בס״ד
שאלת הצדיק ורע לו – הרב זקס
"אלוקים לא רוצה שנבין מדוע מתרחשים דברים רעים לאנשים טובים", מסביר הרב זקס, "כי אם היינו מבינים, היינו צריכים לקבל שאכן דברים רעים מתרחשים לאנשים טובים — ואלוקים לא רוצה שנשלים עם הדברים הרעים".
"הוא רוצה שלא נבין", ממשיך ואומר הרב, "כדי שנילחם באי-צדק שיש בעולם. לכן אין סיבה לשאלה הזו, כי האלוקים ארגן את זה כך שלעולם לא נגיע לשום תשובה לשאלה הזו".
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
הסתר פנים
הגמרא במסכת חגיגה דף א ע״א:
"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם אמרו ליה רבנן לרבא מר לא בהסתר פנים איתיה ולא בוהיה לאכול איתיה אמר להו מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא בי שבור מלכא אפי' הכי יהבו ביה רבנן עינייהו אדהכי שדור דבי שבור מלכא וגרבוהו."
האמורא רב קובע שיש לבדוק אחר זהותו היהודית של מי שאיננו חווה חוויה של הסתר פנים, שמא אינו מעם ישראל. התלמוד מספר על רבא, מגדולי האמוראים שחי חיי רווחה וכבוד תחת שלטון המלכות הפרסית, וחכמים התפלאו כיצד זה חכם יהודי אינו נוטל חלק בגורל היהודי, הכולל בהכרח גם הסתר פנים, סבל והטלת מיסים? רבא התגונן מפני הטענה בתירוץ שהוא נותן שוחד למלכות ולכן הוא זוכה בכבוד ובעשירות. בכל אופן, העוקץ במאמר חז״ל זה, הוא שהחיים במציאות של הסתר פנים אלוהי אינם סטייה מהנורמה היהודית, או אפיזודה צדדית של החיים, ההפך הוא הנכון: הקיום היהודי מזוהה עם מציאות של הסתר פנים. כיצד יש להבין מדרש מופלא זה? אפשר לתרץ שהדברים נאמרים ביחס לקיום בגלות. שחז״ל תופסים אותו כמצב קבוע של קיום תחת הסתר פנים, ומכאן מבינים שכל אחד מבניו של העם היהודי צריך להיות שותף בגורל היהודי, כלומר: שותף לגלות ולסבל.
אולם, דומני שכוונת חז״ל כאן עקרונית יותר. נראה לומר שחז״ל רוצים לטעון שהקטגוריה הדתית של הסתר פנים היא מאפיין יסוד של הקיום הדתי היהודי מעבר להקשר של תורת הגמול (שכר ועונש). יהודי, קובעים חז״ל אמור לדעת מניסיון חייו שהקיום מול ה' איננו קיום מול נוכחות פיזית או נוכחות מופגנת, אלא מול 'נוכחות נסתרת'. והעומק הדתי מצוי דווקא בהבנה זו ובחיים דתיים עם זיקה לאל המסתתר ולא לאל המתגלה, כמו בנצרות למשל. הבנה זו עולה גם מדברי החכמים בהמשך הסוגיא:
(שם עמוד ב'):
"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא אמר רבא אמר הקב״ה אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו רב יוסף אמר ידו נטויה עלינו שנאמר (ישעיהו נא, טז) ובצל ידי כסיתיך."
שני האמוראים מלמדים כיצד הקב״ה מקיים קשר עם עמו תוך כדי הסתר פנים. רבא מלמד על הממד הסובייקטיבי של הנוכחות, הגילוי שבתוך ההכרה או הנשמה, אשר בא לידי ביטוי בחלום. רב יוסף מדבר על הגנה או ליווי אלוהיים שאינם אור אלא צל. כלומר: אף על פי שה' איננו מאיר ליהודי את מציאות חייו, הוא מעניק לו משמירתו או מלווה אותו בצל ידו. נראה כי צריך ללמוד ולהבין שמציאות הסתר פנים היא אתגר קיומי של יהודי, יצירת הקשר עם הקב״ה בתור אל מסתתר.
חז״ל הבינו שההבנה המחודשת של הביטוי 'הסתר פנים', איננה עוד אופן של עונש אלוקי במסגרת הברית של התורה, אלא הצעה לסוג שונה של עבודת ה'.
נראה שכדי לרדת לשורש העניין צריך לחפש את המונח 'הסתר פנים' כפי שהוא מופיע בתורה.
לאחר סיום נאומו של משה רבינו שראשיתו בפתיחת ספר דברים וחתימתו בדברי הברית ובפרשת התשובה בפרשת ניצבים, ולאחר שיהושוע צווה על החלפת משה, כתב משה את התורה (דברים לא', ט):
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל."
רש״י מבאר מיד את הפסוק: ויכתוב משה וגו' ויתנה – כשנגמרה כולה, נתנה לבני שבטו". מה התכוון רש״י להוסיף בפירושו? וכי יעלה על דעתנו שמשה נתן את התורה לכהנים לפני שסיים לכתוב אותה? מסתבר לומר שרש״י מתכוון להשיב על אחד משני קשיים אפשריים העולים מהפסוקים:
להלן, לאחר דברי ה' אל משה על חטאי בני ישראל העתידיים והסתר הפנים, ולא הציווי על כתיבת השירה, שירת האזינו, ומסירתה לבני ישראל, חוזרת התורה לספר על כתיבת התורה, וכך כתוב (שם, כד' – כו'):
"וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר. כו לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד."
והרי כבר נאמר בפסוק ט' שמשה סיים את התורה ונתנה לכהנים בני לוי, ומהו פשר האמור כאן שסיים לכותבה ונתנה?
אם אמנם סיים משה לכתוב את התורה במקום שבו נאמר כך, מיד לאחר שציווה את יהושוע, מה דינן ומעמדן של הפרשות הבאות אחרי כתיבת התורה, ובמיוחד ההתגלות למשה וליהושוע באוהל מועד, שבה מצטווה משה על הסתר הפנים, ושירת האזינו?
נראה שרש״י רצה ללמד אותנו שהתיאור של כתיבת משה את התורה ומסירתה מיד לבני לוי הוא תיאור מקוצר ומוקדם, ולמעשה רק לאחר שמשה סיים את כל מה היה צריך עוד להיכתב התורה ניתנה לבני לוי. רש״י שולח אותנו לפסוק כד' למילים 'עד תומם', ובאומרו 'כשנגמרה כולה', הוא מאחד את האמור להלן עם האמור כאן, ומפרש שמסירת התורה ללויים הייתה סמוכה לציווי להניח את ספר התורה בצד ארון ברית ה'. דבר זה נעשה רק לאחר שדברי ההתגלות למשה על הסתר פנים ושירת האזינו נאמרו ונכתבו. נראה את הדברים בפירוש הרמב״ן (דברים, ל״א, כה – כו):
" ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וצווה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד."
נמצא אם כן, שתחילה כתב משה את התורה, ללא השירה והמבוא הקודם לה המדברים על חטאי ישראל ועל הסתר פנים, ואחר כך קרא ה' למשה וליהושוע שיתייצבו באוהל מועד, גילה להם את העתיד לקרות עם עם ישראל ואת השירה ואז לימד משה את העם את השירה, וכתבה בתורה.
מבחינה פרשנית זו הצעה משכנעת, אולם מבחינה מהותית אלו דברים קשים להבנה. אם הנבואה על הסתר פנים והשירה שבעקבותיה אמורות להיות חלק מהתורה, מדוע ה' ממתין עד שמשה יכתוב את התורה בפועל ורק אז מורה לו בהתגלות על השירה? מדוע לא תהיה ההתגלות הקשורה בשירה חלר מהתורה מלכתחילה? לפי התיאור של פרשת וילך, הדברים נראים כמו נספח, תזכורת מאוחרת לאחר שכבר נחתמה התורה.
כדי להשיב על שאלה זו עלינו להתבונן ביתר דיוק בתוכן הדברים האמורים למשה ויהושוע ובייחודם (דברים לא', יד'- טו'):
" יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. טו וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל. טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. יח וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יט וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל."
ראשית, בכותרת ההתגלות מצווה ה' את משה לשתף את יהושוע בהתגלות כיוון שהוא עתיד למות בקרוב. נשים לב לכך שזו הנבואה היחידה בתורה מאז תחילת נבואת משה שיש לה שותף אחר מלבד אהרון. שנית, בשונה מכל האמור בתורה עד כה, חטאי ישראל אינם מופיעים כאן כאפשרות, אלא כהכרח היסטורי, כלומר – העם בוודאי יחטא! זו נסיגה גדולה מרעיון הבחירה החופשית, שהופיע רק בפרק הקודם (ראה נתתי לפניך היום. . ובחרת בחיים) כעיקרון יסוד של התורה. שלישית, ה' מודיע שהוא יסתיר את פניו, והעם יהיה חשוף ופגיע לרעות המצויות בעולם. רביעית, ה׳תרופה' שמציע ה' לכל זה היא השירה, שירת האזינו, שהיא חידוש סגנוני ומהותי בכך שהיא מטפלת ביחסים שבין ה' לעם ישראל במונחים של סגנון שירי ולא של חוזה רישמי.
כיוון שפסקה זו היא מבוא לשירת האזינו, נתבונן רגע בשירה עצמה וביחסה למבוא. במרכז השירה אנו מוצאים בשנית את הופעתה של הנהגת 'הסתר פנים' (שם, לב' יט' – כ):
"יט וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. כ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם."
נראה כי השירה כולה אמורה בעבור הזמן הזה של הסתר פנים, שהרי כך הסביר ה' במבוא לשירה, שכשהעם יחטא וה' יסתיר את פניו, אזי תהיה השירה הזו לעד בבני ישראל, כלומר המציאות של הסתר הפנים אינה מקרה או נטישה מוחלטת חלילה, אלא היא מרכיב מהותי בהנהגת ה'.
נראה כי מצירוף כל החידושים הללו יחד, מתקבלת תמונה שיכולה לבאר את מעמד הייחודי של פרשה זו. מדוע לא הייתה התגלות זו חלק מקורי מהתורה שכתב משה? מפני שבאמת אין היא מתאימה כלל לעקרונות שהם הבסיס לתורת משה עד כה, עקרונות של תורת הגמול, שיסודה הוא בהנחה של בחירה חופשית מוחלטת, תמידית ושל שכר ועונש אקטיביים שהם תוצאה של הבחירה. ההתגלות האחרונה, שהיא התגלות שבתוך התורה ושמעבר לה גם יחד, מניחה קומה שנייה לתורה, ולא עוד נתונים בקומה הראשונה, לכן היא נאמרת למשה כאשר קרבו ימיו למות, ובעיקר ליהושוע, שהוא נביא כשאר הנביאים, ולא כמשה נותן התורה. בתורת משה, הכל בהיר, גלוי, ומונח על השולחן. טוב ורע, חיים ומוות, שכר ועונש, ברכה וקללה. בשיטת האספקלריה המאירה של משה אין עמימות, אך היחס האלוקי אלינו כולל גם אופנים רכים ודקים יותר של זיקה, אופני ביניים מגוונים, עדינים ומורכבים, שלא תמיד יש בהם אשמה ברורה, כתובת ברורה וסיבתיות ברורה.
רבא אמר בגמרא שגם בשעת הסתר פנים מתקיים בחלום אדבר בו, זו הודעה נבואית המתקיימת גם בשעות קשות, אך זו כמובן אינה אפשרות בעבור משה רבינו שנבואתו היא בהגדרתה בגילוי פנים ולא בהסתר 'פנים אל פנים'. בחלום אדבר בו היא אפשרות של מפגש עם ה' גם כשה' איננו נוכח באופן גלוי במציאות.
שירת האזינו, שבמרכזה מופיע העיקרון של הסתר הפנים, יש בה עיקרון אמוני חדש, כלומר: הגדרה מחדש של מהות הנוכחות האלוקית עם האדם ובעבורו. התורה הזו איננה יכולה להיכתב בסגנון של חוזה רשמי, כיוון שהיא לא מתארת את הממד הנגלה והרשמי של המאורעות אלא את הממד הנסתר שלהם. ממדים אלה של המציאות ניתן לבטא רק בשירה שאיננה קובעת כללים ברורים אך מבטאת את עומק המציאות.
כשה' מודיע ליהושוע שעתיד להיות חטא והסתר פנים, הרי שהוא שובר את הכללים שהוא עצמו קבע, אך ייתכן וכאן מונחים היסודות העמוקים של האמונה. שעליה יאמרו חז״ל שמי שאינו יודע טבעו של הסתר פנים איש לבדוק את יהדותו.
באופן עמוק יותר, כל עוד ה' פועל לפי העיקרון הגלוי של הברית עם בריותיו, מעגל הקסמים של הצורך האנושי המתגלה על ידי התורה כמו שהוא קיים להבדיל גם בעבודה זרה. אדם זקוק לקב״ה שיוריד לו גשם כדי שתהיה לו פרנסה, בדיוק כמו שהמואבים להבדיל זזקוקים לכמוש. הקב״ה הוא פונקציה קיומית עבורי.
והנה בסוף התורה ה' מודיע: אני עתיד להיעדר. אז תיזכרו בשירה, שבה זה היה כתוב, שירה שהיא חלק מהתורה. ואז תלמדו כיד חיים עם ה', למרות שהוא מסתיר את פניו, כלומר כיצד חיים עם אל שאינו ממלא שום פונקציה בחיים הממשיים שלי. הגילוי הזה, שניתן להאמין ולעבוד את ה' ללא שום שכר בתמורה, הוא הגילוי של הסתר פנים. באופן עמוק יותר משמעו שניתן להיפגש עם ה' על אף שהמפגש איננו ממומש בשכר ותוצאה. הגילוי הזה הוא בשורה גדולה מאוד של התורה לעם ישראל ולעולם כולו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
תעשה לך - משלך
סוכות תשפ״א
מסכת סוכה דף כז עמוד א
משנה. רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד. ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל [לילי] יום טוב הראשון - ישלים לילי יום טוב האחרון של חג. וחכמים אומרים: אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות.
גמרא. מאי טעמא דרבי אליעזר? תשבו כעין תדורו, מה דירה - אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה - אחת ביום ואחת בלילה. - ורבנן: כדירה, מה דירה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. - אי הכי, אפילו לילי יום טוב ראשון נמי! - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות - והתם מנלן? - אמר קרא בערב תאכלו מצת - הכתוב קבעו חובה.
ועוד אמר רבי אליעזר. והא אמר רבי אליעזר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה! - אמר בירא אמר רב אמי: חזר בו רבי אליעזר. משלים במאי? אילימא בריפתא - סעודה דיומיה קא אכיל! אלא, מאי ישלים - ישלים במיני תרגימא. תניא נמי הכי: אם השלים במיני תרגימא - יצא.
שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר: כגון אני, שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום, מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר? - אמר לו: בכל יום ויום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך, ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך?
ועוד שאלו: כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בציפורי, ויש לי שתי סוכות אחת בטבריא ואחת בציפורי, מהו שאצא מסוכה לסוכה ואפטר? - אמר לו: לא, שאני אומר: כל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצותה של ראשונה.
תניא, רבי אליעזר אומר: אין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד. וחכמים אומרים: יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד. ושוין, שאם נפלה - שחוזר ובונה בחולו של מועד. מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא חג הסכת תעשה לך שבעת ימים - עשה סוכה הראויה לשבעה. - ורבנן: הכי קאמר רחמנא: עשה סוכה בחג. ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד. - פשיטא! - מהו דתימא: האי - אחריתי היא, ואינה לשבעה, קמשמע לן.
תניא, רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים - משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים - משלך. וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכת - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. - ורבנן, האי לך מאי דרשי ביה? - מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה - כתיב כל האזרח. - ורבי אליעזר, האי כל האזרח מאי עביד ליה? - מיבעי ליה לגר שנתגייר בינתים, וקטן שנתגדל בינתים. - ורבנן: כיון שאמרו עושין סוכה בחולו של מועד - לא אצטריך קרא.
תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך. איני? והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל - שנאמר מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת - מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה! - לא קשיא, הא - דאזיל ואתי ביומיה, הא - דאזיל ולא אתי ביומיה.
סיכום דעת רבי אליעזר: א. חייב לאכול ארבע עשרה סעודות (לפני שחזר בו) משום תשבו כעין תדורו. ב. אסור לצאת מסוכה לסוכה אע״פ ששתיהם שלו. ג. הסוכה צריכה להיות ראויה לשבעה, ולכן אין בונים אותה בחול המועד. ד. אין אדם יוצא בסוכתו של חברו. ה. המעלה העליונה היא להישאר בסוכה כל החג, להיות "עצלן".
ירושלמי סוכה פרק ב הלכה ז
מה טעמא דר' ליעזר נאמר כאן תשבו. ונאמר להלן [ויקרא ח לה] ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה. מה ישיבה שנא' להלן עשה בה את הלילות כימים אף ישיבה שנאמר כאן נעשה בה את הלילות כימים.
רש״י מסכת סוכה דף כז עמוד ב
עשה סוכה לשם חג של שבעת הימים - שמעת מינה דאין עושין סוכה בחולו של מועד, דאינה לשבעה, ושמעינן מינה דאין יוצאין מסוכה לסוכה, דאם כן - לאו סוכה לשבעה היא.
כל האזרח ישבו בסוכות כתיב - דמשמע: סוכה אחת לכל ישראל, שישבו בה זה אחר זה, ואי אפשר שיהא לכולן, דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה.
משבח אני את העצלנין - אף על פי שלא בשביל הרגל מתעכבים, שהרי כל ימות השנה אינן יוצאין מחמת עצלות - אף על פי כן משבחן אני.
מסכת סוכה דף ז עמוד ב
אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן… רבי אליעזר דתנן: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי אליעזר פוסל לפי שאין לה גג, וחכמים מכשירין.
יש לנסות להבין את טעמו של רבי אליעזר. ונראה תחילה את הפסוקים עליהם הסתמך.
דברים פרק טז, יג-טו
(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: (יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:
דברים פרק יד, כו
(כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:
ויקרא פרק כג פסוק מ
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
רבי אליעזר לומד מהפסוקים שהחג הוא "לך", "לכם", וכן הוא במעשר שני "ושמחת אתה". השמחה היא אישית. כל אחד ואחד שמח, כיון שיש לו אוכל ושתייה, ואז הוא יכול לשמוח לפני ה'. הסוכה אצל רבי אליעזר היא אישית והיא קבועה לשבעה ימים. אין תזוזה. למה מרמזת הסוכה?
מסכת סוכה דף ב עמוד א
מנא הני מילי? אמר רבה: דאמר קרא למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל, עד עשרים אמה - אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא. רבי זירא אמר: מהכא וסכה תהיה לצל יומם מחרב, עד עשרים אמה - אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות. אמר ליה אביי: אלא מעתה, העושה סוכתו בעשתרות קרנים, הכי נמי דלא הוי סוכה? - אמר ליה: התם, דל עשתרות קרנים - איכא צל סוכה, הכא דל דפנות - ליכא צל סוכה. ורבא אמר: מהכא בסכת תשבו שבעת ימים. אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה - אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה - אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע. אמר ליה אביי: אלא מעתה, עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן - הכי נמי דלא הוי סוכה? - אמר ליה, הכי קאמינא לך: עד עשרים אמה, דאדם עושה דירתו דירת עראי, כי עביד ליה דירת קבע - נמי נפיק. למעלה מעשרים אמה, דאדם עושה דירתו דירת קבע, כי עביד ליה דירת עראי - נמי לא נפיק.
חכמי האמוראים חלוקים למה מרמזת הסוכה. האם היא זכר לענני כבוד, או זכר לסוכה של ימות המשיח, או זכר לעולם אחר, שאליו אנו יוצאים במשך שבעה ימים, עולם שנראה לנו כאן עראי אבל באמת הוא עולם הקבע. מכל מקום שלושתם מכוונים לדבר אחד: דבקות בהקב״ה בתוך העולם הזה, מתוך חיבור לעולם אחר, עולם שאינו טבעי. ר״א לשיטתו, שמדגיש את הנס שהיו בסוכות.
מסכת סוכה דף יא עמוד ב
דתניא: כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם.
השמחה הזו, לדעת רבי אליעזר, צריכה להיות אישית.
ישעיהו פרק ד, ה-ו
(ה) וּבָרָא יְקֹוָק עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה: (ו) וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר:
מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א
ואמר רבה א״ר יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר: וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה, מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו. עשן בחופה למה? אמר רבי חנינא: שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. ואש בחופה למה? אמר רבי חנינא: מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.
דרך ה' חלק ב פרק ג
ח. ואמנם מלבד כל זה, יש עוד ענין אחר נמשך משני חלקי ההנהגה שזכרנו, האישיית והכללית. והוא, כי הנה השקיפה החכמה העליונה על כל מה שיהיה ראוי שיימצא לתיקון המין שייעשה ממנו קיבוץ השלמים שזכרנו למעלה, וראתה שהיה ענין נאות להם מאד, שיהיה בכח קצתם להועיל לקצתם ולהטיב להם; פירוש, שלא יוחלט הדבר, שרק מי שיגיע בכח שלו עצמו אל השלמות יהיה מן הנמנים בקיבוץ בני העולם הבא, אלא גם מי שכבר יגיעוהו מעשיו, שבהיתלותו באחר זכאי ממנו יוכל ליהנות בשלמות, הנה ייכנס בכלל ההוא, אלא שיהיה במדרגה תחתונה, שהיא מדרגת הנתלה בחברו; ונמצא, שלא יידחה מן השלמות לגמרי אלא מי שלא יהיה ראוי ליהנות בו לא מצד עצמו ולא מצד היתלותו בזולתו, ונמצאת על ידי זה ההצלה מרובה, וירבו יותר הנהנים. ואולם הנהנים ומהנים לאחרים ודאי שאלו יהיו היותר גדולים בקיבוץ ההוא, והם יהיו הראשים, והצריכים ליתלות בם יהיו משועבדים להם וצריכים להם.
וכדי שיהיה מקום לתיקון הגדול הזה, קשרה מתחילה את האישים זה עם זה, וזה ענין "כל ישראל ערבים זה בזה" שזכרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבועות לט א), כי הנה על ידי זה נמצאים מתקשרים קצתם בקצתם ולא נפרדים איש לעצמו, והנה מידה טובה תמיד מרובה, ואם נתפסים זה על זה בחטא, כל שכן שיועילו זה על זה בזכות.
שו״ת ציץ אליעזר חלק יח סימן לח
א) וראיתי בספר הרוקח להר״א מגרמיזא ז״ל סימן ריט, שמציין לדברי הגמ' בערכין, וכותב מדידיה ליישב ולפרש דברי הפסוקים בנחמיה, דבאמת ישבו בנ״י בסוכות כל זמני - המלכים "אלא מאי לא עשו אלא בימי עזרא, שלא נבנו בתים הרבה בירושלים כי אם מעט, ומעט עם, ובימי המלכים היו בתים הרבה וחצרות, חצר לבעל הבית ועשו בהן הסוכות, ובימי עזרא כתיב אין בתים בנוים, ועשו סוכות ארוכות ורחבות ורוב עם יושבים בסכה אחת ושמחים יחד" ע״ש.
ודברי הרוקח מחוסרים הבנה, דיוצא שכל מה שהכתוב בנחמיה מספר לנו הוא רק זה שעשו סוכות רחבות ורוב עם יושב בסכה אחת ושמחים יחד, וקשה דמשום מה היה צריך לספר זה לדורות, ומה הגירעון במה שלא עשו כן בנ״י מימי יהושע עד היום ההוא, ומה חידש בזה עזרא, הרי זה רק פועל יוצא מפני שהעם היה מעט, ולא נבנו בתים הרבה בירושלים כי אם מעט? ואילו בימי המלכים היו בתים הרבה וחצרות וכל בעל הבית היה ביכלתו לעשות סוכה לעצמו?
ב) ונראה לפרש כוונת הרוקח דר״ל דעזרא חידש לנו הלכה מחודשת שהמצב הדחוק של השבים מן השבי הביא אותו לכך, והוא, בהקדם דברי הגמ' בסוכה ד' כ״ז ע״ב דפליגי רבי אליעזר ורבנן אם אדם יכול לצאת יד״ח בסוכתו של חבירו, דר״א סבר שאינו יכול, ורבנן סברי דיכול דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת וכו', ופירש״י דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישיבו בה זה אחר זה ואי אפשר שיהא לכלן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע״י שאלה, ויעו״ש גם בתוס' ד״ה כל האזרח.
ואם כן יש לומר דזהו שבא עזרא וחידש הלכה מחודשת זאת, דעד שבא עזרא בגלל שלא הוצרכו לכך לא עלה בדעתם לחדש לנו ההלכה שכל ישראל יכולים לישב בסוכה אחת אף על פי שלא יגיע שו״פ לכל אחד ולדייק זאת מקרא דכל האזרח, וסברו כר״א וכל אחד עשה סוכה לעצמו בחצירו, עד שבא עזרא, ובגלל הצורך אסתייעא מילתא בידיה, וקרא אשכח ודרוש, הוא מקרא זה דכל האזרח בישראל ישבו בסוכות, שנלמד מזה שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת, וצוה, ועשו סוכות ארוכות ורחבות ורוב עם יושבים בסוכה אחת ושמחים יחד, מבלי להקפיד אם לא יגיע לכל או״א שוה פרוטה.
ובדומה לזה מצינו גם בזבחים ד, ס״ב ע״א שאומרת לגבי מדות המזבח דקרא אשכח ודרוש בימי עזרא, ומפרש רש״י דשלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו וכו', וכיוב״ז גם בפסחים ד' צ״ב ע״א וזבחים ד' ל״ב ע״ב דמפרשי קרא דלפני החצר החדשה דכתיב גבי יהושפט, שחידשו בו דבר וכו' ע״ש.
וא״כ ה״נ גבי דידן, דהמלכים הקודמים לא הבינו לדורשו כנ״ז, וביתר דיוק דמתוך שלא הוצרכו לכך כי היו בתים הרבה וכל אחד היה יכול להקים סוכה לעצמו לא נתנו לבם להבין ולתת לבם לכך לדרוש הלכה זאת שיוצאין בסוכת השותפין ושכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, עד שבא עזרא שראוי היה שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה כדאיתא בסנהדרין ד' כ״א ע״ב, והופיע רוח הקודש בבית מדרשו ובסוד ה' ליראיו דריש קרא דכל האזרח דראוים כל ישראל לישב סוכה אחת, ועשו כן למעשה והיתה השמחה בכפלים על הקרא דקא דרוש וחידשו הלכה, ועל קיום המצוה ברוב עם, ובאחדות נפלאה.
ההלכה הקדומה היא של רבי אליעזר: כל אחד יושב בסוכה שלו. מה ששינה את ההלכה הוא המצב העגום שהיה בבית שני, העניות והעובדה שלא היו מספיק תושבים בעיר ירושלים. וזה משפיע גם על מצב השמחה. בעוד שבבית ראשון השמחה היתה אישית לכל אחד ואחד היה די והותר, כמו שכתוב על ימי שלמה, בתחילת בית שני, יש פערים עצומים בחברה ויש הרבה שלא נמצאים תחת גפנו ותחת תאנתו. מחדש עזרא, שיש שמחה גם בכלל, מצד זה שכל עם ישראל שמחים. גם אם לך אין כלום, תשמח בגאולת הכלל. תשתתף עם האחרים. זו כמובן שמחה אחרת, אבל יש בה הרבה גם כן.
ההלכה הזו מרמזת גם על השמחה הרוחנית. בימי שלמה היו הרבה נביאים, והיה גילוי שכינה. בתחילת ימי בית שני, יש הרבה מאוד קשיים רוחניים, והמצב עגום ביותר. אין כמעט מי שיעמוד בזכות עצמו. מחדש עזרא, שאפשר לעמוד בזכות האחרים. ראשי העם יקחו על עצמם את עון הרבים, וכך כולם יזכו לעולם הבא.
שיטת רבי אליעזר, שבסוכות יש להישאר עם ההלכה המקורית, לפיה כל אדם יצא בשלו. השמחה היא במה ששלי, הן בגשמי והן ברוחני. אבל חכמים שייכים לעולם הזה, לא בשמים היא, ולכן מקבלים גם את מי שאינו יכול לעמוד בזכות עצמו, וגם הוא יצטרף לסוכה של חברו.
נחמיה פרק ז, ד
(ד) וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם וּגְדוֹלָה וְהָעָם מְעַט בְּתוֹכָהּ וְאֵין בָּתִּים בְּנוּיִם:
מלכים א פרק ה, ה
(ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה:
מלכים א פרק ד, כ
(כ) יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים:
נראה שבשנה זו, בה לפי הוראות הממשלה והרבנים אסור להתארח אחד אצל השני, רמזה לנו ההשגחה העליונה על שיטתו של רבי אליעזר, שהתכלית היא שכל אחד ישמח בשלו, ושלשם צריך לשאוף.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
שיעור לראש השנה-סימני ראש השנה ואיסור לא תנחשו
מבואר במשנה במסכת שבת שיש איסור דרכי האמורי, ויש מי שמתיר חלק מדברים אלו רק אם הם נעשים לשם רפואה.
אך מצד שני הגמרא במסכת חולין אומרת שרב היה אומר שאם מעבורת באה לכיוונו זה אומר שיומו יהיה טוב, ואומרת הגמ' ששמואל היה בדיק בספרא ור' יוחנן בינוקא. ואומרת הגמרא שבית תינוק ואשה אין זה נחש אלא סימן שיצליחו דרכיו אם נשא אשה בנה בית וכו' ואחר כך הצליח בעסקיו. (להתעכב על אליעזר ויונתן איך עשו נחש)
וכן הגמ' בכריתות ובהוריות מביאה דברים שעושים משום סימן, משיכת מלכים כל המעיין, נסיון התרנגול, נסיון הנר. ולפי זה מסיקה הגמרא שאדם צריך להיות רגיל בראש השנה לאכול דברים לסימן טוב. ולכאורה יש קושי וסתירה בין הדברים מה ההבדל בין נחש ודרכי האמורי שאסורים לבין סימן שמותר.
המאירי כותב שבאמת כל סימן וניחוש אסור. וסימני ראש השנההם דרך סימן לעורר לבבנו להנהגה טובה להתעורר לתשובה ומעשים טובים, והגמרא חזרה בה ממה שאמרה בתחילה לגבי תרנגול ונר וכו'. ושאסור לעשות דברין אלו.
המהרש״א לעומת זאת דייק מלשון הגמרא שנחש זה רק שאומר אם יהיה כך יהיה טוב ואם להיפך יהיה רע שהרי ידועשהטוב מהקב״ה והרע אינו יורד מהשמים ולכן הטוב הוא מוחלט ויקרה שלא ירדה מידה טובה מן השמים וחזרה בה, אבל הרע הוא רק על דרך האפשר, והוא יכול להשתנות, ולכן הנותן סימן לטובה זה דבר שמותר, אך אם נותן סימן לרעה זה אסור כי תולה שוודאי יבוא לו רע, והרי אין הרע מוכרח שהרי יכול להשתנות ברחמי שמים (ולכן בסנהדרין הסימנים הם רק לרעה ולכן אסור), וראה עוד שהאריך.
הקרן אורה הקשה על דברי המהרש״א שהרי מצאנו גמ' שאומרות שיש משום ניחוש גם על דבר שהוא לטובה. ולכן אומר הקרן אורה שצריך לומר שכאשר האדם עצמו שעושה פעולה כדי שיהיה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן בעלמא כמו שנר הוא כנגד הנשמה, והמים הם כנגד משיכת המלכות.
ר' שלמה קלוגר דחה את דברי המאירי וכתב שסימני ראש השנה הם לאמונה וביטחון שאנחנו מראים שאנחנו בוטחים בו שתהיה לנו שנה טובה, ומאמינים בזה, ודבר זה עצמו פועל להפוך הכל לטובה. ולכן תקנו לאכול דברים מתוקים.
הצידה לדרך כתב גם כעין דבריו שמתוך הבטחון שהקב״ה יכפר לנו בגלל תשובתנו, אנחנו שמחים בראש השנה, ולכן נוהגים לשים על השלחן את הסימנים, כיוון שהטבע משלים כוונת היום. ומתוך שימחתנו וביטחוננו אנחנו בטוחים שיסתלקו עוונותינו ויתמו חטאינו.
הר״ן כתב שהתורה לא אסרה דבר שהסברא נותנת שיש בו תועלת, ורק דבר שאין בו סברא אסור כגון פתו נפל מידו וכדומה. אך העושה סימן שיש בו סברא אין בדבר איסור, ולכן יונתן שאמר אם יאמרו לעלות או שיבואו אלינו הדבר מראה על גבורתם שאם הם יאמרו לעלות זה מראה על פחד ממארב וזה אומר שיצליחו לנצחם אך אם הם לא יפחדו וירדו אליו זה מראה על אומץ וגבורה של הפלשתים, וכן אליעזר תלה בדבר הגיוני שיצחק בן אברהם צריך אשה הוגנת לו וגומל חסד. והגמ' רק אמרה שכל הסומך על נחש באופן האסור, כמו שסמכו אליעזר ויונתן (אלא שאליעזר ויונתן תלו בדבר שמותר לתלות בו ועשו באופן מותר), הרי זה נחש. וכן אם רק אומר שזה סימן טוב אך לא סומך עליו אין בכך איסור כגון אצל רב שלמרות שהיה לו סימן טוב הוא לא אכל.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סז עמוד א
משנה יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סז עמוד א
: משום רפואה דברי רבי מאיר: אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי כדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים אמר רבינא כמאן תלינן כובסי בדיקלא כי האי תנא.
תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ה עמוד ב ורש״י מכריתות ומהוריות י״ב א
ת״ר אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתימשך מלכותן שנאמ' ויאמר המלך (אל בניהו) וגו' והורדתם אותו על גיחון (מעיין קטן סמוך לירושלים ולא זהו גיחון הגדול היוצא מעדן) ומשח אותו שם אמר רב אמי האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי (ידליק) בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה (שדולק כל זמן שהשמן בתוכו) נידע דמסיק שתיה ומאן דבעי נעביד עיסקי ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא נירבי תרנגולא (לשם כך) אי שמין ושפר (שמשמנת ומשבחת) נידע דמצלח האי מאן דבעי ניפוק באורחא ובעי דנידע אי הדר לביתיה ניעול ניקום בביתא דבהתא (אפל במקצת) אם חזי בבואה לבבואה דבבואה נידע דאתי לביתיה ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה (דלא ליעביד איניש הכי דלמא הוי סימנא בישא ומצער נפשיה ומיתרע מזליה) אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא (תלתן והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי) כרתי סילקא ותמרי
בית הבחירה למאירי מסכת הוריות דף יב עמוד א
הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר״ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו״ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם "ולאו מילתא היא" כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי״י חסד יסובבנו:
מהרש״א חידושי אגדות מסכת הוריות דף יב עמוד א
מאן דבעי למידע אי מסיק שתא כו'. יש לדקדק בדברי המאמר הזה מעיקרא אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא כו' ובעשיה לא קאמר רק חלוקה הראשונה דהיינו אי משך נהוריה נידע דמסיק שתא ולא קאמר חלוקה השניה דאי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא וכן בבעי למידע אי מצלח אי לא לירבי כו' לא קאמר אלא אי שמין ושפיר מצלח ולא קאמר אי לא שמין ושפיר לא מצלח וכן בבעי למידע אי חזר ואתי לביתיה כו' לא קאמר אי לא חזי בבואה דבבואה דלא אתי לביתיה ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי כו' כדאמרינן פרק ד' מיתות וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב״ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב״ה מעצמו כמ״ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב״ה בהחלט כמ״ש לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה וכו' אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ״ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב״ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ״ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו' לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה״ק אי לא דהיינו דא״נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא וזה שנותן סימן לטובה דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט אבל לא קאמר אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא דזה הוה ניחוש (דאם כן) [דא״נ] לא משיך נהוריה אפשר דמסיק שתא דלרעה לא באה ממנו יתברך ב״ה ואפשר שישתנה בשום זכות וכן באי מצלח אי לא היינו דידע דמצלח בהחלט ואי לא היינו דלא ידע כאילו לא עשה כלום ולכך בעשיה לא נקט אלא אי שמין ושפיר מצלח אבל אי לא שמין אפשר דמצלח ואפשר דלא מצלח ולא ידע כלום וכן יש לפרש באי חזר לביתיה אי לא דהיינו אי לא ידע ולכך לא נקט אלא אי חזי בבואה וכו' אבל אי לא חזי בבואה דבבואה לא ידע כלום והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו' ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב דמצלח בעסקיו ויתעשר וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו' כי האל יתברך ב״ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגו' והן הן צלו של אדם וז״ש כלב סר צלם מעליהם וה' אתנו אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים שהוא מגינם וצלם וכבר סר הקדוש ברוך הוא אותם מעליהם דאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר כי אין מזל לישראל הנה וה' אתנו כמ״ש בצל שדי יתלונן דעולם ומלואו שלו לצוות את מלאכיו לשמרנו ולזה אי חזי בבואה וכו' שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ״ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו' אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו״ק:
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו'. ר״ל דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש:
קרן אורה מסכת הוריות דף יב עמוד א
האי מאן דבעי למידע כו' עיין מהרש״א בח״א שהאריך בזה, ותוכן דבריו דלטובה אין בו משום ניחוש וכל הני דתני בסנהדרין (ס״ה ע״ב) הם ניחוש לרעה וזה אסור. ולא משמע כן בחולין פרק גיד הנשה (חולין צ״ה ע״ב) גבי הא דאמר רב מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו. וקאמר התם אלא משום דנחיש, והאמר רב כל ניחוש שאינו כאליעזר כו' אינו ניחוש. ולדברי המהרש״א ז״ל תיפוק ליה דמותר לעשות סימן לטובה. והא דאליעזר נמי אמאי הוי ניחוש, הא עשה סימן לטובה. כמ״ש והיה הנערה כו', ועיין בדברי הרמב״ם ז״ל בפי״א מהלכות ע״א, ובדברי הראב״ד שם ובנושאי כליו. ועוד מ״ש דגבי לא תעוננו אסור ליתן עונה אפילו לטובה, כדאיתא התם בפ״ד מיתות (סנהדרין שם). ולענין ניחוש אינו אסור אלא לרעה. ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין. דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה״ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה, כמ״ש (ש״א ג', ג') ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומ״מ דברי המהרש״א ז״ל נכונים דלרע ח״ו אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו ז״ל (סוכה ל״ט ע״א) על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו.
דף על הדף הוריות דף יב עמוד א
ועצם ביאור הענין באכילת (או ראיית) הסימנים כתב המרדכי ביומא (רמד תשכ״ג) בשם תשו' הגאונים וז״ל:
וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלים רוביא וכרתי…
הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בר״ה וישימנו לראש ולא זנב.
ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים. ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא וכרתי כדי שיכרתו שונאינו וכו', ע״כ.
וכתב הגר״ש קלוגר ז״ל בהגהות חכמת שלמה (או״ח סי' תקפ״ג ס״ק א'):
הנה הטעם מ״ש בש״ס ובש״ע לאכול דברים טובים ומתוקים אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה, ובפרט לפמש״כ בדרושים דבר״ה יהיה אדם משמח ואומר כל מה שעשה הוא יתברך לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה… ולכן מה״ט תקנו לאכול מאכלים טובים ומתוקים ולומר עליהם כן כדי שאם ח״ו נגזר להיפך יהיה נהפך ע״י אמירה זו לטובה וכו', עכ״ד.
ובקובץ אור ישראל (שנה י״ד קו' א' ע' רכ״ג בהג״ה) מציינים על הנ״ל:
ועד״ז כתב בספר צדה לדרך (לרבנו אשר ב״ר שמואל מלוניל מאמר ד כלל ה), וז״ל: … ולפי שאנו נשענין ובוטחין על הכפרה מתוך התשובה, באה המצוה שנשמח בר״ה כמו שבאה בקבלה בעזרא לכו אכלו משמנם ושתו ממתקים וגו', ושנגיל במצוותיו ושנזכרהו מתוך השמחה, ולכן אמרו חז״ל שנהגו לשום על השולחן סלקי תמרי רוביא… וזה שלא כדרך נחושי הסכלים, אלא שהטבע משלים כוונת היום, צריך שיהא זה על שולחנו ויחשוב עליהם בדרך השיתוף סלקי יסתלק עונותינו תמרי יתמו חטאתינו וכו', עכ״ד.
טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג
גרסינן בפ״ק דכריתות (ה ב) אמר רבה מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא מייתי בהדין עשרה יומי שבין ר״ה ליה״כ שרגא בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהורא ידע דמשיך שתא ומאן דבעי למידע אי מצלח עסקיה אי לא מרבי תרנגולא אי שמין שפיר ידע דמצלח אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא כרתי סלקי ותמרי רוביא פירש רש״י תלתן רוביא ירבו זכיותינו כרתי יכרתו כו' סלקי יסתלקו כו' תמרי יתמו כו' קרי מפני שממהר להיות גדל ומזה רבו המנהגים כ״מ ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצ״א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה והר״מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק:
בית יוסף אורח חיים סימן תקפ״ג
"כתב המרדכי שהיה מנהגו של רבינו האי לומר על כל דבר ודבר כעין מה שכתב הטור ועל הקרא (דלעת) כתב שאומר יקרע גזר דיננו אבל מדברי הטור אין נראה שצריך לומר שום דבר, אלא שֵם אותם הדברים רומז על הענינים ההם. והרב רבי דוד אבודרהם כתב שיש אומרים בלשון תפלה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו ושיקרע גזר דיננו" "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתרבו זכיותינו" וכן כולם. וכתב עוד שיש מביאין רימון ואומרים עליו נרבה זכיות כרימון."
תלמוד בבלי מסכת חולין דף צה עמוד ב
רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה חזי מברא דקאתי לאפיה אמר מברא קאתי לאפי יומא טבא לגו אזל קם אבבא אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא טרף אבבא נפוק אתו כולי עלמא לאפיה אתא טבחי נמי לא עלים רב עיניה מיניה אמר להו איכו השתא ספיתו להו איסורא לבני ברת לא אכל רב מההוא בישרא מ״ט אי משום איעלומי הא לא איעלים אלא דנחיש והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש אלא סעודת הרשות הואי ורב לא מתהני מסעודת הרשות רב בדיק במברא ושמואל בדיק בספרא רבי יוחנן בדיק בינוקא… תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן אמר ר' אלעזר והוא דאיתחזק תלתא זימני דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו.
רש״י מסכת חולין דף צה עמוד ב
חזא מברא - מעבורת הנהר שהיתה באה מעבר השני לעבר זה.
אמר מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו - סימן טוב הוא לעוברי דרכים כשהמעבורת באה לקראתן מאליה קודם שזימנוה יום טוב להם בבית אושפיזם באותה לילה כשילינו.
אודיק בבזעא דדשא - הציץ דרך סדק שבדלת.
איכו השתא - כלומר אם בשמירתכם השתא.
ספיתו להו איסורא לבני בנתי - שהעלמתם עיניכם.
דנחיש - אמעברא דאתא לאפיה דאמר יומא טבא לגו.
כל נחש שאינו - סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה.
וכיונתן בן שאול - אם יאמרו אלינו עלו ועלינו +שמואל א' י״ד+.
סעודת הרשות - בת ת״ח לע״ה באלו עוברין (פסחים מט).
בדיק במברא - אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל.
בינוקא - דשייל ליה פסוק לי פסוקיך.
בית תינוק ואשה - בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה.
אף על פי שאין נחש - שאסור לנחש ולסמוך על הנחש.
יש סימן - סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח.
תלתא זימני - הצליח או לא הצליח.
יוסף איננו ושמעון איננו - הרי שתים אם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי.
תוספות מסכת חולין דף צה עמוד ב
וכיונתן בן שאול - וא״ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה.
חידושי הריטב״א מסכת חולין דף צה עמוד ב
וכיהונתן בן שאול. הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש, כי סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה, וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך, כדאיתא בקרא, וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש, והכא הכי פירושו דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש, וכן פירש ר״י ז״ל.
חידושי הר״ן מסכת חולין דף צה עמוד ב
והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. כתב הרמב״ם ז״ל בפרק א' מהלכות ע״א וכן המשים לעצמו סימנין אם יארע לו כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כגון אליעזר עבד אברהם וכו' הכל אסור. וכתב עליו הראב״ד ז״ל בהשגות זה חדוש גדול שהרי דבר זה מותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן אינו נחש והוא סבור שלענין אסור נאמר. ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותן עבירה זו. ודברי הראב״ד ז״ל תמהין בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר דהא אמרינן אלא משום דנחיש כלומר מ״ה לא אכיל והכא אמר רב כל נחש שאינו וכו' אינו נחש כלומר ואינו אסור הרי מפורש שלענין איסור נאמר ומכל מקום הדבר צריך תירוץ שאי אפשר שהצדיקים הללו הוו מנחשין וכך נראה לי בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועל' לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשי' ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיב' שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמי' ליצחק. וכן יונתן בן שאול שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח זה סימן לעצמו שאם יאמרו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים ואם יאמרו דומו עד הגענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצ' בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתינן לה בגמר' לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברי' שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא. ואי קשיא לך והא ר' יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהוא תולה מעשיו דהא בעי למיזל לאקבול אפיה דשמואל וכי א״ל ושמואל מת נמנע ולא הלך. י״ל שענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כגון נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ״ק דב״ב ניתנה נבואה לתינוקות. ולפ״ז כי אמרינן בגמ' רב בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שתלו מעשיהם עליו לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית אשה ותינוק אף על פי שאין נחש יש סימן וכתב רש״י ז״ל אף על פי שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אחרי כן אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זהו דעתי בדברים הללו. ואפשר שאף הרמב״ם ז״ל לכך נתכוון שהמשים לעצמו סימנין בדבר אסור ותולה עליו מעשה לגמרי כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בדבר מותר:
מהרש״א חידושי אגדות מסכת חולין דף צה עמוד ב
מברא קאתי לאפי יומא טבא כו'. דבר זה לא הוה ניחוש כדמסיק וענינו מפורש בחדושינו במסכת הוריות גבי האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה ואי מצלח עסקיה כו' דכיון שלא הזכיר אלא צד אחד הטוב ולא ההפך דהיינו הצד הרע אין זה ניחוש דאינו סומך עליו להרע כדמפורש שם והך דיונתן מקרי ניחוש שמפורש בו שאמר ב' החלוקות אם כה יאמרו דומו גו' לא נעלה ואם כה יאמרו עלו ועלינו…
והאמר רב כל ניחוש כו'. יש לדקדק היאך בעי למימר דרב עבר על לאו דניחוש וי״ל דלמאי דבעי למימר נמי השתא באומר צד א' מקרי ניחוש היינו בסומך על זה אבל רב כיון דלא אכל ולא נתקיים מחשבתו שאמר יומא טבא לנו אין כאן ניחוש ופריך דגם אם היה אוכל שם לאו ניחוש הוה כיון דלא אמר צד השני כאליעזר וכמ״ש לעיל וק״ל:
תורת חיים מסכת חולין דף צה עמוד ב
בית תינוק ואשה. אף על פי שאין נחש שאסור לנחש אחר שבנה בית או נשא אשה ולומר אם אצליח בסחורה ראשונה אעשה עוד ואם לא אפסיק מכל מקום יש בהן סימן שאם תצליח יעשה עוד ויצליח ואם לא הצליח יפסיק דאף על גב דבסומך עצמו עליהן מותר דלא הוה ניחוש אלא כשאומר כן בפירוש וסומך עליהן אבל כששותק לית לן בה וכי האי גונא כתב בבית יוסף סימן קע״ט מה שנוהגין לשחוט תרנגולת שקרא גברית משום דלא הוה מדרכי האמורי אלא כשאומר בפירוש שחטו תרנגולת שקרא גברית אבל כשאומר שחטו סתמא לית לן בה. מיהו לישנא דאין נחש משמע דלית בהו איסור ניחוש קאמר וכן משמע קצת מלשון הגהת אשיר״י שכתב בית תינוק ואשה אף על פי שאינו נחש וכו' והרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מהלכות עבודת כוכבים כתב מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי אשה זו וכו' מותר הואיל ולא כוון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה ולא ידענא דא״כ מאי אף על פי דקאמר.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ד
בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן. הגה: אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב״י בשם רש״י). וכן מותר לומר לתינוק: פסוק לי פסוקיך (טור). י״א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר״ד קמחי), ויש אוסרין (רמב״ם וסמ״ג). וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו (תהילים לב, י).
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא תנו רבנן לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים
רש״י מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
פתו נפלה מפיו - צריך לדאג היום מהיזק.
נחש בא מימינו או שועל משמאלו - סימן רע הוא לו.
צבי הפסיקו - שהיה הולך ממזרח למערב, והצבי הולך מצפון לדרום, והפסיק דרכו.
אל תתחיל בי - כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר, אומר לו: בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא לו.
שחרית הוא - שהיה תובע ממנו חוב, אמר לו: שחרית הוא, ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון.
ראש חדש הוא - המתן לי עד מחר.
מוצאי שבת הוא - ראשון לימי השבוע.
המנחשין - כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר.
חידושי הר״ן מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
ועוד קשה דבגמ' אמרינן דבכלל המנחשי' הם המנחשי' בחולדה ובעופות ובכוכבים דאלמא דמסתכלין באיצטגנינות הכוכבים הם בכלל מנחשים ובפסחים אמרינן מניין שאין שואלין בכלדיים שנאמ' תמים תהי' עם י״י אלהיך. וכלדיים פי' בעל הערוך החוזים במשפט הכוכבים והכא אמר דהוה בכלל לאו דמנחש. ותירץ ה״ר דוד ז״ל דמאי דאסור משום נחוש הם דברים בטלים שאין להם עיקר לא בדרך הטבע ולא בדרך החכמה כמו פתו נפלה מפיו צבי הפסיקו בדרך וחביריו ומאי דאמרינן נמי בחולדה ובעופות ובכוכבים הם ג״כ ענינים בטילים נתפתו בהם המון האנשי' הפחותים ואינם ענייני חכמה ולא מאיצטגנינות כלל כמו שיאמרו אם תראה כוכב כך ביום כך יהיה כך וכך בדבר שאין לו שום אמתות אבל ענייני חכמת המשפט הם דברים אמתיים שהאדם בטבעו נמשך אחר תכונה מהתכונות לפי מזגו וכשלא ירצה למשול על מדותיו מצד שכלו אז שפיטת חכמי המשפט היא אמיתית אבל מצד היות השכל שליט על זה הסדור לא יתחייבו העניינים ההם ועל זה הצד אמרו בשילהי מסכ' שבת שמי שנולד במזל פ' וביום פ' יהי' מוכן מצד מזגו לחכמה או לחסידות או להיות גנב או גזלן וכיוצא באלו וזה ענין מותר לגלותו ושישמר מן הרעה הנכון לבא עליו ואין סומכין על הנס אבל שישתדל לעשות כל מעשיו על פיהם וכפי מה שיורו חכמי המשפט על זה ולזה אסרו חכמים ז״ל לשאול לחכמי המשפט את אשר יקרהו כפי מזל מולד מולדו כי יביא קצת אל הסרת ההשגחה וסילוק הבחירה ולמדו דבר זה מפסוק תמים תהי' עם י״י אלהיך. וא״כ לפי כל זה דבר שידע שיהיה רע לפי חכמת המשפט אפשר להשמר ממנו ולזה נוהגין ההמון שאין מתחילין בב״ד כי מזל הלבנה קל בימים ההם ואין ההתחלה מצלחת בימים ההם וגם מה שנשמרים בני אדם מלישא אשה בלבנה חסרה אינה משום חשוב עתים ושעות אלא שסימן יפה להם לישא אשה בזמן תוספת הלבנה ולא בזמן חסרונה כענין שאמרו חז״ל ממשיכין את היין בצנורות שהוא תוספת ברכה. ולדבריו ז״ל כל דבר של נחש שאינו דבר חכמה אסור לו לעשות ולמנוע ממנו אפילו בשב ואל תעשה: אבל הרמב״ן ז״ל הסכים בתשובת שאלה שאף במה שנאסר משום נחש אין אסור אלא שלא לשאול בהם אבל לעשות כנגדן אין לנו. וכן נראה נכון. והרמב״ם ז״ל סובר שבכלל מעונן הוא בין שילמד השעות והעתים הטובים והרעים לפועל מה ואפילו על פי חכמי המשפט ובין שיעשה האדם ויכוין פועל מה בעת הטוב ההוא שיעדו חכמי המשפ'. וצ״ע.
וראה שו״ת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סימן רפג
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
שאול בן ציון ע״י שמים ברחמי נכתב לק״י
פרשת "עקב" דבר תורה התשפ״ה
״ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה״ (דברים י', יב)
האם ניתן ללמוד מפסוק זה שיראת שמים היא דבר גדול או דבר קטן יחסית להשגה?
הצצה חטופה במקומות שונים בהם מוזכרת המילה ״מה״ מראה לנו שלכאורה היא מופיעה במקומות של קטנות: ״ונחנו מה״, ״ה' מה אדם ותדעהו״, ובמקומות של מיעוט (״חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה הוא נחשב״). אך היא מופיעה גם במקומות של הַאדרה: ״מה רבו מעשיך ה׳״, ״מה אדיר שמך בכל הארץ״.
הבה ננסה להכריע בשאלה זו בעזרת ה'.
**גדלות יראת שמים**
התלמוד הבבלי (ברכות ל״א ע״ב) מספר על רבי סימון ורבי אלעזר שהיו עוברים ושבים. רב יעקב בר אחא אמר אחד: נקום מפניו כי הוא ירא שמים, ואמר אחד: נקום כי הוא ירא שמים, כי הוא בן תורה. ובסופו של דבר הוכרע, ואמר ר' יוחנן: אין לקב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ״ועתה ישראל״ וכו'.
**שמים יראת – דבר קטן? **
תלמוד בבלי, ברכות ל״ג ע״ב:
ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י', יב) ״ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה״. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?
א״ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי: אין לו להקב״ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיהו ל״ג, ו') ״יראת ה' היא אוצרו״. ואין מילתא זוטרתא למשה.
דאמר ר' חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו — דומה עליו ככלי גדול. קטן ויש לו — דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו — דומה עליו ככלי גדול.
משמע לעיל שאכן ״מילתא זוטרתא״, אלא לא לסתם אדם, אבל לגדול הנביאים — משה רבנו.
ה״כלי יקר״ על דברים י', יב מסביר מדוע לא רק למשה אלא גם לאותו הדור כביכול ״מילתא זוטרתא״:
ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ״ועתה ישראל מה״, לפי שנאמר אח״כ ״וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה' אלהיכם״ וכל הסיפור וגו', עד ״עיניכם הרואות את כל מעשי ה׳״ וגו'. כך ביאורו: אלו בקשתי להכניס היראה מן הבנים אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו את כל הנוראות אשר עשה ה' למען תהיה יראתו על פניהם — ודאי שאלה גדול הייתי שואל, כי ודאי קשה לבלות את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ״ועתה״ — ר״ל הדור הזה — ראיתם בעיניכם כי ראיתם את כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו, וכבר אתם מורגלים במידת היראה. לפיכך ״ועתה״ — באשר שם הוא — שאלה קטנה שואל ה' מעמך.
**אך מה עושה היראה — כביכול ״קל״ להשגה? ומהו סוד העניין? **
כדי ליישב את השאלה ולהסביר, נקרא את דברי רבינו הרמב״ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק ל״ט, במהדורת כה״ר יוסף בן דוד קאפח זצ״ל:
וחכמתה וצדקתה יתבאר לך כראוי כאשר נדבר בטעמי המצוות במאמר זה. אבל מי שמדמה כי עולה כבד וקשה להתבאר, ולפיכך נאמר בה ״תורת ה' תמימה״ — זה כל טעות בהתבוננות. ולקמן אבאר קלותה באמת אצל מי שיש בה סבל. ולפיכך אמר ״מה ה' אלהיך שואל מעמך״ וגו', והמדבר אמר לישראל ״וגו׳״.
אלא שזה ביחס לחסידים. אבל אנשי העושק והכעס וההשתלטות — הרי המזיק, והקשה ביותר אצלם הוא שיהא שם שופט שימנע את ההשתלטות. וכן התאוותנים השפלים, הקשה ביותר עליהם היא מניעת ההפקרות בזנות, והפעלת העונשים בעושיהם. וכך כל בעל מגרעת — מניעת הרע שהוא מעדיפו כפי מגרעתו נראה לו טורח עצום מידותי.
ואין לשקול קלות התורה וקשייה לפי שאיפותיו של כל מושחת שפל בעל מגרעות מידותיות, אלא נבחנים לפי השלם שבבני אדם, אשר מטרת התורה הזו שיהו כל בני האדם אותו אדם.
**ומכאן ישוב העניין: **
אדם ש״מתרגל״ (מלשון תרגול) נפשו במעשים ומידות אלוהיות, ובתפילה בכוונה זכה וברה, ובדרישת החכמה והחכמים, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ומגיע לשיעורי תורה ומתאמץ, הוגה בה גם בחדרי חדרים בדרשות, ובבתי כנסיות ובתי מדרשות, ו״נגוע״ ולהוט בעונג אהבת ה' ומקדש את ביתו ומשפחתו — זה האדם, מצד הדבקות במידת היראה, יקל עליו יותר לדבוק בה.
ובבחינה זו היא היראה ״מה״ — דבר להשגה. אבל ״כל חפציך לא ישוו בה״ מבחינת ערכה ולא מבחינת שלמותו ואושרו של האדם. כי הפך הוא אצל מי שהתבלבל וחשב שהחומר הוא העיקר — ועליו נאמר ״כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם״ — כלומר עבורם היראה גדולה כהר, גבוה ומאיים.
אשרינו שזכינו, וגם לזה וגם לזה נזכה יחד בדרך זו — לאור באור ה' ולהתענג מזיו יקרו, מתוך קדושה שמחה ויראת שמים, ובמידה מענייני החומר — נאכל לשובע נפשנו — אמיתית.
שבת שלום
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
ורבות הרשר״ה במשנת לנשים התורה ■לימוד תש״פ עקב פ' עה״ת הירש רש״ר הרא נו וש נים
עקב פרשת הירש רש״ר
כבר שהרי "שינון", מאשר יותר מקיף "לימוד" וגו'. ולמדתם
ז) ו, לעיל אמרנו(בפי' המצוות תוכן הוראת הוא ש״שינון"
ומצומצמים קצרים. במשפטים
"בניכם ההלכה: מדרש של מקורו את להבין יש זה פי על
ע״ב כט (קידושין בנו.)תיכם" ולא
היא אך תורה; בתו את מללמד האב את פוטרת זו הלכה
את- אתם ולמדתם מלשון נלמדת מלשון ולא בניכם,
לבניך. ""ושננתם
של למדנות לבתו להקנות החובה מן רק פטור האב שכן על מוטל התורה מדע את ולמסור לקנות התפקיד כי תורה,
היהודי. האיש ואותה היהדות ספרות ל ש הבנה אותה אולם את- "ויראו את לקיים כדי הדרושה המצוות, של ידיעה 'ה
את-כל- לעשות ושמרו אלהיכם הזאת התורה "דברי
יב לא, )(להלן - פחות לא לבנותינו להקנות יש אותה
לבנינו. מאשר
שם נאמר שהרי (שם), הקהל ממצות כבר מוכח זה: דבר
למען ' וגו והטף והנשים האנשים את-העם הקהל
ישמעו את- ויראו ילמדו ולמען 'ה.'וגו
באים "אנשים הזה: הפסוק על אמרו שחכמים פי על ואף "למען לשון הרי ע״א), ג (חגיגה לשמוע" באות נשים ללמוד הבנה זו אלא גרידא, שמיעה רק איננו שם האמור ישמעו" שם ותוספות רש״י (ראה "לימוד" בגדר שהיא נאותה
ות עזאי בן ד״ה ע;)"ב כא סוטה וספות
לבנות תנ״ך הוראת על מדברת: ע״ב לה בנדרים המשנה גם
" … מקרא בנותיו ואת בניו את הוא מלמד "אבל ברור הרי מכל ומוכח לבנות, תורה לימוד מכיר דגמרא שסתמא הוא ולפיכך מצוה הוא עצמו שהלימוד שם וטריא השקלא
הנא למודר גם מותר ע״ש. נית. נו ליהנות לאו מצוות שהרי ה,
יוסף בית שכתב מה ועי' ע״ש מז סי' סוף חיים אורח. לטור
ספרות היא לכך ועדות ומתמיד, מאז בישראל נהגו וכן לאפשר כדי הנשים לצורך בעיקר שנכתבה באידיש שלמה ידיעה להן ולהקנות והתפילות המקרא הבנת את להן גם (ראה החכמים של המוסר תורת ושל ההלכה של עממית
ו סע' רמו סי' דעה ליורה זה:)ב טורי
ב פסוק ה פרק ויקרא
וְּאָשֵׁם טָמֵא א וְּהו ו מִּמֶנ וְּנֶעְּלַּם טָמֵא ש: רֶץ בְּנִּבְּלַּת אוֹ טְּמֵאָה בְּהֵמָה בְּנִּבְּלַּת אוֹ טְּמֵאָה חַּיָה בְּנִּבְּלַּת אוֹ טָמֵא דָבָר בְּכָל תִּגַּע אֲשֶׁר נֶפֶשׁ ֶׁאוֹ
ב פסוק ה פרק ויקרא הירש רש״ר
ממנו ו. נעלם אדם שאין אמרו, ע״ב יד שבועות במסכת
ידיעה לו היתה כן אם אלא טומאה על חטאת, חייב
בשעה אך קודש; או מקדש ושזה שנטמא, ידע הוא: בתחילה למקדש- שנכנס קודש- אכל או או טומאתו; ממנו נעלמה
בינתים- ("העלם "חפץ ה או המקום קדושת ממנו נעלמה שם
ע״א.)ד
קבועה חטאת המחייבות השגגות מן זו שגגה וא אפ שונה התורה בכל דליתנהו "קמייתא ידיעות ד): פרק (לעיל
."כולה
ויֵדע בסוף, ידיעה לו שתהיה דיו חלב: חטאת לדוגמה טול בטרם מעולם ידע לא ואפילו שחטא; לאחר העובדות את
חלב- שזה חטא חייב; חטאת זה הרי
שגגות שאר בכל בזה. וכיוצא
ואיל כאמור מותנה, , יו וקדש מקדש טומאת על קרבן חיוב ו
בתחילה. בידיעה
ע״א (ה בשבועות נדרש זה )דבר "ונעלם- הביטוי מן מכלל
."שידע
האופי את רבו מבית יודע יהודי שכל מניחים זאת, עם נבלה מגע של ההלכי ההלכה בידיעת הצורך ומבחינת (שם);
ההלכה את שכח ואפילו בתחילה. ידיעה בו נתקיימה כבר להעיר נורשה (בסוגריים קרבן. חייב זה הרי נטמא, : בטרם שהרי בצעירותן; אלו הלכות למדו נשים שגם מכאן, מוכח
כבאנשים בנשים נוהגים זה קרבן. דיני שאלה וכשהגמרא את אלא מצאה לא רבו", בית ידיעת ליה דלית איכא "מי
הנדיר המקרה " הנכרים.)" לבין שנשבה בתינוק
שיג סימן (מרגליות) חסידים ספר
ומה הלכות, פסקי כגון המצות לבנותיו ללמוד אדם חייב זהו תיפלות מלמדה כאלו תורה לאשה שהמלמד שאמרו מלמדין אין אותן התורה וסודי המצות וטעמי תלמוד עומק
ולקטן, לאשה תדע לא שאם לה ילמד מצות ת הלכו אבל לעשות כדי מצות כל וכן שבת תשמור איך שבת הלכות
במצות. להזהר ונשים אנשים יהודה מלך חזקי' בימי שהרי העם את הקהל וזהו וקדשים, טהרות אפי' ידעו וקטנים גדולים היום נצבים אתם וזהו י״ב) ל״א (דברים והטף והנשים האנשים
ושוטריכם זקניכם שבטיכם שיכם רא אלהיכם ה' לפני כולכם מחוטב מחניך בקרב אשר וגרך נשיכם טפכם ישראל איש כל
י- כ״ט (שם מימיך שואב עד עציך עבדים שידעו כדי י״א)
לעשות. . שלא ומה לעשות מה המצות פסקי. ושפחות
אמר שהרי אלישע מפי הדרשה ושומעת הולכת והשונמית
כ״ג ד' (מ״ב )שבת ולא חדש לא היום אליו הולכת את מדוע
הולכות ושבת דבחודש. מכלל
התורה– בפרשנים שבועי שיעור הירש רש״ר רביעית– שנה ■ טבדי בנימין הרב © הז וכ כל שמורות יות
סמ״ק- הקדמה
משתכחת התורה בעונות כי, יען היטב רבים ידעו שלא ויראתי עלינו המוטלות המצות ביאור המוטלות המצות אלו כתבתי עמודים בשבעה הזה בזמן עלינו
ובקשתי השבוע. ימי שבעה כנגד
אחד עמוד יום בכל א לקר איש כל לו… ייטב למען
לעשות ברכה שישימו בקשתי ן לכ באגודה נהיה למען הזה כדבר אדוניו אל עבד יתרצה ובזה, אחת ללמוד משובח זה הרי המרבה וכל ג או מצות משני פירוש יום 'בכל בכל גם אגרא צערא לפום והכל בבית שקורין הפרש' יסדר שבוע שנים חכמים צוו כאשר הכנסת שאינו ומי תרגום ואחד מקרא
ואם הפירושים יקרא גם לתר יודע ממנו שגדול למי ישאל יודע אינו
או א' ביום שלים לה יוכל לא ואם לשבע יחלקנה ב' ה למען חלקי'
… עליו יכבד לא ושלח כתב כך ר הרב רבינו מורינו 'באשכנז
מקורביל. יוסף בר החסיד יצחק
עוד כתב וגם לומר המצות לנשים ותועיל ולאו עשה להם הנוהגות
כאשר בהן והדקדוק אה הקרי להן לאנשים, התלמוד עסק יועיל כמו שעוסק גוי ג') דף (בע״ז שמצינו הוא הרי במצות וכן פי' בתורה מכל ולגדלו להחיותו גדול ככהן הגדול הכהן כמו הגוי' אחיו שאר הכהנים אחיו משאר לגדלו שיש
מצות בז'. ומוקמי'
כ״ט דף קידושין עמ״ס וולקין אהרן ר' הגאון חי'
לשנות אפשר אם מכת״ר דשאילנא לשאלה בנוגע האמור כל ואחרי ת״ת ממעות לחשוב גם חלילה מאליאה כמו נפתרת מקדושה הורדה בזה יש ואם יעקב בית לצורך כמו טהרה ורוח קדושה לזכרים הת״ת בבתי שיהיה ולואי הקדושה הורדת בזה יש כי על וההשגחה הסדר יחסר תורה התלמוד בבתי כי אומר אם לי ואוי לבנות ספר בבתי
בתי עבורן שמייסדים בדורנו לזה זכו הבנות ורק ל בפוע התורה מצות שיקיימו הילדים מלומדות ממורות ויר״ש תורה ומקבלות שם שורר הקדושה רוח אשר כאלו ספר לא הת״ת בתי כי הזה המר האמת על לעורר אנו מוכרחים אשר בקדש ומחונכות
יעקב. הבית בתי כמו ושכלולן בסדורן הגיעו
מקורביל הר״י בשם כתב הסמ״ק בהקדמת והנה בזה״ל כאשר תועיל הנהוגות במצות לנשים והדקדוק דהלימוד
ע״ש. לאנשים התלמוד עסק יועיל
בית דקדושת שאינו ודאי מקדושה דהורדה זה לפי ונמצא ת״ת דמצות ממש ת״ת גופא דזהו מת״ת גרע לא ודאי יעקב יעקב שהבית דלעינינו הוא ונהפוך נשים על גם מוסב
בסדור גבוה יותר במדרגה תעמוד חלילה ולכן וחינוכה ה מקדושת גריעא יעקב בית קדושת כי הדעת על להעלות
ת״ת.
ויאמר מתעקש ימצא אם אפילו כי אומר אני מזה ועדיפא
… חמורה קדושתן אין הבנות שלימוד עצמן למודן אם אפילו הנערים של הלימוד ומדרגת למעלת שוה ומדרגה ערך לו אין
ודאי זה אבל בת״ת אחריהן בניהן של לתורה הגורמות שהן
בפ״ת וכמ״ש עצמה לת״ת שוה ומעלתו דינו לת״ת וגורם
דנשאל בנידון הכרמל הר בשם רנ״ט סימן יו״ד אם שם
ת ממעות ליקח הגבאי "רשאי ת אחד לנער מלבוש לעשות וכתב ללמוד רבו לבית לילך כדי להתכסות במה לו שאין
לא ואם לה דגורם כיון ת״ת מיקרי עצמה זו דהלבשה דשרי ע״ש. זה בנער ת״ת יתקיים לא הלבישה
יש מצוה אלא מותר רק לא כי סליקנא ובהא נחיתנא בהא יעקב בית לצורך שיתן למי מקדושה הורדה שום ואין בזה הללו המעות בלא להתקיים תוכל שהת״ת בשעה ובשגם ובזכות יעקב בית ספר בתי להרביץ העוזרים ידי תחזקנה
כי נקוה עתה וגם ראשונה בגאולה נגאלנו ניות צדק נשים בית דביר עירנו לבנין ונזכה צדקנו משיח יבוא בזכותן
בימינו. במהרה תפארתנו
קצט סימן מהרי״ל שו״ת
דהוי ללמדה אין מ״מ גרמא הזמן שלא נמי ועשה תעשה לא כל לקיים ו' שצריכ אעפ״י לנשים וללמוד נוטל… היה פרק כדאיתא תפלות כמלמדה
ישאלו וכשיסתפקו והכללות השרשים הקבלה ע״פ שילמדו אפשר המצות לקיים דידעו משום, ואי נדה והלכות וניקור והדחה מליחה בדיני הרבה שבקיאות בדורינו רואין אנו כאשר למורה וכיוצא
מבחוץ, הקבלה ע״פ והכל בזה, תורה מרביץ שהיה ראיה ומייתי בו בקיאות היו יום, בכל והוא נוהג, וטהרה טומאה שהיה חזקיה ובימי וכן זה, כל לידע ולתנוקת הארץ, עמי לנשים, מנ״ל באנשים תורה הרבצת שהיתה אלולי כי בישראל
ס״ד וכי ותנוקת, תנוק נמי דקאמר דהא לומר צריך שהיו אביהם קבלת פי על אלא זה כל, שלמדו
ללמדן ואסור בהן חייבת שהאשה המצות בכל חייבים ועבדים], נשים נמי הכי בתורה וגדולים בקיאין המטה תחת ישן שהיה גמליאל ר' של עבדו טבי כגון בתורה גדולים שהיו מהם מצינו הכי ואפילו תורה
וברוריה בתלמודא, טובא גוונא וכהאי רבי של שפחתו וכן דסוכה בתו' כדאיתא חכמים דברי לשמוע
לי ק בזה. וכיוצא הלכות וטי הח״ח לבעל
מדפי י״א דף, סוטה עמ״ס
הליקוטים
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
בעזהש״י – באב ט״ו התחדשות אינסוף אהבת
1 ] גַמְלִׁיאֵל: בֶּן שִׁמְעֹון רַבָן "אָמַר הַכִּׁפּורִׁים בְאָבּוכְיֹום עָשָר, שָה כַחֲמ לְיִׁשְרָאֵל טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו ִׁלֹא
טְבִׁילָה טְעּונִׁין הַכֵלִׁים כָל לֹו. שֶּאֵין מִׁי. ת א לְבַיֵש שֶּלֹא שְאּולִׁין, לָבָן בִׁכְלֵי יֹוצְאֹות יְרּושָלַיִׁם בְנֹות ֶּשֶּבָהֶּן
יְרּושָלַיִׁם ּובְנֹות ' אֹומְרֹות? הָיּו בַכְרָמִׁים. ּומֶּה וְחֹולֹות יֹוצְאֹות, בָחּורָש בֹורֵר אַתָה מָה עֵינֶּיָךּורְאֵה נָא א
ְלךָ'. ". . ח ד; ), תענית (משנה
2 ] …" שֶּנ יֹום סְלִׁיחָהּומְחִׁילָה, יֹום הַכִׁיּפּורִׁים ִׁיֹום ב יתְנּו בְאָב עָשָר חֲמִׁשָה אֶּלָא אַחֲר. ֹונֹות לּוחֹות ֹו מַאי
? הִׁיא שְמּואֵל: אָמַר יְהּודָה רַב אָמַר ד מַאי בָזֶּה. זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום ' רּוש? צִּׁוָה אֲשֶּר הַדָבָר זֶּה ' ד
צְלָפְחָד' לִׁבְנֹות 'וְגֹו זֶּה. דֹור ב אֶּלָא נֹוהֵג יְהְא לֵא זֶּה, דֹבָר לוָ, )(במדבר
נַחְמָן: רַב אָמַר יֹוסֵף רַב אָמַר ש בֶּקָהָל, לָבֹא בִׁנְיָמִׁין שֶּבֶּט שֶּהֻתַר ַיֹום ' נֶּאֱמַר: ה בַמִׁצְּפ נִׁשְבַע יִׁשְרָאֵל ָוְאִׁיש
דָרּו מַאי כא), '(שופטים לְאִׁשָה לְבִׁנְיָמִׁין בִׁתֹו יִׁתֵן לֹא מִׁמֶּנּו אִׁיש לֵאמֹר, מִׁבָנֵינּו. וְלֹא 'מִׁמֶּנּו' רַב: אָמַר ש?
ב ַרַבָה מִׁדְבָר. מֵתֵי בֹו שֶּכָלּו יֹום יֹוחָנָן: רַב אָמַר חָנָה בַר ר מ ָדַאָמַר ר: הָיָה לֹא מִׁדְבָר מֵתֵי כָלּו שֶּלֹא עַד
' שֶּנֶּאֱמַר: מֹשֶּה, עִׁם דִׁבּור וַיְדַבֵר הָעָם מִׁקֶּרֶּב מּות ל הַמִׁלְחָמָה אַנְשֵי כָל תַמּו כַאֲשֶּר ָוַיְהִׁי ד ' לֵאמֹר אֵלַי '
הַדִׁבּור הָיָה אֵלַי. , ב )(דברים אָמַר: עּולָא יָרָבְע שֶּהֹושִׁיב אֵלָהּפַרְסְדָאֹות בֶּן הֹושֵעַ בֹו שֶּבִׁטֵל ָיֹום יַעֲלּו שֶּלֹא ם, הַדְרָכִׁי עַל נְבָט בֶּן ם
. יַעֲלּו' שֶּיִׁרְצּו וְאָמַר׳לְאֵיזֶּה לָרֶּגֶּל, יִׁשְרָאֵל
אָמַר: מַתָנָה רַב לִׁקְבּורָה. . ב. יתָר הֲרּוגֵי בֹו שֶּנִׁתְנּו ֵיֹום
תַרְוַיְהּו: דְאַמְרֵי יֹוסֵף וְרַב רַבָה לַמַעֲרָכ עָצִׁים מִׁלִׁכְרֹות בֹו שֶּהָיּוּפֹוסְקִׁין ֵיֹום דְתַנְיָא: ה. אֱלִׁיעֶּזֶּר רַבִׁי
מ אֹומֵר, ֵהַגָדֹול וְלֹא חַמָה, שֶּל כֹחָּה תָשַש וְאֵילְָך בְאָב עָשָר חֲמִׁשָה לְפִׁי לַמַעֲרָכָה, עֵצִׁים כֹורְתִׁין הָיּו
מַנְשְיָא: רַב אָמַר יְבֵשִׁים. שֶּאֵינָן מַגָל' תְבַר לֵיּה׳יֹום וְקָרּו ו מִׁכָאן ְ. יֹוסִׁיף"… דְמֹוסִׁיף אֵילְַך,
ע״ב– ל (תענית ע״א )לא
3 ֶּרֶּמ בְאָב'. עָשָר כַחֲמִׁשָה לְיִׁשְרָאֵל טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו ]לֹא " ' כמ י״ה, לשם ז ' שכָתּוב ו קָרָאתִׁי הַמֵצַר מִׁן
ָי- ' י-ּה בַמֶּרְחָב עָנָנִׁי ָּה, ה קיח, )(תהלים הי כל לכן וחסדים. לרחמים ֶּרֶּמָז תיב ְכ וסוכות, פסח מים-ט, ובים
'ובחמ י בָי היורדים וחסדים לרחמים כן גם ֶּרֶּמַז יום,' עשר שה והבן" האלו, מים
דברים שלמה, תפארת מרדומסק, שלמה רבי )(אדמו״ר
4 ] " אֶּלְעָזָר… וְאֶּל משֶּה אֶּל ד' …וַיֹאמֶּר יִׁשְר בְנֵי עֲדַת כָל רֹאש אֶּת ָשְאּו יִׁשְרָאֵל. בְכֹור אֵל…רְאּובֵן בְנֵי
רְאּובֵן: ְל הַחֲנֹכִׁי, מִׁשְּפַחַת חֲנֹוְך הַּפַלֻאִׁי, מִׁשְּפַחַת פַלּוא מִׁשְּפַחַת כַרְמִׁי ל הַחֶּצְרֹונִׁי מִׁשְּפַחַת ְלְחֶּצְרֹן
הַכַרְמִׁי" ה-ו) א-ב; כו, (במדבר
' הַחֲנֹכִׁי 'מִׁשְּפַחַת " – מַבִׁז האומות שהיו ְלפי ' אותם: ין א ֵמה לּו בט? י שֵהם על ִׁמַתיִׁחסִׁין הם סבורין
אֵת בִׁמֹו המְצִׁרִׁיְים שלטו ִׁשלא קל- מושלים היו בגופם אם יהם? ב ִׁוחומר נשותיהם!' ל הִׁיט ִׁלפיכך
ש ְהקב״ה מֹו ֵעל ֵמִׁע לומר: זה, מצד ויו״ד זה מצד ה״א יהם, וזהו אבותיהם. בני שהם עליהם אני יד
שמפורש הוא יד לע-י שְבָטִׁים] עָלּו דוד['שֶּשָם קכב (תהלים לְיִׁשְרָאֵל' עֵדּות י-ּה ָשִׁבְטֵי ד), , הזה השם
לשֵבט עליהם ֵמִׁעִׁיד יהם…" שם) (רש״י
5] …" ' ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום ' זֶּה – יֵמ האלוְנקראים מים הי כי בזה לַרָמז ִׁהנֶּראְה הרצון, י כי
הי דרך ָזהו תמים- הולך האיש לפני שר שיהי ֶּח ה פצֹו בטובת לראות ורצונו חבֵרֹו ולשמוח
בישועתו… שָמח עיקר ִׁכי תֹו הרצון י יֵמ להתְנוצץ שמתחיל באב, ט״ו ביום גם הכ. לל. . לכן ְבטובת
ר על הכנה להיות הב אש-השנה ג להיות צריך לטובה עלֵינו א ר ְצֹו ם-כן כ איָש כל ן לּו ב ל חבֵרֹו, להיות
עומד בגמ הרמז וזה טובתו. לראות ומצפה ' רא ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום זֶּה' אחד ל שכ. ּפ: רּוש ֵי
מבנ ישראל י כ מִׁבְרָתֹו ִׁישפיע על גם וטובתו חבֵרֹו. בִׁבַרכ ראינו ְכאשר ע אבינו יעקב ת ליו-השלום אשר
מיוח בברכה מהשבטים אחד לכל ברך: ת ד ' ט, מט, ה)(בראשית ארי גור יהודה אי ָנפתלי ' שלוחה לה (שם
)כא, אח. וכדומה. . אולם ר- ְכַכ, כך כ את לברך לותו הי עצמו בפני ואחד אחד ל ו כמ יחד, כוללם ה
ש אותם' ברך כברכתו אשר 'איש כָתּוב 1 שיהי. ּפ: רּוש ֵי כ לזולתוִׁמִׁבְרָתֹו להשפיע כח ואחד אחד ל לכ ה
לֶּח ְהשייך שיהי לקֹו ג כן ה ל ם-כן כמ… ו הו חבֵרֹו נ: לעְנָיֵנּו בימינוִׁונחזור להגאולה…במהרה מביא וזהו
לְיִׁשְרָאֵל' טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו 'לֹא טֹובִׁים,' הלשון׳יָמִׁים דקדוק כו'. הרצון י יֵמ על ֶּרֶּמְז רבים, לשון
ר עד מהיום הנמשכים אש-השנה ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים באב׳שֶּהֻתְרּוָ כט״ו לטובה שווים כולם יהיו זֶּה'-
כ להשפיע ל ואחד אחד ל וע מטובתו. חבֵרֹו לז כולם יעלו זה ידי ל ב לטובה כְן יָרֹו הכסא, יום י ָכי א בוֹ
ִׁב " מן ס לה א וכנ״ל, וישועה, גאולה שנת דברים שלמה, תפארת מרדומסק, שלמה רבי )(אדמו״ר
6 " ] יְרּושָלַיִׁם,' בְנֹות מז׳שֶּבָהֶּן הר ֶּוזהו נ על ִׁרומז ישראל' וכנסת. ת שמֹו יֹוצְאֹותִׁב לָבָן…' כְלֵי בלבן כי
והתעורר הבחינה שזה ז׳שְאּולִׁין', הרֶּמ וזהו הגוונין. כל ֶּכלול מע להם בא וֵת ילא, אבות ה. כנ״ל. . כי
במ אברהם בבחינתו- הבורא את עובד היה אחד כל י במ אהבה…יצחק דת במ רא…יעקב הִׁיָה יַדת דת י
למ היה כוונתם כל התפארת…ובאמת י מלכות, דת המלכים. . מלכי מלך להמליך. עליהם כל ובאמת
התעורר לאדם כשמגיע אבל יתברך, לעבודתו מעורר הוא עצמו כשאדם שייך הוא זה מלע וֵת ילא-
המ בכל יתברך הבורא את לעבוד האדם יכול אז ֵכָיו י, דות התעורר אליו שמגיע ן ברוך הבורא מאת ת ו
המ מכל כלול והוא הוא, י התעורר על רומז היום וזה דות. ות ֵמלע במ כתבנו כאשר כנ״ל, ילא, לת י
'ָלָבן' כ שָלּו ֶּ, התעורר שמגיע היום, וזה אחד, גוון אחד לכל היה להאבות כי הגוונים, כל ל וֵלע מ ת ילא,
ז' הרֶּמ וזהו הגוונים. כל כֶּל שָלּו הגוון הוא ֶּאז ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים ָשֶּהֻתְרּו גם לו היה אחד ל, כש זֶּה'
ו חבֵרֹו, בחינות " דו״ק לוי קדושת מברדיטשב, יצחק לוי רבי )(אדמו״ר
7 גַמְלִׁיאֵל: בֶּן שִׁמְעֹון רַבָן ]אָמַר " ' הַכִּׁפּורִׁים בְאָבּוכְיֹום עָשָר כַחֲמִׁשָה לְיִׁשְרָאֵל טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו, לֹא
שְאּול לָבָן בִׁכְלֵי יֹוצְאֹות יְרּושָלַיִׁם בְנֹות ִׁשֶּבָהֶּן לֹו' שֶּאֵין מִׁי אֶּת לְבַיֵש שֶּלֹא ין, בגמרא' ואמרינן חֲמִׁשָה
שְמּואֵל: אָמַר יְהּודָה רַב אָמַר הִׁיא? מַאי בְאָב, עָשָר ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום זֶּה' לב לתת ש וי ֵ.
יַגד מדוע ולהבין ִׁלדעת ליו הזה היום ל כ גדול ם-טוב ל-כך הי מכל ָיותר מי- ם שהותרו זה עבור טובים
שְנֵים יִׁשְרָאֵל שִׁבְטֵי אֵלֶּה "כָל 1 אֲבִׁיהֶּם לָהֶּם דִׁבֶּר אֲשֶּר וְזֹאת. עָשָר ְוַי בָרְֶּך כְבִׁרְכָתֹו אֲשֶּר אִׁיש, אֹותָם
בֵרְַך 'וַיְבָרְֶּך כתיב "כבר כח מט, "אֹתָם)(בראשית ְכ אֲשֶּר 'אִׁיש לומר תלמוד ומה 'אֹותָם, בֵרְַך בִׁרְכָתֹו
כולן וכללן חזר בזאב- בנימין באילה, נפתלי בנחש, דן באריה, יהודה שברכן לפי אלא?'אֹתָם ד צט; ר)בה, (בראשית " בך' אין ומום רעיתי יפה 'כולך שנֶּאמר מה כאחד…לקיים
שְנֵים יִׁשְרָאֵל שִׁבְטֵי אֵלֶּה 'כָל " 'עָשָר– ה ִׁעֱם לומר: רוצה שקצתם ת יֹו שי את גינה ם וקצת בח
ִׁה מעשיהם- הנכבד, גזע מאותו יוצאים שבטים ישראל, שבטי היו כולם נה מים של היו ֵוכולם
קראם' ולכן במעשיהם. ט' ְשָבִׁים כ ובניו יעקב הְמְשיל כי ִׁ, עפים מסת רבים וענפים אחד ששורשיו אילן
הגדול' הענף ונקרא ממנו. "…' ש ֵבט אברבנאל יצחק רבי (פירוש כח מט, )לבראשית
בזה? זה לבוא השבטים ב השרשיי מָקור מהו להבין יש ָגם י להיותו הזה להיום העליונים עולמות ום-
כ גדול טוב ל-. כך
ש ּוְּושבֵם י לב והערת כל לע-פי לבאר ש ' הלזו מסכת בסיום דאיתא מה אָלְעָז רַבִׁי ֶּאָמַר ר: עֲתִׁיד
בֵי יֹושֵב וְהּוא עֵדֶּן, בְגַן לַצַדִׁיקִׁים מָחֹול לַעֲשֹות הּוא בָרּוְך הַקָדֹוש ' נֵיהֶּם ובו ע״א). לא (תענית יש דאי ו
ש וי כפשוטן. הדברים אלו אין ודאי כי להצדיקים. לעשות הקב״ה עתיד אשר המחול עָניֵן מהו ִׁלהבין
לבאר ב ִׁדהְנה לעוש הגֵמול תשְלום עולם הנשמות, עולם רז״ל' מרו א ית, ברך רצונו י וְאֶּחָד ד אֶּח ָשֶּכָל
'(בב חֲבֵרֹו שֶּל מֵחּוּפָתֹו נִׁכְוֶּה ע״א) עה א-בתרא ב יָשנְם כי ֶּ. מ למעלה זה מדרגה ל א חד כ זה, פעולותיו לפי
ועש שּפָעל הטובים ָומעשיו בעו ה לם-, הזה הְגיעו לא הצדיקים נשמות עדיין כי ִׁנמצא של ֵלידי ת מּו
ל ַהמאושר. כ אשר אחד ל ה למעלה מדרֵגה שיֵש ֵרואה ב הבורא אמנם ימנו. רוך-ה וברוך- וא, שמו ב ֵמרוֹ
טּו בֹו צ למען חֵפִׁץ הגדול ָוחסדו ב ח נָדְּוש ממנו יַדִׁח ְלַבִׁל דקֹו בחי ם נה ֵומדר שמות נ ומלבן ומצרִׁף גה.
וצ זיכוך מיני בכל ֵישראל וִׁכְֹוחב הכסף את צְף כְרֹו ירּוִׁף לע אשר עד הזהב, את ן ל תיד-בוא כל יהיו
ִׁנ בבחי הצדיקים שמות ִׁה נת של שתוּוֵת מּו במעלה, מחבֵרֹו גדול אחד שום יהיה לא ואז המאושר, ת
מ אל קרובים יהיו ְוכולם קֹו המקורות-הקדּו כל ר ב הבורא השגת ובמעלת שה. רוך-ה וברוך-שמו וא
לטובה. . שוים יהיו. כולם
ר לָבֵא נבוא ְובזה בי א ר דברי ' לעזר לַצַד מָחֹול לַעֲשֹות הּוא בָרּוְך הַקָדֹוש ִׁעֲתִׁיד.' יקִׁים' מ' חֹו ָל לשון הוא
עיגול, מלשון' ג (עירובין הֶּכֶּםר' מַל ְחֹו עגול, דבר, כי )ע״ב ֵשא נקודה ל בָשֶּוַה הְכל דַקְרְנָאת- מּוְרָשְא בו ין
ְהּפ נימית, ה בו ֵואִׁין א בֵם ת שתנּוְּוש לע יהיה וכן צד. יזה תיד-, לבוא נ כיִׁל כ יהיו כולם הצדיקים ת שמֹו
ש כל ושורש למקור לטובה, שוים וֵרש הקדּו. שה. . י ִׁוה בחי על נה לע שיהיה זו נה כנ״ל, תיד-ל, בוא
דַקְרְנָת. א. . מּוְרָשְא בלי בעיגול, הוא סמ״ך אות כתיבת כי שבא״ב. סמ״ך אות רומזת סוד והוא "ו ט
בא״ב, ְהי או ינו ויו סמ״ך. אות והוא בי״ת, האל״ף באותיות הט״ו ת על רמז מ באב, ט״ו הזה, ם-טוב
בחי שב. שנה המועדות כל סוף הוא ַלַאשר זו, נה. . וכמו- כן הוא פורים הכ יום-י הלזו… ב חי ַבְנה םג-כן
ולזה' בְאָבּוכְיֹוםִׁהַכִּׁפּור עָשָר כַחֲמִׁשָה לְיִׁשְרָאֵל טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו לֹא ים' על מרמזים מים הי אלו כי ָ,
גדלּו מעלת לע להם שיהיה ישראל בני ת תיד- ב שהבורא, לבוא רוך-ה ם עָמֶּה חסדו ֵיִׁיטִׁיב וברוך-שמו וא
נָחד, ממנו יַדִׁח ְלַבִׁל זו. . במעלה שוים כולם שיהיו. ולזככם יְרּו בְנֹות וזהו׳שֶּבָהֶּן שָלַיִׁם,' נ ְהיִׁינו ת שמֹו
שְאּולִׁין' לָבָן בִׁכְלֵי 'יֹוצְאֹות ישראל בני ה שְאּולִׁים כי ֵ. ב הבורא מחסד מה וברוך-שמו רוך-הוא אשר
לֹו,' שֶּאֵין מִׁי אֶּת לְבַיֵש כדי׳שֶּלֹא ם עָמֶּה ִׁעשה ב שוים כולם שיהיו ְרק מעלהּוַמבֵדר גהּוַבֵשל ת מּו
ג וזהו המאושר. ב י ר דברי יּפ ֵרּוש ם-ןכ הודה שמואל' אמר ב זָה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ֶּיֹום זֶּה,' ינו ְהי
ה לְבִׁירּו מַרֵמִׁז הזה ְשיום כ גדול ת לע שיהיה ל-כך תיד- י שלא, לבוא כ היה ואחד אחד ל מחופתו נכוה
חבֵרֹו, של וזהו' גה. בֵמדר שוים יהיו כולם ְרק ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים ָשֶּהֻתְרּו והב זֶּה.' זהֵה ל כ ן יטב"
ישראל אוהב מאפטא, העשיל יהושע אברהם רבי )(אדמו״ר
8 ] הָעֹולָם… לִׁבְרִׁיאַת קָדְמּו דְבָרִׁים …"שִׁשָה וְכ ִׁהַתֹורָה סֵא-הַכָבֹוד… לְכָל קָדְמָה יִׁשְרָאֵל שֶּל שַבְתָן ְמַח
"… דָבָר א ד; רבה, )(בראשית
והשעשועי התענוג קדומה במחשבה כשעלו …"ישראל, ית לפניו מישראל לקבל שעתיד ם ברך…
ִׁצֵמצ כ עצמו ם ביכול וע, כך ידי ל ישראל, נעשו ל ה שאֵי י ִׁלּו האלו ת העולמו להיות יכולין היו לא צִׁמצּום
העולמות… את ברא אהבתם עתה…ומחמת שהם ישראל בתוכם. ולהיות ישראל את שאהב שאהבה
ה בעצמו היא כנ״ל, צִׁמצּום, יַל. מבין. . ַוד " לי דבריו מגיד ממעזריטש, בער דב רבי (המגיד עקב, )סב
…" ִׁוה נה, בגמרא' שהוזכרו הטעמים לפי ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום ו' זֶּה', בִׁנְיָמִׁין שֶּבֶּט הֻתַר יֹוםֶּש
ב ַלָבֹא יום ב להתעסקְבַחיתונים לדורות הוקבע ההוא מהיום זה דלבעבור לומר יש נה ִׁה קָהָל', זה ה
דו למה לב- לתת מהראוי זה על גם אבל א הזה בֵיום וַקא השבטים ותרו שה הללו המעשים ירעו
וב ו להתחתן? בנימין והותר ד הזה הדבר נפל במקרה לא ודאי ב וַוקא הזה, יום באב: ט״ו
וַמ ְאֹו הנ את לך ר בריאת והתחלת העולם בריאת התחלת באלול בכ״ה, נה דה דעתיִׁ, לעניות ראה
לה בכדי מלכות, תואר בבחינת היה העולם קרא׳מלך' י 2, עם' בלא מלך כי׳אין וה ִׁ, ' מלכות- נה סוף
תח במחשבה ִׁמעשה ו' לה', תח במחשבה עלו ִׁישראל '- ('בראשית לה' שנקראו׳ֵר ישראל בשביל אשית'
א], א, בראשית [רש״י ך לֶּמֶּל ויתחברו יתחתנו והְמה ימליכוהו הֵמה ֵאשר ע הכבוד ל-ידי שנקראת התורה
'ֵר אשית'). ִׁוה נה, לפלוני' פלוני בת ברקיע מכריזין הוולד יצירת קודם יום רז״ל׳ארבעים אמרו 3. אלול, כ״ה קודם יום ארבעים הלזו וכדוגמא שלפנ זמן ֵהוא במחשבה' עלו 'ישראל באב, ט״ו ינו,
בֶּמֶּל ְלהתחתן הכבוד. ך בנימין שבט שהותר יום וגם בזה זה להתחתן שבטים שהותרו יום כן על
ד היה להתחתן ב וַוקא ת כן וכמו הבן), מבראשית, גורם הזמן (כי הזה יום ישראל בנות שנה בכל נו יְק
ק, מַשֲחִׁים מְל בְחֹו ִׁיוצאות יְפֶּנ אשה לו שאִׁין ֵומי לשם, ה אשר הקדוש חוד הִׁי לעורר החיתון ַונתהווה
'יש במחשבה' עלו ראל עליית ידי ועל, עולם"… בריאת נתהווה כביכול מחשבתם
ד תמוז-א)ב, יששכר, בני מדינוב, אלימלך צבי רבי (אדמו״ר
9] " שֶּזָכּו- וְאִׁשָה אִׁיש זָכּו- לֹא בֵינֵיהֶּם, כִׁינָה ְש ע״א יז (סוטה אֹוכַלְתָן). ." ֵשא.
- בֵינֵיהֶּם' "שְכִׁינָה ' ב יו״ד יה, ֵבֵינֶּן כ וִׁשְנֹו שמו את חֵלְק י ֵשהרִׁי בא וה״י איש י: שה
' מסלק שהקב״ה - אֹוכַלְתָן' אֵש זָכּו- לֹא שם (רש״י ואש)" אש ונמצאו יה, מֵבֵינֶּן ִׁשמו
" '… ב ַבִׁטְחּו בְי- כִׁי עַד, עֲדֵי דָ' דּה צ ' עֹולָמִׁים. .' ּור עֹולָמִׁיםֶּש שְנֵי. אֵלּו הּוא… בָרּוְך הַקָדֹוש בָרָא הָעֹולָם
"… בְיֹו״ד הַבָא וְהָעֹולָם בְהֵ״א, הַזֶּה ע״ב כט )(מנחות
10 ] " חַסְד וְזֹוכֵר הַכֹל. וְקֹונֵה טֹובִׁים. חֲסָדִׁים ֵגֹומֵל גֹואֵל אָבֹות. ּומֵבִׁיא י בְנ ֵלִׁבְנֵי בְאַהֲבָה" שְמֹו לְמַעַן יהֶּם
העמידה) בתפילת אבות (ברכת
" …'גֹומֵל' [' ני כִׁעָן וגילוי, הוצאה עָניְן ִׁהוא וַי פֶּרַח ָוַיֹצֵא צִׁיץ] צֵץ ֹוַיִׁגְמ ( שְקֵדִׁים' ל, יז במדבר. כג) ירּוּפ: ֵש
טֹובִׁים׳ּוְמַג הנקראים׳חֲסָדִׁים האורות את ומתקן ומגדל ממציא מוציא אותם… לה ' י חַסֵד ְוְזֹוכֵר
אָבֹות…' ב…עולם' האבות שעשו ָהחסדים בְנ לִׁבְנֵי גֹואֵל ֵּומֵבִׁיא יהֶּם' … של ניהם ה ב הָמ ֵדהשבטים כדי כן ואומרים האבות, של בניהם בני נקראים ישראל ולכן השבטים, בני הם ישראל וכל האבות,
כן… גם השבטים זכות לעורר " וישלח) חי איש בן מבג, דד, חיים יוסף (רבי
11 לידי מביא האהבה שזה רבה, הבה א עִׁניָן ]"…וזהו ידוע לזמן הטובות באים כאן צִׁמצּום, …אך בזמן…וזהו נתלבשו זה בעולם-ה אך נעשו, אחד בְרגע הטובות כל מהזמן, למעלה שם, באמת אבל
' רָצֹון עֵת ד' לְָך תְפִׁלָתִׁי 'וַאֲנִׁי סט, (תהלים )יד הקד לַרצון יָבֹוא והזמן העֵת דהיְינו, הקדים ל ום…ויכול
להקדים יכול מופלג- זמן שהיה אף הדבר, אין ושם הפשוט, לַרצון הדבר כשמביא נס דרך הטובה
כנ״ל "…זמן, רכה אות אמרים, לקוטי ממעזריטש, )(המגיד
עולם ("אדון נִׁקְרָא)"" שְמֹו מֶּלְֶּך אֲזַי - כֹל בְחֶּפְצֹו נַעֲשָֹה "לְעֵת 2
3 ע״א ב (סוטה לִׁפְלֹונִׁי)'…" וְאֹומֶּרֶּת׳בַתּפְלֹונִׁי יֹוצֵאת בַת-קֹול הַּוָלָד יְצִׁירַת קֹודֶּם יֹום …"אַרְבָעִׁים
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
צפייה ביוטיוב ערוץ: להקת מזמור שיר נשלח על ידי: לירן ושרית טל מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
