שבועות בליל והקידוש התפילה דחיית טעם
תצד סימן חיים אורח ט״ז שבועות בכניסת ערבית להתחיל מאחרין
תמימות הספירה ימי שיהיו: כדי
תצד סימן אברהם מגן תהיינה. תמימות דכתיב צ״ה עד הכוס של מקדשין אין שבועות בליל
מה סימן שטרות שבעה נחלת ספר בשם ד סימן לאו״ח בהגהות ספרו (בסוף שלו דינים בחדושי בנימין משאת הרב דכתב דשבועות ראשון בליל )'וכן
השני מהר״ש משום הלילה עד הקידוש עם להמתין שנהג תמימות דכתיב תמימות הוי לא ביום מקדש, ואם תהיינה צריך שאין לי נראה מקום ומכל תמימות. הוי ולא ללילה נחשב לא ערבית הקהל שהתפללו שאע״פ לפי נמי היינו על מחול להוסיף כדי ערבית, בתפלת להמתין צריך דאין והטעם ערבית. תפלת עם ולא הקידוש עם רק להמתין
בעוד הכנסת מבית יציאה אחר תכף מקדש הוי ואי ללילה נחשב לא, ם מקו מכל אבל מלאכה, איסור לענין הקודש הלילה עד הקידוש עם להמתין יש ולכן תמימות, הוי ולא מילי לכל היום נתקדש הוי. יום,
א אות מצוה נר פרק שבועות מסכת הקדוש 'של״ה
חג ז״ל מהר״ש הגאון ממורי וקבלתי הספירה של שבועות שבעה אחר חג לעשות הש״י צוה אשר הוא. השבועות
מלובלין חג של ראשון בליל ולאכול קידוש לעשות שלא ז״ל, פולק יעקב רבינו און הג מפי איש מפי איש שקיבל, כתי שבספירה מפני והטעם הכוכבים. צאת עד שבועות ב כן ואם תהיינה, תמימות שבתות שבע טו), כג, (ויקרא
ספירה וכשיש הספירה, לאחר הוא שבועות חג שהרי הספירה ימי ממ״ט המקצת אותו מחסר יום בעוד, כשמקדש
תמימות שאינן ונמצא הספירה, מימי המקצת אותו ומחסר החג עצמו על מקבל כן אם וכשמקדש שבועות, אינ. ו ואל
שמתפ ממה תשיבני ללין בשבת שבת מוצאי של צלי אושעיא ר' דהא כלום. אינו דזה יום, מבעוד התפילה אז
דזה הכנסת, בבית ציבור השליח מקידוש תקשה ואל הוא. גמור שבת ממש דעדיין אע״ג ב), (כז, בברכות כדאיתא גם לעצמו. מקדש יחיד כל היה אלו כן שאין מה התמימות. משבע כמחסר כלום מחזי ולא אורחים בשביל אלא אינו מחויבין והקהל היום, בעוד הכנסת בבית מדליקן ציבור שהשליח לזה דומה קצת חנוכה נרות בהדלקת מצינו
הה: דלקה זמן שיגיע עד בביתם מלהדליקם להמתין
כ״ג ויקרא דבר העמק
( )כ״א הזה היום בעצם. וקראתם בא דעצם ביארנו כבר כן לפרש שא״א במקום או לילה. ולא יום או לדייק
תוספת למעוטי לדייק בא. ע״כ של חג שהרי לילה ולא לפרש א״א המקרא בזה וכן
ה מועדי כל כמו מבערב קדוש.'עצרת ללמדנו בא א אל
בליל אלא קודש מקרא לעשות שלא ה מבע״י. ולא
מבע״י בעצרת להתפלל שלא ישראל נהגו. ומכאן דאם תמימות דכתיב משום הטעם המג״א כמש״כ ולא
נמי. לעצרת פסח שבין לילה בכל כן אלא שעות מונין ואין כתיב בשבועות דתמימות ותו
. לימים ומכאן הכי דנ״ל( הוא דמעצם כמש״כ הוא העיקר אלא
מקר דכתיב ויו״ט שבת דבכל למדנו א אפשר קודש
מבע״י. להקדים
שבת של אדם מתפלל פ״ד בברכות דקיי״ל והיינו
. בע״ש בדל להיות מחויב מבע״י דהמתפלל למ״ד מיבעי ולא
שבת תוספת משום הוא וא״כ. ממלאכה בדל להיות ס״ל דלא ורמב״ם הרי״ף לשיטת אפי' אלא
רשאין מכ״מ שבת תוספת הו ל דלית משום ממלאכה
מדיו מבע״י להתפלל קרא. דהאי קא. .
(כ" )ח. בעצם הוא עצם משמעות דעיקר נתבאר כבר דפ״א ביומא אי' עצם דכתיב כאן מש״ה לילה ולא יום דלילי לאזהר וחד דיממא לאזהרה חד כתיב קאי. דחמש
לאו ואזהרות מעונש יוה״כ תוספת למעט בא: ועצם
יח סימן א חלק דבר משיב שו״ת על אף מבעו״י דמקדש מהא מה״ת המחוייב מוציא מדרבנן דהמחוייב במג״א ג״כ והובא מווינא ר״ש בשם הביא (פ״ב) מגילה במרדכי והנה
אבל יוצא, ואפ״ה כלל תוספת דין דאין והרמב״ם הרי״ף דשיטת עוד סיף או ואני מה״ת. קידוש י״ח ויוצא מדרבנן אלא שבת תוספת שאין גב היום בעצם וקראתם השבועות בחג מדכתיב דלמדין התם שאני אלא מדרבנן דמחוייב משום הטעם אין דהתם היא קלישתא ראיה באמת
אפשר ויו״ט שבת דבכל ש״מ מבע״י למעוטי הזה מבע״י החיוב ומתחיל נמי מבע״י. לקדש
כ״ה פרק למהר״ל ישראל תפארת
אמנם היוצא התינוק כמו ישראל היו ממצרים יצאו שכאשר וזה היום, אותו עד התורה להנתן אפשר היה שלא נראה הספירה ממצות
מן נבדל הוא רק הגוף עם ומתחבר משתתף השכל ואין שם, עיין באריכות ה' גבורת בחבור התבאר ש כמו בגופו שנולד אמו ממעי
צר ולפיכך הגוף, יך נבדל שהוא החמשים משער היא התורה כי נבדל, שכל שהיא התורה למדרגת הוא בא אז כי חמשים עד הספירה
לקבל וראוי הקודם המספר מן נבדל חמשים שהוא זה פר מס כי השכלית, הנבדלת המעלה אל ראוי החמשים מספר ולפיכך האדם, מן ואין החמשים עד לספור צריך ולפיכך אלו. דברים שמבין למי ספק אין ברור זה ודבר הגוף, מן נבדל שהוא השכלית התורה אז
היה לא כי אינו זה ודבר והארבעים, התשע עם משותף היה הספירה בכלל כן גם היה אם כי הספירה, בכלל החמשים תשע בכלל
נבדל שהוא השכל כמו לעצמו נבדל הוא רק. וארבעים
ב השיעור סיכום תמציתיות
ל להמתין ישראל נהגו הזמן קדם השב. ועות חג את להכניס א דיונים מספר בזה: ויש
– הטעם מה מדין״תמימות" שהוא אמרו אברהם ובמגן ז "בט בזה העניין מה להבין וצריך. , נפק״מ לזה יש. והאם
המג בסעודה. לקידוש והן לתפילה הן נוגע שהוא כותב הט״ז - לעשות לא מה ולא ודה בסע קידוש של הדין את רק מביא "א
תפילה של הדין את. מביא
– החיוב רמת גמור דין או לכתחילה חומרא רק האם. הוא
עק באופן שאפשר הדין את מכירים כולם ערבית, תפילת לגבי מבעו״י להתפלל ר. וני בזמן ואף רשות, ערבית שתפילת מפני הוא לזה הפשוט הטעם
כחובה– עלינו שקיבלנוה הזה לכ מותר הרמב״ם לשי' עליה. רשות דיני עדיין מ "מ ת חילה רק הראב״ד ולשיטת מוקדם, ערבית להתפלל בשע ה "ד
לגבי זמן של אחרים עניינים יש התפילה. עצם מצד נוספת הלכתית בעיה עוד אין מבעו״י, להתפלל שאפשר מהקולא חוץ חול, ביום ערבית תפילת
מצד אך שמע. קריאת בעיה בזה אין התפילה. עצם
במועדים– וכן השבת ביום היא שאלה ה שבהם בתפילה– המועד או השבת את רים מזכי אנחנו כיצד שקר של דבר הוא לכאורה הלא אפשרי הדבר
השביעי שהיום היכן הזה" השבת "יום לומר הגיע לא וינפש" "שבת נאמר. שעליו
הלא מבעו״י, בקידוש השבת את להזכיר אפשר איך כן כמו ע השבת ב יש כאן. לא וד: ים בסיסי מהלכים ב' זה ו ר״ת [ רמב״ם או״ח ב״י 'עי א']. , ב "רס
ביוה״כ שנאמר שמה סובר תם רבינו קשה. כ״כ לא הקושיא תם רבינו לשיטת ע מחול להוסיף מצוה שיש אר לש גם מדאורייתא שייך הוא הקודש ל
שמתפללים בשעה כן על המועדים. אומר" והחזן ערבית "ברכו את להזכיר אפשר ולפיכך הגיעו! המועד או השבת וממילא שבת, עליו מקבל הציבור
היום. בקידוש וכן בתפילה השבת יום
o ממש– בפועל מוקדם המועד או השבת את שמכניסים זו שיטה פי ל בו תכ שב באר [שו״ת הפוסקים ע ]ושלה״ק הראשונים– אחר בשם
רבי - פולק יעקב מ״ט של תמימותם של נפסיד אנחנו זמנו קודם ט היו א״ת נכניס אם שהרי הזמן, קודם השבועות חג את לקדש שאסור דקות– כמה פחות ימים מ״ט לנו יהיו אלא ימים, מוקדם– שבועות את להכניס אומנם אפשר למפריע. העומר ספירת כל את הפסדנו ובזה
העומר ספירת של הפסד בגלל זאת לעשות אבל. אין ב הפוסקים דנים לפי״ז שא ש ה בספיה״ע מצווה אינה שהיא השמשות, בין לעצמה לקדש רוצה סופרת אינה גם הפעמים וברוב
ש״ע ספיה״ע. מוקדם החג את להכניס בפועל שאפשר הנ״ל הטעם פ התמימות– של בספירה פגיעה בזה שיש אלא "א אשה כ
ש – בזה מחוייבת לא אין ח בזה גשטטנר לר״נ נתן להורות שו״ת [עי' מבעו״י לקדש לה ומותר עבורה סרון ל״א סי' ]ח״ז
ל דין הוא שבת תוספת שדין הסובר תם רבינו שיטת עומת והמועדים– השבתות בכל דאו' העינוי לגבי אלא "תוספת" דין את מביא לא ם "הרמב שבת של להתפלל אפשר איך לדוכתא קושיא הדרא לשיטתו ממילא הקודש. על מחול להוסיף מדרבנן ולא מדאו' לא חובה אין לשיטתו ביוה״כ.
מבעו״י בער״ש מבעו״י שבת של קידוש לעשות א. פשר ואיך,
o שי בביאור הפשוטה 'הדרך ב שכת עצמו הרמב״ם דברי ע״פ היא היא, הרמב״ם שבת בהלכות היום את לקדש היא הקידוש שמצות
שבת– תוספת דבר אין הרמב״ם שלפי שלמרות והיינו לכך. קודם מעט או בכניסתו לא עוד אם נכנסה לא עדיין השבת קידוש אחר ואפילו
החמה– שקעה "מ לגבי גם נאמר כך שממילא כמובן מעט. לה ודם ק או בכניסה השבת את לקדש היא המצוה קידוש, מצות גדרי מצד מ ערבית– להתפלל מצוה יש אלא כבר, נכנסה שהשבת מחייב הזה" השבת "יום שמזכירים מה שאין התפילה, את להזכיר מבעו״י והתירו דקות. כמה בעוד להיות שעתיד מה ערבית בתפילת להזכיר שאפשר ערבית, בתפילת גדר זה נכנסה. לא ששבת אף שבת של
o הש ליל שנא דמאי שבועות, בליל התפילה את לאחר הלכתי חיוב שום אין זו תפיסה ע״פ הרי ויו״ט. בתות ש של בלילות משאר בועות
השבועות חג את "באמת" סים מכני איננו מוקדם זה הנ״ל והמג״א הט״ז ין ד שכל שאומרים אח' יש עפי״ז תמימים יום מ״ט מחסרים. ובכך
ר מנהגא ק, בעלמא ולקד להתפלל אפשר הצורך בשעת אך התמימות עניין, לציין [ מבעו״י ש שם. נתן להורות ]שו״ת
o דבר (בהעמק שהנצי״ב אלא - ק)ס״ז שאלה העמק השאילתות על ובפירושו י״ח סי' ח״א דבר ומשיב כ״ג ויקרא, על תמהה– הוא מהפך. כאן עושה ניתן כיצד
סובר שהרמב״ם לומר מחודש סברא מדיליה יום לקדש אפשר איך א״כ מבעו״י, נכנסת השבת אין ואם א, דאוריית הוא קידוש הלא כזו. ת
הגיע לא? שעדיין
o ענוש היום" ש״עצם דורשת והגמרא הזה", היום "בעצם כתוב הכיפורים ביום הנה בפסוקים. זה דבר תולה שהרמב״ם הנצי״ב מחדש ע״כ
הכי יום תוספת דין שיש שאע״פ מכאן שלמדנו והיינו כרת. ענוש אחר זמן ואין כרת בכרת הוא היום "עצם" דווקא מ״מ, מדאורייתא פורים
התוספת זמן. ולא מבעו״י ולקדש להתפלל אין זה שביום לומר היינו הזה", היום "עצם בשבועות גם שכתוב שמה לבאר הנצי״ב בא. ומכאן
טובים והימים השבתות שבשאר ם הרמב למד ומכאן מבעו״י, מדאורייתא זו מצוה לקיים בשבועות אין דאורייתא, וקידוש שהואיל "והיינו בתפילה– הזכירו אם וכן היום קידוש אם מ״מ מבעו״י, שבת להכניס אפשר ואי שבת תוספת מצוות שאין אף יצא. יד״ח
o הסברו– פ שע כותב הנצ״י״ב שבועות– בערב מבעו״י ולקדש להתפלל אין התחדש להרמב״ם אמנם ויתר ד״ז התחדש ג״כ ר״ת לשי' אך
אפשר והמועדים השבתות בכל לר״ת שהרי מזה. הקודש– על מחול להוסיף ממש חג והיינו הכלל מן יוצא בזה שיש התחדש השתא כ "וא הקודש על מחול להוסיף שא״א קמ״ל והיינו "בעצם" התורה אומרת שלגביו. השבועות
קידו העושה הנצי״ב ע״פ ביהש״מ שנשים לשיטתו א״כ ויוצא ת. מהתמימו החסיר לא וממילא קידוש. יד״ח יצא לא מבעו״י, ש
יקדשו– לא מבעו״י ולא בלילה יו״ט נרות תדליק שהאשה עדיף הנ. צי״ב שע״פ י״א ואכן לבטלה וברכתן יום דשמא. הוא
הקודש על מחול להוסיף א״א השבועות בחג שדווקא אמרה שהתורה הדבר טעם מה צ״ב הנצי״ב הסבר ע״פ. ולכאו'
, שבהם מקומות עוד בסופו הראשון בבאר הגולה באר וס' פכ״ה ישראל תפארת בספר המהר״ל ע״פ לבאר ונראה שאע״פ המהר״ל מבאר
השתדלות ע״י הבאה הספירה הוא הראשון החלק חלקים. לב' מתחלקים עצמם יום: ים החמיש מ״מ יום חמישים לספור אמרה שהתורה על נספר הוא הנו״ן שער זאת לעומת ה. טהר שערי למ״ט טומאה שערי ממ״ט יוצאים סופרים. אנחנו יום מ״ט ידי על לאי. ממ באופן ידינו
חל ממילא יום מ״ט "עובדים" שאנחנו יותר ופן בא הנו״ן. שער מדרגת בנו ה מעשה ולא ה' מעשה היא ו. בנ גנוזה: נשמתנו כך נאמר מבואר
ם העמי מכל בנו בחר והקב״ה ודם, בשר מ״ט של הספירה ידי ועל טומאה, שערי במ״ט מכוסה זו שנשמה אלא וחכמתו. ונו רצ את בנו ונטע
לדרגה– מדרגה מתעלים אנחנו בהם ימים אנו גבי ועל מתוך מעצמו, בא החמישים יום ה״נשמה". של וגילוי להופעה הנו״ן ביום זוכים
שלנו. העבודה המהר״ל– אומר לכן אין ת למתן תאריך בתורה ה אלא ורה פס. ח אחרי יום במ״ט "תלוי" כולו וא הוא חמישים. יום אין
כשהוא רק מוסתר. יגיע– לפי״ז הוא. פה שבועות– לפני תוספת אין מדוע להבין אפשר העבודה– הסתיימה ולא עוד כל שהרי גילוי אין
החמי יום שהוא ה״שכר" של החמישים– שער ים, ש וממילא את החג ממערב להוסיף אפשר אי נמצא שלא "ה״חג. עדיין
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
