע, אפילו הכי, כיוון שאמרו: הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו — כמצווה שאין הזמן גרמא דיינינן לה [= דנים אותה], ולפיכך נשים חייבות. אי נמי, מפני שהיא רחמים.

רבנו יונה אגרת התשובה עט: תהא אשה זהירה להתפלל ערב ובקר וצהרים ובסוף תפלתה יהא עיקר תחנוניה על בניה ובנותיה שיהיו ירא שמים ושיהיו בנים מצליחין בתורה.

רמב״ם הל׳ תפילה א א: מצוות עשה להתפלל בכל יום… שנאמר: ׳ולעבדו בכל לבבכם׳, אמרו חכמים: ׳אי זו היא עבודה שבלב — זו תפלה׳. ואין מניין התפלות מן התורה, ואין משנה [= נוסח] התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה׳ על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו.

שו״ת יחוה דעת חלק ג סימן ז: הנוסחא בגמרא שלפנינו היא: חייבים בתפלה, מאי טעמא, משום דרחמי נינהו. אולם הרמב״ם גורס כנוסחת רבו הרי״ף: מאי טעמא, משום דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא.

רמב״ן השגות על ספה״מ: כל עניין התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידת חסד הבורא עלינו, ששומע ועונה בכל קוראינו אליו, ועיקר הכתוב ׳ולעבדו בכל לבבכם׳, מצות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתעלה בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה שלמה לשמו ובאין הרהור רע, לא שיעשה המצוה בלי כוונה, או על הספק אולי יש בהם תועלת… ומה שדרשו בספרי: ׳ולעובדו — זה תלמוד, דבר אחר, זו תפילה׳, אסמכתא היא [רמז בלבד ולא דרשה עיקרית], או לומר שמכלל העבודה שנלמד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות… וזה כעניין הכתוב ׳וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה׳ אלוקיכם׳, והיא מצוה על צרה שתבוא על הציבור לזעוק לפניו בתפילה ובתרועה.

שו״ע סימן קו: נָשִׁים וַעֲבָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁפְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע חַיָּבִים בִּתְפִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא.

בית יוסף אורח חיים סימן קו: ומפרש טעמא בגמרא משום דתפילה רחמי נינהו ופירש רש״י וחייבים בתפילה דתפילה רחמי היא ומדרבנן ותיקנוה אף לנשים ולחינוך קטנים.

מגן אברהם שם ס״ק ב: מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי׳ מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר.

משנה ברורה שם ס״ק ד: כ״ז לדעת הרמב״ם שרק זמני התפלה הם מדברי סופרים, אבל עיקר מצות תפלה היא מן התורה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה אלא שאין לה נוסח ידוע מן התורה ויכול להתפלל בכל נוסח שירצה ובכל עת שירצה ומשהתפלל פ״א ביום או בלילה יצא י״ח מן התורה… אבל דעת הרמב״ן שעיקר מצות תפלה היא מדברי סופרים שהם אנשי כה״ג שתיקנו י״ח ברכות על הסדר להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות ואע״פ שהוא מ״ע שהזמן גרמא. אעפ״כ חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים הואיל ותפלה היא בקשת רחמים. וכן עיקר. על כן יש להזהיר לנשים שיתפללו י״ח, ונכון ג״כ שיקבלו עליהן עול מלכות שמים דהיינו שיאמרו עכ״פ שמע ישראל… וכ״ז לענין שחרית ומנחה אבל תפלת ערבית שהוא רשות אע״פ שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה מ״מ הנשים לא קבלו עליהם ורובן אין מתפללין ערבית.

ברכות לא: אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה (שמואל א א, יג) ׳וחנה היא מדברת על לבה׳ מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו, ׳רק שפתיה נעות׳ מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, ׳וקולה לא ישמע׳ מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו, ׳ויחשבה עלי לשכורה׳ מכאן ששכור אסור להתפלל.

שו״ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן קכא: ועכ״פ יש סמך גדול לנשים בזמה״ז שאינן בגדר ימוד את עצמו שיכול לכוון, וכסתמא דלשון הרמ״א בסימן ק״א ס״א והאידנא אין חוזרין משום חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון עיין שם, וק״ו לנשים דטרידי טובא ורשות בעליהם עליהם והטף תלויים בהם, לזה נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות, ורק כשימודו בעצמן שיכולים לכוון עכ״פ לפי האפשרות, ולפענ״ד זה אמת. ומשום זה עתה י״ל, שבשבת ויו״ט דלא טרידי כל כך, נהגו להתפלל וזה טעם נכון.

שו״ת יחוה דעת חלק ג סימן ז: ומרן השלחן ערוך פסק כדברי הרי״ף והרמב״ם וסיעתם, שנשים חייבות בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ולפי זה נראה שאין הנשים חייבות להתפלל אלא רק תפלה אחת ביום… יש להוסיף עוד, שהרי הנוסח שתיקנו לנו עזרא הסופר ובית דינו בתפלה שמונה עשרה, כולל רזין טמירין, וסודות נפלאים, והכל נתקן ברוח הקודש. ולכן מה טוב ומה נעים שהנשים יתפללו גם כן תפלת שמונה עשרה כפי שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה.

הכוזרי מאמר ג אות ה: ונמצא שאין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כצפצוף הזרזיר והתוכי, אלא כל מילה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מידמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים. והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת התפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דף מקורות בשר כשר וחלק

בשר כשר/חלק

תלמוד בבלי מסכת חולין דף מו עמוד ב

ואמר רבא: הני תרתי אוני דסריכן להדדי - לית להו בדיקה. ולא אמרן אלא שלא כסדרן, אבל כסדרן - היינו רביתייהו.

רש״י מסכת חולין דף מו עמוד ב

לית להו בדיקותא - שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גלייר״א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואף על פי שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר.

שלא כסדרן - כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה.

היינו רביתייהו - זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה.

תוספות מסכת חולין דף מו עמוד ב

היינו רביתייהו - על פירוש הקונטרס דפירש דהסירכא מחמת נקב היא באה קשה לר״י דאמאי כסדרן כשרה נהי דאינה נמשכת לכאן ולכאן לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום אף על פי שאין הקרום דבוק למקום אחר ואי הוה אמרינן הא דכסדרן כשרה היינו במקום שסמוכות האונות זו לזו דחברתה מגינה על הנקב אם כן בחנם הוה מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן אם היה חילוק אפילו כסדרן ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולה שרגילה הסירכא לבא שם בלא נקב הוה ניחא אבל ר״ח פירש רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כלומר היינו דרך רביעתו והיה נראה לפרש דרגילה הסירכא לבא בכל מקום בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל מיני משקה והא דטרפה שלא כסדרן היינו משום שסופה להתפרק וחשיב כנקובה כיון שסופה לנקב.

רא״ש מסכת חולין פרק ג סימן יד

וא״ת כיון דאין סירכא באה בלא נקב כדפרישית וכן מוכח נמי לקמן (דף מח א) גבי רב נחמיה בדיק לה בפשורי דקאמר אבל הכא אי האי אינקיב טריפה אי האי אינקיב טריפה אלמא אין סירכא באה אם לא שניקב תחלה. א״כ מאי נפקא מינה במה שהקרום סותם את הנקב הא אמרינן (דף מז ב) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. וי״ל דהא דאמרינן דאינו קרום היינו בנקב שאין רגילות להעלות קרום כגון שלא כסדרן. ואם לפעמים יעלה קרום סופו ליפסק. אבל כסדרן רגילות להעלות קרום לפי ששוכבות זו אצל זו וגם אינו נפסק ואף על גב דאסיקנא דאין סירכא בלא נקב נהיגי להתיר סירכא תלויה לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה. לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו. אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב. וכיוצא בזה נמצא בתשובת הגאונים. פעם אחת נכנסו מר רב צדוק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידיהם אצל מר יעקב גאון ואמרו לו שמענו עליך שאתה מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר. אמר להם ח״ו לא כך אני מתיר אלא לפעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות ולאונות ולעינוניתא דוורדא והתרתי לאחוז הקנה ולנענע את הריאה שלשה וארבעה פעמים יפה יפה אם תנתק הסירכא מאיליה אני מכשירה. אבל לפרק ביד לא התרתי. והסכימו כל בני הישיבה והורו כן לכל ישראל. וכן נוהגין בארץ אשכנז דכל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה אמרינן דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשירה. והסירכא אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת. ויש מן הגדולים שאומרים דהא דמכשירין כסדרן דהיינו דוקא ע״י נפיחה. ומדקדקין מהא דקאמר גבי שלא כסדרן לית להו בדיקותא מכלל דכסדרן מתכשרי בבדיקה. ורב האי גאון ז״ל כתב דלא בעינן בדיקה וכן מוכיח הלשון דקאמר היינו רביתייהו.

בית יוסף יורה דעה סימן לט אות יג ד״ה ודע שהרשב״א

ודע שהרשב״א (בתו״ה ב״ב ש״ג ארוך לד: קצר לה.) לא הזכיר סברת מר יעקב ואפשר לומר שלא בא לחלוק אלא על הממעכין אבל על המנענעים או על המכשירים בסירכא הניתקת על ידי הכנסת יד הטבח לא חלק והכי משמע מדברי רבינו ירוחם (שם קכד סוף ע״ג) שכתב וסירכא אין לה שיעור אפילו כחוט השערה וכן כתב הרמב״ם (פי״א ה״ח) וכל הממעך סירכא ביד כאילו מאכיל טרפות לישראל וכן כתב ר״ת וכן הסכימו גדולי האחרונים עכ״ל הרי שהוא מסכים לסברת הרשב״א וגם כן מסכים לסברת מר יעקב שכתבה (שם קכד.) ולא נחלק עליה וכתב (שם קכג סוף ע״ד) שכמו כן המתפרקים בהכנסת יד הטבח אינם סירכות אלא מלחות הריאה וכן נהגו באשכנז וברוב מקומות עכ״ל וכן נראה מדברי הכל בו (סי' קא עב:) שכתב ורשאי הבודק למשמש בסירכא הרבה שמא ריר בעלמא הוא ונימוח במשמושו ובלבד שיזהר לעשות בנחת שלא יעקור אותה והרשב״א כתב כל הנוהג כן כאילו מאכיל טרפות לישראל ואחר כך כתב סברת מר יעקב וכתב דברי ר״י הלבן ודברי רבינו שמחה מויטר״י שכתבתי בסמוך משמע דסבירא ליה דלא פליגי אהדדי. אבל מדברי מה״ר דוד בן יחייא ז״ל (הלכות טרפות סוף פ״ג) שכתבתי בסמוך (נז. ד״ה מר יעקב גאון) נראה שהרשב״א לא סבירא ליה לדמר יעקב שהרי כתב שדברי מר יעקב הם פשרה שלא להתיר לגמרי כדברי הממעכים ושלא לאסור לגמרי כדברי הרשב״א וכן נראה מדברי רבינו שהרשב״א חולק אדמר יעקב וכן נראה מדקדוק דברי הרשב״א שאסר המיעוך מפני שזה לא שמענו מחכמים בשום מקום והאי טעמא שייך בנענוע ומיהו יש לדחוק דכיון דשמיע לן מהגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הוה ליה כאילו כתוב בגמרא וכתב הרשב״א בתשובה (ח״א סימן דש) על המיעוך זה אחד מהדברים שצריכין אתם להתרחק ממנו הרבה ואנו גערנו הרבה במי שעושה כן ואם יעשה אחד בינינו כזה אחר התראה נסלק אותו עכ״ל

שולחן ערוך יורה דעה הלכות טריפות סימן לט סעיף א

אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם, חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סרכא (ריב״ש ור״י ן' חביב וע״פ); וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה, ישכנו נחש. (קהלת י, ח). הגה: ונהגו גם כן לנפוח כל ריאה, אפילו לית בה ריעותא, (ש״ד סימן צ״ב ובדיקות וע״פ); ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היתה בה סרכא עוברת על ידי משמוש, וכן עיקר (רמב״ם פי״א מרדכי וע״פ).

שולחן ערוך יורה דעה הלכות טריפות סימן לט סעיף י

כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות טריפות סימן לט סעיף יג

יש מי שאומר שהבודק יכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים, ואם נתפרקה שום סרכא כשמכניס הבודק ידו, מוציא הריאה לחוץ ובודקה, אם היא סרכא ימצא ראשה בריאה או בדופן; ואם לאו, רירא היא וכשרה; ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים. הגה: ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם, ואומרים שסרכא אם ימעך אדם בה כל היום לא תנתק ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל; ואומרים שאינו סרכא אלא ריר בעלמא (מהרי״ו וכל בו), ואף ע״פ שהוא קולא גדולה כבר נהגו כל בני מדינות אלו ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מה שיסמוכו; ומכל מקום צריך להיות הבודק ירא אלהים שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח. ויש מקומות שאין נוהגין למעך ולמשמש בסרכות הורדא אם נסרכה למקום אחר, וכל מקום שתסרך טריפה (כך שמע וכן נראה מלשון הר״ד ן' חייא שבב״י); ויש מקומות שנהגו להקל גם בזה, ולי נראה כסברא הראשונה שלא למעך בורדא ובכל סרכות שהם שלא כסדרן, מאחר שסרכא שלא כסדרן טריפה מוזכר בגמרא ואין חולק עליו, אין לסמוך אדברי מקילין בענין המעוך והמשמושים (וכ״מ מלשון מהרי״ו שאין חלוק); אבל המנהג בעירנו למשמש ולמעך בכל הסרכות, ואין חילוק בין סרכא לסרכא; ונכון לחוש למה שכתבתי, אם לא בהפסד מרובה. עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים (מצא כתוב) ועגלים הרכים, ולא למעך בהם כלל, כי יש קבלה בזה להטריף כי הסרכא עדיין רכה ומתנתקת על ידי מיעוך.

ש״ך יורה דעה סימן לט ס״ק לג

ויש מתירין כו'. וז״ל מהרש״ל פא״ט סימן כ״ה והמנהג בכל אשכנז למעך הסרכות באצבעות אף שהרשב״א כתב שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל, כך הוא לפי דעתו אבל לא שמעתי אינו ראיה ודברי מתירין אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם ובדבריהם כי מושג בשכל וחוש שכך היא כו' וכן מאחר שכתב הרא״ש שנוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא ניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק הריאה אמרי' דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשרה והסירכא אם ימעך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא מתחזקת עכ״ל אלמא שאם מנתק בכך שהיא כשרה אכן שמעתי שמקצת קהלות שאינם בני תורה לוקחים סמרטוט עבה וממעכים בה בודאי אנשים כאלו מאכילים טריפות לישראל להדיא וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ״כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט עכ״ל מהרש״ל וכדברי הרא״ש כתב ג״כ רבינו ירוחם וז״ל וכמו כן המתפרקים בהכנסת יד הטבח אינן סרכות אלא לחות הריאה וכן נהגו באשכנז וברוב המקומות כו' ובודאי כן היא כי כל סרכא שניתקת כשמכניס הטבח ידו בנחת ריר הוא ומלחות הריאה הוא וכשרה כי הסרכא אם יפרוק אותה כל היום באצבעותיו הרי היא יותר הולכת ומתחזקת עכ״ל ועוד הביא בב״י פוסקים המקילים בזה ע״ש:

כרתי סימן לט ס״ק יג

בלי רפיון ידים. הרבה אזהרות כתבו אחרונים, אבל בעו״ה לשוא עשו עט סופר, כי אמת אם ימעכו, אם היא סרכה כל היום לא יתבטל ויפסיק. אבל הם ממעכים והולכים עד שנעשה הסירכא כחוש ואז דוחין באצבע עד שנפסק, ואחר כך מפרקינן הסרכא מן הריאה, ועל זה מכשירין. והרגישו בזה חכמי דור הוותיקין בפראג, והיה רעש גדול עם השוחטים, ובעו״ה גברה החנופה, אשר מקצת חכמים החניפו, וגברו על ידי השררה מבלי למחות בדבר שנהגו בו היתר מימים קדמונים, ומחותני הגאון מהו' יעקב בק' אובן היה מן התומכים ידיהם של שוחטים, ואחר כך הדפיס אותו בספרו חלק שני משבות יעקב סימן ס', והודה כי הפרצה משונה, וכתב וכי חכמי ישראל העלימו עין ח״ו, רק לא היה סיפוק בידם למחות, מהרסייך וכו' (ישעיה מ״ט, י״ז), כי רבים חכמים החזיקו בידם, על כן תיפוק תורה ויצא בעו״ה משפט מעוקל. ועל כל פנים הירא ורך לבב בפראג לא אכל משחיטה שהיה בו חשש סירכה, וכן כל איש הירא וחרד לדבר ה' ימנע מלאכול, כי בנפשו הוא, כי שקר האומרים שממעכים הסירכא והיא כל היום לא תנתק, אשריכם תושבי ק״ק המבורג שכל הבשר הוא מבהמה שלא נמעכו ויערב ויבושם לכם:

שו״ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן ג

נשאלתי מאדם ירא שמים, בהיות שלפי מנהגינו בארצנו הקדושה אין אנו אוכלים מבשר בהמה אלא אם כן הוא בשר חלק (גלאט), בלי חשש סירכות כלל, וכדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, והנה הוזמן לסעודת מצוה שעורך אחד ממשפחתו, שקונה סתם בשר כשר מן השוק, אם רשאי לאכול שם מפני כבוד משפחה מבלי לחקור אם הבשר חלק, או לא.

א. פתח דברי יאיר להודיע בקיצור נמרץ חומר הענין, כי בעוה״ר כמעט שנשתכח הדבר גם מאנשים החרדים לדבר ה', והמדקדקים במצות, ואילו כאן מחוסר ידיעה פשתה המספחת לאכול סתם בשר כשר, שהוא בחזקת שהוכשר ע״י מיעוך ומשמוש הסירכות או קילוף בצפורן וכיו״ב, ואינם נזהרים לדרוש מהקצב אך ורק בשר שחתום עליו חלק או גלאט, וכגון דא מצוה רבה לאודועי, ובפרט לדידן הספרדים ועדות המזרח דנקטינן בתר שפולי גלימיה דמרן ז״ל, שכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. וכו.

ובאמת שהיה מן הדין שעכ״פ בא״י שמרן הב״י הוא מרא דאתרא, וגם האשכנזים בדורות הקודמים נהגו בזה כדבריו, כמ״ש השל״ה הנ״ל, להמשיך גם בדורות אלו באיסור זה למנוע מיעוך ומשמוש, ומכ״ש קילוף בצפורן וכיו״ב. ואפילו בעיר שרוב תושביה כיום אשכנזים, כל שתושביה נהגו מתחלה להחמיר, קמא קמא דמטי להו מארצות אשכנז עליו לנהוג כמנהג א״י, וכמ״ש מרן בשו״ת אבקת רוכל (סי' ריב), שעיר שבאו לדור בה ספרדים ואשכנזים, והספרדים היו מרובים על האשכנזים, והיה על האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר, מאחר שאין דעתם לחזור, וכן עשו, הגם שאח״כ נתרבו האשכנזים על הספרדים, צריכים האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים גם להקל, לפי שהאשכנזים הראשונים בטלו לגבי הספרדים אשר קדמו להם, והוו להו כאילו כולהו ספרדים, והאשכנזים הבאים אח״כ בטלים לגבייהו, ועפ״ז נתבאר דפשיטא יותר מכביעתא בכותחא שהאשכנזים שבנ״ד רשאים לאכול מבדיקת הספרדים בעיר ההיא, ולא עוד אלא שאם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים, מפני הלעז ומפני המחלוקת. ע״כ.

שו״ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן ג

ומה מאד תמיהני על הגרא״י קוק ז״ל באגרות ראיה (סי' תריא) שכ', שיש להזהיר ולהודיע לבל יקנו האשכנזים בא״י בשר משחיטת הספרדים, מפני חילוקי ההוראות, ושאין זה דבר חדש, שכשם שבכ״מ בחו״ל שהספרדים שרויים עם האשכנזים המקילים, מחולקים מטעם זה, הוא הדין כאן ג״כ באה״ק, וכן היה המנהג בירושלים, אלא שבאו יחידים לפרוץ גדר ועמדתי כנגדם, ואין בזה נגד אחדות האומה ודרכי שלום, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להזהר במנהג אבותיו, משום אל תטוש תורת אמך. ע״כ. (וראה באגרות ראיה הנד״מ בח״ב סי' תקסה ותקסח). וכנראה שנעלם מעינו הבדולח תשו' מרן אבקת רוכל סי' ריב הנ״ל, וד' האחרונים ז״ל. ומה שהביא שנהגו כיו״ב בחו״ל, לא שמיה מתיא, דהתם כשבאו קהל גדול בב״א, שאז יש לכל עדה לנהוג כמנהג אבותיה, דהיינו הספרדים כדעת מרן, והאשכנזים כד' הרמ״א. וכמ״ש ג״כ בשו״ת דברי מלכיאל חלק ה (סי' ק וסי' רמט). משא״כ כאן בא״י שהיישוב הותיק היה מהספרדים, על האשכנזים לנהוג כד' הרמב״ם ומר״ן, וכמ״ש בשו״ת הלק״ט (בקונט' הגיטין סי' ו), שהגאון מהר״ם בן חביב, אב״ד ירושלים, היה נוהג לכתוב בגיטי האשכנזים כמנהג הספרדים, הואיל והם נמשכים אחרינו גם לענין דיני טרפיות. ע״ש. וידוע שעד עתה המנהג בירושלים לכתוב בטופסי הגיטין האשכנזים כמנהג הספרדים. שכן הנהיגו גאוני ירושלים וה״ט כמש״כ לעיל. והרה״ג ר' אהרן מענדל הכהן, אב״ד קהיר, בשו״ת יד רא״ם (חיו״ד סי' א), הביא מי שהסתמך על ס' תוספות ירושלים (סי' לג) שהרהיב עוז בנפשו לחלוק ע״ד האבקת רוכל סי' ריב הנ״ל, וכתב עליו בצדק, דמאי גובריה של בעל תוס' ירושלים לצאת נגד מרן ז״ל. וגם הוא הרחיב הדיבור נגד המנהג שממעכים הסירכות, וקרא תגר על זה. ע״ש. ואיך שיהיה בודאי שהמנהג הרע שהונהג פעה״ק ירושלים פלטרין של מלך, ואתרא דהרמב״ם ומרן, להכשיר על ידי מיעוך ומשמוש, ויותר על כן ע״י קילוף בצפורן חדה וכיו״ב, הוא מנהג שנעשה שלא ברצון חכמים, נגד רצון ה' ונגד יראיו, ולמרות עיני כבודו של מרן הקדוש מרא דאתרין, וכבר התמרמרו ע״ז גאוני ירושלים, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להתיצב לפני חשוכים. וע' בשו״ת ישמח לב גאגין (בחאה״ע סי' ד, דף ז ע״א), שהביא דברי מרן האבקת רוכל הנ״ל, וכתב, שלפ״ז הואיל ובעה״ק ירושלים ת״ו אנו המרובים באוכלוסים על כל אחינו בני אשכנז הדרים כאן, חדשים גם ישנים, וקמא קמא נעשו כמונו, עליהם לפסוק כד' מרן בדיני שחיטה וטרפות, וכן מנהגינו מימות עולם, אך כעת באו איזה רבנים אשכנזים והורו היתר לעצמם לפסוק כמנהגם בחו״ל היפך פסקי מרן הקדוש מרא דארעא דישראל, ומחומרות כל שהוא באו לידי קולות נוראות, ובפרט במיעוך הסירכות אשר צווח מרן הש״ע דהוו כמאכילי טרפות לישראל ח״ו, ולא שתו לבם גם לזאת, באמרם שכן נהגו בחו״ל, ומה יענו על עוברם מידי יום ביומו על פסקי מרן הש״ע אשר פשטו הוראותיו בכל ערי אה״ק וגלילותיה, ובתשו' אבק״ר מבואר שאפילו להחמיר אינם רשאים בכה״ג מפני הלעז והמחלוקת, ומכ״ש שבאו עתה גם להקל שלא כרצונו וכרצון יראיו, וכמה מחלוקות נולדו על ידי זה. ברם זכור לטוב הגאון ר' מאיר אוירבך, מח״ס אמרי בינה, אשר צווח על זה בתוקף כאיש ספרדי, והן בעון לא נשמעו דבריו, ולכן היה שומר עצמו מאד שלא לאכול אלא מבשר שלא נפל בו ספק אליבא דמרן ז״ל. וכן נוהגים כמה רבנים ויחידים וכו'. ע״ש. גם הגאון החסיד ר' יוסף נסים בורלא, ראב״ד בירושלים בימים ההם, בשו״ת וישב יוסף (בדרוש ה' לשבת תשובה דכ״ז סע״ד), כ' מרורות ע״ז: כי עינינו רואות וכלות כל היום בענין אכילת הבשר, שזה כמה פעמים נתפרסמו מודעות על ידינו וכרוזא קרי בחיל, שאף אחד מהספרדים לא יקח בשר מאחינו האשכנזים, מפני שאנו קבלנו הוראות מרן הש״ע, שהורה שכל המיקל במיעוך ומשמוש בסירכות הריאה כאילו מאכיל טרפות לישראל, ורק הרמ״א התיר לדידהו בזה, אולם אנו איכה נוכל לעבור ע״ד מרן הש״ע בידים לאכול מילתא דאיסורא, כאילו אוכל טריפה ח״ו. וידוע מ״ש החיד״א בשם הגדולים שהעושה כקולת הרמ״א נגד מרן ז״ל שקבלנו הוראותיו, צריך כפרה ותשובה ע״ז. (ועוד האריך להתמרמר ע״ז בדברים היוצאים מלב טהור). ע״ש. והגאון הראש״ל יש״א ברכה בשו״ת שמחה לאיש (חאו״ח סי' ג) בד״ה הראת לדעת, ג״כ קרא תגר על איזה יחידים מן הספרדים שאוכלים מבשר שחיטת האשכנזים שנוהגים נגד חומרות מרן שקבלנו הוראותיו. ע״ש. אשר על כן כל אשר נגע אלהים בלבו צריך להזהר בדבר מאד לבל יכשל באיסור טרפות לד' מרן ז״ל, ומצוה רבה וחובה קדושה על התלמידי חכמים הספרדים שבדור לעורר את העם על כך בדרשותיהם, ולהודיעם לבל יאכלו בשר שאין עליו חותמת חלק או גלאט. כי גם השרידים אשר ה' קורא מאחינו האשכנזים נזהרים מאד בזה, וכ״ש לדידן. וכ״כ בכף החיים יו״ד (סימן לט ס״ק רכא רכב). וע״ש. וכבר דרשתי ברבים ע״ז בס״ד, ודברי עשו פירות, וכיום יש הרבה מהחברים המקשיבים לקולי שנזהרים בזה, ה' יזכנו להחזיר עטרה ליושנה, ומלאה הארץ דעה את ה'. כו'.

ועכ״פ נראה דבנ״ד שכבר נבדקה והוכשרה ע״י מומחים והובאה לביתו של אדם המוחזק בכשרות, א״צ לברר יותר, מטעם ספק ספיקא, דשמא לא היתה כאן שום סירכא, ושמא הלכה כד' המכשירים. וכמ״ש הרב דבר שמואל הנ״ל. [וגם בזה״ז שנהגו קולא יתרה לקלוף הסירכא מעל הריאה ולבדוק ע״י פושרים, יש ס״ס הנ״ל, וכמבואר בשו״ת חת״ס (חיו״ד סי' לט), שכ', מריש הוה קשיא לי ממנהג השוחטים בכל התפוצות לקלוף הסירכה ולבדוק ע״י פושרים, וכבר צווחו קמאי דקמאי, ולא שקטה ולא נחה דעתי, עד שהגיעני ס' פרי תבואה לידי״נ גאון ישראל רא״ז מרגליות מבראד וראיתי בתשו' הגאון מהר״ר סענדר שור להקל בזה, ואז נחה דעתי, כי דבריו דא״ח וכו'. ע״ש. וע״ע בערוך השלחן (ס״ס לט). ובדרכי תשובה (ס״ק תמז). ע״ש] והן אמת שמצאנו להרשב״א בחי' לחולין (נג:) בד״ה כי פליגי, שכ' וז״ל: ושמא י״ל דלא שרי ספק ספקא, אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר, אם אסור הוא אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין. ע״כ. נמצא דאף בס״ס ס״ל שצריך לברר. וכו'.

ומצאתי בשער המלך (הל' מקואות בכללי' כלל ג), שהוכיח במישור מד' הסמ״ג ובעל התרומה והמרדכי (פ״ב דשבועות) דס״ל דשפיר סמכינן על ס״ס אפילו במקום שאפשר להתברר. ושכן דעת הרשב״א עצמו בס' תורת הבית וכו'. ומה גם דבנ״ד פעמים רבות שגם הבעה״ב לא ידע מטיב כשרות הבשר אם הוא חלק (גלאט) או לא, עד שיברר אצל בעל האיטליז. ויש בזה משום כבוד הבריות אם ימנע מלאכול שם. וגם במקרים רבים חשש איבה ומחלוקת. ומש״ה שפיר סמכינן על הס״ס הנ״ל להקל.

ומכללן של דברים אנו למדים שאין לחוש ג״כ משום פליטת הכלים, שהרי קי״ל (בסימן קכב ס״ז) שכשם שסתם כלי גוים אינם בני יומן, כך סתם כלים של ישראל אינם בני יומן. ואמנם ראיתי בשו״ת באר שבע (סי' ל) שכ', שיש חילוק גדול בין סתם כלים שלנו לסתם כלי עכו״ם, דבכלים שלנו אם בעל הכלי לפנינו צריך לשאול את פיו אם הוא בן יומו, דכל היכא דאפשר לברר ע״י שאלה מבררינן, כדאמרינן בפסחים (ד) למאי נ״מ לישייליה, אלמא דלא סמכינן אחזקה כשאפשר לברר, וכ״כ הפוסקים לענין אם השוחט בפנינו שאסור לאכול משחיטתו עד שנבדוק אותו. משא״כ בכלי עכו״ם אפילו העכו״ם לפנינו א״צ לשואלו, שהרי אינו נאמן כלל, ודבריו לא מעלין ולא מורידין. ע״כ. אולם באמת לפמ״ש התוס' ע״ז (לח:) דה״ט דסתם כלים אינם בני יומן, משום דאיכא ס״ס, ספק נשתמשו בו היום או אתמול, ואפילו נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין, או בדבר שאינו נותן טעם. ע״כ. וכ״כ הר״ן שם. ובאיסור והיתר (כלל לג דין י). וכ״כ בשו״ת הריב״ש (סי' כח). ובשו״ת הרשב״ץ ח״א (סי' פט). ע״ש. והואיל ונתבאר בדברינו לעיל דבס״ס א״צ לברר כלל, ולא דמי לחזקת בדוק, לפ״ז א״צ לשאול כלל אם הכלי בן יומו. וכן מבואר בשו״ת הרדב״ז ח״ד (סי' רצו), שנשאל אודות מה שהחמירו קצת חכמים שלא לאכול משחיטת אחד מן השוחטים דמתא מפני שיצאה טרפה מתחת ידו, וכשמזמין אותם אחד מבעלי בתים חוששים אפי' לגיעולי הכלים, והשיב, שאין לחוש לזה כלל, כיון שרוב טבחי העיר כשרים, וסתם כלים אינם בני יומן, והו״ל נטל״פ וכו'. ועוד שהרי י״ל בזה לא ישנה אדם מפני המחלוקת. ע״ש. וכן ראיתי להכנה״ג (בהגה״ט אות יג) שהביא דברי הבאר שבע הנ״ל, וכ' שמדברי הרדב״ז הנ״ל מוכח להדיא שא״צ לשאול את פיו. ושכן הסכים הרב משא מלך (ח״ז חקירה י) שא״צ לשאלו. ע״ש. וע' בפר״ח (סי' תצו ס״ק כג - כד) ע״ש. והן אמת דהפר״ח (סימן קכב סק״ו) הביא דברי הבאר שבע הנ״ל להלכה, וזה כסותר דברי עצמו שסובר דבס״ס א״צ לברר. וכנ״ל. (וע' ערך השלחן יו״ד (שם ס״ק יד). ודו״ק). וע' בשו״ת בעי חיי (חיו״ד סי' ח) שכ' להתיר הכלים של המקילים במיעוך ומשמוש להנוהגים להחמיר כשהוזמנו לבית המקילים. ע״ש. וע' בגילוי דעת למהרש״ם (בפתיחה לה' טריפות אות מו). ע״ש. וע' בשו״ת אהל יוסף (חיו״ד סי' ט) שכ' בפשיטות להקל בכלים. (ויובא להלן בסמוך). וכ״כ בשו״ת יש מאין (חיו״ד סי' ח). ע״ש. (וע״ע בשו״ת שערי דעה ח״א ס״ס עג). וכן עיקר. ודו״ק.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שנים מקרא ואחד תרגום

בס״ד תשפ״ג תשרי כ״ג

תרגום חד וא מקרא שנים

נשמת לעילוי מוקדש השיעור

שרה בן דוד עבדלנבי ז״ל

תנצב״ה

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

הדין מקור

1. סע״א ח דף ברכות מסכת בבלי תלמוד אדם ישלים לעולם אמי: רבי אמר יהודה בר הונא רב אמר

תרגום ואחד מקרא שנים הצבור עם פרשיותיו: ואפילו הצבור עם פרשיותיו המשלים שכל ודיבן, עטרות

ושנותיו ימיו לו. מאריכין

2. ב עמוד ח דף ברכות מסכת רש״י ודיבון- עטרות ואפילו תרגום בו. שאין

3. ב-ד לב, פרק במדבר אֶלְעָּזָּר וְאֶל מֹשֶה אֶל וַיֹאמְרּו רְאּובֵן גָּדּובְנֵי בְנֵי וַיָּבֹאּו (ב) וְיַעְזֵר וְדִׂיבֹן עֲטָּרוֹת (ג) לֵאמֹר: הָּעֵדָּה נְשִׂיאֵי וְאֶל הַכֹהֵן אֲשֶר הָָּארֶץ (ד) וְאֶלְעָּלֵהּושְבָּםּונְבוֹּובְעֹן: וְחֶשְּבוֹן וְנִׂמְרָּה

מִׂקְנֶה וְלַעֲבָּדֶיָך הִׂוא מִׂקְנֶה אֶרֶץ יִׂשְרָּאֵל עֲדַת לִׂפְנֵי ה': הִׂכָּה

4. שולחן או״ח ערוך א סעיף רפה סימן

בצבור שבת כל כולה התורה כל שומע שאדם פי על, אף שנים השבוע אותו פרשת שבוע בכל לעצמו לקרות חייב

.)ג לב (במדבר ודיבן. עטרות אפילו תרגום ואחד, מקרא

5. יד ס״ק רפה סימן החיים כף ולא לו הראוי ובמקום בזמנו דבר כל שעושה מי ואשרי

. נוצר לכך כי ית' עבודתו נגד הזמן על יחוש

המצוה רמזי

6. א פסוק א פרק שמות הטורים בעל ישרא בני שמות ואלה ה' ל׳ומד א׳שר ו׳אדם ר״ת ל. סדר

י' י׳שיר נ׳עים ב׳קול ת׳רגום ו׳אחד מ׳קרא ש׳נים חיה

ל' א׳רוכים ר׳בות ש׳נים ב. ח (ברכות )עולם

7. שבת מרדכי מאמר ד הערה ב פרק ח״א

1 ספר קארו יוסף ר' למרן מישרים מגיד על סודות ובו זיע״א מן מגיד ע״י קארו יוסף לר' שנמסרו הנהגה ודרכי התורה

ה. שמים

ל׳קרא א׳דם ו׳חייב אחר רמז זה על כתב: והחיד״א נ׳גוניה ב׳טעמיה ת׳רגום, ו׳אחד מ׳קרא ש׳נים ה׳פרשה,

'ישראל– משלימים: ואנחנו 'י׳קראנה". ש׳מוסיפים י׳ש

. ל׳הם" א׳שרי ר׳ש״י

המצוה טעם

8. א סעיף רפה סימן חיים אורח לבוש שישלים מישראל אדם כל על ע״א] ח [ברכות חז״ל חייבו תרגום ואחד מקרא שנים הציבור עם שבוע בכל, הפרשה

… בתורה בקי שיהא כדי

9. המחבר הערת החינוך ספר עליו נשענות שכולן ויסוד עיקר והיא המצוות מן ואחת

המצוות האדם ידע בלימוד כי התורה לימוד מצות, היא

ועל אותן. ויקיים לברכה זכרונם חכמינו לנו קבעו כן במקום התורה מספר אחד חלק לקרות ע״א] פ״ב דף [ב״ק דברי על האדם לב לעורר הכנסת, בית שהוא העם קיבוץ הספר כל שיגמרו עד ושבוע שבוע בכל והמצוות, . התורה כולו לקרותו היום נוהגים ישראל רוב ששמענו מה ולפי

אחת. בשנה לקרותו לברכה זכרונם ינו חכמ חייבונו ועוד כמו ושבוע שבוע בכל בביתו מישראל ואחד אחד כל לברכה זכרונם אמרם וזהו הקיבוץ, במקום אותו שקורין עם פרשיותיו אדם ישלים לעולם ע״א] ח' דף [ברכות

בביתו אותו בקרותו יותר בדברים שישכיל כדי. הצבור,

10 מג ספר. סו1 ן סימ ישעיה מישרים יד בריהטא תרגום ואחד מקרא שנים הפ' קורא שאתה לזכור לך יש והלא מעליך עול לפרוק הגחלים על כחותה צריך אבל וכו' קבע תפלתך תעש אל רשב״א מאמר אותם ולתרץ בספקותיה ולהרגיש בנחת הפרשה לקרות

. במפרשים עיין לתרץ תוכל שלא ומה

11 מצוה נר פרק שבת מסכת של״ה. יז אות ועיניו לבו ישים תרגום, ואחד מקרא שנים וכשקורא

הן במדות, הן התורה, במצות הן שקורא. מה ב להתבונן

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

ענין מכל להוציא יוכל אשר תועלת בכל הן מוסר, בדרכי ולקיים ולעשות לשמור וללמד ללמוד כדי ויקרא, . וענין. ינתק לא המשולש חוט אלה, בשלש תמיד להתבונן. וראוי

- מצוה 'נר 'דהיינו, אור- 'ותורה מצות, 'תרי״ג דהיינו

חיים 'ודרך התורה, סודות באיזה ן ומבי חכם להיות

מוסר- 'תוכחת כל והתועליות, והמדות המוסרים היינו

דעתו רוחב כפי ויתבונן בשכלו, ימצא. אחד

ימים אריכות

12. שא סימן (מרגליות) חסידים ספר

תרגום ואחד מקרא שנים קורא היה לא אחד יהודי למה בחיי קץ אני אמר כי ושנותיו ימיו לו שמאריכין חיים האוהבי כנגד רק זה אמרו לא החכם א״ל, אקרא, ואם אב בכיבוד ימים אריכות שכתוב מה מעתה אלא בעבור וכי ט״ו) כ״ה (דברים ובמשקלות י״ב) כ' (שמות

דברה לא אלא ם בחייה שקצים נפש ומרי עמלים יפטרו זה שלבו מה יעשה בהם חושש שאינו שמי התוכחות תורה להיות בהם חושש שאינו מי על הברכות נאמרו ולא חפץ אם לומר יכול שאדם יום לשכיר דומה זה שאין פטור לומר יכול והשכיר שכרך על אוסיף אני בטוב תעבדני לעבד אלא בשכירותיך חפץ ואיני לך לעבוד חפץ איני

כספו קנין דומה ועוד לרבו תנאי עושה העבד שאין דומה וחמור קונהו שור ידע ג') א' (ישעי' שנאמר וחמורו לשורו שעול כשם התבונן לא עמי ידע לא ישראל בעליו אבוס כמה בריותיו על הוא ברוך הקדוש עול כך עליהם הבעל הארץ טוב ושמעתם תאבו אם י״ט) שם (שם שכתוב

רשות שנתן לפי תאכלו ב חר ומריתם תמאנו ואם תאכלו לקבל שלא מנת על רצונו שיעשו וחפץ ורע טוב לעשות

מפני והיראים העולם הנאות האוהבים כנגד אלא פרס שייטב כדי רצוני עשו הוא ברוך הקדוש אמר הפורעניות רצוני תעשו לא אם תוכחות ודברי לעולם ולבניכם לכם קץ אין כי שכרם אמר לא מאהבה העושים כנגד אבל מי לשם תרגום ואחד מקרא שנים אדם יקרא לכך לשכרם וכתיב בפיך ה' תורת תהיה למען ט') י״ג (שמות שאמר ובלבבך בפיך י״ד) ל' (שם וכתיב בם ודברת ז') ו' (דברים אשר המשפטים ואלה א') כ״א (שמות וכתיב לעשותו אשר התורה וזאת מ״ד) ד' (דברים וכתיב לפניהם תשים

ולמדה י״ט) ל״א (שם וכתיב ישראל בני לפני משה שם הוא ברוך הקדוש ומ״מ בפיהם. שימה ישראל בני את ג (דניאל שנאמר תנאי על יסמוך ואל ושנותיו ימיו 'יאריך [לאלהיך (לצלמך) די מלכא לך להוא ידיע לא והן ]י״ח) עם תהיה תמים י״ג) י״ח (דברים וכתיב פלחין איתנא לא

אלהיך. ה'

13. ב פרק ח״א שבת מרדכי מאמר סע ג-ה '

"שניים קריאת מצות את ולפרסם ברבים לדרוש מצוה. ג סגולה בה שיש חז״ל ואמרו תרגום", ואחד מקרא מספרי הסגולות ככל אינה זו וסגולה ימים. לאריכות

. בגמרא המפורשת סגולה שזו משום הסגולות,

ואחד מקרא "שניים הפרשה בקריאת שיש למרות. ד "הריני אדם: יאמר לא ימים, לאריכות סגולה תרגום" ימי יאריך שהקב״ה כדי תרגום ואחד מקרא שנים לומד

חז״ל" תקנו כך כי לומד "הריני יאמר: אלא ושנותי",

. ה יחוד "לשם הקריאה: קודם וד" יח "לשם לומר טוב ורחימו ורחימו בדחילו ושכינתיה הוא בריך קודשא כמו תרגום ואחד מקרא שנים לקרוא בא אני הנה ודחילו,

. ליוצרנו רוח נחת לעשות בגמרא… שכתוב

הקריאה זמן ציבור ה עם

14. ב עמוד ח דף ברכות מסכת בבלי תלמוד דכולא לפרשייתא לאשלומינהו סבר אביי בר ביבי רב

מדפתי רב בר חייא ליה תנא דכפורי. יומא: י במעל שתא וכי בערב, לחדש בתשעה נפשתיכם את ועניתם כתיב לך לומר אלא מתענין! בעשרה והלא מתענין? : בתשעה

בתשיעי- ושותה האוכל כל כאילו הכתוב עליו מעלה ההוא ליה אמר לאקדומינהו, סבר ועשירי. תשיעי מתענה

להו כדאמר יאחר. לא וש יקדים שלא ובלבד תנינא: סבא, הצבור עם פרשיותייכו אשלימו לבניה: לוי בן יהושע רבי

… תרגום ואחד מקרא שנים

15 ב עמוד ח דף ברכות מסכת רש״י. לאקדומינהו- בשתי או אחת בשבת הפרשיות כל לסדר

. שבתות

16 ב עמוד ח דף ברכות מסכת תוספות. הצבור- עם פרשיותיו ישלים מכיון השבוע דכל נראה

עד ואילך שבת ממנחת דהיינו הפרשה לקרות תחילין דמ לא גיטין דלענין גב על ואף הצבור עם נקראת הבאה שבת [וזמן קו.) ד' (בפסחים ואילך מרביעי אלא שבת קמי נקרא לבניו הקדוש רבינו צוה דברים ג' במדרש יש] השלמה כל שתגמרו עד בשבת לחם תאכלו שלא שנפטר בשעה

אם ומיהו להשלימה. צריך ילה אכ דקודם משמע הפרשה המובחר מן מצוה מ״מ דמי. שפיר אכילה לאחר השלימה

אכילה. קודם

17 הכוונ שער. ות ע״א סב דף

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

3 עמוד

היה ו' דיום שחרית תפלת בסיימו תיכף ז״ל מורי מנהגי ס״ת שם היה אם מדרשו; לבית או הכנסת לבית הולך ואחד מקרא שנים הפרשה בו וקורא מוציאו היה כשר

המקרא קורא היה והוא תרגום לו והיה הס״ת מתוך והוא התרגום ספר מתוך התרגום לו קורא שהיה א' תלמיד עד ופסוק פסוק בכל עושה היה וכן אחריו. אומר מתייהרים שיש כמו עושה היה ולא הפרשה. שמשלים מקרא ולשנותה אחד פעם מקרא כולה הפרשה כל לקרוא שלישית פעם תרגום יחד כולה קורים אח״כ שנית, . פעם

כל אבל ואחד מקרא שנים קורא היה בפ״ע ופסוק פסוק

כי אומר והיה ו' ביום לקרותה עצמו דוחק והיה. תרגום יביאו אשר את והכינו הו' ביום והיה סוד, זהו אם זולת קורא היה שאז מאד גדול אונם שום לו אירע

שמו״ת הפרשה קודם שבת דיום שחרית תפלת סיום אחר כמו ולא לבנו. הקדוש רבינו שצוה כמו שחרית סעודת

דשבת. שחרית תפלת באמצע אותה הקורים אותם

18 רפה סימן ברורה משנה. ח ס״ק נוהג שהיה הגר״א בהנהגת כתב רב מעשה בספר וכן שנים מהסדרה מקצת לקרוא יום בכל התפלה אחר תיכף

ומסי תרגום ואחד מקרא שבת. רב בע ים

19. ב פרק ח״א שבת מרדכי מאמר 'יד סע ימי במהלך תרגום" ואחד מקרא "שניים לקרוא נוהגים יש

השבו, ע סדר פי על אחת, קריאה קוראים יום ובכל הפרשה את משלימים שישי וביום בשבת, לתורה העולים

סופ. ה עד שמו״ת לקרוא להתחיל יכול שמהדין אף אמנם שבת של מנחה לאחר (וה״ה שבוע אותו של ראשון מיום תרגום ואחד מקרא "שניים לקרוא טוב מ״מ "קודש), מן ומצווה התפילה, אחרי מיד בבוקר שישי ביום

המובחר עטו כשהוא לקרוא. בתפילין ומעוטר בטלית ף

אים קור כיצד

20. ג ס״ק רפה החיים כף

עליה התרגום ואח״כ ב״פ פרשה כל שיקרא של״ה. כתב פסק מ״א סי' הל״ח אבל ד' דף במגילה וכ״מ רש״ל וכ״כ

עליו. והתרגום ב״פ פסוק כל דיקרא

21 מס חמודות דברי. א פרק ברכות כת תרגום ואחד מקרא א' קורא אדם שאם שנ״ל כתב ורמ״י החזן עם קורא בבה״כ הפרשה כשקורין ואח״כ לבדו משמע קארו ר״י מדברי אך דמי שפיר במלה מלה הפרשה שנים אותה להשלים חייב הש״צ מן ששומעה שאעפ״י

דברי והם מהש״צ שמיעתו על יתר תרגום וא' מקרא

נפקא מהיכא יודע ואיני הרמב״ם

22 ב ס״ק רפה סימן ברורה משנה. אחרוני: ם בין בזה דעות יש הקריאה ובענין אומרים יש

אומרים ויש עליו. ותרגום פעמים ' ב פסוק כל שיקרא

פרשה כל שיקרא ב היינו התרגום ואח״כ פעמים ' שיקרא

סתומה או פתוחה פרשה כל ב התרגום. ואח״כ פעמים ' רב מעשה ובספר ראשונה כדעה מצדדים ובשע״ת ובמ״א פתוחה פרשה כל אחר התרגום לומר נהג שהגר״א איתא ודעביד ענין הפסק יותר שנראה מקום אחר או סתומה או

עביד כמר ודעביד עביד. כמר

23 כב סעיף ב פרק ח״א בת ש מרדכי מאמר. פי על משתנה תרגום" ואחד מקרא "שניים קריאת סדר

השונים: המנהגים

פעמיים השבוע פרשת כל את קוראים א': מנהג על התרגום את אחת פעם ואח״כ סופה, ועד מתחילתה

. סופו ועד מתחילתו הפרשה

או פתוחה לפרשיות חלוקה פי על קוראים ב': מנהג

תחילת עד מתחילתה פרשיה יאת קר כלומר, סתומה. קריאת ומיד פעמיים, סתומה] או [פתוחה הבאה הפרשיה פרשת סוף עד הדרך זה על וכן פרשיה, אותה על תרגום

. השבוע

עליו תרגום ה את ומיד פעמיים פסוק כל קוראים ג': מנהג

. סופה. עד הפרשה מתחילת

דעה שהם המקובלים רבותינו דברי ע״פ מנהגינו, למעשה פעמיים פסוק כל קריאת כלומר, באחרונה. המוזכרת

זו– בדרך קראה לא אם אמנם שעליו, התרגום את ואח״כ

. חובה ידי יצא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שנים מקרא ואחד תרגום

מקור הדין

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח סע״א

אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו: עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.

רש״י מסכת ברכות דף ח עמוד ב

ואפילו עטרות ודיבון - שאין בו תרגום.

במדבר פרק לב, ב-ד

(ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה:

שולחן ערוך או״ח סימן רפה סעיף א

אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבן. (במדבר לב, ג).

כף החיים סימן רפה ס״ק יד

ואשרי מי שעושה כל דבר בזמנו ובמקום הראוי לו ולא יחוש על הזמן נגד עבודתו ית' כי לכך נוצר.

רמזי המצוה

בעל הטורים שמות פרק א פסוק א

ואלה שמות בני ישראל. ר״ת ו׳אדם א׳שר ל׳ומד ה׳סדר ש׳נים מ׳קרא ו׳אחד ת׳רגום ב׳קול נ׳עים י׳שיר י׳חיה ש׳נים ר׳בות א׳רוכים ל׳עולם (ברכות ח ב).

מאמר מרדכי שבת ח״א פרק ב הערה ד

והחיד״א כתב על זה רמז אחר: ו׳חייב א׳דם ל׳קרא ה׳פרשה, ש׳נים מ׳קרא ו׳אחד ת׳רגום, ב׳טעמיה נ׳גוניה י׳קראנה". ואנחנו משלימים: 'ישראל' – י׳ש ש׳מוסיפים ר׳ש״י א׳שרי ל׳הם".

טעם המצוה

לבוש אורח חיים סימן רפה סעיף א

חייבו חז״ל [ברכות ח ע״א] על כל אדם מישראל שישלים הפרשה בכל שבוע עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, כדי שיהא בקי בתורה…

ספר החינוך הערת המחבר

ואחת מן המצוות והיא עיקר ויסוד שכולן נשענות עליו היא מצות לימוד התורה, כי בלימוד ידע האדם המצוות ויקיים אותן. ועל כן קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה [ב״ק דף פ״ב ע״א] לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצוות, בכל שבוע ושבוע עד שיגמרו כל הספר. ולפי מה ששמענו רוב ישראל נוהגים היום לקרותו כולו בשנה אחת. ועוד חייבונו חכמינו זכרונם לברכה לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וזהו אמרם זכרונם לברכה [ברכות דף ח' ע״א] לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו.

ספר מגיד מישרים ישעיה סימן סו

שאתה קורא הפ' שנים מקרא ואחד תרגום בריהטא כחותה על הגחלים לפרוק עול מעליך והלא יש לך לזכור מאמר רשב״א אל תעש תפלתך קבע וכו' אבל צריך לקרות הפרשה בנחת ולהרגיש בספקותיה ולתרץ אותם ומה שלא תוכל לתרץ עיין במפרשים.

של״ה מסכת שבת פרק נר מצוה אות יז

וכשקורא שנים מקרא ואחד תרגום, ישים לבו ועיניו להתבונן במה שקורא. הן במצות התורה, הן במדות, הן בדרכי מוסר, הן בכל תועלת אשר יוכל להוציא מכל ענין וענין. ויקרא, כדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. וראוי להתבונן תמיד בשלש אלה, חוט המשולש לא ינתק. דהיינו, 'נר מצוה' - תרי״ג מצות, 'ותורה אור' - דהיינו להיות חכם ומבין באיזה סודות התורה, 'ודרך חיים תוכחת מוסר' - היינו המוסרים והמדות והתועליות, כל אחד ימצא בשכלו, ויתבונן כפי רוחב דעתו.

אריכות ימים

ספר חסידים (מרגליות) סימן שא

יהודי אחד לא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום שמאריכין לו ימיו ושנותיו כי אמר אני קץ בחיי למה אקרא, א״ל החכם לא אמרו זה רק כנגד האוהבי חיים, אלא מעתה מה שכתוב אריכות ימים בכיבוד אב ואם (שמות כ' י״ב) ובמשקלות (דברים כ״ה ט״ו) וכי בעבור זה יפטרו עמלים ומרי נפש שקצים בחייהם אלא לא דברה תורה התוכחות שמי שאינו חושש בהם יעשה מה שלבו חפץ ולא נאמרו הברכות על מי שאינו חושש בהם להיות פטור שאין זה דומה לשכיר יום שאדם יכול לומר אם תעבדני בטוב אני אוסיף על שכרך והשכיר יכול לומר איני חפץ לעבוד לך ואיני חפץ בשכירותיך אלא לעבד קנין כספו דומה שאין העבד עושה תנאי לרבו ועוד דומה לשורו וחמורו שנאמר (ישעי' א' ג') ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן כשם שעול הבעל עליהם כך עול הקדוש ברוך הוא על בריותיו כמה שכתוב (שם שם י״ט) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו לפי שנתן רשות לעשות טוב ורע וחפץ שיעשו רצונו על מנת שלא לקבל פרס אלא כנגד האוהבים הנאות העולם והיראים מפני הפורעניות אמר הקדוש ברוך הוא עשו רצוני כדי שייטב לכם ולבניכם לעולם ודברי תוכחות אם לא תעשו רצוני אבל כנגד העושים מאהבה לא אמר שכרם כי אין קץ לשכרם לכך יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום לשם מי שאמר (שמות י״ג ט') למען תהיה תורת ה' בפיך וכתיב (דברים ו' ז') ודברת בם וכתיב (שם ל' י״ד) בפיך ובלבבך לעשותו וכתיב (שמות כ״א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכתיב (דברים ד' מ״ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל וכתיב (שם ל״א י״ט) ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ומ״מ הקדוש ברוך הוא יאריך ימיו ושנותיו ואל יסמוך על תנאי שנאמר (דניאל ג' י״ח) והן לא ידיע להוא לך מלכא די (לצלמך) [לאלהיך] לא איתנא פלחין וכתיב (דברים י״ח י״ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך.

מאמר מרדכי שבת ח״א פרק ב סע' ג-ה

ג. מצוה לדרוש ברבים ולפרסם את מצות קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", ואמרו חז״ל שיש בה סגולה לאריכות ימים. וסגולה זו אינה ככל הסגולות מספרי הסגולות, משום שזו סגולה המפורשת בגמרא.

ד. למרות שיש בקריאת הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום" סגולה לאריכות ימים, לא יאמר אדם: "הריני לומד שנים מקרא ואחד תרגום כדי שהקב״ה יאריך ימי ושנותי", אלא יאמר: "הריני לומד כי כך תקנו חז״ל"

ה. טוב לומר "לשם יחוד" קודם הקריאה: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, הנה אני בא לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום כמו שכתוב בגמרא… לעשות נחת רוח ליוצרנו.

זמן הקריאה עם הציבור

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד ב

רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי. תנא ליה חייא בר רב מדפתי: כתיב ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו, אמר ליה ההוא סבא, תנינא: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום…

רש״י מסכת ברכות דף ח עמוד ב

לאקדומינהו - לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות.

תוספות מסכת ברכות דף ח עמוד ב

ישלים פרשיותיו עם הצבור - נראה דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הצבור ואף על גב דלענין גיטין לא נקרא קמי שבת אלא מרביעי ואילך (בפסחים ד' קו.) [וזמן השלמה יש] במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה משמע דקודם אכילה צריך להשלימה. ומיהו אם השלימה לאחר אכילה שפיר דמי. מ״מ מצוה מן המובחר קודם אכילה.

שער הכוונות דף סב ע״א

מנהגי מורי ז״ל תיכף בסיימו תפלת שחרית דיום ו' היה הולך לבית הכנסת או לבית מדרשו; אם היה שם ס״ת כשר היה מוציאו וקורא בו הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום והוא היה קורא המקרא מתוך הס״ת והיה לו תלמיד א' שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום והוא אומר אחריו. וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפרשה. ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרוא כל הפרשה כולה מקרא פעם אחד ולשנותה מקרא פעם שנית, אח״כ קורים כולה יחד תרגום פעם שלישית. אבל כל פסוק ופסוק בפ״ע היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום. והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו' והיה אומר כי זהו סוד והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו, זולת אם אירע לו שום אונם גדול מאד שאז היה קורא הפרשה שמו״ת אחר סיום תפלת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית כמו שצוה רבינו הקדוש לבנו. ולא כמו אותם הקורים אותה באמצע תפלת שחרית דשבת.

משנה ברורה סימן רפה ס״ק ח

וכן בספר מעשה רב כתב בהנהגת הגר״א שהיה נוהג תיכף אחר התפלה בכל יום לקרוא מקצת מהסדרה שנים מקרא ואחד תרגום ומסיים בערב שבת.

מאמר מרדכי שבת ח״א פרק ב סע' יד

יש נוהגים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" במהלך ימי השבוע, ובכל יום קוראים קריאה אחת, על פי סדר העולים לתורה בשבת, וביום שישי משלימים את הפרשה עד סופה. אמנם אף שמהדין יכול להתחיל לקרוא שמו״ת מיום ראשון של אותו שבוע (וה״ה לאחר מנחה של שבת קודש), מ״מ טוב לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" ביום שישי בבוקר מיד אחרי התפילה, ומצווה מן המובחר לקרוא כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין.

כיצד קוראים

כף החיים רפה ס״ק ג

כתב של״ה שיקרא כל פרשה ב״פ ואח״כ התרגום עליה. וכ״כ רש״ל וכ״מ במגילה דף ד' אבל הל״ח סי' מ״א פסק דיקרא כל פסוק ב״פ והתרגום עליו.

דברי חמודות מסכת ברכות פרק א

ורמ״י כתב שנ״ל שאם אדם קורא א' מקרא ואחד תרגום לבדו ואח״כ כשקורין הפרשה בבה״כ קורא עם החזן הפרשה מלה במלה שפיר דמי אך מדברי ר״י קארו משמע שאעפ״י ששומעה מן הש״צ חייב להשלים אותה שנים מקרא וא' תרגום יתר על שמיעתו מהש״צ והם דברי הרמב״ם ואיני יודע מהיכא נפקא

משנה ברורה סימן רפה ס״ק ב

ובענין הקריאה יש דעות בזה בין אחרונים: יש אומרים שיקרא כל פסוק ב' פעמים ותרגום עליו. ויש אומרים שיקרא כל פרשה ב' פעמים ואח״כ התרגום היינו שיקרא כל פרשה פתוחה או סתומה ב' פעמים ואח״כ התרגום. ובמ״א ובשע״ת מצדדים כדעה ראשונה ובספר מעשה רב איתא שהגר״א נהג לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או סתומה או אחר מקום שנראה יותר הפסק ענין ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.

מאמר מרדכי שבת ח״א פרק ב סעיף כב

סדר קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" משתנה על פי המנהגים השונים:

מנהג א': קוראים את כל פרשת השבוע פעמיים מתחילתה ועד סופה, ואח״כ פעם אחת את התרגום על הפרשה מתחילתו ועד סופו.

מנהג ב': קוראים על פי חלוקה לפרשיות פתוחה או סתומה. כלומר, קריאת פרשיה מתחילתה עד תחילת הפרשיה הבאה [פתוחה או סתומה] פעמיים, ומיד קריאת תרגום על אותה פרשיה, וכן על זה הדרך עד סוף פרשת השבוע.

מנהג ג': קוראים כל פסוק פעמיים ומיד את התרגום עליו מתחילת הפרשה עד סופה. .

למעשה מנהגינו, ע״פ דברי רבותינו המקובלים שהם דעה המוזכרת באחרונה. כלומר, קריאת כל פסוק פעמיים ואח״כ את התרגום שעליו, אמנם אם לא קראה בדרך זו – יצא ידי חובה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שמחה

דרך שמחה בחרתי / הדס שוקרון

רבי נחמן - סיפורי מעשיות

וּמַעֲשֶׂה הָיָה בְּצַדִּיק אֶחָד, שֶׁנָּפַל עָלָיו עַצְבוּת וּכְבֵדוּת גָּדוֹל

וְהָעַצְבוּת וְהַכְּבֵדוּת כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת עַל הַצַּדִּיק

הִיא קָשָׁה מְאד עָלָיו, כִּי עָלָיו מִתְחַזֶּקֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

עַד שֶׁנָּפַל עָלָיו עַצְלוּת וּכְבֵדוּת כָּל כָּךְ

עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ כְּלָל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ מַמָּשׁ

מֵחֲמַת גּדֶל הַכְּבֵדוּת וְהָעַצְבוּת שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאד.

וְרָצָה לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ וּלְהָרִים עַצְמוֹ

וְלא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם דָּבָר לְשַׂמֵּחַ וּלְהָרִים עַצְמוֹ

כִּי בְּכָל דָּבָר שֶׁרָצָה לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ מָצָא לוֹ הַבַּעַל דָּבָר בְּתוֹכוֹ עַצְבוּת

עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם דָּבָר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ

כִּי בְּכָל שִׂמְחָה שֶׁרָצָה לְשַׂמֵּחַ וּלְהָרִים עַצְמוֹ

מָצָא לוֹ עַצְבוּת בְּתוֹכָהּ.

וְהִתְחִיל לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ, כיצד? בְּשִׂמְחַת ״שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי״.

וּכְשֶׁיִּזְכּר הֵיטֵב חֶסֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלָיו, שֶׁלּא עָשָׂהוּ גּוֹי

בְּוַדַּאי רָאוּי שֶׁתִּגְדַּל שִׂמְחָתוֹ מְאד.

קהלת יב יג

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

הרב קוק, עין איה ברכות אות קיב

והנה הצער מתגלה בכל עזו באמת רק בערך ההריסה המוסרית, שעצם תכונת הצער בנפש נועד בעיקרו לזאת המטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב והצדק האמיתי שהוא הצדק האלהי, מקום ששם מתגלה לעצם הנפש המרגשת את הרגש האכזרי שפועלת עליה ההשקפה האמתית של אבדן הטוב היותר נחמד, האוצר היותר יקר שבכל אוצר החיים, שם רק שם מתגלה כח הצער בכל כחו.

רבי נחמן, ליקוטי מוהר״ן קפט

צריך לזהר מאד מעצבות ועצלות, כי עקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות בבחינת (ישעיה סה): ״ונחש עפר לחמו״, עפר היא בחינת עצבות ועצלות שהם באים מיסוד העפר, כמובא בספרים.

אורות הקודש ג קמז

האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי. שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים לְהַכְּללוּת, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.

וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור הא-להי.

פתיחה

החג היחיד שיש בו מצוות שמחה - סוכות.

מה עושה אותך שמח? מי צריך להיות סביבך? מה צריך לקרות כדי שתהיה שמח?

תשובה: הכשלתי אתכם. עזרים חיצוניים - שמחה פנימית. מה זה מצווה להיות בשמחה? תן לי מליון דולר אהיה שמח.

יונה. הביטוי ״שמחה גדולה״ מופיע פעמים ספורות בתנ״ך.

סיפור רבי נחמן - לכל דבר משמח יש סוף, יש תירוץ, יש הבנה אחרת. כשחוזרים לבסיס - זאת השמחה הכי מצומצמת אבל הכי ודאית.

המהלך של סוכות הוא לחזור אל הפשטות. שמחה זה דף הבית שלנו. שמחה זאת לא תוצאה אלא תכונת אופי - ברירת מחדל.

מלבי״ם. שמחה בעצם האמונה בה׳ ולדעת שהוא איתך בכל רגע.

קהלת

למה קוראים אותו בסוכות? זה ספר פסימי.

כדי להיות שמח אמיתי - צריך לדעת להתמודד עם הדברים הקשים בחיים. הם לא נועדו כדי לעצום עיניים אלא כדי שנתמודד איתם ונוציא מהם דברים טובים.

קהלת מפריח את כל הפילוסופיה הפסימית - ״הבל הבלים״ - שום דבר חיצוני לא יכול לשמח באמת.

ולמה נכנס לתנ״ך - בגלל הפסוק האחרון - סוף דבר הכל נשמע. וברגע שיש משמעות אבסולוטית למשהו הקטן - כל השמחה, הכבוד, הפרנסה - כל ה׳הבלים׳ נהיים משמעותיים.

כעס עצבות וצער

אז איך מתמודדים?

כעס ועצבות - לא מקבל את המציאות. מתנגד. כעס = לא רוצה מה שיש כאן. עצבות = אני לא יכול. דיכי. עצבות זה עפר - מוות.

צער - תחושת חיסרון. תחושה בריאה. הוא משותף עם הקב״ה.

כעס ועצבות אתה תקוע בעצמך. צער - אתה עם ה׳ יתברך.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

האם נשים יכולות לברך על לולב

תשפ״ג סוכות המועד לחול שיעור בס״ד

א גרמ מן שהז עשה מצוות על לברך יכולות ם י נש האם

נשמת לעילוי מוקדש השיעור

שרה בן דוד עבדלנבי ז״ל

תנצב״ה

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

1. א עמוד לא דף קידושין מסכת בבלי תלמוד ועושה מצווה שאינו ממי ועושה מצווה גדול. דאר״ח: כר״י הלכה לי אמר דהוה מאן ה״א, מריש יוסף: רב, אמר לרבנן טבא יומא עבידנא המצות, מן פטור סומא, דאמר: להא דשמעיתא השתא עבידנא, והא מיפקידנא לא דהא מצווה שאינו ממי יותר ועושה מצווה גדול חנינא: דא״ר

יהודה כרבי הלכה דאין לי דאמר, אן מ אדרבה, ועושה, לרבנן טבא יומא. עבידנא

שי הראשונים דעות ך לבר כולות

2. א1 עמוד לא דף קידושין מסכת תוספות

ועבדינא- מפקידנא דלא דנשים ר״ת מדקדק מכאן דפטורות גב על אף גרמא שהזמן עשה מצות על מברכות שמתו מי פרק כדמוכח מיחייבי לא מדרבנן דאפילו לגמרי

הן יכולות מ״מ כ:) דף (ברכות לא משום כאן ואין לברך ברכה מברכות משום כ) (שמות לשוא שמו את תשא והלא יוסף רב שמח היכי הכי לאו דאי צריכה שאינה

כולן הברכות כל. מפסיד

3. ב עמוד ט דף השנה ראש מסכת הרי״ף על הר״ן עליהן נוטלות דהא כוותיה נקטינן ז״ל ר״ת שהורה כיון

ממי ועושה המצווה גדול חנינא ברבי יוסי ר' מדאמר שכר שאינו למי אלמא גדול דמדקאמר ועושה מצווה שאינו הן מצוה בכלל הלכך שכר לו יש נמי ועושה מצווה וצונו יאמרו היאך נצטוו ולא הואיל נימא ולא דמברכות א כג (דף מדליקין במה בפרק חנוכה נר גבי )[וכדפרכינן]

ואף נצטוו שהאנשים דכיון קשיא דלא צונו היכן הן

וצונו יאמרו שפיר שכר: נוטלות

4. קכג סימן א חלק הרשב״א שו״ת אם פטורות שהנשים גרמא שהזמן עשה מצות עוד שאלת /רשאיות רשאות המצוה בברכת הן מה לעשותה /רצו היא ז״ל ראשונים שמחלוקת פי על ואף לא? או לברך

הסכמתך על לעמוד אני. רוצה

ותוס ע״א לג דף השנה בראש עוד ועיין 1 רבי א ה ד״ה שם פות

. יהודה

. איותיהם ור הראשונים מחלוקת ידעת כבר תשובה מצות כל עושות רצו שאם שאומר מי כדברי והסכמתי מנחת שהיתה שאול בת דמיכל ממעשה ומברכות עשה וסתמא עבדא חכמים כרצון אלא בידה מיחו דלא תפילין.

מברכת דמנחת כיון. דמילתא

5. א2 סימן השמים מן שו״ת

השמים מן ותשובות. ת שאלו

שמברך מי ועל הלולב על שמברכות הנשים על שאלתי ברכה הוי ואם בדבר עבירה יש אם שופר תקיעת על להן

לאו ואם מצוות שאינן אחרי. לבטלה

שמע שרה אליך תאמר אשר כל דרי, אכשיר וכי והשיבו, ה את וברכו לאהליכם לכם שובו להם אמור ולך 'בקולה,

והעד אלהיכם, מצינו מה לי ופירשו וחנוכה, מגילה בהם חייבות הנס באותו שהיו מאחר וחנוכה במגילה לו שאין לדבר סמך מצינו נמי ובלולב עליהם, ומברכות אמרינן נמי ובשופר שבשמים, , לאביו אחד לב אלא שתמליכוני מלכיות לפני אמרו הוא ברוך הקדוש שאמר

לטובה, י לפנ אבותיכם זכרון שיבא זכרונות עליכם, לפניו זכרונן שיבא צריכות נמי והנשים בשופר, ובמה,

בידן הרשות ושופר בלולב לברך באו אם לפיכך. לטובה,

לברך להן שאין הראשונים דעות

6. ב פרק ולולב וסוכה שופר הל' משנה מגיד שנשים שאע״פ הראשונים שהעלו ז״ל הרשב״א וכתב כן נראה ואין נהגו. וכן ולברך לתקוע רשאות פטורות

ששי פרק רבינו מדברי יג: ][הלכה

7. ו פרק ולולב וסוכה שופר הל' רמב״ם יג הלכה בסוכה יושבין טובים, ימים שני עושין שאנו הזה בזמן של ראשון טוב יום שהוא השמיני וביום ימים, שמונה וכן בסוכה, לישב מברכין ואין בה יושבין עצרת שמיני בסוכה לישב מברכין אין לעולם ואנדרוגינוס טומטום

טומטום וכן מספק מברכין ואין מספק חייבים שהן. מפני

2 במאות13 בצרפת חי ממרויש, יעקב רבי - 12 מבעלי היה הוא.

. התוספות

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

מספק חייבים שהן מפני לישב מברכים אין לעולם. ואנדרוגינוס ואין כלל מברכות אין רשות שהם שהנשים מדבריו אני רואה א״א

…לו מודים הכל

8. תקפט סימן חיים אורח יוסף בית מברכות נשים שאין ודאי רבינו לדעת המגיד הרב וכתב (פ״ג ציצית הלכות ובסוף פטורות והן וצונו יאמרו והיאך

וטומטום ועבדים שנשים הרמב״ם ן כ גם כתב ה״ט) בציצית מתעטפין אם מברכין אין ואנדרוגינוס

9. מב סימן עשין גדול מצוות ספר לא מחוייבת שאינה בדבר וציונו מהו תימא דבר זהו אבל דרבנן אמצות דמברכין מאי דהא מדרבנן ולא מדאורייתא נר גבי א) כג, (שבת מדליקין במה בפרק כדמפרש היינו

חנוכה עשה במצות נשים אבל תסור מלא ציונו היכן כמו פטורות (נשים) סופרים מדברי אפילו גרמא שהזמן חייבות נשים גבי ב) (כ, בברכות שמתו מי בפרק שמוכיח

שם בר״ה (תו' תורה דבר היום:)בקידוש

ורמ״א השו״ע פסיקת

10 ו סעיף תקפט סימן השנה 'ראש הל או״ח שו״ע.

שיצא אחר וכן לתקוע; ת יכולו פטורות, שנשים פי על אף יברכו ולא מברכות אין אבל להוציאן, לתקוע יכול כבר,

גרמא שהזמן עשה מצות על מברכות שהנשים והמנהג הגה: . להן

אם להן יברכו לא אחרים אבל לעצמן, תברכנה כאן גם כן על המחוייב לאיש תוקעין אם אבל לנשים, רק תוקעין ואין יצאו, כבר

תקפ״ה סימן שנתבאר כמו יצאו, שכבר י פ על אף לו מברכין (ד״ע א' הגהה ב'.)סעיף

יד״א הח דעת

11 תרנד סימן חיים אורח יוסף ברכי. ב ס״ק זה לולב, על לברך הצבי בארץ נשים קצת שנהגו מה ב.

כך דנהגו זה, על ערערתי רבות שנים קבלנו ואנן מעצמן, ושאלתי לברך. שלא פסקו והם ומרן, הרמב״ם הוראות

תובב״א ובירושלים ישראל בארץ המנהג ש הללו החיד״א כדברי 3

ע ומברכות לולב נוטלות שהנשים קדמוניות משנים ליו עוד נקטו

ומהם: ים אחרונ כמה המפקד(ה שער י״א), סעיף סוכה לכות נהר

ל דף ג אות ע (מערכת אליהו זכרונות; ם ש פקוד ב); טוב שם כתר

פ דף (ח״ז ב.) סתהון חיים בארץ ועיין סימן(תקפ ) ס״ו ט בשם

נ) אות סוף ברכות דיני או״ח לאברהם(ח״א הזכור שבמקום

. סב״ל אמרינן לא מנהג

דקצתן טעות, מנהג דהוא אמרו והם דורנו, זקני לחכמים האיר זמן ואחר המנהג. לבטל ויש דעת, בבלי הכי נהוג ראיתי ושם זלה״ה, הרב למורי בכסף נחפה ספר וזרח ע״ש תע״ב. המנהג המבטל וכל טעות מנהג שהוא שכתב מרבינו קונטריס לידי בא רב זמן ואחר ע״ד. קפ״א דף שבלי הרב ליה דמייתו קמאי, מרבוואתא ממרוי״ש יעקב ל״א דף הגדולים שם בקונטריס כמ״ש והמרדכי הלקט מן שואל שהיה החסיד), יעקב רבינו ערך גדולים (מע' על שאלתי וז״ל, א) (סי' שם וכתוב לו. ומשיבים השמים

יש אם שופר, תקיעת ועל הלולב על שמברכות הנשים מצוות שאינן אחרי לבטלה ברכה הויא ואם. עבירה, שמע שרה אליך תאמר אשר כל דרי, אכשור וכי והשיבו, ה את וברכו לאהלכם לכם שובו להם אמור ולך 'בקולה, שהיו שמאחר לי ופירשו וחנוכה. מגילה והעד אלהיכם.

שאין סמך נו מצי נמי בלולב ומברכות, חייבות הנס באותו אמר אמרו ובשופר שבשמים, לאביהם אחד לב אלא לו עליהם שתמליכוני מלכיות אמרו הוא ברוך, הקדוש בשופר ובמה לפני לטובה אבותיכם זכרון שיבא, זכרונות אם לפיכך לטובה, זכרוניהם שיבא צריכות נמי והנשים

. בידם הרשות ושופר בלולב לברך באו

12 פב3 סימן אומץ יוסף שו״ת. ן מ שהשיבו מה שראיתי מעת הדל אני הלכה ולענין הקטן בספר שהבאתי כמו ממרוי״ש יעקב לרבינו השמים שיברכו לנשים לומר נהגתי ב' אות תרנ״ד סימן יוסף ברכי בעה״ק הנשים נוהגות שהיו קדום וכמנהג הלולב. על

ודאי נראה יברכו. שלא פסק ז״ל דמרן והגם ת״ו. ירושלם בתשובות הקדושים עיניו מאור שלטו ז״ל מרן דאלו

לברך כח יהבי מיהב דמשמיא ממרוי״ש יעקב נו רבי לא שייך לא האי ובכי ומנהיג. פוסק היה כך ודאי לנשים דסבירא בפוסקים גדולים הרבה דיש דכיון היא בשמים סיעתא לן דאית כיון כמותם לפסוק לן אהניא דיברכו להו בקונטריס זו בחקירה עמדתי זעירא אנא וכבר דשמיא.

. בס״ד יו״ד ערכת מ בראשון הגדולים שם

לארץ בחוץ הספרדים עדות רוב מנהג היה וכן הרב שכתבו כמו

( ללב יפה;) סק״ב תר״מ וסי' סק״י גבוה(תקפ״ט שולחן סי 'ח״ב

ה.) אות 'תרנ״ח שמובא ) י״ב סי' ח״א ישרים פעלים(סוד רב

ו ואנ שמברכות פשוט שמנהג קל״ו כלל מ' מערכת שד״ח; לקמן בדבר; להרהר ואין הנ״ל החיד״א דברי אלא לנו אין כתר עוד ועי'

וטורקיה. מצרים סוריא מנהג שכן פ״ב דף ח״ז טוב שם

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

3 עמוד

חי איש הבן בעל יע״א ז חיים יוסף רבינו דעת

13. - א חלק פעלים רב שו״ת יב סימן ישרים סוד כסברת ולברך ליטול יכולים שהנשים דאע״פ לומר יש בהולכה הנענועים סדר לעשות להון יאות לא מ״מ ר״ת, בביתינו כן ועל האנשים, עושין כאשר החזה אל, והובאה

ניח מ אני אין הלולב, על לברך דידן הנשים שנוהגים הגם החזה אל והובאה בהולכה הנענועים סדר לעשות אותם הלולב ונוטלין מברכין רק אלא עושים, אנחנו כאשר

. . . בידם

14 מג פרק ם הנשי חוקי. בו נזהרות בעירנו נשים מעט ואתרוג לולב נטילת מצות

לקיימו) מתרבות לשנה (ומשנה שמציאות והטעם

בעירנו, מעטה האתרוג אצל גם המצוה לקיים מספיק ואין

האנשים, בשביל ויספיק והלואי הנשים, האנשים ומריבוי הנשים לרוב ומעבר מקום נותנים לא בעירנו יוסף פורת בן

. המצוה את ולקיים להתקרב

15. של תשובה עמ223, ששון, אבות 'נחלת

לציון הראשון לרבנית זצ״ל ניסים יצחק הרב

ע״ה ששון פרחה מוהרי״ח שרבינו חושבים ם ה בגדאד עירינו חכמי וכל הלולב. על יברכו שנשים בבגדאד הזה המנהג חידש ואני

בעירינו, קדום הוא זה שמנהג להם הראתי בס״ד כמו ולא

חדשו, חיים יוסף שרבינו חושבים שהם הרב כתב שכן

וז״ל, לאמר יוסף בקונטרס אברהם ויקרא קדמון מנהג

א שהו אף הלולב על מברכות דנשים תובב״א בירושלים

גר שהזמן מ״ע יע״א, בבל בעוב״י המנהג הוא וכן אמ, לי שהיה ראשון מבית שמעתי שכן [= לאשתו כוונתו

מבגד שהייתה הראשונה אד, ] כשאיני זה על מקפדת והיתה

לברך. לה נותן שקדמה להיות עכשיו לי שיש השני והבית נותן ואני מקפדת היא גם עושה שהייתי ממה הידיעה לה

מ החכמים שראו אחרי עכ״ל. לברך לה שכתב ה הרב

. המנהג על עוד פקפקו לא הנ״ל אברהם ויקרא

פסיקת דורנו אחרוני

16. ד- כרך עוזיאל משפטי שו״ת כלליים עניינים

ד סימן

4 ועיין בסימ עוד שם ב שהאריך לט-מב נים כן ו זה. ין ד חזון ספרו ב הוא

עובדיה-סוכו )ש שלט (עמ' ת מברכ שים שנ מנהג ה נגד יצא ות על

שהם דכיון ושופר לולב זה מכלל יוצא המצוות. בכל וזהו שבשמים לאביהם ישראל כל לב להתאחדות רומזים לכן בו, שייכות הנשים גם ובזה לפניו זכרונם ולהעלאת

סי (או״ח החיד״א מר״ן וכ״כ עליהן. 'לברך רשאות לא ומינה ישראל. תפוצות בכל המנהג נתפשט וכן תרנ״ד)

כתבתי והנלע״ד. תזוע.

17. א- חלק אומר יביע שו״ת מב4 סימן חיים אורח

מצות על לברך רשאות הנשים שאין דדינא מסקנא (י) מרן הוראות עלינו שקבלנו לדידן גרמא, שהזמן. עשה שלא בא״י אשכנז בני הנשים על גם לדון מקום (והיה

שהם תרוגים הא פיסול מטעם ובייחוד הלולב, על יברכו מהר״י לדברי לחוש ואין בסמוך). לפמש״כ מורכבים, מן ההוראה ע״פ שמברכות, מנהגן ליישב שכ' ממרויש

… היא בשמים דלא השמים, חיל לאנשי להודיע מצוה גם מחשש עליו, לברך לנשים הלולב מלתת שיזהרו ה', יראי

תתן לא עור לפני רבותינו דעת שלפי כיון, מכשול חושבים שיש כמו ודלא לבטלה, ברכה הוי ומרן הרמב״ם

לזכות כדי מצוה שים עו הם וכאילו בזה, למהדרין עצמם יודיע בביתו, שורר איש וכל עליו, לברך לזרזן הרבים, את

נעימה… באמירה ביתו לאנשי הדבר כתבתי. והנלע״ד

יעב״א. והשי״ת

18 חי מקור. (פ ישראל ת לבנו ים ס לב רק | )ב יף ע

זצ״ל הלוי דוד חיים רב ה

עד שמענ ות נהג שנשים הפוסקים מגדולי ו ב לול ליטול ו

ולברך אנ וגם. עד מצרף כי שראית ותי ימי ב י תי ילדו

לנשותיהם לולב שנתנו הרבנים גדולי את בירושלים,

ול ובירכו. שנוהגות ספרדיות נשים כן, ימשיכו לברך,

המ ברב ולא בהן, למחות ואין לברך להן ורה. לברך

19. מ פרק ב חלק החדש הראשי הרב שו״ת

לולב נטילת בברכת ספרדיות

: ט שאלה נשים לעניין דעות כמה שיש בצעירותי שמעתי הזאת הסוגיה את שלמדתי וכעת הלולב, ברכת, לברך הראשונים רברבי". ב״אשלי תלוי זה שבאמת וראיתי גרמא שהזמן המצוות ברכות בכל נשים בענין, נחלקו על לברך לנשים שאין כתב ס״ו תקפ״ט סי' בשו״ע ומרן

לברך. הגו שנ כתב שם והרמ״א גרמא, שהזמן מ״ע שבשו״ת להלכה, זה בדבר נחלקו האחרונים ורבותינו

הלול אם ש וכתב ב, פצות ח הן ואף ברכה. בלא יטלוהו לולב, ליטול

ש ברכת. ו יברכ לא החיינו

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

אלגזי (למהרי״ט יו״ט שמחת ובשו״ת ק״ט סי' )מהראנ״ח בברכי החיד״א ומרן ס״ו תקפ״ט בסי' חדש והפרי י״א סי' מרן ואולם לברך. לנשים שאסור כתבו נ״ה סי' חו״מ יוסף פ״ב סי' אומץ יוסף בשו״ת וכתב בו חזר עצמו החיד״א

ונגררו לברך, רשאיות שנשים השמים מן בשו״ת מצא ש רש״י דעת שגם יצויין אחרונים. וכמה כמה אחריו גדול זרוע אור בספר רש״י תשובת (והובאה, כהרמב״ם

רס״ו. סי' )ח״ב

דעתו לחוות שליט״א מעכת״ר את לשאול הנני לזאת אי והספרדים המזרח עדות בנות נשים האם למעשה, הלכה

לברך יכולות לולב"? נטילת "על

תשובה: מצוות על כלל מברכות נשים אין הדין מעיקר בשו״ע כמובא לולב מצות ובכללן גרמן, שהזמן עשה ע״כ לברך, שנהגו כתב שהחיד״א מכיון אך תקפ״ט). (סי'

. להמשיך יכולה לברך, שנהגה אשה

בסוכה וישיבה לולב בברכת נשים

י: שאלה לישב או הלולב על מברכות הנשים האם

בסוכה?

תשובה: "לישב על לא אך לברך, הנשים נהגו לולב על

להקל ברכות ספק אומרים לא שנהגו וכיון בסוכה". לבטל שיש תרנ״ד) (סימן ברכ״י עיין מנהג, במקום לומר "ונהגתי בו: שחזר כתב אומץ" וב״יוסף המנהג, נוהגות שהיו קדום דכמנהג הלולב, על שיברכו לנשים אמרינן לא מנהג ובמקום ת״ו, ירושלים בעיה״ק הנשים

סב״ל[ ]לז.

לז- הערה ] הערת: רך העו בביתו הרב מרן הנהיג וכן

. ] ברכה עם לולב יטלו הבית שבנות

20. פרק ולימים למועדים מרדכי מאמר נ ף סעי א

: לה

הספרדיות הנשים אין שאינ מצוות על לברך יכולות ן תברכנה לא נשים ולכן עליהן. לברך נהגו ולא בהן חייבות

. לברך הנשים נהגו לולב על אך דו', וכ שופר סוכה, על שהזמן ה עש מצוות על לברך נהגו נשים הרמ״א ולדעת

גר. מן

21. כז סעיף נב פרק ולימים למועדים מרדכי מאמר

ספרדיות נשים גם עליו. ולברך בלולב נענע ל נהגו נשים. לולב על מברכות

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות