צדיק ורע לו - חדש

בס״ד

**ורע צדיק לו**

לֹא כִּי דְרָכַי דַרְכֵיכֶם וְלֹא מַחְשְבוֹתֵיכֶם מַחְשְבוֹתָי, נְאֻם ה׳.

(ישעיהו פרק נה, ח)

---

״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״, לפי שאל רבנו משה.

אמר לו הקב״ה (שמות ל״ג): ״לֹא תוּכַל לִרְאֹת פָּנַי״, לא כי מלמד שביקש משה לראות מפני, וחי האדם ״יִרְאַנִי״. אמר לו: לא תוכל לעמוד על סוף מדת הדין: מה צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו.

(מדרש אגדה שמות לג, כ)

יָדַעְתִּי זֹאת כִּי דָבָר גָּדוֹל לַמִּשְׁפָּט.

---

האמת ז״ל במאמר ההוא תלוי בסוד הגלגול, כדעת חכמי האב. צדיק בן צדיק, שקורא הוא כבן מנפשו חלק שזה לו שקדם הגלגול הראשון. ידי על שמתחלה היה צדיק גם עתה הוא, ואז כשהוא בן לו אין עונות למרק בייסורין. אך צדיק ורע לו, למרק אשר חטא בגלגול הראשון שהוא רשע, כי נפשו היתה מטומאה בגלגול ההוא.

(האלשיך — תורת משה ויקרא כג, כה)

---

א״ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

(יבמות סד ע״א)

---

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

(דברים פרק לב, ד)

״מאחר והכל מאיתו יתברך, הכל בודאי לטובה״.

(שיחות הר״ן נג)

---

אמר רבא אמר רב הונא אמר רב: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו — מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נ״ג): ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״.

(ברכות דף ה עמוד א)

---

ואמנם על פי זה השרש נסדר שיגיעו צרות ויסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. והנה מחיוב הצדיק הוא לקבל היסורים שיזדמנו לו לתועלת דורו, באהבה. ובמעשה הזה מיטיב כמו שהיה מקבל היסורים באהבה עצמו, מצד לו ראויים עליו, שמכפר לדורו ועצמו מתעלה גדול עילוי, שנעשה מן הראשים בקבוץ בני העולם הבא, וכמו שזכרנו.

(רמח״ל דרך ה׳ חלק ב׳ פרק שלישי)

---

רב יוסף ברבי גוריון, ואיתימא שמעיה: בזמן שהצדיקים שבדור — נתפסים על עוונות הדור, אין צדיקים של תינוקות בדור — נתפסים על רבן בית הדור.

(שבת לג ע״ב)

---

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה׳ הִפְגִיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ… עַבְדִּי צַדִּיק יַצְדִּיק לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל… לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה, וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

(ישעיהו פרק נג, ו-יב)

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מידת החסד + מתניה אברהם (דו צדדי)

בס״ד

לעני הלוואה מצוות סו מצוה החינוך. ספר ז החסד במדת ומורגלים מלומדים ברואיו להיות האל שרצה

הטובות במדות גופם הכשר, ומתוך משובחת מדה היא, כי והרחמים

והברכה הטוב שחלות שאמרנו, כמו הטובה לקבלת ראויים יהיו

ל חפצו יושלם לטובים יתברך השם, ובהטיב בהפכו לא הטוב על עולם

הוא ברוך הוא הלא זה שורש מצד לאו, . ואם לעולם להיטיב שחפץ

שנעשינו הוא ברוך מחסדו שהיה, אלא זולתנו מחסורו די לעני יספיק לזכותנו. לו שלוחים

ב עמוד מט דף סוכה. מסכת ו דכתיב: מאי אלעזר רבי ואמר

אל) (משלי בחכמה פתחה "פיה

לשונה" על חסד ותורת יש וכי

שאינה תורה ויש חסד של תורה

? חסד של. . ללמדה. תורה - זו

ללמדה, שלא חסד של תורה היא

- חסד. של שאינה תורה היא זו

חסד "תורת חסד" תורת

א-חֵּ יח, פרק. בראשית ד וַי לָיוֵֵּּ רָאֵּא ינָיוֵּ ָאֵּע וֹם: ֵֵּּוַיִּש בֵּפֶּתַחֵּהָאֹהֶּלֵּכְּחֹםֵּהַי אֵּיֹש אֵּוְּהו יֵּמַמְּר לֹנ 'הֵּבְּא

הֵּשְּלֹשָהֵּאֲנָשִּיםֵּנִּצָבִּיםֵּעָלָיוֵּוַיַרְּאֵּוַיָרָץֵּלִּקְּרָאתָםֵּמִּפֶּתַחֵּהָאֹהֶּלֵֵּּ וַיַרְּאֵּוְּהִּנ וַיִּשְּתַחוֵּאָרְּצָה: ֵּוַיֹאמַרֵּאֲדֹנָיֵּאִּםֵּנָאִֵֵּּּמָצָאת עַלֵֵָּּ ינֶּיךֵּאַלֵּנָאֵּתַעֲבֹרֵּמ ןֵֵָּּבְּע יֵּח

עַבְּדֶּךֵּ: יֻקַחֵּנָאֵּמְּעַטֵּמַיִּםֵֵּּ יכֶּםֵֵּּ וְּרַחֲצוֵּרַגְּל ץֵּ וְּהִּשָעֲנוֵּתַחַתֵּהָע: וְּאֶּקְּחָהֵּפַתֵּלֶּחֶּםֵֵּּ

וְּסַעֲדוֵּלִּבְּכֶּםֵּאַחַרֵֵּּ ןֵּעֲבַרְּתֶּםֵּעַלֵּעַבְּדְּכֶּםֵֵּּ תַעֲבֹרוֵּכִּיֵּעַלֵּכ ןֵּתַעֲשֶּהֵּ וַיֹאמְּרוֵּכ

כַאֲשֶּרֵֵָּּ דִּבַרְּתֵּ רֵּאַבְּרָהָםֵּהָאֹהֱלָהֵּאֶּלֵּשָרָהֵּוַיֹאמֶּרֵּמַהֲרִּיֵֵּּ: וַיְּמַה שְּלֹשֵּסְּאִּיםֵּקֶּמַחֵּ

שִּיֵּוַעֲשִּיֵּעֻגוֹתֵּ סֹלֶּתֵּלו ןֵּאֶּלֵּ: וְּאֶּלֵּהַבָקָרֵּרָץֵּאַבְּרָהָםֵּוַיִּקַחֵּבֶּןֵּבָקָרְֵֵּּּרַךֵּוָטוֹבֵּוַיִּת

וֹתֵֵֹּּאֹתוֵּ רֵּלַעֲש הַנַעַרֵּוַיְּמַה יהֶּםֵּ ןֵּלִּפְּנ בֶּןֵּהַבָקָרֵּאֲשֶּרֵּעָשָהֵּוַיִּת: וַיִּקַחֵּחֶּמְּאָהֵּוְּחָלָבֵּו

ץֵֵּּ יהֶּםֵּתַחַתֵּהָע דֵּעֲל אֵּעֹמ וְּהו לו: וַיֹאכ

מ. משנה א מ "ב פ "א אבות סכת

הוא הגדולה כנסת משירי היה הצדיק שמעון

על עומד העולם דברים שלשה על אומר היה חסדים: גמילות ועל העבודה ועל התורה

מ״י פ "ה אבות ג.

מדות ארבע

באדם: שלי האומר זו שלך ושלך שלי

בינונית, מדה ויש

מדת זו אומרים

סדום…

פט, ג. תהלים ב יִּבָנֶה, חֶסֶד עוֹלָם אָמַרְתִּי כִּי תָכִּן שָמַיִּם בָהֶם: נָתְך ָאֱמו

יב-כא כד, פרק. בראשית ה וַיֹּאמַרה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִיאַבְרָהָםהַקְרֵהנָאלְפָנַיהַיּוֹםוַעֲשֵׂהחֶסֶדעִםאֲדֹנִיאַבְרָהָם: וְ הִנֵּהאָנֹכִינִצָּבעַלעֵיןהַמָּיִםוּבְנוֹתאַנְשֵׁיהָעִיריֹצְאֹתלִשְׁאֹבמָיִם: הָיָההַנַּעֲרָאֲשֶׁראֹמַראֵלֶיהָהַטִּינָאכַדֵּךְוְאֶשְׁתֶּהוְאָמְרָהשְׁתֵהוְגַםגְּמַלֶּיךָאַשְׁקֶהאֹתָהּהֹכַחְתָּלְעַבְדְּךָלְיִצְחָקוּבָהּאֵדַעכִּיעָשִׂיתָחֶסֶדעִםאֲדֹנִי: וַיְהִיהוּאטֶרֶםכִּלָּהלְדַבֵּרוְהִנֵּהרִבְקָהיֹצֵאתאֲשֶׁריֻלְּדָהלִבְתוּאֵלבֶּןמִלְכָּהאֵשֶׁתנָחוֹראֲחִיאַבְרָהָםוְכַדָּהּעַלשִׁכְמָהּ: וְהַנַּעֲרָטֹבַתמַרְאֶהמְאֹדבְּתוּלָהוְאִישׁלֹאיְדָעָהּוַתֵּרֶדהָעַיְנָהוַתְּמַלֵּאכַדָּהּוַתָּעַל: וַיָּרָץהָעֶבֶדלִקְרָאתָהּוַיֹּאמֶרהַגְמִיאִינִינָאמְעַטמַיִםמִכַּדֵּךְ: וַתֹּאמֶרשְׁתֵהאֲדֹנִיוַתְּמַהֵרוַתֹּרֶדכַּדָּהּעַליָדָהּוַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַללְהַשְׁקֹתוֹוַתֹּאמֶרגַּםלִגְמַלֶּיךָאֶשְׁאָבעַדאִםכִּלּוּלִשְׁתֹּת: וַתְּמַהֵרוַתְּעַרכַּדָּהּאֶלהַשֹּׁקֶתוַתָּרָץעוֹדאֶלהַבְּאֵרלִשְׁאֹבוַתִּשְׁאַבלְכָלגְּמַלָּיו: וְהָאִישׁמִשְׁתָּאֵהלָהּמַחֲרִישׁלָדַעַתהַהִצְלִיחַה' דַּרְכּוֹאִםלֹא: וַיְהִיכַּאֲשֶׁרכִּלּוּהַגְּמַלִּיםלִשְׁתּוֹתוַיִּקַּחהָאִישׁנֶזֶםזָהָבבֶּקַעמִשְׁקָלוֹוּשְׁנֵיצְמִידִיםעַליָדֶיהָעֲשָׂרָהזָהָבמִשְׁקָלָם: וַיֹּאמֶרבַּתמִיאַתְּהַגִּידִינָאלִיהֲיֵשׁבֵּיתאָבִיךְמָקוֹםלָנוּלָלִין:

. ח, יזׁ כ פרק ויקרא

וְאִישׁאֲשֶׁרׁיִקַּחׁאֶׁתֹׁׁ

אֲחֹתוׁבַּתׁאָבִיוֹׁׁאוׁבַּתֹׁׁ

אׁׁ ו…ׁחֶׁסֶׁדׁהו אִמ וְנִכְרְתוׁ

לְעֵינֵיׁבְנֵיׁעַּמָםׁעֶׁרְוַּתֹׁׁ

ָא: אֲחֹתוׁגִלָהֹׁׁעֲוֹנוׁיִש

ע רמו פנחס ג כרך מהימנא רעיא זוהר-. י "ב נוקמא נטיל חסד דדרגיה דאברהם בימינא

{ דיליה. וממנא מישמעאל אברהם של בימינו תרגום:

שמדרגת ינקו חסד ו שלו} ובממונה בישמעאל ה' ם

, ט כא פרק בראשית. ט ר הָׂג בֶן אֶת שָׂרָׂה ָׂוַתֵּרֶא

ָׂרָׂה לְַאב יָׂלְדָׂה אֲשֶר ְהַמִּצְרִּית

{ מְצַחֵּק דבר זרה… עבודה "לשון

לשון אחר אחר דבר … עריות גילוי

רציחה(רש״י)}: "לשון

בס״ד תמורה מבלי נתינה

יר בחוץ הזקנה את ראה בקושי הוא ו גשם, ד עומדת ה

הכביש. בשולי בין שעות של הקלוש באור אפילו אבל

. לעזרה זקוקה היא כמה עד הבחין הוא הערביים, אליה יצא שלה, המרצדס לפני מכוניתו את עצר הוא נראתה הזקנה פניו, שעל החיוך אף על לעברה. והתקרב

מודאגת אף. האחרונה לה. בשעה עצר לא אחד

האם חששה קצת: היא שעוצר הבחור הוא בה? יפגע

ורעב עני. נראה

ה איש היה שה לראות יכול זקנה מפניו. חוששת

בעיניו עוררה, הזה בקור שלה העמידה … רחמים

הוא חש מרגישה היא, איך אימה שרק רעד היה זה

לה להביא. יכולה

", גברתי האיש, אמר לך!" לעזור פה אני אגב ונעים, שם חם באוטו? תחכי שלא,"למה שמי מתניה

." אברהם מבוגרת אישה עבור אבל הסיפור, כל היה בגלגל, פנצ׳ר

רכב ל מתחת זחל אברהם מתניה קשה מספיק היה. זה

בברכיים נשרט הוא הג׳ק, את לחבר מקום מחפש, , שלה הוא קצר זמן לאחר, בשמחה המשיך זאת בכל אך

. כאבו מעט וידיו התלכלך, וקצת הגלגל את, ף החלי

לגלגל, בחזרה הברגים הברגת כדי תוך איתו לשוחח והחלה החלון את פתחה, היא

שהיא לו אמרה היא באזור עברה רק והיא. , מקיסריה

השיחה כל במשך ל להודות הפסיקה לא היא ו על

לעזרתה. . שנחלץ.

אברהם מתניה המטען. שלה תא את וסגר חייך רק

ה זקנה כמה: אותו שאלה" ל"? ך חייבת אני

( בעיניה מקובל היה לה, אומר שהיה סכום, כל שהיו הנוראיים הדברים כל את דמיינה כבר היא שכן

עוצר). היה לא לו לה, לקרות עלולים

אברהם מתניה תשלום קבלת, על לרגע חשב לא

רק הוא מבחינתו לא לסייע עצר ש, במצוקה שה ובשום

כסף כך על לקבל הסכים ל. א אופן לנהוג בדעתו עלה לא פעם ואף חייו, כל חי הוא כך

. אחרת

מתניה ל אמר זקנה לו לגמול רוצה באמת היא שאם

, בחזרה הזקוק אדם תראה שהיא הבאה בפעם אז

לו תסייע שהיא לעזרה ליבה, בכל הוא עלי" "ותחשבי

. הוסיף שה עד חיכה הוא ה אישה. לדרכה ונסעה תניעה

זה היה א ומדכא, קר יום ך טובה הרגשה לו הייתה

וחשוב טוב מעשה. שעשה

מעיני נעלם שלו, הבית לעבר התקדם אברהם מתניה

החשיכה תוך …אל הזקנה

לנסוע והחלה רכבה, את הניעה הזקנה קילומטרים, כמה

הכביש בהמשך רואה היא והנה. קטן קפה בית

הי לאכול נכנסה ו רכבה את עצרה א שם שם לשתות

, מרק קצת האחרונה הדרך כברת את שתעבור לפני

שלה לבית. בדרך ש היו בחוץ ומלוכלכת אפלולית הייתה, המסעדה י ת ולא עבורה מוזר היה הנוף כל ישנות, דלק משאבות

. מוכר נקייה מגבת לה והביאה, באדיבות אליה פנתה המלצרית. מהגשם שלה הרטוב השיער את לייבש

ל היה מלצ רית על עמידה שאפילו כזה מתוק, חיוך האישה למחוק. יכול היה לא היום, כל במשך הרגליים השמיני בחודש כמעט הייתה שהמלצרית בכך הבחינה

לשנות ולמתחיה לכאביה נתנה לא היא אבל להריונה,

את ה. הלקוחות אל האדיב יחס

עובדת שהיא וראתה במלצרית הביטה הזקנה האישה למחיית קשה כ״כ, נפשה שיש אדם איך לעצמה חשבה ו

כל- לו ואז זר. לאדם "נותן" כזה להיות יכול מעט, כך

ב נזכרה היא. אברהם מתניה

של011 שטר עם שילמה היא ארוחתה, את כשסיימה

ש״ח. המגיע העודף את לה להביא מיהרה המלצרית

לדלת מעבר נעלמה הזקנה האישה אך, לה,

ה שבה, וכשהמלצרית נראתה. לא כבר המבוגרת אשה

ואז ללכת, האישה הספיקה לאן התפלאה המלצרית. שלפניה המפית על רשום שהיה מה שדבר הבחינה היא

דברי את קראה היא כאשר בעיניה עמדו דמעות

עמדתי אני גם דבר, לי חייבת "אינך האישה:

במצבך לי סייע, ומישהו לך מסייעת אני בו אופן, באותו

לעשות שעליך מה כל חזרה, ב לי לגמול רוצה את אם על להינתק הזאת האהבה לשרשרת לתת לא הוא

"…ידך. מונחים01 היו למפית מתחת של נוספים שטרות

011 ש״ח…. מהתרגשות בהלם הייתה המלצרית לה היו אמנם

ואנשים למלא, סוכר קעריות לפנות, רבים שולחנות

, לשרת המלצרית אבל הצליחה ו מחודשים כוחות קבלה

. בשמחה עבודתה כל את לסיים

חשבה מעבודתה חזרה בדרכה המלצרית הכסף, על

רשמה הזקנה שהאישה מה. ועל לדעת יכלה היא איך

לכסף זקוקים ובעלה היא כמה כל- מעט עוד? כך היא

בדיוק הזה והסכום ללדת, צריכה יספיק לקניית להם

ועגלה תינוק. מיטת לעצמה לחשה היא תודה תפילת

. 'לה

כמה את לו לספר והחלה בעלה עם ישבה היא ילה בל על לסיפור הגיעה וכאשר היום, במשך קשה עבדה היא

הזקנה היקר, : בהתרגשות״בעלי אמרה היא אוהב ה'

אברהם, מתניה אותנו! ה אבל למה, יודעת לא 'אני

מתנה… לנו שלח! "

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שוני עשרת הדיברות בין יתרו לואתחנן

בס " התשס אב מנחם ד ז"

הדיברות עשרת

ואתחנן לפרשת

1 ואתחנן שבפרשת לאלו יתרו שבפרשת הדיברות עשרת בין. השוואה

כ שמות '

ב )( ה אנכי - ' א מצרים מארץ הוצאתיך אשר להיך

עבדים מבית

פני על אחרים אלהים לך יהיה לא:

ג) ( פסל לך תעשה לא ו בשמים אשר תמונה כל מתחת במים ואשר מתחת בארץ ואשר ממעל

לארץ ): ד ( אנכי כי תעבדם ולא להם תשתחוה לא

א ה-להיך ' א - על בנים על אבֹת עון פֹּקֵד קנא ל

ִש לשֹנאי רִבֵּעִים ועל לֵּשִים ): ה ( לאלפים חסד ועֹשה

מצותי ולשֹמרי לאֹהבי:

ו) ( ה שם את תשא לא - ' א ינקה לא כי לשוא להיך

ה ' לשוא שמו את ישא אשר את:

ז) ( זכור לקדשו השבת יום את:

ח) ( מלאכתך כל ועשית תעבֹד ימים ששת ): ט ( ויום

לה שבת השביעי מלאכה כל תעשה לא -להיך ' א אשר וגרך ובהמתך ואמתך עבדך ובתך ובנך אתה

בשעריך:

)י( ה עשה ימים ששת כי ' הארץ ואת השמים את

השביעי ביום וינח בם אשר כל ואת הים את

ה ברך כן על ' ויקדשהו השבת יום את:

) יא ( על ימיך יארִכון למען אמך ואת אביך את כבד

ה אשר האדמה לך נֹתן -להיך ' א:

) יב ( תרצח לא

לא תנאף

תגנֹב לא

עד ברעך תענה לא שקר:

) יג ( תחמֹד לא בית לא רעך אשת תחמֹד ועבדו רעך

ואמתו ו לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו:

ה דברים '

ו )( ה אנכי - ' א מצרים מארץ הוצאתיך אשר להיך

עבדים מבית

פני על אחרים אלהים לך יהיה לא:

ז) ( בשמים אשר תמונה כל פסל לך תעשה לא

בא ואשר ממעל מתחת במים ואשר מתחת רץ

לארץ ): ח ( אנכי כי תעבדם ולא להם תשתחוה לא

א- ה-להיך ' א בנים על אבֹת עון פֹּקֵד קנא ל ו על

לשֹנאי רִבֵּעִים ועל שִלֵּשִים ): ט ( לאלפים חסד ועֹשה

מצותי ולשֹמרי לאֹהבי ] כתיב מצותו: [

י) ( ה שם את תשא לא - ' א ינקה לא כי לשוא להיך

ה ' ישא אשר את לשוא שמו את:

) יא ( שמור לקדשו השבת יום את ה צוך כאשר '

א-להיך:

) יב ( מלאכתך כל ועשית תעבֹד ימים ששת: ) יג (

לה שבת השביעי ויום - ' א כל תעשה לא להיך

ובתך ובנך אתה מלאכה ו ואמתך עבדך ושורך

וחמרך ו כל בשעריך אשר וגרך בהמתך ינוח למען

כמוך ואמתך עבדך: ) יד ( עבד כי וזכרת בארץ היית

ה ויֹצִאך מצרים - ' א ובזרֹע חזקה ביד משם להיך

נטויה ה צִוְּךָ כן על השבת יום את לעשות -להיך ' א:

) טו ( אמך ואת אביך את כבד ה צִוְּךָ כאשר -להיך ' א

ימיך יאריכֻן למען לך ייטב ולמען אשר האדמה על

לך נֹתן ה-להיך ' א:

) טז ( תרצח לא

ו תנאף לא

ו תגנֹב לא

ו תענה לא עד ברעך שוא:

) יז ( ו תחמֹד לא אשת רעך ו לא בית תתאוה רעך

שדהו לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו ואמתו ועבדו:

לעשרת יתרו בפרשת הדיברות עשרת את משווים כאשר

הבאה התמונה עולה ואתחנן שבפרשת הדיברות:

א. ה אנכי הראשונות) הדיברות בשלושת -להיך ' א; לא

פסל לך תעשה; שם את תשא לא ה ' ( אי ן בין הבדלים

הנוסח לבין יתרו בפרשת הכתוב הנוסח ואתחנן בפרשת

למעט ואתחנן. בפרשת הווים תוספת

ב. מופיע השבת על המצווה הרביעי בדבר ה בפרשת

הציווי ואתחנן " " שמור הציווי לעומת " זכור בפרשת "

יתרו. ואתחנן בפרשת ישנה כן כמו תוספת ו" " לפני

, ועבדך תוספת וכן " ושו בהמתך וכל וחמרך רך " בפרשת

לעומת ואתחנן " ובהמתך " יתרו בפרשת. הכל ומעל הטעם

, לחלוטין שונה הוא השבת למצות ויתרו שבפרשת בעוד

הוא הטעם " ה עשה ימים ששת כי ' ואת השמים את כן על השביעי ביום וינח בם אשר כל ואת הים את הארץ

ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את " ואתחנ שבפרשת הרי ן

הוא הטעם " כמוך ואמתך עבדך ינוח למען, עבד כי וזכרת

ה ויֹצִאך מצרים בארץ היית - ' א חזקה ביד משם להיך

ה צִוְּךָ כן על נטויה ובזרֹע השבת יום את לעשות -להיך ' א "

ג. על המצווה החמישי בדבר ואם אב כיבוד בפרשת ישנה

של תוספת ואתחנן " ה צִוך כאשר -להיך", ' א תוספת וכן

של " לך" יטב ולמען

ד. בדיברות " תנאף לא ", " תג לא "בנ, " תענה לא ", "ו לא

" תחמד תוספת ואתחנן בפרשת ישנה וי של " החיבור. ו

ה. בדבר " תענה לא " ואתחנן בפרשת נאמר " שוא עד "

לעומת " יתרו "בפרשת שקר עד.

ו. בדבר " תחמד לא " ישנו: סדר שינוי יתרו בפרשת

ל הבית את בשמות הכתוב הקדים אישה, וב פרשת

ואתחנן לבית האישה את. ואתחנן בפרשת יש כן כמו

של תוספת " שדהו, " וכן נאמר הדבר של השני בחלקו " לא

תחמד " יתרו בפרשת עומת " תתאוה לא " ואתחנן בפרשת.

לשינויים בהתיחסות העקרוניות השיטות לדיברות בשמות הדיברות שבין ההבדלים בביאור

פרשני בדברי מצאנו בדברים עקרוניות גישות שתי נו.

התלמוד מדברי עולה האחת הגישה:

2 ע נד קמא. בבא ע נה "- ב "א

אבא בר חייא רבי את עגיל בן חנינא רבי שאל: מה מפני

טוב בהם נאמר לא הראשונות בדברות, ובדברות

טוב בהם נאמר האחרונות ] רש י": ואם אב כיבוד גבי,

בהן דכתיב ' לך ייטב למען? [' לו אמר: עד שואלני שאתה

טוב בהם נאמר למה, לאו אם טוב בהן נאמר אם שאלני,

לאו אם טוב בהן נאמר אם יודע שאיני, כלך ]= לך [ ר אצל '

חנילאי בר תנחום, ר אצל רגיל שהיה ' לוי בן יהושע,

באגדה בקי שהיה. לגביה אזל ]= אליו הלך, [ לו אמר:

שמעתי לא ממנו, אחי נחום בר שמואל לי אמר כך אלא

אמ חנינא ברבי אחא רב של ו, רב של אמו אבי לה ואמרי

חנינא ברבי אחי: להשתבר וסופן הואיל. סופן וכי

הוי מאי להשתבר? אשי רב אמר: טובה פסקה ושלום חס

מישראל.

הדיבר לשון שבין להבדל מתייחסת חנינא רבי של שאלתו

יתרו בפרשת החמישי ללשונ ואתחנן בפרשת ו, כמו

רש שמסביר: י"

" נאמ טוב בהם ר – למען בהן דכתיב ואם אב כיבוד גבי

לך ייטב "

ו בר שמואל בשם חנילאי בר תנחום רבי של תשובתו

שלדעתו מלמדת נחום הכתובים הם שבשמות הדיברות

ראשונים בלוחות, הוא שבדברים הדיברות נוסח ואילו

שניים. שבלוחות הנוסח

גם היא נחום בר שמואל של שגישתו ייתכן ש גישתו ל

ראב שמזכיר הגאון " דחייתה כדי תוך ע:

3. ראב "ע

…" כי הגאון אמר כאשר לא ' זכור ' האחד בלוח הוא

ו' שמור ' השני בלוח ".

י הרב אבל ' קאפח מביא:

4 י. הרב ' רס לפירוש במהדורתו קאפח " עמ לתורה ג ' קע

הערה2 ה פרק לדברים ) '(

ר "כתב " בלעם בן י ': הדברו עשרת של השני הנוסח זה ת

השניים הלוחות לפי הם, השינוים מן בהם שיש מה וכל

ה שכתב מה כפי הוא ' בהם. נוסחת היתה והראשונות

שנשתברו הלוחות. אמר גאון סעדיה ורב ה כי ' השמיעם

פעמיים, בשינוי הכפולים במזמורים סובר הוא וכן

לשון … כי מוכיח שזה אמר זו נבואה ניתנה פעמים שתי,

בו שיש ממה וזולתה שנוי. כפי הנוסחות שתי נקבעו והנה

שניתנו ". '

זו גישה, הדרש דרך על מקום ודאי לה שיש, לקבלה קשה

הפשט דרך על, משה מספר כתובים של פשוטם לפי שהרי

סיני הר במעמד שנאמרו הדיברות את דברים בספר, לפני

החטא.

הרמב מקשה כמו: ן"

5. רמב " ן על כ שמות ' 'ז

" תמה ואני ז נאמר אם הגבורה מפי ושמור כור, לא למה

הראשונות בלוחות נכתב. הראשונות בלוחות שהיה ויתכן נאמר שמור כי לישראל פירש ומשה זכור כתוב ובשניות

באמת כוונתם וזה עמו ) פ בחדש למכילתא הכוונה " שבה ז

נאמרו אחד בדיבור ושמור זכור נאמר. ("

האחרת הגישה, בדיב, רואה במפרשים הרווחת והיא רות

ה דברי של מדויק ציטוט בשמות, ' בעוד שבדברים בפני סיני הר מעמד שחזור במסגרת הדיברות נזכרים

המצוות לנאום כהקדמה העם, משה מתיר זה ובשחזור

. והדגשה הבהרה לצורך ושם פה לשנות לעצמו

ראב הוא זו גישה של בולט נציג ע". דבריו את כאן נביא

כ לשמות הארוך בפירושו ', : א

6. ראב " כ לשמות הארוך הפרוש ע ' 'א

הזאת בפרשה הכתובים הדברים עשרת "כי, השם דברי

ומגרעת תוספת בלי, לוחות על הכתובים לבדם והם

הברית … הם ואתחנן בפרשת הכתובים הדברים ועשרת

משה דברי ".

ראב הביא זו לגישה גדולה ראיה: ע"

" פעמים כתיב ששם הגמורה והראיה ' ה צוך כאשר '

-ל א היך ' ".

ראב כלומר " הם ואתחנן בפרשת שהדיברות את מוכיח ע

נ ואתחנן שבפרשת מכך משה דברי וסף הרביעי בדיבר הן

) ( השבת החמישי בדיבר והן ) ואם אב כיבוד הביטוי (

" ה צוך כאשר -להיך" ' א, ו ראב ע", שמשה זה ביטוי מפרש

מתיחס ה לדברי ' סיני הר במעמד שנאמרו.

פירוש אם שגם אלא ראב "ע כמכוון נראה לפשוט ו של

מקרא, הביטוי מוזכר מדוע השאלה על לענות שיש הרי

" ה צוך כאשר -להיך ' א, ". אלו בדיברות דווקא

החזקוני בדברי גם מוצאים אנו דומה גישה:

7 ה דברים על. החזקוני ' ז״י

" מתחילת " אנכי " עד " מצוותי ולשומרי " דברות בין אין

שינוי שום לשניות ראשונות, ל שהקב פי " ופירשם חזר ה

יתרו בפרשת שמפורש כמו, משה רצה ולא בפרשה אפילו

דבר שום לשנות זו, אין ופרשם משה שחזר השאר אבל

בטעם שוות שהם אחרי המילות בשינוי חששא, וזה

הכלל: שונות מלות שנית בפעם תמצא במקרא שינוי כל,

שוה הטעם אך, אין שינוי בה שאין תשא לא ומדברת

להקפיד המקרה היה כך כי. עו שבפרשת הדברות שרת

הקב דברי הם יתרו " ומגרעת תוספת בלי ה, לבד " למען

לך ייטב " שפרשתי כמו ) ט פסוק על החזקוני " פרש ו

השניות בדברות הוסיף שמשה " לך ייטב למען " וא " אין כ

מגרעת בראשונות, ( לוחות על הכתובות לבדם והם

הברית, מ דברי הם הם זו שבפרשה אותן שה "

להבחין ניתן זו בשיטה עקרונית ההולכים הפרשנים בין

גישות שתי בין:

מבקשת האחת הגישה המשמעות את ולעמעם לצמצם

ב הדיברות בין ההבדלים של יתרו ב לדיברות כפי ואתחנן

לעיל שהבאנו החזקוני למשל שסובר, ו של מובהק נציג

ראב הוא זו גישה " הנ בפירושו ע " לשמות ל.

כ למשל כך ראב ותב " שם ע:

8. ראב " כ לשמות הארוך הפרוש ע ' 'א

…"ו' שוא ' 'ו שקר ' הם אחד אב בני, גם ' תחמוד ' 'ו תתאוה '

יצאו אחד מבטן ".

ראב כלומר " ש סובר ע בשינויים כך כל לדקדק מקום אין

משה ששינה, שונות במילים עניין אותו אלא לפנינו ואין.

ראב הצהיר כך הלוא " שם פירושו בפתח ע:

" כי ודע והגוף כנשמות הם והטעמים כגופות הם המלות

כלי כמו לנשמה. לשון בכל החכמים כל משפט כן על

אחר המלות משנוי חוששים ואינם הטעמים שישמרו

בטעמן שוות שהם ".

שיש סבורה האחרת הגישה אחד לכל טעם לבקש

. מהשינויים

המפרשים בעקבות הסברים להציע השיעור בהמשך ננסה

לשינוי לואתחנן יתרו בין אלו ים.

ה שבדיבר הבדלים ' תחמֹד לא. '

ראב כתב ובית אישה שבין הסדר שינוי בטעם " שם ע:

" … אמר והשם ' רעך בית תחמוד לא ', יקנו השכל אנשי כי וחמור ושור ואמה עבד כן ואחר אשה כן ואחר בית

שדהו לחרוש, הזאת בפרשה סדורים הם וככה. ומשה

אחרת דרך על סדרם, אשה חומדים הם הבחורים כי

בית כך ואחר תחלה ".

כלומר ראב לדעת ע", הסדר את משקף בשמות הסדר

הרצוי, את משקף משה בדברי שהסדר בעוד. המצוי

אחר לשון: ה דברי ' מתייחסים, האידאלית למציאות

משה דברי ואילו –. המעשית למציאות

שראב לעיל ציינו וכבר " להבדל משמעות רואה אינו ע

ש בין " תחמד " "ו תתאוה ".

מרדכי הרב מציע זה הבדל להסביר אחרת אפשרות

סבתו, לדע: ות

9 סבתו מרדכי. הרב

ופרט כלל של בצורה בנוי בשמות הכתוב: " תחמד לא

רעך בית " הכלל הוא, "ו ואמתו ועבדו רעך אשת תחמד לא

לרעך אשר וכל וחמֹרו ושורו " הפרט הוא ) ו אין כך משום

וי להוספת מקום " ו לפני החיבור " רעך אשת תחמד לא. ("

כלומר המילה " בית " מגורים בית כאן משמעה אין, אלא

מופשט מושג היא, לרעך אשר כל את הכולל " – אשת

רעך, לרעך אשר וכל וחמֹרו ושורו ואמתו עבדו; " כל

הללו הפרטים, בראשם והאישה, בית המושג את יוצרים.

חכמים אמרו וכבר ב ע קיח שבת: ב" " ר אמר יוסי בי:

אשתי לאשתי קריתי לא מימי … אלא: ביתי לאשתי …".

בדברים, זאת לעומת, רמות לשתי זה דיבור משה מחלק,

הרֵע רכוש תאוות לבין הרֵע אשת חמדת בין ומבדיל. כאן

המילה נזכרת " בית " הרגיל במובנה – מגורים בית. בכך לאין עולה האישה שבחמדת שהחומרה לומר משה מבקש

ערוך הרכוש חמדת על: יילקח כי רכוש, להשיבו אפשר; את הקושרים הדקים בנימים פוגעת האישה חמדת אבל התא את ומערערת חיקו לאשת האדם של נפשו

לתקנו שאין ערעור המשפחתי. אישה חמדת בין ההבדל לגונב נפשות גונב שבין להבדל קרוב ושדה בית לתאוות

ממון. האי חמדת את משה הקדים כך משום לתאוות שה

הרכוש. בדברים משה ייחד כך שמשום גם מסתבר

הרכוש ולחמדת האישה לחמדת שונה מינוחים: אישה

חומדים, מתאווים רכוש. החומרי לצד יותר נוטה תאווה,

והרגשי הרוחני לצד יותר נוטה חמדה. כן על יתר, ייתכן

שבדברים, לשמות בניגוד, ותאוות האישה חמדת מוצגות

ד כשני הרכוש נפרדים יברות. כלל שבדברים אפוא אפשר

את משה ' אנכי ' 'ו לך יהיה לא ' אחד לדיבר, את והפריד

רעך אשת תחמֹד "לא " "ו רעך בית תתאוה לא … אשר וכל

לרעך " דיברות. לשני

בין להשוות נתכוון לא בשמות הכתוב שאף הוא ודאי

רכוש חמדת של חומרתה לבין אישה חמדת של חומרתה.

לדבר רמז, ש הדברים ברשימת שם נכללת שהאישה אף

של כפירוט לרעך אשר " רעך בית, " היא נבדלת זאת בכל

מהם, שכן " רעך אשת " הרשימה בראש לחוד נזכרת,

לעומת " לרעך אשר וכל וחמֹרו שורו ואמתו עבדו "

יחד כולם שנכללו. יחד שם הכתוב כללם זאת למרות

של בכלל " רעך בית, " חמדת איסור את להעמיד כדי " כל

לרעך אשר " והעקרוני המשותף בסיסו על: אשר דבר כל

אסור לרעך, לרעך שייך שהוא משום, להבדיל מקום ואין

שונות חומרה דרגות בין כאן.

סבתו הרב דברי על להוסיף )ויתכן, כל האידאי שבעולם

אסורה שלך שאינו דבר חמדת, כולל ביתרו הדבר ולכן

חמדת את תחילה " רעך בית " או ואוסר תה, ואח " יוצר כ

בין המדרש את " רעך אשת " ובין " רעך רכוש ". לעומת להבחין יש ובו המעשי בעולם מדבר בואתחנן משה זאת

בין חריף באופן " רעך אשת " ובין " רעך רכוש " שלא כדי

בינהם להשוות אמינא הוא אפילו תהיה. (

רש " באיסור רואה הירש ר " תתאוה לא " חדש איסור

איסור את המרחיב " לא תחמד הווים את גם ומסביר," הבא באופן האחרונות הדיברות חמשת את המחברים:

10 רש." הירש ר - תתאווה לא " "

" שבין המצוות כל את מחברת הדיברות עשרת על החזרה

החיבור בוו לחברו אדם לרעיון מצרפת היא כך ידי ועל

לחייו להתנכל האיסורים את אחד, לנישואיו, לרכושו,

לאושרו, ולכבו האחר של דו ו דבר לחמוד האיסור את כן

אסור, האחרון האיסור על בהדגשה מצביעה והיא –

התאווה איסור – ללמדנו: רק במשפט יביא לא האלהים תאוה על ואפילו עברה הרהורי על גם אלא עברה מעשי על

, אסור לרכוש גרידא מושחת מקור היא זאת תאוה שכן

פשע ומעשי אוון מחשבות לכל. דין רק לשמים שנמסר זה

הפשע מן החברה את יבטיח, לחברה בטחון יושג לא כי

ושוטרים שופטים ידי על, היראים אזרחים ידי על אלא

האלהים מלפני. החזרה בשעת שדוקא יפה יובן זה פי על

הדיברות עשרת על – הארץ אל המעבר לפני – הרחיב

את הכתוב " תחמד לא " ו ידי על " תתאוה ללא, " ואיסור

התאוה אדם בין מצוות כל את הכולל שיא כעין נחשב

לחברו. של הפיקוח מן לצאת עתה עומדים הם שהרי

הארץ בכל כיחידים ולהתפזר המרכזית ההשגחה, ונמצא

ליבו להשגחת רק מעתה נמסר יחיד שכל. הם וכאשר

הגדול דין ובית המקדש מקרבת משתלחים – וכך

ודם בשר של השיפוט מן מתרחקים – לעורר יש את

יחיד כל בלב המחשבה, ה שעיני ' והוא בכל משוטטות

ולב כליות בוחן, ליבו הרהורי על גם האדם את דן והוא

ורצונותיו."

של לתוספת ביחס " שדהו " יתרו במכילתא ממנה למדו

ח בחדש ' הרמב שמביא " ה בדברים ן ': ז״י

11. רמב " ה דברים על ן ' ז״י

" הפרט מה אי שאי המטלטלים בנכסים מפורש להם ן

אחריות, להם שאין המטלטלין נכסים אלא לי אין אף

אחריות, מה כרחך על שדהו תורה במשנה אומר וכשהוא

ומקנה קונה שהוא בדבר מפורש הפרט, שהוא דבר כל אף

ומקנה קונה."

רש זאת ומסביר " הירש ר על הקודם להסברו בהמשך

מהות " תתאוה לא:"

2 1. המשך רש " הירש ר - תתאווה לא " "

" דברים שבספר הדברות בעשרת, ביאור המוסיפים

הראשונים לדברות, איסור את הכתוב משלים " לא

תתאוה " הפרט ידי על " שדהו, " ויחשב האדם יטעה לבל

ה את אסרה שהתורה " תאוה " מטלטלין לגבי רק, דהיינו

ליד מיד הניטלים נכסים, תאוה מכלל לבוא לאדם לו וקל

עברה לכלל."

)הערה: לת ביחס של וספת " שדהו " בפרשת המופיעה

הבא ההסבר את גרוסמן יונתן הרב מציע ואתחנן: " כעת קרקעות לנחול העומד העם את עיניו לנגד משה רואה

ובתים, . מחייתו תלויה תהיה שבהם ושדות ראוי כעת

לחמוד אסור הזולת שדה את גם כי להדגיש. אם גם

רח זה דבר היה סיני הר למרגלות העם שעמד בשעה וק

מהם, נאמר לא כן ועל, כעת, רלוונטי כשהדבר, מוסיפו

משה (".

ה שבדיבר הבדלים " תענה לא "

שבין בהבדל לדון עתה נעבור " עד ברעך תענה לא שקר "

לבין " עד ברעך תענה לא שוא ". כזכור, ראב " שאין טען ע

, אלו מונחים שני של משמעותם בין הבדל להביא ואפשר

ראב לשיטת ראיה " מ ע בתהילים בהם תקבולות מצאנו

ל המרמזות דומות בין השוואה ' שווא ' ו ' שקר ' כגון: " כי

פסו אמונים אדם (מבני אמת )-דוברי, איש ידברו שוא

רעהו את, חלקות שפת (ג; )-" " ב״י, ב דבר פיהם אשר

, שוא ימין וימינם קמ ד", ח (. " שקר)

ראב לעיל שאמרנו כמו " ע סיבת את להסביר טרח לא

בניסוח השינוי. להסביר מציע סבתו הרב ) שיטת פי על

ראב "ע( הבא באופן השינוי את:

13 סבתו. הרב

במילה השימוש שבאמצעות ייתכן " שוא " משה מבקש

הדיבר בין לקשור " ה שם את תשא לא לשוא -להיך ' א "

הדיבר לבין " שוא עד ברעך תענה לא, " דהיינו: משה

לומר מבקש שם כנשיאת שקולה הרֵע כנגד שווא שעדות

ה ' לשווא. שהמילה בעובדה לדברינו סיוע שיש ונראה

" שוא " בדיבר אלא בתורה נזכרת אינה ' תשא לא ' בשמות

ובדיבר ובדברים ' תענה לא ' בדברים, נוספת אחת ופעם

כ בשמות ג", א, " שוא שמע תשא לא – " היא שם שאף

שקר עדות של בהקשר באה ) שם אונקלוס תרגום וראה,

" דשקר שמע תקבל לא "(

לעו מת, ראב של שיטתו ע", ה רמב " על בפירושו ן דברים

פרק ה ', כתב טו:

14. ה רמב " על ן פרק דברים ה'

" וביאר ' שוא עד ברעך תענה ולא – ' על להעיד לאסור בבית כלום בו יתחייב ולא כלום שאינו דבר אפילו חברו

דין, שיעיד כגון: מידו קנה ולא מנה לזה ליתן פלוני אמר.

כי ' שוא – ' בטל דבר ".

הרמב לדעת כלומר " ן המילה " בכתוב "נזכרת שוא

במשמעות של ' חינם ',) לעומת משמע של ות ' שקר, ' פי על

ראב "ע(, ו פי על הרמב ן", ש בעוד איסור ' ברעך תענה לא

עד ' שקר נכונה שאינה עדות אוסר המזיקה ) או גופנית

מעידים שעליו (לאדם כלכלית, ש הרי איסור ' תענה לא

עד ברעך 'אוסר שוא, נכונה שאינה עדות כל עדות אם בין

לאו אם ובין הנידון באדם ופוגעת מזיקה זו. משה כלומר

העברה מן האדם את להרחיק מנת על, עדות כל אסר

נזק כל בה שאין אפילו שקר.

מפרש זאת לעומת החזקוני " שוא " ואומר שונה באופן:

15. החזקוני

" שוא עד – כגון תענה לא בחינם עדות אפילו, ר יחידי אהו

התראה בלא שנים או."

החזקוני לדעת כלומר, להביא יכולה שאינה עדות

להרשעה, שוא עדות כלומר שהיא אפילו להעיד אסור

אמת.

רש רואה לעומתו " שוא עד בביטוי הירש ר לעדים רמז

מפרש שהוא, כפי זוממים:

16 רש." הירש ר

ה "בדברים ' "י את הכתוב מבאר ז " שקר עד " ידי על

הבי טוי " שוא עד, " של האחד הסוג את במיוחד המטעים

שקר גופם שהם שקר עדי, דהיינו זוממים עדים. עדותם

כשלעצמה היא זוממים עדים של עדות " שוא " ואפילו

עליו להעיד יכולים הם לא, הרי אמת עדותם דבר, יכ לא

. ראוהו"

שבדיבר ההבדלים " אמך ואת אביך את כבד "

בתוספת כעת נדון " ולמען לך ייטב " על בדיבר הנזכרת

ואם אב כיבוד. ההקשר את נבדוק אם הה של ופעות

הרבות ) פעמים מעשר למעלה ( דברים בספר זה ביטוי של,

ש נראה על שכר של בהקשר הזו הטובה נזכרת בכולם

מצוות קיום, למשל:

17. דברים ב״י, כח:

" מצוך אנכי אשר האלה הדברים כל את ושמעת שמֹר

לך ייטב למען הטוב תעשה כי עולם עד אחריך ולבניך

ה בעיני והישר -להיך ' א ".

כלומר להדגיש הכתוב מרבה דברים בספר שקיום

. הטוב אל להגיע היחידה הדרך הוא המצוות

מאידך, היחידה המצווה היא ואם אב כיבוד מצוות הכתוב מפרש שבה הדיברות בעשרת, והן בשמות הן

בדברים, המצווה שכר את – ' למען ימיך יאריכון '. פי על

זה מציע סבתו הרב משה מבקש דברים שבספר לומר

ואם אב כיבוד מצוות של הפרטי לשכר להוסיף – אריכות

ימים – כולן המצוות קיום על הכללי השכר את גם,

ולהפ ו את ך ואם אב כיבוד מצוות ושכרה להיות דגם

המצוות כל של קיומן לשכר.

בהבטחה רואה הספורנו " לך ייטב למען " מיוחד שכר

ואם: אב כיבוד למצות

18. הספורנו

" לך ייטב ולמען – הזה בעולם אפילו, כאמרם ) א פאה '

'א " ( והקרן הזה בעולם פירותיהם אוכל שאדם דברים

הבא לעולם לו קיימת: וכו ואם אב כיבוד."'

רש " של בתוספת רואה הירש ר " לך ייטב למען " בדיב ר

ואם אב כיבוד של חשובה הנחיה לארץ הנכנס לדור, ולכל

רש אומר, כפי בעתיד דור: ר"

19 רש." הירש ר

" התוספת " לך ייטב ומען " מורה ואם אב כיבוד במצות

בארץ חדש דור לכל, בקשר רק תלויה ההווה שישועת

העבר עם והמסור הנאמן, רק וישגשג יפרח צעיר דור וכל

א ובציות בכבוד יקבל אם המסורת ואת התורה ת

אבותיו מידי לו שנמסרו ההיסטורית. "

הרביעי שבדיבר ההבדלים – השבת דיבר

בד כמובן הם ביותר הבולטים השינויים השבת יבר, שבו

אלא לשוניים רק אינם השינויים הוא המצוה טעם גם

לחלוטין שונה. ש בעוד המופיע הטעם יתרו בפרשת

הוא ולשמירתה השבת של לקיומה ב על וארץ שמים ריאת

ה ידי ' שה. מכיוון ימים בשישה ' ביום ממלאכתו שבת

אותו קידש ובכך השביעי, קדוש ביום לעבוד לאדם לו אל

זה ומבורך.

שע הרי פי ל פרשת ואתחנן הנה השבת מטרת משה מטרה

סוציאלית. לפועלים מנוחה לאפשר יש בשבוע פעם

לפ רק לא. וזאת השבוע כל במשך קשה העובדים ועלים

האדם בני, בשדה העובדות לבהמות אף אלא ) כן ועל

מורחב בואתחנן ' ובהמתך ' העבודה לחיות יתרו של:

" בהמתך וכל וחמרך ושורך "(. כן וכמו העולם בריאת לא

השבת ברקע ניצבת, מצרים יציאת דווקא אלא )" וזכרת

ה ויצאך מצרים בארץ היית עבד כי ' אלהיך "(.

נ אלו שבתות אזכורי שני לקיום שונים טעמים ותנים

השבת, גם וממילא שונה אופי בעלות שבתות מתארים:

ה ביתרו ', השבת מקדש הוא אקטיבי- מבריאת כבר

העולם - ה ברך כן על " ' ויקדשהו השבת יום את ", ו על

ממלאכתו ולשבות זו לקדושה להיעתר האדם.

זאת לעומת, בפרשת ואתחנן " עשית " השבת באמצעות

שמירתה מוטל - האדם על ת ה צוך כן על " - ' א להיך

לעשות השבת יום את ". בפרשת כן כמו ואתחנן כמעט

מורגשת השבת של קדושתה ואין, רק אלא האספקט

החברתי, שלה דווקא מיוחד מעמד ישנו ביתרו ואילו

השבת של בהקשר הקדושה למושג.

זה קריטי שינוי להבין ניתן כיצד השאלה נשאלת?

לכאורה, משנה כאשר הוא השבת טעם את משה כביכול

מדעתו ממציא " חדשה שבת ", אידאי עולם המשקפת

אחר, מוסרי לעולם הקשור, שציווה כפי דתי לעולם ולא

ה ' ביתרו! ?

לציין יש הבעיה לליבון שניגש לפני, ממציא אינו משה כי

חלילה מדעתו דבר. ה ' של הסוציאלי הפן את ביטא עצמו

אחר במקום השבת, מ בפרשת שפטים:

20 כ. שמות ג", יב

מעשיך תעשה ימים "ששת, תשבת השביעי וביום, למען

והגר אמתך בן וינפש וחמרך שורך ינוח."

ו ש נראה לב נשים אם השבת של הסוציאלי התוכן רק לא

מופיע זה בפסוק, אלא הניסוח גם )" (" ינוח למען מזכיר

אצלנו הניסוח את מאוד )" ינוח למען, "( כי נראה ולכן

משה בדיבר משפטים בפרשת האמור על מתבסס על

השבת ואתח בפרשת. ןנ

הרמב " ם הבא באופן שתארנו הדואליות את מסביר:

21. הרמב " ם ב לא פרק ב חלק הנבוכים מורה

" לשני שהן מפני שונות עִלות שתי זו במצוה נאמרו וכבר

שונים עלולים. בעשר השבת קִדוש בטעם שנאמר לפי

אמ הראשונות הדברות ר ' ה עשה ימים ששת כי ' ' וגו '

תורה במשנה ואמר ' כן על במצרים היית עבד כי וזכרת

ה צוך השבת יום את לעשות -להיך ' א. ' נכון וזה, העלול כי

שאמר כמו וקִדושו היום כבוד הוא הראשון בדבור ' כן על

ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את ', לעִלה השייך העלול זהו

' ימים ששת כי ' וגו '. אבל אנו ונצטווינו בו שנתפקדנו מה במצרים עבדים היותנו לעִלת השייך עלול הוא לשמרו

רוצים שאנו ומתי ברצוננו עובדים היינו לא אשר, ולא

לשבות יכולים היינו. והמנוחה השבת על נצטוינו לפיכך

הדברים שני לכלול כדי, חִדוש והוא נכונה השקפה קביעת

ב הא-לוה מציאות על המורה העולם ראשונה מחשבה

קל ובעיון, ה חסדי וזכרון ' סבלות מתחת לנו שהניח עלינו

מצרים, כללי חסד הוא וכאלו, העיונית ההשקפה באמתת

הגופני המצב ותקינות "

כלומר הרמב לדעת ם", עצם על מדבר הכתוב שמות בספר

ש מכך יונקת זו. קדושה השבת קדושת " עשה ימים ששת

ה ' הארץ ואת השמים את … וינ השביעי ביום ח " – " כן על

ה ברך ' ויקדשהו השבת יום את; "

האדם חייב מכך כתוצאה השבת את לקדש שהקב " ה

"יצר ". בראשית ימי מששת

דברים בספר, זאת לעומת, ישראל עם אל הכתוב מתייחס

מדוע ומבאר קדושת בשמירת המחויב הוא דווקא

השבת: " ה ויֹצִאך מצרים בארץ היית עבד כי וזכרת '

משם א-להיך … ה צוך כן על - ' א יום את לעשות להיך

השבת; " את מחייבת למנוחה מצרים מעבדות היציאה

ישראל עם לדורות זאת להנציח. שבספר לומר ניתן הישיבות בעולם הרווחים במונחים

ה על מדובר שמות ' חפצא ' השבת של, דברים בספר ואילו

ה על מדובר ' גברא ' השבת את השומר.

ל ניתן קשו ל ר זה הסבר את גם שבין ההבדל " זכור " לבין

"שמור":

"זכור " מוסב: עצמו הדבר על יום את לזכור עלינו חובה

קדושתו מחמת השבת.

" שמור " על מוסב, השבת כלפי האדם חובת על כלומר

האדם " ליצור " ושביתה שמירתה ידי על השבת את

ממלאכה, השבת מקדושת הכובד מרכז מוסט ובכך

אל כשלעצמה לשבת ביחס האדם חובות.

זה עקרון פי על להסביר ניתן כן כמו התוספ את גם ו ת

ב ואתחנן פרשת " כמוך" ואמתך עבדך ינוח למען, ו" שורך

בהמתך וכל וחמֹרך ", ואתחנן בפרשת שהדגש שמכיוון

על הוא כרקע מעבדות ישראל יציאת השבת למצוות, אך

טבעי ה לעב להניח חובה גם תכלול זו שמצווה וא דך

ואמתך ולנוח לשבות, וכן לכל להניח האדם חובת את

ברשותו אשר לשבות ה ידי על לחירות הוצאתו מכוח.'

, ב לסיכום יתרו פרשת על הוא הדגש העצמית קדושתה

השבת של ו השבת ביצירת שותף אינו האדם, ואילו

ב ואתחנן פרשת מודגשת על המוטלת המוסרית החובה

השבת קדושת על לשמור העם, ועם שותף הופך ישראל

ע השבת בקידוש פעיל " שמירתה י.

אולם, ע השאלה נשאלת דיין סיני הר במעמד מדוע

ה החליט ' הדתי הפן את להדגיש, משה החליט ומדוע,

מואב בערבות בעמדו, הסוציאלי הפן את להדגיש.

רש " הבא באופן זאת שאלה על עונה הירש ר:

22 רש." הירש ר

" באי ב עוד יחיו לא הארץ הנהגתו תחת לאומי ריכוז

ה של הישירה ' לעצמם כיחידים יחיו הם אלא, לזכות כדי החברה ועם הטבע עם יאבקו ובמלאכתם

בעצמאות. בחינת את במיוחד להדגיש צורך היה להם

ה" שמירה " השבת של, לה והכניעה ההודאה קרבן את ' על

שעות וארבע עשרים במשך ממלאכה שביתה ידי, שהרי

ת ואילך מכאן להם היה " יד " "ו זרוע ", " כח " "ו עוצמה "

משלהם, שכל מחדש תמיד להודות עליהם חובה ולפיכך

עוצמה של בסיס וכל כח של ניצוץ, שהם מלאכה כל

עושים בעוצמתם צוברים שהם רכוש וכל בכוחם – הכל

לה הוא. '

ה כי ' המצרית המדינה של בעיצומה להם נתגלה

המתפארת " ובעוצמתה בכוחה " הרא והוא להם ה " את

עוצמתו ואת כוחו " העבדים את שחרר כאשר " מחוסרי

והעוצמה הכוח ". מה כל את להם נתן ובעוצמתו בכוחו

ובעומתם בכוחם עושים שהם, מהם מצפה הוא ועתה שביתה של השבת קרבן ידי על ובעוצמתו בכוחו שיכירו

ומהוצאה ממלאכה, ישביתו שעות וארבע עשרים ובמשך

מלא העושה הכוח את השולטת העוצמה ואת כה

בחפצים ומשתמשת. את פירוט ביתר כאן תיאר כך משום

האדם של והעוצמה הכוח תחום כל " וכל וחמורך ושורך

…, האדם עוצמת בתחום הכלולות הנפשות כל ומאידך

החיבור וו ידי על כאן נצטרפו " ועבדך " ולא " עבדך " שכן

לה המשתחווים לבעליהן כולן הושוו בשבת ' א יחד תן.

כאן נאמר לפיכך " כמוך ואמתך עבדך ינוח למען, " שהרי

לה הכניעה את המבטאת השבת שביתת של התוצאה זו '

האדם שלטון את והמשביתה."

גרוסמן יונתן הרב המסר התאמת של בכיוון הוא גם הולך

ו לארץ הנכנס לדור הבא ההסבר את מציע:

23 גרוסמן יונתן. הרב ה למצב קשור הדבר כי דומני העם היה נתון שבו היסטורי

כעת ולמצבו סיני הר למרגלות כשעמד, הכניסה ערב

לארץ. להפנים היה קשה סיני הר מעמד את שחווה לעם

עמם ולהזדהות אדמתו את העובד חקלאי של מושגים.

צחיח במדבר נודדים שבטים היו הם, מעיינם שכל

ואוכל מים במעט התמקד. שדה הייתה לא מהם לאיש

שפועלים בה עובדים, ובחמורו בשורו עבד לא מהם ואיש

וזריעתה השדה חרישת לשם. שכזה במצב, לעם קשה והנשגבה הגדולה המשמעות את ולהבין להפנים

סוציאלית שבשביתה, עומד שבו הקשה הניסיון ואת

ינוחו שפועליו כדי רק עבודה יום להפסיד שצריך חקלאי.

כזה במצב, ה הפן עם להזדהות לעם מתאים שבשבת דתי,

ה בשביתת הנעוצה הדתית קדושתה את להבין ' ממלאכה

זה ביום. לארץ הכניסה ערב אולם, נשואות ישראל של כשעיניהם

ולירושתם לנחלתם, עמידתו את להדגיש צורך יש כעת

פועלים המעסיק שדה בעל של המוסרית. לאחר מיד שאותו המסר עיקר את משה אומר הדברים עשרת אזכור

מבקש הוא נאומו כל לאורך להעביר: " אשר הדרך בכל

ה צוה תלכו אתכם -להיכם ' א, לכם וטוב תחיון למען

תירשון אשר בארץ ימים והארכתם. המצוה וזאת …

לרשתה שמה עברים אתם אשר בארץ לעשות ) " ה ', ל; ו ',

א (. עבר אל מופנות פניו כי משה מדגיש נאומו כל לאורך

בארץ הישיבה תקופת. לכך אי, רו להדגיש לנכון משה אה

סיני בהר הדברים בעשרת נאמר שלא השבת של הפן את,

ויותר יותר לרלוונטי כעת נהיה אך.

הביטוי משמעות " ה ציוך כאשר ' אלקיך "

כאמור לעיל, שב בדיברות פעמיים ואתחנן פרשת ) הן

בדיבר השבת על בדיבר הן ( ואם אב כיבוד הביטוי מוזכר

' ה צוך כאשר -להיך ' א, וכפ ' לעיל שראינו י ראב לדעת " ע

שב לדיברות משה כאן רומז יתרו פרשת. ש אלא נשאלת

השאלה נאמר מדוע זה ביטוי אלו דיברות בשני דווקא.

רש " הביטוי את מסביר י " ה צוך כאשר ' אלקיך: "

24 ט פסוק על. רשי " ה בפרק ו '

" צוך כאשר – שנאמר במרה נצטוו ואם אב כבוד על אף:

ו חק לו שם שם משפט ) ט שמות " כ ו ה" ("

רש כלומר " שהביטוי מסביר י " ה צוך כאשר ' אלקיך "

במרה נצטווה ישראל שעם במצוות נאמר. רש " למעשה י

נ בסנהדרין הגמרא פי על מפרש " ע ו " נאמר בה ב:

25 נ. סנהדרין " ע ו ב"

" בני עליהן שקיבלו שבע במרה ישראל נצטוו מצות עשר

וכיב ושבת דינין עליהן והוסיפו נח ואם אב וד, דינין ואם אב וכיבוד שבת ומשפט חק לו שם שם שדכתיב

ה צוך כאשר דכתיב ' אלקיך צוך כאשר יהודה רב ואמר

במרה."

רש ומסביר: י"

26 רש." בסנהדרין הגמרא על י

ה צוך "כאשר ' אלקיך – שבת גבי אחרונות בדברות כתיב

ואם אב וכיבוד הוה דמשה למימר ליכא הא צוך והיכן

לה אמר בסיני צוך כאשר מואב בערבות ו דמשה לאו מצוותיה על ומזהירם תורה משנה להם שונה היה מאליו

להם ומגיד חוזר והיה הוא שקבלה כמו אלא מה וכל וכן בלוחות כתוב היה האחרונות בדברות כתוב שהיה

בסיני שמע "

רש של פירושו כלומר " רבי שיטת על מתבסס בפרשתנו י

בסנהדרין בגמרא יהודה ). רש אמנם " ט בשמות י " כ ו " ה

על " לו שם שם " מפרש " ודינים אדומה ופרה שבת " כפי

רמב שמקשה " רש על ן י", היא אדומה שפרה ושמעתי

בשמות ברשי כתוב היה וכנראה סופר טעות כנראה וכ א"

) של קיצור כלומר ו ( אב כיבוד טעה המעתיקים ואחד

וכתב ופ א" התגלגלה מכאן אדומה פרה פירוש של לנוסח

רש " בשמות י (.

רש של פירושו לעומת י", ה פרש רשב: ם"

27. הרשב "ם

ה צוך 'כאשר -להיך ' א – ' הטעם שמפורש כמו כלומר

הראשונים בדברות ' ה עשה ימים ששת כי ' השמים את

הארץ ואת ' וגו '. ובשביל מצות אב וכיבוד שבת ששמירת

בהם נאמר הם עשה ' ה צוך כאשר -להיך ' א, ' בכל אבל

דברות שאר שהן לומר ראוי אין לאוין אזהרת ' כאשר

צוך ' כדכתיב ' לעשותם היום מצוך ', מצוך מצינו לא אבל

לעשות שלא.

הרשב בדברי נתבונן אם " ש נראה ם עולה דבריו מתחילת

שהמשפט " ה צוך כאשר -להיך ' א " למצוות להנמקה רומז

בדברים וחסרה בשמות המופיעה השבת, שמשפט ומשמע

ב רק להיכתב צריך זה בדברים משה החסיר שבו מקום

בשמות המצוי אלמנט. דבריו מסוף, זאת לעומת, עולה

דיבר בכל להיאמר ראוי היה זה שמשפט, דרך שאין אלא

לומר התורה ' צוך כאשר ' לאווין באזהרת.

אחר כיוון מציע סבתו מרדכי הרב:

28 סבתו. הרב

מהותיים שינויים חלו שבהם דיברות שני באותם דווקא

ראה להדגיש צורך הכתוב " ה צוך כאשר -להיך ' א ".

בדברים משה שהחסיר למה רומז אינו זה משפט,

אדרבה, כאן הכתוב שגם להדגיש בא הוא, לכאורה שהוא

משה דברי, בכלל הוא גם " ה צוך אשר -להיך ' א " הוא.

מלמד זה משפט אחר היבט בדברים הציג שמשה שאף

הדיברות של, בכלל הכול מקום מכל " צ אשר ה וך '

א-להיך. " של האחר לנוסח מתייחס זה משפט אין

בשמות הדיברות, ראב כדעת " ורשב ע ם", ה לדברי אלא '

סיני הר במעמד, שבדברים הנוסח שאף לומר מבקש והוא

ה דברי בכלל הוא. ' בדבריה כללה שהתורה העובדה עצם

מלמדת הדיברות עשרת של החוזרת המהדורה את

ני על ידיה את סמכה שהתורה משה של סוחו. זה דבר

הדיברות בסוף מהאמור גם למדים אנו בפרשתנו: " את

ה דבר האלה הדברים ' קהלכם כל אל ".

לסיכום, שני מייצגים אחרונות ודיברות ראשונות דיברות

הא-לוהי הרצון גילוי של פנים. הם פנים ששני ואף, מכל

הוא אחד שורשם מקום. חכמים שאמרו הוא ב מכילתא

ישמעא דרבי ז פרשה דבחדש מסכתא ל:

29 ישמעאל דרבי. מכילתא

אחד בדיבור נאמרו שניהם ושמור זכור … שנאמר

) ס תהילים ב", יב ( ' א דִבר אחת שמענו זו שתים -להים '

תחתון וטעם עליון טעם ואתחנן ובפרשת יתרו בפרשת הדברות בין הנוסח להבדלי מעבר, שגם הרי טעמים מערכות שונות עשרת בפסוקי

הד ואתחנן ובפרשת יתרו בפרשת יברות, לכנותם ורגילים ' העליון הטעם ' 'ו התחתון הטעם. "ד מסביר עופר יוסי ר

ש הכינוי ' העליון הטעם ' של המוסיקלי לייחוד כנראה רומז בו המשמשים הטעמים, הגבוהות הנגינות ריבוי כלומר ) כגון

ותלישא פזר (. א ולם ב הייחוד " העליון טעם " הדיברות שבעשרת בעיקרו מוסיקלי איננו, אלא בו משתקפת חלוקת

מיוחדת פסוקים: פסוקים לעשרה נחלקים הדיברות עשרת, כפסוק נקרא ודיבר דיבר וכל עצמו בפני. החלוקה עצם

כול במקרא דופן יוצאת תופעה יוצרת הזאת ו. מלי שתי בו שיש פסוק המקרא בכל אין ם. ביותר הקצרים הפסוקים

במקרא בני הם שלוש מלים, כגון " בגרר יצחק וישב " ) כו בראשית, ו " ( חֻשים דן ובני " ) מו בראשית, כג (. בעשרת והנה

מלים שתי בן הוא מהם אחד שכל פסוקים שלושה באים הדיברות: " לא תרצח ", " תנאף לא, " תגנב לא. " למעשה גם

של הראשון בחלק מיוחדת תופעה יש הדיברות: 50 בני פסוקים שני תיבות ) דיבר " לא יהיה " ובדברים בשמות, ( פסוק

55 בן תיבות )" השבת יום את זכור " שמות בספר ( 64 בן ופסוק תיבות )" יום את שמור השבת " דברים בספר ו (, אלו

במקרא ביותר הארוכים הפסוקים כולו. לסיכום, פסוקים אפוא יצר עצמו בפני כפסוק דיבר כל לקרוא הרצון חריגים

באורכם ) וארוכים ביותר קצרים ביותר (, ו שהזכרנו המיוחדים הטעמים ריבוי הפסוקים חלוקת של תוצאה הוא קודם

המיוחדת, במיוחד ארוכים פסוקים היוצרת.

הטעמים של השנייה השיטה, המכונה " התחתון הטעם, " לפסוקים הדיברות את מחלקת שרגיל כמו בינוני אורך בעלי

במקרא. הדיבר את מחלקת היא " השבת יום את זכור " לא פסוקים רבעה, הדיברות ארבעת את ומצרפת " תרצח לא, "

" תנאף לא ", " תגנב לא " "ו לא תענה " אחד לפסוק, פיה ועל עשר לשנים הזאת השיטה לפי נחלקים הדיברות עשרת

פסוקים מ השאלה נשאלת החלוקה שיטות שתי של מקורן ה?

הערות לפי בכתבי המסורה הד לפי החלוקה ששיטת בבירור עולה שונים -יד בבבל נהגה יברות. נוהגת הבבלית המסורה

והיא ופסוק פסוק בכל הראשונה המלה את המקרא בכל לפרט במפורש מציינת: " ר -" יי אנכי ופיס פ ' סת ]= ' ראש

סתומה ופיסקא פסוק [… לא-יהיה פ״ר … ר תשא לא " ופיס פ ' 'ס … ר שמור " ופיס פ ' 'ס … ר כבד " פיס פ ' סת ' " הלאה וכך

הדיבר עשרת בכל ות ) גינצבורג, המסורה, ג, עמ ' 254. ( יתרו פרשת של הפסוקים מספרי גם ) עב סימן יונדב 72 =, ( ושל

ואתחנן פרשת ) קיט = 119 סימן, פלט ( הפרשות בסוף החומשים וברוב בכתבי-היד הבאים לשיטת מתאימים האלה

פסוקים לעשרה הדיברות של החלוקה, התחתו כבטעם עשר לשנים ולא ן. כידוע, נה במחזור התורה את לקרוא בבבל גו

חד- בימינו כמו שנתי ) למנהג בניגוד ישראל בארץ שנהג התלת-שנתי, ( בבבל הוא האלה המספרים שמקור מכאן ונראה.

ל זאת עומת, התחתון הטעם פי על הולך במסורה פסוקים של אחר מניין. המסורה רושמת התורה מספרי ספר כל בסוף

הספ שבאותו הפסוקים מספר את ר: ספר - שמות 1209 דברים וספר – 955. לטעם דווקא מתאימים האלה מספרים

התחתון, ישר בארץ כנראה ניתנו והם אל. ודברים שמות בספרי מוזרה לתופעה ההסבר מכאן: בכל הספר פסוקי סכום

פרשות כל של הפסוקים מספרי לסכום מתאים אינו מהם אחד -השבוע שבו, ש מכיוון שהסברנו כפי וזאת המ הכולל ספר

פרשה בכל המספר ואילו התחתון הטעם לפי הוא העליון הטעם לפי הולך ופרשה.

בבלית אפוא היא לעצמו בפסוק דיבר כל של הקריאה שיטת במקורה. מיוחדים בטעמים המקרא את קראו בבל אנשי

להם מיוחד ובניקוד משלהם המוכר הטברניים והטעמים הניקוד מן במהותם וגם בצורתם השונים לנו ים ". הט עם

העליון " בבלי אינו שלנו בספרים הבא, אלא בארץ שנהגה טברנית שיטה משקף הוא לע אימצה אך ישראל את צמה

הבבל הפסוקים חלוקת שיטת ית. שיטת של מעמיק מניתוח ברויאר מרדכי הרב הסיק העליון הטעם של החלוקה

התחתון לטעם מאוחר זה שטעם, כלומר הטעם הטע מן צמח העליון התחתון ם, הנדרשים השינויים בו שהוכנסו אלא

לשיטת להתאימו כדי לעצמו כפסוק בה נקרא דיבר שכל הבבלית החלוקה.

התנ של העתיקים בכתבי-היד " המסורה בעלי של ך, ובראשם בן אהרון המפורסם המסורה בעל של צובה ארם בכתר

אשר, הטעמ של השיטות שתי הובאו ים. מעתיק אינם האלה כתבי-היד פעמיים הדיברות עשרת את ים, אלא הם

שיטות שתי את רושמים האותיות אותן גבי על הטעמים! ו להבחין לדעת כדי בטעמים בקי להיות נדרש הקורא את

מזו זו השיטות שתי. בקיאים היו הקוראים כל לא, במשך נוצרו כן ועל הד השיטו בין ערבוב של שיבושים ורות ת.

לחלק גם חדרו האלה השיבושים ממהדורות הקוראי את היום גם המשמשות המקרא ם ) בכמה שבא מאוד בולט שיבוש

הוא מהדורות אחד בפסוק אתנחתות שתי! (. השיטות שתי בין הפסוקים בחלוקת השוני כי אמרנו לעיל המקרא בטעמי שינויים גורר. שינויים גורמים אלה שינויים

נוספים בניקוד - והרפה הדגש ובסימן התנועות ש - הניקוד ובין הטעמים בין הדוק קשר יש הרי. למשל: בפסוק " לא

פני על אחרים אלהים לך יהיה הנו - " " בטעם בפתח נקודה ן התחתון בטעם ובקמץ העליון; "ב תרצח לא " התי " רפה ו

העליון בטעם ודגושה התחתון בטעם ) תי ובין וקמץ פתח בין השינויים " במבטא רק מורגשים ודגושה רפה ו האשכנזי

ו התימנ במבטא י, הספרדי במבטא ) ביותר היום הנפוץ ( שינוי רק מורגש הכ - אחד " בתיבות ף "-מלאכתך כל " דגושה

בטעם ורפה התחתון בטעם העליון (. עשרת את לקרוא טעם באיזה בימינו הקהילות נחלקו הדיברות. בטעם לקרוא כלל בדרך נהגו הספרדים קהילות

העליון ) שאמרו ויש נית התחתון שהטעם לציבור ולא הקורא היחיד של לשימושו ן (, ו האשכנזים קהילות בין מבדילות

השונים הקריאה מועדי: השבוע בפרשת הדיברות את קוראים כאשר ) יתרו בפרשת ואתחנן ובפרשת ( בטעם קוראים

התחתון, העליון בטעם קוראים השבועות בחג ואילו. הי במאה לראשונה נזכר הזה המנהג " החזקוני בפירוש ג לספר

שמות. ד ומסביר " עופר יוסי ר אפשר לתרגם באשכנז נפוץ שהיה במנהג נעוץ השונים הקריאה מועדי בין ההבדל ששורש

קריאת את התורה פס של ובשביעי השבועות בחג דווקא ח. ומצריך הדיברות לפי בנוי התרגום העליון בטעם קריאה. גם

בטעם בשבועות לקרוא המשיכו התרגום מנהג משבטל העל יון, ושגב הוד למעמד הוסיפה זאת מיוחדת וקריאה.

) הערה: המונחים ' העליון הטעם ' 'ו התחתון הטעם ' מאוד מאוחרים הם, במסורה מקורם ואין. המסורה בעלי

במונחים השתמשו ' טעמא קדמא ' 'ל) התח טעם תון ' ( 'ו תנינא טעמא ) ' העליו לטעם (ן

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

המהפכה ביציאת מצרים

בס״ד

(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרים

עולת ראיה / הגדה של פסח<עולת ראיה חלק ב עמוד רנד>

הכח העוצר, המקמץ והמצמק, אשר בחזקת היד ובגבורה חצופה ואכזרי לחץ את הנשמה העדינה הישראלית, שלא תצא אל הפועל, שתהיה נחנקת תחת מסגרותיה ימים רבים, עד בא עת רצון ויום גאולה, יום נקם לד' ושנת גאולה לאלהינו, לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח כוח כד). הכח המחנק והלוחץ הזה היתה ממלכת מצרים הגדולה והחזקה, שהיתה אז עומדת ברום עז תוקף הקולתורה העולמית, שהיתה היא כמו העולם כולו בניגוד גמור מכל החפץ העליון של השאיפה האלהית, של הנשמה הישראלית. - כאן עמד כח חפץ העבדות המוחלטת, והטומאה והרשעה והבערות הנלוות עמה, מול חפץ החופש האלהי ואור הקדושה הצדקה והחכמה העומדים על דגלו, והיד החזקה הלוחצת הזאת, האומרת "לא ידעתי את ד'", לא יכלה לשנות את טבע הנשמה בפנימיות הוייתה ועצמותה.

עולת ראיה / חלק א / עמוד לט

והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ד' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים. החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחק על כח המפעל, על יסוד פעולת החיים, ועל כח הרעיון, יסוד המחשבה וההרגשה. שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלהי, ותורת ד' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות, ומאחר שיסודם הגס של החיים כ״כ חזק הוא, וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו מאור של הטבע הקדוש שלו, צריכה היתה יד חזקה להגלות, על כן צריכין אנחנו להמעשים הקדושים הללו של הנחת תפלין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה, של התהפכותו של הכח הגדול של החיים החלוניים הגסים, לכח חיים אציליים נהדרים בקדושה. ע״כ רק ע״י שיהיו לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, אחרי כל התעצומה הזאת, תהיה תורת ד' בפיך, ולא מבלעדה, כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החלוני הגס של האנושיות, שאז נתבלט במצרים, היה צורך ביד חזקה, להוציא אותך ממצרים בדבר ד', כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה, של נצחון הקודש על החלוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה שעוזה וגבורתה יגלו ע״י המפעל הכביר של המצוה הזאת הנאדרה בקדושתה האותית, של התפלין,

מהר״ל גבורות ה פרק לט

ומה שאמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, כי תפילין על הזרוע, שישראל דבקים בהקדוש ברוך הוא ולפיכך כתיב בהם וקשרתם. וזה החלוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש, כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא, ומזה הצד אין יראה כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש ששם אין קשור רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם שנקרא אלהי ישראל, ובמה שהוא אלהיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה שראוי להיות ירא מן אלהי ישראל אשר לו הגבורה והבן זה:

זהר רעיא מהימנא ב דף כה

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יהו״ה אלהיכם וגו', פקודא דא קדמאה דכל פקודין, ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא, מאי בכללא, למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא, וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון, ודא איהו בכללא, וסופא דכלא בפרט, למנדע ליה בפרט. וכלל ופרט איהו רישא וסופא, רזא דכר ונוקבא כחדא, ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט, בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט, תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט, בגין כך ראשיתא דכלא למנדע דאית שליט ודיין על עלמא, ואיהו רבון כל עלמין, וברא ליה לבר נש מעפרא, ונפח באפוי נשמתא דחיי, ודא איהו באורח כלל. כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקודשא בריך הוא, כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני יהו״ה אלהיכם המוציא אתכם וגו', ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים, כיון דידעו פקודא דא באורח כלל, אתעבידו להון נסין וגבורן. ולסוף ארבעין שנין דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה, בין אינון דמתנהגי בארעא בין אינון דמתנהגי לבר מארעא, כדין אוליף לון באורח פרט, הדא הוא דכתיב (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, היום דייקא, מה דלא הוה רשו מקדמת דנא, כי יהו״ה הוא האלהים, דא באורח פרט, במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה, ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא, דא בכלל ודא בפרט. ואי תימא הא כתיב (משלי א ז) יראת יהו״ה ראשית דעת, תירוצא, דא באורח פרט למנדע מאן איהו יראת יהו״ה, ואף על גב דאית ליה לבר נש לדחלא מניה עד לא ינדע, אבל הכא כתיב ראשית דעת למנדע ליה, דהא איהו ראשיתא למנדע ליה באורח פרט, בגין כך פקודא קדמאה למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכלל ופרט ברישא ובסופא, ורזא דא (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון, אני ראשון בכלל, ואני אחרון בפרט, וכלא בכללא חדא ורזא חדא.

בראשית מז

(ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה:

(ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ:

(ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:

(י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה:

תענית ה/ב

רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִסְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק, לֵימָא מַר מִילְתָא, אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט, וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. בָּתַר דְּסָעִיד, אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר יוֹחָנָן, יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת. אָמַר לֵיהּ, וְכִי בִּכְדִי סָפְדוּ סַפְדָּנַיָא? וְחָנְטוּ חַנְטַיָּא? וְקָבְרוּ קַבְרַיָא? אָמַר לֵיהּ, מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה ל) "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם", מָקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ, מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים, אַף הוּא בַּחַיִּים.

מגילה יז

אָמַר רַב, וְאִיתֵימָא רַב (יצחק בּר) שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא, גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁהָיָה בָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קַיָּם, לֹא הִנִּיחוֹ עֶזְרָא וְעָלָה. אָמַר רַבָּה (בר בּר חנה), אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא (משמיה דרב), גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה [יוֹתֵר] מִכִּבּוּד אָב וָאֵם. שֶׁכָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּבֵית עֵבֶר, לֹא נֶעֱנַשׁ. (עליהם, דּאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן,) [דַּאֲמַר מַר], [דף יז ע״א] לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל? כְּדֵי לְיַחֵס בָּהֶן שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב. דִּכְתִיב, (בראשית כּה) "וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל, מְאַת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים". כַּמָּה קָשִׁישׁ יִשְׁמָעֵאל מִיִּצְחָק? אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנִים, דִּכְתִיב, (שם טז) "וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים, בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם". וּכְתִיב, (שם כּא) "וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ". וּכְתִיב, (שם כּה) "וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם". בַּר כַּמָּה הֲוָה [ליהּ] ליִשְׁמָעֵאל כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב? בַּר שִׁבְעִים וְאַרְבַּע. כַּמָּה פַיְישָׁן מִשְּׁנֵיהּ? שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ. וְתַנְיָא, בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵךְ מֵאָבִיו. וּבְאוֹתוֹ פֶרֶק מֵת יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב, (שם כּח) "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב (וְגוֹ'), וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְגוֹ', וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן וְגוֹ', וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, וַיִקַּח אֶת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת". מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, "מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא "אֲחוֹת נְבָיוֹת"? ! (אלא) מְלַמֵּד שֶׁקִּדְּשָׁהּ יִשְׁמָעֵאל אָבִיהָ, וָמֵת וְהִשִּׂיאָהּ נְבָיוֹת אָחִיהָ. וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה דַהֲוָה בְּבֵית לָבָן עַד דְּאִתְיַלִּיד יוֹסֵף, הָא שִׁבְעִים וָשֶׁבַע. וּכְתִיב, (בראשית מא) "וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". הָא מֵאָה וָשֶׁבַע. וְשֶׁבַע דְּשָׂבְעָא, וּתַרְתֵּי דְּכַפְנָא, הָא מֵאָה וְשִׁתְּסְרֵי. וּכְתִיב, (שם מז) "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב, כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה". וְהָא מֵאָה וְשִׁתְּסְרֵי הַוְיָין? אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שְׁנִין דַּהֲוָה בְבֵית עֵבֶר לָא חָשִׁיב לְהוּ. (תַּנְיָא נמי הכי,) [דְּתַנְיָא, ] יַעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה מֻטְמָן בְּבֵית עֵבֶר וּמְשַׁמֵּשׁ, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

כלי יקר דברים יז

"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס"

ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמ״ש (דברים ח יג-יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמ״ש (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז״ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה', על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל מבטחו בסוסים

העמק דבר לנצי״ב שמות טו

סוס ורכבו רמה בים. זהו תמצית השירה כמובן משירת הנשים. והענין דבמשמעות סוס ורוכבו נכלל הכל. דכמו הסוס המוכן למלחמה נשמע לרוכבו כך האיש חיל הוא כסוס לאדוניו להתהלך באש ובמים. והגדול ממנו הוא כסוס לשר האלף. ושר האלף לראש שרי צבעות עד פרעה עצמו. וגם נכלל בזה השר העליון הרוכב על המערכה העליונה של פרעה. ולאותו השר העליון הרי כל המערכה נחשבת כסוס וכל אלה רמה בים. וזהו כי גאה גאה. גאה על כל הגאים. ובזה יבואר מקרא בשה״ש לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כמו הסוס ברכבי פרעה נכלל בזה הנהגת המלוכה בכלל. כך ישראל המה סוס של הקב״ה כ״י שע״פ מעשיהם והשגחה שעליהם מנהיג העולם. וכדכתיב רוכב שמים בעזרך. וכאשר יבואר ברצות האל הגומר עלי: בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים

הרב יונתן זקס-רדיקלית אז רדיקלית עכשיו

שנים לאחר שעזבתי את קיימברידג’ מצאתי את עצמי צופה בסרט תעודה על המקדשים המצריים הגדולים, הפירמידות. אלה נבנו לפני שלשת אלפים שנה על ידי פרעה הלא הוא רעמסס ה-2 בקרנק בלוקסור ובאבו סימבל. הפרשן העלה על נס את פארם את יופיים את מידותיהם העצומות ואת השתמרותם המופלאה במשך אלפי שנים, ועדיין נצבים הם שם כמו מתריסים כנגד הזמן החולף.

במשך כעשרים דקות נסחפתי אחרי התלהבותו של הדובר, אחר כך שאלתי את עצמי מה שרד מהאימפריה האדירה של המצרים הפרעונים? האמפריה שהיתה הגדולה ורבת העוצמה מכל האמפריות בעת העתיקה?

הבניינים המקדשים והמונומנטים נותרו על כנם, אולם העם האמונה והציויליזציה לא שרדו במבחן הזמן. עד תקופת האימפריה של אלכסנדר הגדול התרבות המצרית העתיקה כבר הגיעה לסוף דרכה וכמו רוב הציויליזציות היא התגלתה כבת תמותה בעליל

עלה בדעתי כי בין בוני אותם מקדשים היו מו הסתם גם כמה מאבות אבותיי, מהעבדים העברים שהועסקו בבניית הערים פיתום ורעמסס מגדולי הפרויקטים של רעמסס ה-2. מצריים היתה באותה העת מעצמה בלתי מנוצחת, לא זו בלבד שהיתה בעלת מיומנות טכנית אדירה אלא שלטה גם במזרח התיכון כולו.

נניח שאנו מסוגלים לשוב במנהרת הזמן ולספר לתושבי אותם ימים שלא מצריים של הפרעונים לא האימפריה והשושלת שלה יהיו אלה שישרדו אלפי שנים אלא דווקא אותה אומה של עבדים שקראו לעצמם בשם בני ישראל

שום תרחיש לא היה נחשב בעיניהם אבסורדי מזה, למעשה האזכור המוקדם ביותר הידוע לנו של בני ישראל מחוץ למקרא, מצבת מרנפתח, הוא לוח ענקי משיש שחור שעליו נכתב בכתב החרטומים המצרי "ישראל הושם אין לו זרע"

דומה כי מצרים העתיקה וישראל העתיקה עומדות אפוא משני הקצוות של ההימור הגדול שאנו נוטלים בזמן: מה שורד ומחזיק מעמד ומה דועך בחליפות העתים?

לפני שלשת אלפים שנה היו מצריים וישראל שתי אומות שהציגו לעצמן שאלה בסיסית מאין כמותה: כיצד אנו מביסים את סופיות המוות? כיצד נקח חלק במשהו שיחזיק מעמד לאחר שלא נהיה עוד?

המצרים נתנו לכך תשובה שקסמה במשך הדורות לקיסרים ועריצים: אנו גוברים על היותנו בני תמותה באמצעות בניה של אנדרטאות שתשתמרנה אלפי שנים ואבניהן יעמדו בפגעי הרוח וחולות הזמן

היהודים נתנו תשובה שונה בתכלית

בני ישראל שהיו עבדים במצריים יותר ממאתיים שנה עמדו לצאת לחופשי עשר המכות העבירו מסר שאלוהי ישראל מצדד בחירותו של האדם. משה מנהיג היהודים אוסף את עמו על סף השחרור. הדעת נותנת שידבר עמם על החופש, הוא יכל לשאת דברים מלהיבים על הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש-

תחת זאת בחר משה לשאת סדרת נאומים שנראו חסרי טעם באותו רגע מיוחד: הוא פרש בפניהם רעיון חדש מהפכני באופיו: על ילדים, על העתיד הרחוק ועל החובה להעביר את הזכרון לדורות שטרם נולדו

והגדת לבנך ביום ההוא לאמור

על סף קבלת חרותם נאמר לבני ישראל שעליהם להיות אומה של מחנכים

כדי להגן על החופש-אומר משה לעם –דרוש חינוך, אתה זקוק למשפחות חדורות תודעה ולבתי ספר כדי להבטיח שהאידאלים שלך יעברו לדור הבא ולעולם לא ילכו לאיבוד-בתי הספר הם מצודותיה של החירות

דת ישראל מוגדרת כפסילה של שתי האימפריות האדירות של העולם העתיק –מסופוטומיה ומצריים.

שני המסעות היהודיים הגדולים של אבהרהם ממסופוטומיה ושל בני ישראל ממצרים הם מסעות שחרור ממבנים חברתיים קיימים שתי הציויליזציות התאפיינו במפעלי בניין אדירים הנחשבים גם כיום להישגים טכניים מרשימים-אולם בעיני התנ״ך הם אינם מרשימים אלא מדכאים, היות שהתאפשרו אך ורק תודות לעבדות, בסדר חברתי שבו חלק הארי של האוכלוסיה משועבד.

משה רבנו הבין שעם אינו זוכה בחיי נצח באמצעות בניית מקדשים או מאוזוליאום אלא בחקיקת ערכיו בליבות ילדיו ואלה בלבו ילדיהם עד קץ הימים

בני ישראל בנו אנדרטאות חיות במקום פירמידות הם בנו בתי תפילה ובתי מדרש ששם למדו שהאל אינו כח שמאפשר שעבוד אלא כח שדורש שחרור תחת סגידה לשליטים כבירי כח הם עמדו על כבודם של האלמנ ה והיתום

בהיפוך הזה הם גילו את סוד הנצח

הרב לונדין/ברכת משה

יציאת מצרים מלווה אותנו כמעט בכל רגע בחיינו: שבת, יום טוב וכו', ורבות ממצוות התורה - הן 'זכר ליציאת מצרים'. מה אירע ביציאת מצרים? מדוע "מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'" (משנה תורה, הלכות קריאת שמע א, ג)?

המדרש (מכילתא יתרו, א) מלמדנו כי "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת", כלומר ארץ מצרים איננה רק מיקום גיאוגרפי, אלא היא 'בית העבדים' הגדול של העולם העתיק. מצרים מלשון 'מֵיצר', ביטוי למצב של חסימה נפשית, צרוּת אופקים וחוסר התקדמות, או במלה אחרת - עבדות.

חוסר יכולתו של האדם לצאת מן המוגבלות הדטרמיניסטית, להתגבר על תאוותיו וחולשותיו - זוהי נשמת אפה של התרבות המצרית. מוסד העבדות הממשי, הינו אך השלכה חברתית של האידיאולוגיה האלילית, של השקיעה המוחלטת - עד כדי אובדן חושים - במימד הגס בחיים. באין אידיאל מוסרי, אשר יכבוש וירתק אליו את מכלול האישיות, הלכו והתעצבו תרבויות, המנסות לספק נוחם זמני לאנושות, על ידי פתיחת הסוגר בפני היצרים האפלים ביותר אשר בנפש האדם. פולחנים ברבריים כהעברת הבנים למולך, תאוות בשרים, התגודדות עד שפוך דם, ואף עשיית הצרכים - כל אלה התמסדו כמרכז התרבות האלילית.

ביציאת מצרים, מופיעה על במת ההיסטוריה אומה, המלמדת את האנושות כי ישנה האפשרות להיות בני חורין, לשרות עם אלוהים ואנשים - ולֲהיות יכול להם. כלומר, ישנה יכולת להתעלות מעל מגבלות המציאות, ולגלות את המוסר, הטוב והצדק, ולחשוף את הערך שבחיים. "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג, א): תמצית עניינו של עם ישראל, היא היציאה מן המֵצרים העכשוויים והמוגבלים אל עולם העתיד - "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות, יד). מתוך כך, אך טבעי כי יציאת מצרים תלווה ב׳עשרת המכות' ו׳קריעת ים סוף', כלומר, שידוד קוסמולוגי חריף של מסגרות עולם הטבע.

יציאת מצרים איננה מאורע היסטורי גרידא, אלא היא נקודת המפנה על ציר הזמן, בה התברר כי ישנה חרות - מימד ערכי למציאות. שאיפתה הפנימית של האנושות, היוצאת אל הפועל בלידתו של עם ישראל, הינה - אי ההסתפקות בקיים לבדו, אלא רצון לחשיפת מטרת הקיים, כפי שמציין רש״י בתחילת ספר בראשית (א, א): "ומה טעם פתח ב׳בראשית'? …" - מטרת הבריאה, הינה ההופעה המלאה של האומה הישראלית בארצה, "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (על פי ילקוט שמעוני, בראשית א).

מסיבה זו אנו אומרים "בכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח) - בכל רגע מחיינו אנו צריכים לחיות מחדש את יציאת מצרים. לשחרר את עצמנו מן החולשות, ההרגלים והמוסכמות, לתת לאור החרות להאיר בתוכנו - ו״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". האופי הישראלי שהוטבע בנו בימי חֶלדנו, יתאפיין בחוסר השלמה עם היש המוגבל ובחתירה ללא לאות לאמת: "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים, בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר באור חילה; כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש ה-לוהי, שאין עמו שום עבדות" (אורות התשובה ה, ה).

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

גיור - דף מקורות - מיכאל סטבון

' וא עמי! - "עמך ' -–א לוקיך לוקי? ! …" מצוות"? "בקבלת הגיור מותנה האמנם

" עמך- וא'! עמי לוקיך- –א'! ? לוקי"…

האמנם מצוות "בקבלת ה?"גיור מותנה

1 י, . דברים יז-יט,

כַי׳ה א' א' הּוא לֹהֵיכֶם הָא' לֹהֵי וַא' לֹהַים הָא' דֹנֵי הָא' ֵדֹנַים יַק וְלֹא פָנַים יַשָא לֹא שֶר א וְהַּנוֹרָא הַגַבֹר הַגָדֹל ַל שֹחַד. ח

וְאַלְמָנָה יָתוֹם מַשְפַט עֹשֶה וְשַמְלָה. לֶחֶם לוֹ לָתֶת גֵר וְאֹהֵב הַגֵר אֶּת וַאֲהַבְתֶּם מַצְרָיַם. בְאֶרֶץ יַיתֶם ה גֵרַים כַי

2. הרמב״ם מימון1204 בן משה רבי ( - 1138 ) רמ עמ' א, כרך שילת, ר״י מהדורת הרמב״ם, אגרות הגר, עובדיה לר' הרמב״ם /איגרת

וקראך והכלימך והעציבך כהוגן שלא רבך השיבך ואשר לו וראוי הוא, ששוגג בעיניי וקרוב חטא. גדול וחטא בידו גדולה עברה "כסיל", היה שיכור וכי יתעלה. האל לו וימחול לו יתכפר אולי וייכנע; ויתפלל ויזעק יצום כך ואחר תלמידו. שאתה פי על אף מחילה, ממך לבקש

, תונה לא "וגר ה', ואיה״דבר הגר? ! על התורה הזהירה מקומות ושישה שבשלושים ידע] [ולא זה הוא אמר אילו דברים? ! אונאת והיא

רכות לך ולדבר פנים לך להסביר לו היה התועה, אתה והיית, האמת, . . : התועה והוא האמת, שאמרת שכן. כל שחייבתנו שחובה דע,

וישמע ויירא אדם שיכבד ואפשר להם לשמוע הנביאים ועל ומורא, בכבוד נצטווינו האם ועל האב על היא. גדולה הגרים על. התורה

ה את "ואהבת שמו, את לאהוב שציוונו כמו וגו'", הגר את "ואהבתם ללב: המסורה רבה באהבה ציוונו הגרים ועל '. אוהבו שאינו ממי

ושמלה. לחם לו לתת גר "ואוהב שנ״אמר גר, אוהב בכבודו הוא ברוך והקדוש "אלוקיך.

הוא גדול תמה "כסיל", לך שקרא: וזה שהיא זו באומה ונדבק ובא לבו, בעין והבין הנטויה, וידם עמו ומלכות ומולדתו אביו שהניח אדם

מושלי עבד גוי למתעב היום … וצדק אמת דת שדתם וידע והכיר ם, ונתאבק השכינה, כנפי תחת ונכנס הקודש, בדרך ועבר ה' אחרי ורדף

רבנו… משה רגלי בעפר ו במצוותיו, וחפץ המלאכים… במעלת …להעלות לבו נשאו ושטי רהבים אל פנה ולא מלבו מזה העולם והשליך אבינו אברהם של תלמידו נכוחות, והולך ופיקח ומבין משכיל אלא שמך, ה' קרא כסיל לא לך! חלילה יקרא? ! כסיל מעלתו שזו מי, כזב,

לך וייתן אותך, יברך הוא הבא, ולעולם הזה בעולם ו שכר לו ונתן רבך, אברהם את שבירך ומי ה'. אחרי ונטה ומולדתו אבותיו שהניח העתידות הנחמות בכל לראות אותך ויזכה עדתו. לכל ה' במשפטי שתורה עד ימיך, ויאריך הבא, ולעולם הזה בעולם כראוי שכרך

זצ״ל מימון ב״ר משה ישראל. על טוב דבר ה' כי לך, והיטבנו עמנו, ה' ייטיב אשר ההוא הטוב והיה. לישראל,

3 בבלי. תלמוד מסכת מז דף יבמות

רבנן: תנו להתגייר שבא גר להתגייר שבאת ראית מה לו: אומרים הזה, ? בזמן סחופים דחופים, דוויים, הזה בזמן שישראל יודע אתה אי

מיד אותו מקבלין כדאי, ואיני אני יודע אומר: אם עליהם? באין ויסורין. ומטורפין, ומודיעין אותו מצות מקצת מצות ומקצת קלות

חמורות… אותו ומודיעין למ באת שלא שעד יודע הוי לו: אומרים מצות, , של ענשן ח אכלת זו, יֵדה ח כרת, ענוש אתה אי לב אי שבת ללת י

ח כרת, ענוש חלב אכלת ועכשיו, סקילה, ענוש אתה אותו מודיעין כך ת, מצו של ענשן אותו שמודיעין וכשם סקילה ענוש שבת י. ללת

הזה- בזמן וישראל לצדיקים, אלא עשוי אינו הבא שהעולם יודע, הוי לו: אומרים, שכרן מתן לקבל יכולים אינם רוב ולא טובה רוב לא

עליו מדקדקין ואין עליו, מרבין. פורענות. ואין, קיבל מיד… אותו מלין נתרפא גביו, על עומדים ת״ח ושני מיד אותו מטבילין ומודיעין

חמורות מצות ומקצת קלות מצות מקצת אותו דבריו. לכל כישראל הוא הרי ועלה, טבל.

4 בבלי. תלמוד ל: בכורות

שבא כוכבים עובד אותו מקבלין אין - אחד מדבר חוץ תורה דברי לקבל. סופרים מדברי אחד דקדוק אפילו אומר: יהודה בר' יוסי ר'.

5. רמב״ם יז ד', יג׳הלכות פרק ביאה איסורי הלכות

השכינה כנפי תחת ולהסתופף לברית להכנס העכו״ם כשירצה לדורות וכן ][ד תורה עול עליו ויקבל קרבן. . והרצאת וטבילה מילה. צריך בדקו שלא גר ][יז

אחריו ה הדיוטות ג' בפני וטבל ומל ועונשן, המצות הודיעוהו שלא או זה רי, גר

מתגייר, הוא דבר שבשביל נודע אפילו העכו״ם מכלל יצא וטבל ומל הואיל

כישראל הוא הרי כו״ם ועבד חזר ואפילו צדקותו שיתבאר עד לו, וחוששין

קידושין… שקידושיו מומר כישראל… נעשה שטבל מאחר

ערוך שולחן 6. קארו( יוסף רבי 1488 - 1575 ) ג רס״ח, /יו״ד

כל הגר: ענייני בין המצוות להודיעו בין לקבלם,

בין, המילה לדון הכשרים בג' שיהיו צריך, הטבילה אבל לכתחלה, דווקא מיהו וביום. בדיעבד לא אם

ובלילה ב' בפני אלא טבל או …מל גר הוי ומותר

המצות קבלת מ חוץ; בישראלית שמעכבת אינה אם

. ובשלשה ביום

7 גרודז׳ינסקי עוזר חיים. רבי ( 1940 - 1863 כ״ו סי' ח״ג אחיעזר )שו״ת /

- סופרים' מדבר אחד מדקדוק המצוות׳חוץ כל עליו ולקבל להתגייר שבא דנוכרי זה, דדין נראה שלא במתנה היינו אותו מקבלין, דאין

הדין מן זה דבר לו מותר ושיהיה לקבל אותו מקבלים אין בזה, דאין, כל עליו שמקבל במי אבל לחצאין גירות ואין בגירות ותנאי. שיור

המצוות. קבלת בדין חיסרון זה אין לתיאבון, לעבור שבדעתו רק המצוות,

8 שמלקיש יהודה יצחק ה. רב ( 1905 - 1827 ) יצחק בית /שו״ת ק סי' ח״ב, 'יו״ד

דעל מוכח גרים… כולם דלהלכה תועלת לשום נתגייר דאם הדבר בגוף והנה פנים כל

להחזיק עמו בל ולבו לפנים, רק מגייר אם כן שאין מה המצוות, שלם בלב שיקבלו בעי טריפות ואוכל שבת ומחלל נידה בועל יהיה כך אחר שגם כוונתו, יודעין ואנו, במצוות,

בזה לומר שייך ולא כלל, גר הווי לא בין שהוא שאני, דשם … דברים אינם שבלב דברים

שמגייר מה כן שאין מה דברים; אינם שבלב דברים לחברו אדם בין ו לחברו… אדם יקיימם- שלא בלבו ואם מצוות, עול עליו ומקבל. גר נעשה ולא בעי, לבא רחמנא

9. קוק( הראי״ה 1935 - 1865 כהן דעת שו״ת )/ קנ״ג,

לומר יש כראוי, בפה הקבלה שהייתה זמן כל שאינם שבלב, דברים עם עניין לנו שאין

לנו ויגיד אלינו יבוא אם ואפילו כלל. דברים עסק לנו אין בפיו, מאשר אחרת בלבבו שהיה

. שבלב דברים עם כלל

נטבון מיכאל

12 ב1941 (נולד שרמן אברהם. הרב ) / הגדול הרבני הדין בית של דין פסק, מתוך

תשס״ח2008 א[ באדר 'ד' המגייר ביה״ד,'פסול משום גיור 'ביטול ]

הם דרוקמן הרב אבה״ד של לגיור שביה״ד טוען עטיה הגר״א כבוד הפוסקים כל ע״י שנפסקה בהלכה שמזלזלים משום פסול, בי״ד אפילו חל אינו הגיור המתגייר אצל מצוות קבלת אין שכאשר

שמכניסים דעת", "בקלות ונוהגים, נכרי נשאר והמתגייר בדיעבד ויש גדול, בחטא הרבים את ומכשילים ישראל לכלל גמורים גויים במקרה רק לא לטענתו כהלכה. שלא בתורה פנים כמגלים לראותם גיורים של נוספים מקרים שם הביא אלא הדבר קיים שבפניו הנדון להיות הפכה זו התנהלות דרוקמן. הרב של ביה״ד ע״י שנעשו

" תורה דין לפסק נכנעים שאינם דעת קלי לראותם יש כן על שיטה", טעמים בק״נ השרץ את ומטהרים הבל דברי מלבם ובודים והשו״ע, לראותם יש ולכן התורה" מן דבר לעקור בכחם שיש בלבם ומדמים פסולים לדיינים אותם הופכים אלו דברים ו״אפיקורסים". . מזידים

להליך תוקף כל אין בי״ד, ואין חר ומא פסול בי״ד שהם מכך הנובע

ידם על שנעשה …גיור

באמת שמתכוונים כדין, שלפנינו הגירות שאפילו נראה ומדברינו והם כדין, שלא תמיד פוסקים שמגיירים דין בבית הלוא שמים, לשם שם בהם שאין המועיל באופן גם חל לא גירותם ולכן רשעים, בזה

מתוצאות בזדון שמתעלמים לגיור ין ד בבית דיינים כלל… דין בית לראותם ניתן לא המוטעית, מקביעתם שנובעות אלו חמורות

מצוה בדבר וטועים …כשוגגים

מצוה מעשה הגיור במעשה רואים שהם אלו רבנים לדברי המשותף של לעתידו לדאוג והצורך הרבים וצורך הלאומית האחריות משום

כלומר ישראל בארץ בפרט והגשמי הרוחני ואופיו ישראל עם את שעובר המבקש של דתי הרוחני לצורך לא נועד הגיור שמעשה העם של הרוחני מצבם למען השלכה בזה יש אלא הגיור הליך הם הגיור הליך ובאמצעות מהיהדות יתרחקו שלא בציון, היושב

ישראל ותורת מצותיו לשמירת בה' לאמונה ליהדות …יתקרבו

האמור למרות שאין חברתיות או הלאומיות במטרות אות לר אין לתורתו לה' התקרבות של מצוותי מהותי שינוי כל מאחריהם

, ומצותיו המתגיירים של רובם רוב שנים עשרות מזה בפועל כאשר החילונית, בהתנהגותם כנכרים נשארים הנ״ל הדין בבתי למעט

ם יהודיי חיים לאורחות שהתקרבו …בלא יהודית מסורת של פעולות היהודי לעם שייכים עצמם ורואים ומצות, תורה אמונה של מלאים ישראל לעם פנימית דתית זיקה כל בלא חברתי הלאומי בחלק. רק לגיור דין בתי אותם נמנעים לא זו, קודרת ומציאות תוצאות למרות

של חיצוני במעטה נכרים להסוות ישראל, עם בתוך ולבולל להנפיק

זה למצב שהיתה. כפי נשארה לונית חי הנכרית כשמהותם ישראל גמור זדון אלא במצוה וטועים שוגגים זו בהתנהלות לראות. אין

11 ( עוזיאל חי מאיר ציון בן. הרב 1953 - 1880 ), סה הזמן בשאלות עוזיאל פסקי /שו״ת

בענ י ח גרים קבלת ין י לומר, מסברא מעכ״ת דש שאנו הזה שבזמן

דגרים דרובא שרובא וגלוי מפורסם והדבר ויודעים רואים אינן

הזה. בזמן לקבל אין הלכך קצר, לזמן אפילו התורה מצות שומרים

דנא שבט ג' מיום אלי במכתבו כתב. וכן נעלת כן אם דאמרי ואנא

כלל גרים בישראל לקבל שלא גרים בפני דלת יתברר אם אפילו

ז״ל רבותינו מדברי אבל שמים לשם מתגייר שהוא בהחלט למדנו

ולהכניסם גרים לקבל שמצוה השכינה כנפי תחת אוהב שהקב״ה לפי

הונאתן… על וצוה גרים דלת נעילת מאד וקשה אחראית זה ובדורנו

גרים, בפני לפי ונשים אנשים ודוחפת רחבים שערים פותחת שהיא

לה או ישראל מכלל ולצאת דתם להמיר מישראל י בגוים טמע ויש

לעולם רז״ל: אזהרת משום בזה מקרבת וימין דוחה שמאל תהא לאויב נהפך מישראל שנדחה או שנטמע מישראל ואדם מ״ז). (סוטה

זה על מעידה שההיסטוריא כמו בנפש, ישראל מקרים בהרבה

דורות. והרבה מכל הדלי, אחרי החבל ילך ונאמר נחוש לא אם וגם

… לקרבם חייבים שאנו ודאי לבניהם מקום הוי נאמר: זה כגון ועל

ושכר שכרה כנגד מצוה הפסד מחשב כנגד עבירה פ״ב (אבות הפסדה

. )מ״א רבותינו מדברי נסור שלא לנו מוטב אומר הנני זה מטעם

שמים. לשם שכוונתם הדיינים עיני ראות לפי זאת הלכה שמסרו

10 ( פיינשטיין משה. הרב 1986 - 1895 ) קנ״ז סי' ח״א, יו״ד משה /אגרות

נחשב אם מצוות עליו קיבל שלא גר אם תורתו כבוד שנסתפק במה

בפיו אמר אם ואף בדיעבד אף כלל גר שאינו וברור פשוט …גר,

סהדי' אם׳אנן מצוות, שמקבל באמת- עליו מקבל שאינו כלום. אינו עליו קיבל האישות שבשביל איירי בדיעבד, אישות לשם שמהני וגר

מצוו ת באמת.

13 רוזן ישראל. הרב (נולד1941 ) בגיור' הזהב /שביל ' גר37 ''ואוהב,'בתוך

העת )(כתב ב' למא …'זכינו אקדמות מרים…בסדרה… 'פולמוס הקרויה

אברהם… מיכאל ד״ר …והרב ברנדס יהודה ד״ר הרב הגיור'. עטם כיתתו

ב ומתחו למדקרות י המתרחשים יור הג מהלכי על דו-צדדית קורת

השו. בישראל. . הצד ו בהם ש ה בלתי עובדות על נשענים הם ש בדוקות….

ש צד נוסף וה ו הבעייתיות את ממקדים שניהם צודקים: הם ובכך, בהם

ישראל ובמדינת בכלל, החילון בדורות המצוות קבלת משמעות סביב בפרט. כיום הגיור בערוגות שעודר כמי מצאתי שנים, תריסר מ יותר הגיור עולם על להשקיף להם ולאפשר הקוראים עיני את להאיר לנכון

השכינה כנפי תחת נפשות אלפי(!) להכניס שזכה דיין, קפי למש מבעד ההקדמות את ולקוראים, לעצמי, חוסך אני שוקקה. ובנפש חפץ בלב

בקשר הנ לריבוי ו ריבוי מפני חשש של המוצא נקודת ואת, בתוכנו כרים וכולנו אלו, כאובות לעובדות מודעים כולנו בישראל. תערובת נישואי

הפתרון כי היטב יודעים הגיור… הוא להן היחיד

[ ]לדעת ברנדס… יהודה הרב עליהם… 'עובדים כי יודעים הגיור 'דייני והם מן מתעלם הדין "בית כלשונו. קריצה", "גיורי של להערמה יד נותנים להצטרף מתעתדים אינם הללו הגרים של רובם שרוב דמוכח' ה׳אומדנא

הצדדים[ "שני וכך הדתית", לחברה הגרים והדיינים] סיפוקם על."באים שחברה שלמה כ״חבורה הגיור דייני את שהכתיר עד דעתו נתקררה לא

והגינות יושרה בהן שאין והתחכמות תחבולה למין."יחד בוקעת תגובתי

את מזמין אני הנאשמים: מתא ברנדס הרב הדין בית במושבי לנכוח

לג מזילות ד מא ו רבות …מתגיירות המצוות קבלת מעמד את ולחוות יור תרגיל לאחר לאושר ביטוי או מלאכותיות אינן ואלו זה, במעמד דמעות

רבות- כי משוכנעים אנחנו שצלח. אונאה לפנינו המתייצבות מן רבות

כי להלן, וכן נקבה, לשון נוקט (אני מ- יותר 80 אחוזים נשים )הן רבה במידה כנות

אונאה. והתחזות או הצגה מביימות ואינן המעמד, בעת המקום כאן

את לשבח לציין המלוות המשפחות מרכזי ציר המשמשות (מאמצות)

ש עלי ו הגיור עולם כל. נשען …אכן… כי יודעים אנו רבות מן

… המתגיירות אם גם עצמן, על שקיבלו במה לעמוד מצליחות אינן היו

לעשות, מה המצוות. קבלת בשעת כנות החינוך עולם בכל מצוי. זה

נפיל ו״קריצה" אונאה ואופן פנים בשום איננה זו צפויה או אפשרית ה,

ברנדס. הרב בטעות שסובר כמו … המרכזית ההלכתית האמירה וכאן

לרגל נר והיא גיור, דיין של בעולמו איננה סטטיסטיקה טיעוניי: ולב נו י ו לעצמה נידונית נפש כל הלכתי! מרכיב אינה מבחן שיפוד על מושחלת

ה של לקביעתו לבי בכל מתנגד אני הסטטיסטי. התוצאה ברנדס רב

שהכ דמוכח ו״אומדנא סהדי" לפנינו״אנן כאילו " ו אי- להתנדף. עתיד ל

אולפן את שצלחה נפש בכל בסיסי אמון נותנים אנו דובר הוא! אמת התורה… מצוות קבלת מתוך היהודי לעם להתקבל יד ופושטת. הגיור

הלכתית אינם שבלב "דברים ש הדעה על גם מסוימת במידה נשענים אנו

ב …רשת בגיור גם דברים" י נוספת… טחון חיים רבי של חידושו ][היא

מו גרודז׳ינסקי עוזר ו ילנ ( ה שו״ת אחיעזר) …: גיור ים אישות ""לשם ולשם

רות של גיורה זה ובכלל ומעולם מאז העיקרי המניע הם, משפחולוגיה

המואבי. . משה חותן יתרו (ואפילו י.)ה לגיור המניע אינו אם גם מעכב,

המצוות… קבלת טוהר על צל מטיל בהכרח הוא באהבה מקבל אני

דיין של האשמותיו את וברצון הדין בית שרמן אברהם הרב, הגדול אלו להיבטים כי סבור אני לאומיים. במניעים הגיור דייני את שהאשים

ובו בהלכה, רחב בית-מבוא יש ו כלל- חברתיות בסוגיות דאי. ישראליות כאן ואין המֵקל, אחר לילך מקום יש ציבור בענייני כי סבור גם אני

בהזדמנויות בפי מרגלא זו יריעה לשטוח. המקום גיור הרי לא כי רבות

גיור כהרי בישראל בישראל–; לארץ בחוץ פינוי בבחינת הוא גיור כל

הנ מוקש; ו תתחתן כרית כאן מצו נאמנים. ישראל אזרחי ילדים, ותלד ה ו

זה… תערובת מוקש לפנות גיור, זה כנגד בעיני נחשב לארץ בחוץ י

רבים במקרים ל … מוקש הטמנת לנישואי רטרואקטיבית לגיטימציה הוא

. תערובת… יש מעשה… לעשות הזמן "הגיע ברנדס הרב ][של לדעתו בלי מסורתית' ל׳ישראליות להתגיירות ופשוט ישר הגון, מסלול לבדוק…

שו מצגי השפה מן רק ולא לדרוש, הדין בית יוכל אלו בתנאים … או מצוות לקיים טוב רצון ומתוך בכנות עליהם יקבלו שהמתגיירים ולחוץ,

מסורתי חיים אורח בחייהם ולשלב וחשובות."עיקריות חיה אין! כזאת

למצוא יועילו לא אחרונים ו בראשונים לשון בדקדוקי ההתפתלויות כל הסכמה של במסלול שילכו הרבני, הקונצנזוס משולי ולו דיינים,

בזאת, מדי בע. . ו אחד דבר לקיים מנת על "שלא מכללא) (או."מפורשת

כלפי מאשימה אצבע מפנה אני ברנדס הרב רע שם הוצאת בשל

בק בצה״ל, הגיורים על בעקיפין ו ות מצו קבלת ללא …מגיירים שם כי בעו

מלאה… הלכה-למעשה, אחת דעה ולו בנמצא אין לוותר ניתן לפיה ש

המצוות… כל 'קבלת שלב על.'בגיור הלכתית אסמכתא שום אין

בקריאת להסתפק שו מצגי בלי לישראליות… ל״גיור ברנדס הרב "… וא

… ייאמר ולא הדבר! ישתקע

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קונטרס כבוד לב טוב - לימי הספירה

בס ד"

קונטרס

כבוד טוב לב

העומר ספירת לימי

- ההכנה - השבועות לחג הקדושה תורתנו מתן זמן

ישראל באלפי הצעיר ממני

אליהו אאמו בן " ר ר ' אברהם ממן

* * *

יו זו וחלקית ראשונה מהדורה " ע ל " מוסדות י " אברהם תורת "

עילית נצרת ת846 ד. . , מיקוד17108

טלפון: 077-3204030, נייד: 052-6004052 או050-8993098/9, פקס: 077-3204031

אלקטרוני דואר: torat_avraham@inn. co. il

וטוב כבוד הספירה- ימי

הרמ כתב " א ) בשו " אבה ע " סי ע ' קכ ו", סע ' 'ו ( לשונו וזו

דבריו באמצע ": גט ליתן נמנעין ויש ב אייר אך

בב וכותבין נותנים הדחק במקום ' יודי "ן ". וכתב

ב" שמואל בית " "ס) כ ק: (' " לדבר רמז, יצחק אברהם

ורחל יעקב ", עכ ל". רעק ובהגהות " מוסיף א ": ב״נ.

בנ " סי ש ' ז ' כתב: בילקוט מצאתי: הוא זיו חודש שהם רחל יעקב יצחק אברהם תיבות ראשי אייר

המרכבה סוד …", עכ ל". כתב וכן בספר " מאורי

אור ) " ] האריז מגורי פאפיראש מאיר רבי הא-להי למקובל ל" (

האלף אות מערכת, פד אות, [ לשונו וזו: " איי " ראשי ר

תיבות ' אברהם ' יצחק ' יעקב ' שלימה מרכבה רחל

והארה זיו חודש נקרא ולכן ". לפי להבין וצריכים

ערכינו, סוד בו שמתגלה אייר חודש של יחודו

ב ומתבטא מרכבה יצחק אברהם של השלם צירוף

רחל יעקב.

המהר כתב והנה " ל ) בספרו " עולם נתיבות " -

פי התורה נתיב ב" ( דבריו באמצע בקיצור לשונו וזו:

" ובל " י שהוא בעומר ג " פסקו אייר ח ) מלמות (, אייר כי

מספרו " ארך " וי " שהוא בחודש ח " חי " דהיינו " ארך

חי " מלמות פסקו יום באותו, א היא התורה כי חי רך

בימינה, ק וכאשר י כמספר עונשם בלו " כבוד " "ל) ב

ימים ( י מיום להם חזר אז " כמספר שהוא אייר ח

" חי ארך " ימים אריכת … גב על אף שמתו דאמר

עצרת ועד מפסח, בל פסקה הגזירה מקום מכל " ב

קודם שחלו אותם רק אחד עוד חלה שלא בעומר,

ל לאחר מתו " בעומר ג …", ל״כע. הרי שחוד אייר ש ימים אריכות של האפשרות שם על כן נקרא ביסודו

בו שטמון. יחד וכשמצורפים " ארך " "ו חי " י ביום " ח עוד יתכן שלא בדרך הפועל אל זה כֹח יוצא אייר

עקיבא רבי תלמידי של מיתה גזירת. ומבאר והולך

עוד ל במספר מיתתם שנתבטא " כמנין ימים ב

" כבוד " בזה זה כבוד נהגו שלא כיון אח אבל " שוב כ

מלמות פסקו ולכן זה פגם שייך היה לא. וה עניין

ערכינו לפי ביאור צריך. המהר ממשיך והנה " בדברים עוד ל

סתומים, לשונו וזו: " לדעת לך יש ועוד, הכבוד כי

אור נקרא, דכתיב ) מ יחזקאל ' "ג(: האירה והארץ

מכבודו, ' מפסח רק בעולם ואור הזיו אין כי וידוע

שאז עצרת ועד לכ וטוב זך הוא האור ך ח נקרא ו דש

זיו אייר … נ והתורה י הזמן סוף שהוא בעצרת תנה

זיו שהוא, התורה ואור כבוד על מורה זה וכל, והם יודעי חכמים תלמידי שהם בחבריהם כבוד נהגו לא

הזה בזמן מתו לכך התורה …", עכ ל". שמוסיף הרי

לבאר שהשם מה שמלבד " אייר " ש הגילוי זמן הוא ל

" חי ארך, " שהוא והאור הזיו שם על נקרא כן כמו

אור שנקראת לתורה ההכנה זמן, הוא הטעם ומזה

אור נקרא כבוד כי תורה של כבודה של הזמן כן גם. במה כוונתו מה ביאור תוספת צריכים דבריו והנה

שכתב " לדעת לך יש ועוד ) " המהר של בדרכו וידוע " ל

נוסף לעומק זו בלשון שמתכוון ( ומה בזה מוסיף שהכבוד

האור שם על נקרא ) ועמשנ " בספר בזה ת " זאב

יטרף ר -" " השנה וחודשי ח, ס פרק ה" (.

וה עניין נראה ) מה וכפי ערכינו מיעוט לפי

ממו שקיבלנו " ר הגרמ "ש שליט "א ( מובא שהנה

בספה ] "ק המרכבה פינות " שני פינה ה ) הרמח גנזי בספר " ל

עמ ' שכ א" ([: שמ " ל מתחלקים העומר ימי ט שתי

כמנין נפרדות בחינות " טוב לב ", דהיינו ל" ימים ב

ל עד " בעומר ג, מנין של הסדר מתחיל ואז " טוב "

י שהוא " עצרת עד ימים ז ] חת ובדרשות " וז כתב ס ל": "מ" ט

ל של חלוקה הם הספירה ימי " טו ב ב", בירורים הם הספירה ימי כל

הבירורים כל יושלם טוב לב וכשיקבע האדם מצד ) " וכעי " מוב ז א

ב" השילוח מי " ע תהלים על ב", "ח עמ ב ' קנז. ( וב " יששכר בני "

) ג מאמר - אייר ', א אות '( מוסיף התורה בהתחלת שכבר - בספר

בראשית, ה לנו רמז ' הוא המידות כל ששורש יתברך " טוב לב " - שכן

המילה ועד התורה מתחילת " טוב " יש " לב " תיבות, ששורש לנו לרמוז

הוא כולה התורה כל " ט לב וב " ) בעתיד בהרחבה עוד שיתבאר כפי

אי [(ה". המהר והנה "ל חלק אלא במפורש מגלה לא

ל שיש - הראשון " כמספר ימים ב " כבוד ", נראה אכן

לגלות באים דבריו שעומק כבוד של בחינה עוד שיש

בבחינת " טוב ", שהרי הטוב שם על הוא האור

ככתוב ) א בראשית ', ('ד ": וירא א- כי האור את לֹהים

טוב," ונמצא של דרגות שתי שיש " כבוד " כנגד " לב "

ו" טוב " תורה למתן מביאים ביחד ושניהם.

בזה והנראה, שהנה עניין " ספירה " סובל

פירושים שתי. האחד, מקבל הנספר דבר שכל

עצמו בפני חשיבות. חז שאומרים כמו " ל ) ג ביצה: : (

ש" שבמנין דבר כל … בטיל לא " מפאת והוא

אש הפרטית חשיבותו בלבד הכלל מן חלק איננה ר.

הוא והשני, עניין רש שפירש כפי חיבה ) "י א שמות ',

א'(: " אע " ומנאן חזר בשמותן בחייהן שמנאן פ

ח להודיע במיתתן יִ שנ בתן לכוכבי משלו ם …". וכן

רש פירש " י ) א במדבר ', ('א ": מונה לפניו חיבתן מתוך

שעה כל אותם ". והרי ע ביטוי לידי באה החיבה " י

שהמ ידו תחת הוא הנמנה שהדבר לעצמו מראה ונה, החזק היחס על מורה פעם אחר פעם שסופר וזה

אליו שמרגיש. ה תוכן וביאור עניין נראה ) עוד שיתבאר כפי

אי בעתיד בהרחבה ה" ( להכין היא הספירה ימי שתכלית

ע לתורה דרך " תורה מתגלה הטבע מבחינת שגם י,

ע והוא " בהמה ממאכל העומר העלאת י )ש עורים (

אדם למאכל ) חיטים. ( הרי ישנה הספירה שבימי

לכאן או לכאן להתייחס אפשרות, וע " העבודה י

תורה להיות הופך הבהמיות חלק גם הנכונה ] ויתבאר

אי בעתיד עוד " שנהיה ה )" עֹמר "( או " יש " ח או " ו " קרי. "[ היא במספר שיש החשיבות בחינת והנה על

א מסויים בתפקיד מישהו שממנים דרך בלשון שר

נקרא המשנה " ממונה " המנין שם על. ו עניינה הוא

נעלה יותר לחשיבות הדבר או האדם התייחסות

זה מטעם אשר " שבמנין דבר כל … בטיל לא ) " ביצה

שם (, לתפקיד האדם שכשמתמנה תורה בלשון ומצינו

נקרא הוא מסויים " פקיד " הכתוב כלשון ) ב אסתר ',

('ג ": פקידים המלך ויפקד ", וה כן גם וא מספר לשון

מקומות ובכמה הפקודים בחומש כמפורש ) ואֹמנם

בש " מקומות בכמה ס לפניהם דין איזה כשהוחלט מתבטא

בלשון " וגמרו נמנו "(.

וה עניין הוא ) אי בעתיד עוד שיתבאר וכמו ה" (

היא אמיתית שספירה הלאה וכן ושני ראשון שיש, ומקבל והולך מתעלה מהמספרים אחד שכל בדרך

חשי מסויימת בות, בדרך במספרים שימוש שאילו

אמיתי מספר איננה מסויימת כמות לבטא כדי סתם.

היא מנין מעלת אלא לתפקידו הדבר העלאת

ולתכליתו. שנתפס היא בזה העליונה הבחינה אך

לשורשה היא שדבוקה מכֹח בו שיש הטוב הרגשת

וחיבה אהבה בדרך. יתבאר ולדרכינו, תחילת שהנה

של העבודה החיים נקודת לגלות היא הספירה ימי

האמיתית, ע והוא " הפרטים שכל שפועלת ספירה י ובחינה בחינה וכל אחד לכלל מצטרפים והמידות שמתבטלים בדרך ומינויה תפקידה על עומדת

העליונה לתכליתם. בזה העבודה נגמר שלא אלא,

וביטולם החיים תוכן שנתגלה אחרי גם שהרי

יתברך למלכותו, מ מכל בהם מורגש לא עדיין קום

החיים של והמתיקות הנועם. השני חלק מונח וכאן טוב שהם עצמם החיים תפיסת שהיא העבודה של

ומתוק, אומרים שאנו וכפי: " תורתך בדברי ונשמח

… חיינו הם כי ) " התפילה סידור, ( שהחיים והיינו

ע בשמחה בנו יתיישבו האמיתיים " הרגשת י

נעימותה. בחינת וזוהי במנין שיש חיבה, שאחרי

העבודה חלק, בסוד למקורה זו בחינה מצורפת

וחיבה אהבה. בביאור בקדמונים מבואר זה דרך על ואֹמנם

השם " ספירות עשר, " שהם " גילויים מיני עשר

מכ ו ית חותיו ברך לנו המושגים, בפרט שהם

לעשר מתחלקים, ית שמותיו עשר שהם ברך כמבואר

בזוה " יצירה ובספר ק ) סוף (ו״פ " ) הגריא לשון " בספרו ח

" שערים פתחי " הצִמצום נתיב, ג פתח, (' הקדמונים ודנו

ספירות בשם שנקראו הדבר בטעם. והביא

הגריא ח" ) שם ( לזה טעמים שני: האחד, מלשון

וזוהר וזיו הארה, כ עניין ע שהוא המושג דבר כל " י

שמאיר האור, והשגות הארות מיני עשר והם. והוא

הפסוק כלשון ) שמ כ ות ד", ('י ": הספיר לִבנת כמעשה, "

ונגלה שקוף לשון שפירושה ) הפיוט כלשון מסתתר א"-ל "

- מאירות יחד גזרתם ספיר " "(. מלשון הוא ועוד " מספר, "

ערכינו לפי אשר מצידנו יתברך בגילויו ההשגה שהוא מספר שייך לא יתברך מצידו אבל ושינוי חשבון שייך

כי ומהות " מלבדו עוד אין " כפש וטו. ש״ע

בעולם יתברך התגלותו שתפיסת הרי

כביכול " ריכשי אתרי ארכביה " "ב) קנב ב. ועי ' ברשב " ם

שם (, מספר בבחינת הגבלה בדרך נתגלה שהרי,

ובחירה לעבודה האפשרות ניתנה כן ומחמת, והוא נתפס ידה שעל במנין שיש החשיבות בחינת כנגד

עצמו בפני כדבר. ח נפרדת מציאות זו אין אך ו", שום בלי יתברך אורו אלא כאן אין בעומקו שהרי

כלל וגבולים שינויים, העליונה בחינה וזוהי

אינם ומידותיה הבריאה פרטי שכל בה שמתגלה

ומיוחד יחיד אחד בסוד אלא, בחינת כנגד והוא

במספר שיש ואהבה חיבה, שמה מתגלה ידה שעל בתכלית הוא דבוק באמת עצמו בפני כדבר שנראה

הדביקו העליונה למציאות ת ) אי בעתיד יתבאר ועוד ה",

בחינות שתי קיימים איך הזה בזמן תפיסה שום שייך שלא

ביחד אלה, סוד בכלל והוא " ובחירה ידיעה "(.

עצרת ועד שמפסח אנו למדים ומעתה מציאות גילוי של התהליך בעולם להשריש צריכים

בתחתונים העליונה. היא ההתגלות דרך והרי

בשתיים: אח ד, האפשרות בה שיש הבחינה להעלות

אל לצדדין סטייה של " טוב כי האור " לעולם אשר

ח שינוי בה אין ו". אכן התורה קבלת הוא לזה הגמר, חשיבותה שנתגלה גופניות של הצד הרי זו ובבחינה

בסוד " מספר, " לסוד לגמרי מתבטלת " ספיר, " וחל

בתחתונים גם וזוהר זיו של האור נועם. ולדרכינו, חשיבות עם פרטים המון בעולם שנשתלשל מה לקיים אפשרות אלא אינה עצמם בפני ומציאות שורשם עם שוב להתאחד כדי התבטלות של העבודה

העליון. ה שני ואלו ענייני העומר ספירת של ם,

המציאות מהות שנקבע זו בתקופה שהנה, צריכים

חלק שלוקחים בדרך העומר את לספור אנו

הבהמיות ] שהעומר בהמה מאכל הוא ) שעורים ([ ומצרפים

המספר מן שלמעלה הכלל אל דרגה אחר דרגה לו.

ידוע זה ומטעם ) בסידורים כנדפס ( הוא ויום יום שכל

יתברך ספירותיו מעשר ספירה עוד כנגד, שבע שהרי

התחתונות מידות ) חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד,

מלכות ( ש העליונות לשלוש להתעלות צריכים הם

המוגבל עולם ממסגרת למעלה. החמישים וביום

לדרגת מגיעים " בינה " ] שנאמר כמו ) לח נדרים. (:

" חמ י בעולם נבראו בינה שערי שים "[. עוד ומובא ש" מִדה "

מ בגימטריא הוא "ט, והיינו והמִדה שהגבול

מ עד מתפשטים " הטבע סדר התפשטות שהוא ט.

וע " לשור הקומה כל מתאחדת המידות כל ספירת י ש

הספירות. עבודה כנגד הם אלה בחינות שתי והנה

ושכר, הרש בשם ונתבאר ש" ) בספרו " שלום נהר " עמ ' 64

הספר בדפי ( דוקא מתקיימת השנה עבודת שעיקר

הספירה בימי, של הרצון ימי מעלת גם זה לפי אשר

אחריהם שנגררים מחמת היא הנוראים ימים ) וידוע

האר בתורת למעשה הלכה שנוגע " הלכה י כהרש " מקום בכל ש,

מורה כמוהו ומי (. לגלות הוא העבודה שעיקר וידוע

יתברך כבודו שכתוב כמו ) מ ישעיה ג", ('ז ": הַנִּקְרָא כֹּל

עֲשִׂיתִיו אַף יְצַרְתִּיו בְּרָאתִיו וְלִכְבוֹדִי בִשְׁמִי ". והרי מלכותא כעין הוא יתברך כבודו לגלות המהלך

דארעא. עצם והנה עניין המלכות הכבוד הוא, כדתנן

) כב סנהדרין. ( ': " מלך עליך תשים שום ) ' י דברים ז", (ו״ט

עלי אימתו שתהא - "ך, מינה והנפקא מלכות בין

במלך בוחרים שהעם היא וממשלה ) גר " כ משלי א ז",

ז״כ. ישראל אִשי בסידור ומובא, ישיר אז סוף, ( בדרך ורק

אמיתי כבוד מתגלה זה. ועל זה דרך מהלך נקבע

גילוי יתברך כבודו, במלכותו בוחרים כשעבדיו שרק

כבודו מתגלה ומרצונם מדעתם. למדים ונמצינו

של מהלך נקרא שלמטה הבריאה שסדר " כבוד ".

בגימטריא והוא ל " ב נגד " לב " שנאמר וכמו ) חז " ל

בכ (מ": " שבלב עבודה איזוהי …", והיינו שעבודת לאביו ליבו שמכוון בדרך מתקיימת לרבו העבד

שבשמי ם ] הרמב כתב ולכן ם" ) הל ' פ מלכים ג", ו״ה (: " של י בו ) מלך של (

ישראל קהל כל לב הוא, " ע כולם את מאחד הוא כי " אליו מכוונת שעבדותם י.

כן וכמו כלליות שהוא במקדש הוא העבודה מקום עניין כל לב בתוך ושכנתי

ואחד אחד )ע" כ שמות על האלשיך פ " ח ה ', חכמה והראשית פ הענוה שער - " ג

כ אות "ח. ועי ' הגר בפירוש " שיה על א " א ש ' ז״י, דבריו באמצע לשונו וזו: " כי

ישראל לב בתוך היתה השכינה שריית. להתכנס מיוחד מקום צריכים שהם רק

יחד הלבבות כל. בארץ מובחר מקום בחר ולכן ) ישראל ( שתשרה מוכן הוא שם

בישראל השכינה. ביחד ישראל כל של הלבבות כל יתייחדו ואיך, ציוה כן על

הקב ה": ' אשר איש כל מאת תרומה לי ויקחו לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ. ' כפי התנדב אחד וכל

המשכן על ליבו נדבת, הלבבות כל שם ונתחברו ", עכ ל" ([. של המהלך תכלית אכן " כבוד " הוא להגיע

כבודו גילוי אחרי שבא הטוב אל, במידה בה שהרי

מעלה כלפי ורצונותיו גופו שמתבטל, כן משתייך הוא

בסוד הטוב הרגשת אל " וזוהר זיו אור ". והתכלית

לשורשם יתייחסו הטבעית מציאותו פרטי שכל היא

שכר בסוד. עבודה מעשה כל צורת היא כך ואֹמנם

מעלה כלפי והתבטלות, הטעם נרגש העבודה שאחרי

אמיתית יצר כבישת כל עם הנלווה והמתיקות. וכל

עי מוביל הגוף ביטול של משהו של הרגשה מה

שכר בעולמי שיסודה נעימות ] עוד נמשך שאחריה כמובן אך

בסוד הראשונה מן למעלה נסיון " הימנו גדול יצרו מחבירו הגדול כל " ) סוכה

נב. (. החומר חלקי שכל עד זה אחר זה הרע תולדות כל לשבר היא ותכליתו

טוב של מציאות להיות הופכים [.

פשוט והנה שהקב שמה " ל שכר גומל ה עושי

רצונו, פירושו אין כאילו העבודה מן השכר שצומח היא ותולדתה העבודה עם הדבר מהלך שמתחיל

השכר, הוא ההיפך אלא, הטוב הוא הכל ששורש

העליון והעונג, ממנה תולדה היא והעבודה, שזהו

ע לשם לחזור והאפשרות הדרך " כבודו גילוי י

יתברך. יוצר תפלת נוסח פירוש וזהו: " יצר טוב

לשמו כבוד, " לומר ורוצה שהקב " את יצר ה " הטוב "

תחילה, ע הוא אליה להתייחס והדרך " י " כבוד

לשמו ) " הוא לזה וההמשך " עוזו סביבות נתן מאורות, " והוא

הִתגלות מעין הם שהמאורות משום " הטוב " הזה בעולם (.

שכלליות שכדרך להבין נשכיל ועכשיו

וטוב בכבוד משולבת העבודה, ש משהו שכל עבודה ל

של במהלך נכונה " כבוד " מגלה " טוב ", בימי כך

מתבטא הספירה עניין הימים בחלוקת בפועל זה

וטוב כבוד בסוד. המבואר היטב יתבאר ובזה

בספה "ק ובמהר ל": שמ " מתחלקים הספירה ימי ט

ל של לימים " וי ב " כנגד ז " טוב לב ". והיינו ל שעד " ג

והביטול העבודה עוצם בפועל מתבטא בעומר כלפי

יתברך כבודו שמגלים בדרך מעלה. בל כן אחרי אך " ג

הזה בעולם השכר השגת להאיר מתחיל בעומר, ולכן

בגימטריא מתבטא " טוב ". כתוב בפסוק ואֹמנם

) ד משלי ', כ״ג(: " ממנו כי ליבך נצור משמר מִכֹל

חיים תוצאות, " הוא פירושו ולדרכינו, נתפס שבלב

עצמם החיים נקודת, העב מונח ושם לגלות ודה להתקיים צריכה שבלב עבודה שכל כדרך כבודו

יתברך אליו נמסרים שהחיים באופן ) של צורתה וזוהי

תפילה. ( אלא של המתיקות להרגיש כן גם שצריכים

כאלה חיים וככתוב ) ט קהלת ', ('ז ": בשמחה אכול לך

יינך טוב בלב ושתה לחמך, " עוד וכתוב ) כ דברים ח",

(ז״מ ": עבד לא אשר תחת ה את ת - ' א בשמחה לֹהיך

לבב ובטוב ". ו עניינה הוא ע הנועם הרגשת " החיבור י

הטוב למקור. עוד וכתוב ) ט משלי ו", (ו״ט ": לב וטוב

תמיד משתה, " החיים מהות השרשת שאחרי,

השכר בחינת בו נתווסף ) השו מסתיים וכך " חאו ע ח",

לב טוב לידי מגיעה העבודה שכל להורות. ( וזוהי י עבודת " ז

ימי מל הספירה " ואילך בעומר ג, דהיינו להגביר

יתברך כבודו בגילוי שיש והמתיקות הנועם.

המהר שכתב וזהו ל": עקיבא רבי שתלמידי

כמנין לקו " כבוד, " בבחינת קילקלו הם שהרי עולם בתוך תורה של כבודה לגלות העבודה

ממנה נפרד שלכאורה. בל אך " מתחיל בעומר ג

של המהלך " חי - ארך, " שהו הטוב הרגשת א

ארוך שכולו היום של והמתיקות. הטעם והרי עצמו מצד זה שיום משום הוא מלמות שפסקו

בתחתונים העליון אור זיו להארת מסוגל.

ואֹמנם רבי תלמידי של הפגם של תיקונו שורש

בל נגמר עקיבא " רשב שמחת יום בעומר ג י", שאז

העליון יחוד הארת נתגלה ) בעתיד עוד שיתבאר וכמו

אי (ה". שיתבאר מה ולפי ל הרי " תחילת הוא בעומר ג

תורה מתן של האור התנוצצות. בספר עוד ומצינו

הזוהר רשב שנקרא " בשם י " קדישא בוצינא ". ולפי

הוא דרכינו שם על " טוב כי האור " שהתחיל

בתחתונים להתגלות. למנהג מקור מכאן ואולי

קדושים ישראל בל מדורה להדליק " ע בעומר ג " ש

גילוי האור, הארת כשמתגלה שהרי " כבוד יצר טוב

לשמו, " הוא לזה ההמשך " סביבות נתן מאורות

עוזו ". המהר כוונת הנראה וזהו " שהוסיף ל:

אור נקרא שכבוד. לומר רוצה האמור שלאור

צדדים שני בו יש שהכבוד: אחד, ש מה " כבוד "

ע לרע טוב בין לבחור כמהלך משמש " מונחת שבו י

מלכו לקבל האפשרות ברצון תו. אך שנתגלה אחרי

העבודה בגמר הכבוד, האור אל מתייחסים כבר

עצמו. שניהם בו יש כבוד וממילא: אחד, האפשרות,

וגם עצמו האור. כנגד הם הספירה שימי והיינו

שניהם, טוב לב כמנין ) לקמן עוד יתבאר זה דבר ועומק (.

ה שכתב מה לדרכינו ויתבאר " בית

שמואל ": תיבות שראשי " איי ר " יצחק אברהם הם

רחל יעקב. המהר שכתב מה לפי שהרי " ל חודש הרי

תוך עליון אור שישכון המהלך בתוכו חובק אייר

הטבע. ובאמת עליונים חיבור של התיקון עוצם

רחל עם האבות חיבור ענינו ותחתונים, ידוע שהנה

ש" רחל " ישראל כנסת וכנגד המלכות מידת היא ) ועי '

במהר " ספר תחילת ל " נצח ישראל, " ע ישראל שנקראים מה שמבאר " רחל ש

אפרים בנה בן שם ועל יוסף בנה שם ועל, יעו ש" (. והרי הם האבות

ג וכנגד ישראל מקור בחינת ' העליונות מידות

העולם מזה שלמעלה ] וכתוב ) מ בראשית ז", ח״כ (: " בארץ יעקב ויחי

שנה עשרה שבע מצרים, " בחז ומובא " בכ ובקדמונים ל מ": שי " שני ז היו אלה ם

עוה מעין " תכלית לבחינת הזה בעולם הגיע כבר כי ב. ולכן י במספר מתבטא " ז

כמנין " טוב ", וכנ " הנִצחי שכר כנגד הוא שטוב ל [. עם האבות של החיבור כשמתגלה והרי

רחל, עניינה העליונות מידות חיבור שלימות הוא יתברך מלכותו כבוד שמתגלה בדרך והתחתונות

בעולם. שחו וכיון הספירה ימי הם אייר דש, ולהנ " ל

ה גילוי בו כלול הרי " כבוד ) " מלכות בבחינת ( וגם

עימה הנלווה הטוב בחינת, השם ממילא " אייר "

בחינת העלאת כנגד ביחד ורחל האבות על רומז

הטוב אל כבוד. שנתבאר מה ולפי, שני גם זהו

מלשון ספירה של הפירושים " מספר ) " בחינת בו שיש

הגבלה ( ולשון " ספיר " שהוא עניין ואורה זיו.

תורה של וטובה כבודה

במשנה מובא ) פ אבות ו", (ג״מ ": פרק מחבירו הלומד או אחד דיבור או אחד פסוק או אחת הלכה או אחד

אחת אות אפילו … כבוד בו לנהוג צריך, כבוד ואין

תורה אלא, שנאמר ) ג משלי ', (ה״ל: ' חכמים כבוד

ינחלו ' ט ינחלו ותמימים וב ) כ שם ח", ('י, אלא טוב ואין

תורה, שנאמר ': אל תורתי לכם נתתי טוב לקח כי

תעזובו "', כ״ע. ז מדבריהם מבואר והנה " ל שישנם

עני שני י בתורה נים: אחד, תורה אלא כבוד שאין,

תורה אלה טוב שאין וגם. מה בולט כאן והנה

שנתבאר כנגד בעולם מהלכים שני שיש " כבוד "

ו" טוב ", ומפורש כאן בתורה כלולים ששניהם,

וה עניין בירור צריך.

הדברים ביאור ונראה ) וכפי ערכינו מיעוט לפי

ממו שקיבלנו מה " ר הגרמ "ש שליט (א", מצינו שהנה

להרמח "ִ ס שסידר ל פרו " ישרים מסילת " פי על

יאיר בן פנחס רבי של ברייתא "עב) כ ז (: . כאשר והנה

היטב מעיינים, את שחילק להתבונן ראוי הברייתא

מדר לשלוש י של גות: " צדיק ", " חסיד ", " קדוש ".

שהנה י בפרק "ג כתב " הפרישות מידת בביאור ":

" עתה עד שביארנו מה שכל ותראה ) זהירות, זריזות,

נקיות ( לשיהיה האדם אל שמצטרך מה הוא צדיק,

לשיהיה הוא והלאה ומכאן חסי ד … ", עכ ל". והולך

מדר ומבאר י החסידות גת, לשונו וזו ) י בפרק " "ח(: מי

ית הבורא את שאוהב שמו ברך לא אמתית אהבה

ויכו ישתדל ו מן מפורסם שכבר במה עצמו לפטור ן

בכלל ישראל כל על אשר החובה, כמו לו יקרה אלא דעתו את אביו יגלה שאילו אביו אוהב בן אל שיקרה

הדברים מן בדבר חפץ שהוא מעט גילוי, ירבה כבר

הה ובמעשה ההוא בדבר הבן שיוכל מה כל וא -. וא ף

על-פי דיבור ובחצי אחת פעם אלא אביו אמרו שלא,

נוטה אביו של דעתו היכן להבין הבן לאותו די הנה

לו לעשות, בפירוש לו אמר לא אשר את גם, כיון

לפניו רוח נחת ההוא הדבר שיהיה בעצמו לדון שיוכל פעם לו שיאמר או בפירוש יותר שיצוהו ימתין ולא

אחרת ", עכ ל". והחסיד הצדיק בין שההבדל הרי

שהצדיק הוא לגמרי נקי " שמשארת רע רושם מכל

התאו ו אחריה ה, לגמרי ברורה תהיה ראייתו הנה

דבר לשום החמדה תטהו ולא זכה והבחנתו " ) שם

(י״פ. אבל החסיד עזה אהבה בוראו את האוהב הוא

קונו עם ומתחסד.

השלישית הדרגה אכן נקראת " קדוש, "

וענ יי נה שכתב כמו הוא כ בפרק ו", לשונו וזו ": עניין

הוא כפול הקדושה, דהיינו: תח יל תו עבודה וסופו

גמול, תח י לתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו:

שתח י לתו עצמו מקדש שהאדם מה הוא, וסופו מה

אותו שמקדשים … שישים לאדם אפשר שאי לפי

ממנו הוא כבד כי הזה במצב עצמו את הוא, סוף כי

סוף חומר י ודם בשר הוא, אמרתי כן על שסוף

מתנה הקדושה … בקדושת המתקדש האיש והנה

אפיל בוראו ענ להיות חוזרים הגשמיים מעשיו ו יי ני

ממש קדושה … מתהלך הוא כאילו לו נחשב הנה

ה לפני ' הזה בעולם פה עודנו החיים בארצות, והנה

כמשכן נחשב עצמו הוא כזה איש, כמקדש, וכמזבח

. . . אמרו וכן ) רש " ז בראשית י ': ( - הצדיקים הן הן

המרכבה "', עכ ל" ) ועיי " עוד ש. (

נקרא שהספר הרי " ישרים מסילת, "

חסיד צדיק להיות הדרך היא עצמה והמסילה

וקדוש. של התיבות ראשי והנה " י שרים, צ דיקים,

ח סידים, ק דושים " הם " יצחק ". כמובלט והוא

בתפילת בסידורים " נשמת " ": בפי יש רים …

ובשפתי ) ובדברי ( צ דיקים … ובלשון ח סידים …

ובקרב ק דושים ". ה בתוכן להתבונן ויש עניין, שכיון

העבודה עמוד הוא אבינו שיצחק, ספר נקבע ממילא

זה בסדר העבודה, בחז מובא ואֹמנם " ל ) השמטות

ח הזוהר " רנב א ב/, חדש זוהר תיקוני כ" סע ו (ד": "ש יצחק "

אותיות " חי קץ ", ו משום הוא היה אבינו שיצחק תחיית אחרי של חיים הזה בעולם חי שהיה היחיד

המתים. הספר והרי " ישרים מסילת " מסיים שרוח

המתים תחיית לידי מביאה הקודש, להיות והמהלך

הא- שעשאו כמו ישר לתכליתו ראוי שיהיה עד לוהים

המתים תחיית שהיא, של בתהליך הוא " צדיק,

חסיד, קדוש ".

ואכן של במהלך תפיסה לנו יש זה לפי

שבועות עד מפסח העומר ספירת, דרכינו לפי שהנה

למדנו שמ " העומר ימי ט לל מתחלקים " של ימים ב

" כבוד " וי " של ימים ז " טוב ". החמישים יום ואילו

קדושה דרגת כנגד הוא, מתן של שלימותה שהרי

היא תורה בדרך תורה של לבריתה הכניסה

ותחתונים שעליונים גמור באיחוד מחוברים ] ובגמרא

) פח שבת: ( מפורש המתים תחיית בהם חלה שאֹמנם [.

ה לבאר ויש עניין, כבוד של המהלך שהנה

דרגת כנגד הוא " צדיק ". שהנה ב " ישרים מסילת "

חסרון בלי חובתו מקיים שהצדיק מבואר, ואֹמנם

ענ זהו יי כבוד של נו, דבר של לאמיתו כי של יחס כל

הנכבד בין כבוד שהרי חובה של תפיסה הוא והמכבד חיוב הרגשת המכבדו אצל מעורר והמורא הכבוד

דברו ולקיים לו לציית ) יתבאר ועוד ו אי בעתיד "ה, שתי

עני אשר ונשמע נעשה של דרגות י של נו " נשמע " בעיקרו הוא

של בצורה המצוות קבלת " חובה, " קודם נעשה דרגת אכן

בסוד היא לנשמע " וקדוש חסיד, " והדברי בקנה עולים כאן ם

אחד (. מצינו וכן של שההרגשה אב וכיבוד מלך בכבוד

כלפיו אותו מחייב כבוד. מובא ובגמרא ) בכמה

מקומות. עי ' "ב ג מ. (: " בפני פניו מעיז אדם אין חזקה

חובו בעל, " להתבונן יש באמת אשר, וכי מחמת

נגדו להעיז אפשר שאי עד נכבד יותר נהיה ההלוואה

) ופשוט הח שאין לכפור רוצה שאינו האמת ממידת נובעת זקה,

כנגדו בעזות להתנהג אפשרותו אי מכח היא שהחזקה אלא (.

וע כ" עני י נה לו מחוייב שהוא שכיון הוא, ממילא

וממילא כבוד של הרגשה חובו בעל לבין בינו חלה

כנגדו פניו מעיז אינו. וזהו מצוות קיום סיבת גם

הבורא, הרג יוצר יתברך מוראו שהרי כבוד של שה

דבריו להמיר שלא אותו שמחייב ) ולערבב לטעות ואין

עניין זה שמי כאילו עונש של פחד מחמת חבירו שמציית מי עם

כלפיו כפייה הרגשת לו יש לחבירו שמחוייב, של חשש באמת כי

חובה של מציאות יוצר אינו עונש, לקיים מכריחו שזה אלא

כשי אבל אחרת ברירה לו שאין מחמת דברו כבוד של סיבה ש

כלפיו, אליו חיוב תורת חלה (. של ונמצא " ימים ב

העומר של הראשונים, כבוד במספר הם בהם ומאיר החיובים כל לקיים שצריכים בדרך יתברך מוראו

עלינו המוטלים. צדיק השם היא זו דרגה ושלימות. השם כנגד היא טוב של הדרגה אך

" חסיד, " ב כמבואר " ישרים מסילת " עו שהוא בד

מאהבה. הי והאהבה א הדביקות העליון במקור

האמיתי הטוב את שמרגיש בדרך. אחרי והרי

כבוד בחינת השלמת, מתוך לעבוד והולך מוסיף

אהבה, קדושה דרגת הוא והגמר מקדשים שאז

הרבה מלמעלה אותו. והרי תורה מתן מציאות היא

העולם מהלכי תוך שחלה העליונה, אין בעצם אשר

אפש שום לנו מסגרת בתוך אליה להתייחס רות

הטבע, אלא תורה שמתן אליה שזכינו מתנה היא

מצידנו והכנה השתדלות של הקיום אחרי.

ביום לתורה שהמהלך למדים נמצינו

מ המסילה דרך הוא החמישים " כבוד " עד " טוב ",

בחינת אל מתייחסים שתחילה דהיינו " כבוד " של

תורה, לבחינת ואחריה " טוב " אש תורה של באה ר

בסוד מלמעלה במתנה גמר לידי " קדושה."

ה דברי " ישרים מסילת " -

בעולמו האדם "חובת "

ה שכתב מה בביאור להוסיף ויש " ישרים מסילת "

)- בפ (א" בעולמו האדם חובת כלל בביאור " ": שהנה

לפרש מקדים תחילה הבא לעולם להגיע שהדרך

העולם זה דרך הוא, ידם ועל המצוות הם והאמצעים

י העולם שהוא לו הוכן אשר המקום אל להגיע וכל

הבא. עוד וכתב: " תראה בדבר וכשתסתכל כי

השל י יתברך בו הדביקות רק הוא האמיתי מות … כי

הטוב הוא זה רק. האדם בני שיחשבוהו זה זולת וכל

לטוב, ושו הבל אלא אינו ו נתעה א אֹ. לכשיזכה מנם

הזאת לטובה האדם, ראשונה שיעמול ראוי … ואם

הצדדין מכל המלחמה וינצח חיל לבן יהיה, הוא

ויצא בבוראו לידבק יזכה אשר השלם האדם יהיה

באור לאור בטרקלין ויכנס הזה הפרוזדור מן

החיים ". עוד וממשיך ": ב עוד תעמיק ואם עניין

תראה האדם לשימוש נברא העולם כי … אם כי

מבוראו ומתרחק העולם אחר נמשך האדם, הוא הנה

מ תקלקל, עמו העולם ומקלקל. שולט הוא ואם

בעצמו … לסיוע לו להיות רק העולם מן ומשתמש

בוראו לעבודת, מתעלה עצמו והעולם מתעלה הוא

עמו. בהיותם כולם לבריות הוא גדול עילוי הנה כי

משמשי יתברך בקדושתו המקודש השלם האדם …

וב עניין מראשותיו ושם יעקב שלקח המקום אבני

אמר ו … ' כ והיתה אחד למקום כולן שנתקבצו ל

אומרת אחת, ראשו צדיק יניח עלי "', עכ. ל"

צריכים והנה שחילק במה כוונתו להבין

כתב שתחילה - לשלושה דבריו: הוא הזה שעולם

פרוזדור … ואח " כתב כ ": בדבר וכשתסכל ", ואח " כ

כתב ": ב עוד תעמיק ואם עניין תראה … ".

שעומק נראה אכן בפרק לכלול הוא כוונתו

" בעולמו האדם חובת " של המסילה דרך כל: צדיק,

חסיד, קדוש. חובת עיקר קבע שתחילה והיינו

האדם לקיים הוא שתכליתו " למחר לעשותם היום

שכרם לקבל ) " כב עירובין, . ועי ' ז״ע: . ג, ד: (, זו ובבחינה

פרוזדור אלא אינו הזה העולם, ואילו " העידון מקום

באמ הזה הבא העולם הוא ת, " ומבאר הולך אך

מדר שישנה י גבוה יותר גה, הזה בעולם שבעודו

שכתוב במה לטעום אפשר: " א- קרבת ואני לי לוהים

טוב ) " ע תהלים ג", (ח״כ, והיינו להתייחס שאפשר

למציאות כאן בעודו " הטוב " שלימות שהיא

האמיתית, חסידות דרגת כנגד וזהו הדביקות שהיא

ש כמו יתברך בו להלן לבאר מאריך ) בפי " ובסוף ח

פי (ט". החיבור עוצם מכח האהבה הרגשת והוא

יתברך בו והדביקות. דרגה עוד ישנה אכן שבאה

וההשתדלות היגיעה רוב אחרי במתנה, כתב זה ועל

" ב עוד תעמיק ואם עניין תראה, " דרגת והוא

שכתב וכמו קדושה ": לבריות הוא גדול שעילוי

השל האדם משמשי בהיותם בקדושתו המקודש ם

יתברך ". כ בפרק גם ואֹמנם " זה דרך על ביאר ו תוכן

עניין הגשמיות מציאות מתעלה ידו שעל הקדושה

העליונה למציאות. שם גם והביא עניין המקום אבני

יעקב של. שהולך ספרו בהקדמת היטב מדוקדק הרי

לחבר, המדר חלקי כל שכלל י של גות: צדיק, חסיד

ל סוללים והם וקדוש ב הדרך ו " ישרים מסילת ".

הסוד תורת - קדושה

היא הקדושה שדרגת שנתבאר מה לפי להוסיף ויש

הנו שער כנגד " לישראל תורה שניתנה יום ן, שהנה

ה" היא קדושה שדרגת קבע ישרים מסילת

העבודה אחרי לו שבאה ממרום דשמייא הסיעתא,

התחתון בעולם גילוי בה יתכן לא ביסודה אשר.

ֹ וא עוד יתבאר מנם ) אי בעתיד ה" ( סיני שבהר הנהגה של המהלכים מכח נעלם שהיה מה נתגלה

טבע פי על המסודרים. עוד ויתבאר ) אי בעתיד ה" (

שמתבטא עניין התורה בסודות זה, החלק שהם

גילוי לידי בא שאינו תורה. וזהו עניין אותיות כתרי

דורש היה עקיבא שרבי. פנימיות הוא הסוד חלק כי

הה נפרד הוא כאילו לעינינו שנראית שמה שגה

העליונה ממציאות, בו מתקיים האמת לשיטת " אין

מלבדו עוד " כפשוטו, מראות עינינו שטח אלא.

הרמח לשון להעתיק והננו " בהקדמתו ל

ל ספר " מאמר הויכוח ] " בספר נדפס הרמח שערי ל", עמ '

כ" ל - ט ) ' מהגר הערות בתוספת " זצ פרידלנדר ח "ל([ אשר

מפו של הגילוי היא הקדושה שדרגת בדבריו רש

הסוד תורת, בקיצור לשונו וזו: " ה- ' א ישראל לוהי

… בנו בחר אשר … אהבתו לאות לנו נתן זאת, ואשר

- העמים מכל אותנו מבדיל הוא הגדול שמו ידיעת

הנפלאים מעשיו וסוד, לעמוד בריה לשום אפשר שאי

עליהם, ומא עיניהם מאיר שהוא במה אלא ציל

מרוחו עליהם … מן שכינתו הוד שהסתיר ולפי

הארץ, בשמים אותה וצימצם … שבני מזה נִמשך

ה פעולות אל יבינו ולא ידעו לא אדם ' לאמיתם …

וכסיליהם השמים ובמערכות בטבע הכל תלו אלא, צבא כל את לעבוד חשבו הראשונים והכופרים

להם הידועים בדרכים השמים, ממשיכים שהיו

כ למטה וחותיהם השפעתם דרך פי על. בא זה וכל בגילוי מתגלית הקדושה השכינה הנהגת שאין ממה

העולם, נסתר בדרך אלא … הקב כשרצה אבל " ה

מאוד לו החביבה אומתו אליו להקריב, את קרע הנה

השמים ) בשעת תורה מתן, ( מסתורין את להם וגילה

שלו, - באמת להם ונתברר כולם שידעו עד שכל

ה התחתונים של הנהגה, שאפשר הפרטות בכל

לחשוב, השכינה ביד אלא אינה. קטן דבר לך ואין

עני כמה עליו עומדים שאין בעולם י נים רמים

מאוד וגבוהים ) עניינים עם הוא גם קשור קטן דבר כל

גבוהים רוחניים, בין גומלין השפעת ויש " הקטן הדבר " ובין

"" הרמים העניינים. "( והבינ ידעו ואז הבריאה סוד כל ו:

העולם כל נברא מה על ) תכלית לאיזו, ( עומד מה ועל

) לעולם קיום נותן מה, ( מתנהג דרך איזה ועל, ומה

הדברים אלה כל אחרית ) הם ותכלית מטרה איזה אל

יגיעו, נברא שלמענה המטרה אל האירועים כל מביאים ואיך

העולם ( … הולכים הזה העולם בני איך ראו וגם

בחושך, מעיניהם נסתר והאמת. הקב הניח ואיך " ה

הרשעים את המכשלות הזה בעולם ) המכשילים דברים

הרשעים את ( … פי על אלא הולך אינו שהעולם וחושב

שנראה הזה הטבע לעיניי ם … התורה גודל ראו וכאן

והמצוות, עניי מה נם … במה מצוות דִקדוקי כל וראו

תלויים הם, מאוד צריכים הם וכמה וכמו מאוד

ז שאמרו " ל ) שיה " ה רבה ש ', פ שקלים ירושלמי " ה ו (א":

" - ודיבור דיבור כל בין של ופרטותיה דִקדוקיה

תורה. " ע רבינו משה היה זה כל ועל " להם אומר ה:

ה כי לדעת הראית "אתה ' הא- הוא בשמים לוהים

עוד אין מתחת הארץ ועל ממעל ) " ד דברים ', (ה״ל …

האלה הדברים כל והנה בזמן אותם ראו תורה מתן

…" עו יי " הדברים בנפלאות עוד ש.

עוד וממשיך ) עמ שם (ה״ל ": - ' "ל ב כאשר ויהי

ותפארתו קודשו מבית אלוהינו אותנו התעו …

והתחיל ה] [ מישראל להסתלק החכמה, שהיה כמו

ומתגבר הולך החושך … השכינה מן רחוקים ונמצאו

הקדושה … הא אבל הש ברחמיו -ל שריד לנו איר,

התורה פשט והיינו … אליו קרובים נמצינו זה ומצד

תמיד, בגלוי לא אם, פנים בהסתר לפחות … אבל

לנשמות היא גדולה צרה, באור לאור תאבות שהן

יתברך בקִרבתו החיים בסודו ולעמוד …

וגוף מנשמה בנוי האדם כי תראה והנה,

וסוד מפשט - והתורה. ומשת שמתעסק ומי ברזי דל

התורה, מן ושפע אור בא שלנשמתו די לא הנה

לנשמה הראויה המדריגה, מן בא לגופו גם אלא

הזאת המדריגה. - קבלה מארי של הגדול השבח וזהו

העליונה בקדושה מתקדשים שכולם, בכמה וכמוזכר

ותיקונים בזוהר מקומות. מתעסק שאינו מי אך

א לנשמתו אפילו מגיע אין הנה - בפשט אלא שפע לא

לגוף הראוי, הרבה חסרה נשמתו ונמצאת.

הגלות התארך כפי והנה, על החושך גבר כך

הנשמות, מישראל ונסתלקה הלכה זאת וידיעה …

ורשב " ככרוכיא צווח ישראל קדוש י ] עגור כמו - עוף מין

גבוה שקולו )-יפ על מד קידושין. ([ מן והצדדין הפינות בכל

והתיקונים הזוהר, תיקו שאין כי הקדושה לשכינה ן

דאורייתא ברזין אם … יתרון אותך אראה והנה

הפשט מדרך הקבלה לדרך אשר גדול אחד. לפי הנה

- הפשט גופניים דברים הם הזה העולם דברי כל

אדם של וחסרונות, האדמה מן עפר להיותו. והרוצה

חסיד להיות - כל ההנאות מן לפרוש אלא יוכל לא

שיוכל מה, א יהנה ולא לחיותו לו שמוכרח מה לא …

זה כל עם אך, שלא המעשה עצם ישוב לא הנה

אנושי חסרון להיות, אפשר היה זולתו גם ואם

לעשות – טוב יותר היה.

הקבלה יתרה, המעשים דרכה לפי הנה כי

עליונים ותיקונים טובים להיות חוזרים עצמם ] עי '

בספר " ה דרך " '' המותרים המעשים על ז ( א)-, , ד, ד ועי ' בספר

" ישרים מסילת " פכ " למעשים גשמיים מעשים הופך שהקדוש ו

ה עבודת של נעלים. [' העל הרצון הכין כך כי והיינו - יון מה ידי על מתקדשים הזה העולם דברי שיהיו

והנאתו לצורכו מהם משתמש שהאדם. כי והיינו

מקודשים כולם הם השמים דברי, העולם וסוף

מקודש כולו להיות … סוד והוא ': לה שמים השמים '

אדם לבני נתן והארץ ) ' קט תהלים ו", (ז״ט, השמים כי

שלמותם בכל הכינם הוא, ל מסרה הארץ אך בני

יתקנוה שהם אדם. שיהיה לאדם הכח ניתן כי והיינו

נשמתו ידי על למטה ואורה השכינה כח ממשיך הוא,

לשימושו העולם דברי כל ונתן ִ, נ זה ידי שעל תקנים

הם גם, שהמשיך הקדושה וכח, עליהם גם מתפשט

… מפרשת האמת חכמת נמצאת עניין הקדושה

ב א-לוה והשראת " בריותיו על ה, והדבק בהם ו … כי

שהקב מה העיקר " - זה הוא בעולמו רוצה ה להיות

קדושה וענייני ממש תיקונים העולם ענייני כל …"

עכ ל", ועיי " הזהב לשונו אריכות עוד ש ) עוד ויתבאר

אי בעתיד ה", ע הוא זו בחינה גילוי שעיקר " שמתייחס לימוד י

ע והוא תורה של הפנימי לאור " בדרכי תורה של עמלה י

קני יניה, לימוד דרך גם זו מעלה תתקיים דבר של לעומקו והרי

תורה של הלכותיה עומק, ע דוקא להיות צריך ולא " מה לימוד י

בקבלה שנמסר, האור לפנימיות מתייחס שלימודה רק אלא

ישיר בדרך, ע שבא הפנימי אור והרי " מכח מתגלה בשר יגיעת י

תורה עצמה להיות והיפוכה הגוף שבירת. (

מפו הרי בדבריו רש, היא הקדושה שדרגת

הסוד תורת כנגד, ע ורק " תורה סתרי של ההשגה י

העליון לשורשה הטבע מציאות להעלות אפשר. והוא

שנתבאר כמו, תורה שבמתן של הצדדין כל נמסרו

תורה. שר בדרך בהעלם נמסרו הכתרים וגם " יבוא ע

וימשיך ה" תורה מתן " שבעל-פה תורה של שמגלה

העול חשכות שגם לתורה מצטרף ם. מה וזהו

קדושה דרגת כנגד הוא תורה שמתן שנתבאר, שהרי

החמישים ביום והנעלמות הסודות כל בעולם נתגלה

שבעולם כולה הבריאה שכל בעליל שראו בדרך

לתורה מצורפת. היא קדושה דרגת והרי ההשגה

האדם לשימוש נברא שהעולם. עצמו שהאדם וכדרך

יתברך לכבודו אלא נברא לא, הטבעיות כל כך

כבודו גילוי אלא אינה האדם לשימוש שנבראה

) אי בעתיד עוד יתבאר ואֹמנם "ה, הם תורה של שהמעמקים אור בהם שנעלם ממקומות גם התורה אור של ההתגלות

העליון. היא שבעל-פה תורה ובחינת שמסתתר הסוד גילוי

והחומר הטבע לבושי תחת (.

כבודי עורה, וטוב נפש

המאור בבעל מובא ) הרז "ה. הרי על לפירושו בהקדמתו ף" (

לשונו וזו ": הנפש נקראת בכתוב רבים במקומות

החיה " כבוד, " כדכתיב ': ויגל ליבי שמח לכן כבודי, '

וכתיב ': עורה כבודי, ' וכתיב ': יזמרך למען כבוד. ' כי עליו נתן ובה כבודו מכסא האדם על אצלה הבורא

הנכס העצם והוא מהודו יסודו אל ף …", עכ ל". הרי

נקראת שהנפש " כבוד " מכסא נאצל שהוא משום

" כבודו ". של פירושה והנה " האצלה " ככתוב הוא

הזקנים נבואת גבי ) י במדבר "א(: " הרוח מן ויאצל

הזקנים איש שבעים על ויתן עליו אשר ". והיינו שלא

אליהם והועבר ממנו שיצא בדרך משה קיבלו, אלא

עניינה כמדליק ולא חסר הראשון נר שאין לנר מנר

כלום. על הנפש האצלת לתפוס צריכים זה דרך ועל

כבודו מכסא האדם, בדרך האדם תוך נכנס שלא

למטה ירידתה שעם אלא העליון משורשה שנפרדה

למקורה היא קשורה עדיין.

כך ממרום השפעה כל באמת והנה עניינה,

שהרי למציא ממציאות עוברים השפע אורות כל ות

חומר להיות שמתעבים עד ) מקבל בסוד ( בעולם

התחתון. פירושה שאין אלא לעולם מעולם שעוברת

הימנה שלמעלה העולם שעוזבת בדרך, אלא שכל

ממנה שלמעלה העולם עם קשור ומציאות עולם

) וב " החיים נפש " לחבל וממשילה הרבה בזה מאריך

ושלשלת (. ה פנימיות ואֹמנם עניין ידוע ) כמבואר שם,

ש" פי א " בהג - ג ה" ( ד שישנם ' חלוקות עולמות:

א צילות, ב ריאה, י צירה, ע שיה ) אבי ע" (. לשון וזו

ה" החיים נפש " ) שם (: " ואצילות פי ) שצריך נראה

לומר: פירושים ( לו שניים, לשון חיבור, כמו ' אצלו '

ולשון רוחני התפשטות, כמו ' הרוח מן ויאצל ) ' במדבר

א״י, (ה״כ, ] וכמו ' ידיו אצילי ) ' י יחזקאל ג", (ח״י, שהם

ידיו התפשטות התחלת וגם תמיד בגוף מחוברים [.

כי א- הכל הוא האצילות עולם גמור לוהות … ועולם

השני ) בריאה ( - יותר מדריגה וירד נשתלשל

מהראשון, שיוכל מציאותו קצת פנים כל על שמושג

יש להיקרא, מאין היש והוא, בשם נקרא לכן

' בריאה ' … הג ועולם ' - נשתלשל … יותר ונתעבה,

יותר מושג שמציאותו, מיש היש והוא, מתואר ולכן

בשם ' יצירה, ' מיש יש שהוא חומר יוצר כמו. ועולם

הד ' - שקדמוהו העולמות כל מלאכת גמר הוא,

האמיתי הטוב תכלית על ותיקונם … זה והוא העולמות המנהיג האדם דירת שבו התחתון העולם

מעשיו בכח … ל נקרא כן ' עשיה ' …", עכ " בקיצור ל.

הוא המאור בעל דברי שפירוש אנו ולמדים:

שה " כבוד " כבודו מכסא שנאצל " אתרי ארכביה

ריכשי " "ב) קנב ב. ועי ' ברשב " שם ם: ( אחד שנתפשט

מלשון למטה " ויאצל " ממקורה נפרד שהנפש בדרך,

זאת בכל אך מלשון הוא מחובר עדיין " אצלו ] " וידוע

ה של משלו רמ ק": מעשיו הרי מחבית מים ששופכים שאחרי

ואח כלו " עצמם בפני המים נוזלים כ, יורד העליון כששפע אבל

למטה, אורה שורש עם הוא קשור לעולם ) ועי ' "ב הלוי בית "

- בראשית פרשת עניין זה דרך על שבת של מנוחה בריאת [

כתוב בפסוק והנה ) מ ישעיה ג", ('ז ": הנקרא כל בשמי

ולכבודי ברא תיו יצרתיו אף עשיתיו ". שבזה וידוע

ד כל כתובים הפסוק ' - עולמות שכתוב זה שהרי

" בשמי " עולם שהוא האצילות עולם על מדובר

השמות. הוא וענינו יתברך בגילויו אין זו שבדרגה

כלל פירוד צד שום, ומידותיו הנהגותיו כל וממילא

שהוא בדרך יתברך שמו על נקראים אצילות בבחינת

כולו א-לוהות, וכנ. ל" מתפשטים כן אחרי אך

קצת יתכן ששם הבריאה לעולם יתברך הנהגותיו

יתברך במציאותו השגה, נתגלה שכבר והיינו

כביכול יתברך ממנו חוץ שהיא כמציאות.

הרמב שכתב וזהו " ן ) התורה תחילת: (

שבריאה היא עניין מאין יש, דהיינו היציאה " וכו '.

הרי שע "י י תורת חלה בריאה ציאה ופירוד

העליונה ממציאות, מלשון והוא " לברא היער את "

] ביהושע ככתוב והוא ) ז״י, ו״ט (: " היערה לך עלה ובראת לך

שם …"[, שהוא עניין ולעקור לכרות מגידולם עצים.

ענינו הבריאה עולם כן וכמו ממקורה שמנותקת

שורש מצד כביכול עניינה. אח ואילו " משתלשל כ

לבחינות עד ויורד " עשיתיו אף יצרתיו ". זה ולפי

הוא הכתוב דברי שיעור: היא הבריאה שתכלית,

להיות " ולכבודי בשמי נקרא, " לזה שהמהלך אלא

ע הוא " י " עשיתיו אף יצרתיו בראתיו ". כל שעל אלא

בפסוק במפורש מבואר פנים, "ש כבודי " אל מצטרף

" שמי " יתברך א-לוהותו בחינת שהוא, וככתוב ": כל

בשמי הנקרא ולכבודי, " אח ורק " עד משתלשל כ

לעולמות: בריאה, יצירה, עשיה. נקראת שהשכינה בפסוקים מפורש ואֹמנם

" כבוד, " ככתוב ): כ שמות ט", (ג״מ ": ונקדש בכבודי ".

וכתוב ) מ שמות ', (ה״ל ": וכבוד ה ' המשכן את מלא, "

של הקיום והוא " בתוכם ושכנתי ". שהשכינה והיינו

ה היא " כבוד " ה את שממלא משכן. וברמב " מפורש ן

מקומות בכמה ) תרומה פרשת ובתחילת לשמות הקדמה (

כבוד נקראת ששכינה. וידוע )" אורה שערי " (א״ש

ש" שכינה " אדנות השם של מהכינויים חד היא.

של שפירושה עוד ומצינו " מלכות " כבוד הוא, וכפי

מברכים שאנו " שחלק מכבודו ליראיו, " ראיית כי

המלך כבו ראיית היינו דו. ש וידוע " שכינה " נקראת

" דאצילות מלכות " שהיא של האחרונה דרגה

יתברך שמותיו ) ואילך ומשם הבריאה לעולם הכל עובר

נפרדים שמות להיות (. והרי עניינה הוא שמותיו שכל

והכבוד המלכות מידת דרך מתגלים יתברך וכמו

לפנינו שיתבאר.

פנים כל על ומבואר ש עניין יתברך כבודו

הת הוא יתברך שמו אל שמחוברת יתברך גלותו

ממש. בנפש מתגלה שהכבוד ואף, בחינה שהוא

הקומה של התחתונה, שאותו אנו רואים מקום מכל

עצמה השכינה הוא כבוד. יתברך ששמותיו וכיון

מידת דרך מתגלים " שכינה, " ה ממילא " כבוד " הוא

החוצה שמתגלה למה אצילות בחינת שבין המעבר.

ו עניין צרי זה לערכינו ביאור ך, מתפרש איך

יתברך לשמותיו שמצטרף בדרך כבוד של גילויו

אצילות בסוד, רק לפועל יוצא יתברך שכבודו בעוד

ע" הנבראים י. ב מתבטא איך להבין צריכים וגם '

בנפש הללו בחינות.

הגר בדברי להקדים ויש " א ) למשלי בפירושו

ט״י, 'ב ( הפסוק על ": דעת בלא גם נפש לא טוב," וזו

דבריו באמצע לשונו ": טוב הוא הדעת כי, של וחילוף

טוב הוא נפש. כלומר, ' נפש ' בא " ב ת " הוא ש ' טוב ',

דעת בלא וכשהוא, טוב לא הנפש …", עכ " ל ) ועיין

ב" עמוקות מגלה ואתחנן - ", קע אופן (ו". ישר שבכיוון הרי

למטה מלמעלה קוראים " טוב " שטובתו משום והוא

מלמע מושפעת יתברך אלינו ומשתלשל ויורד לה.

למעלה ממטה בקריאה אבל, בא דהיינו " ב ת " ש

האותיות של ההפוך צד שהוא, אותו הרי " טוב "

ב מתבטא " נפש ) " בזה לבאר ויש, שאחד זמן כל שהנה

לחבירו מבטא עניין מסויים, ה נתפס לא הרי עניין השומע אל

דיבורו שגומר אחרי אלא, אלי מדבר מה שיבין יתכן לא שהרי ו

משמעות שום אין שעדיין כיון שתיים או אחת מילה אחרי

דיבורו בראשית. כל או המשפט כל של הביטוי אחרי ורק

ה עניין, המוקדם אל המאוחר מן למפרע ומבין שומע אז. ונמצא

של תפיסה שכל " מקבל " הכל ככלות אחרי רק היא, כל ואז

אליו מובנים שבנתיים והמהלכים הדיבורים. זה דרך ועל יש

להבין עניין א של אותיות צירוף " ב ת ש", של התפיסה כלפינו כי

הת מן מתחלת למטה ממעלה השפע ' האפשרות ניתנה ומזה

הא גם להשיג ' (. מדבריו אנו ורואים הוא שהטוב

עצמה ההשפעה, את המקבלת היא הנפש ואילו

ומתקיים חל הטוב ידה ועל הטוב. יוצר ובברכת

הוא הנוסח: " טוב יצר כבוד לשמו, " הוא ופירושו:

שהקב " יתברך טובו במידת מתגלה כביכול ה, אבל

ע מתקבל זה שפע " בדרך כבוד של במהלכים הנפש י

נכון באופן הטוב ומקבל למעלה שעולה. ושיעור

הוא זה לפי הכתוב דברי: ש " דעת בלא " - בלי דהיינו

נכון חיבור ) חיבור מלשון דעת, ( טוב לא הנפש אז, כי

לה היא תכליתה העליון לשורשה הכל חזיר. והיינו

שמו שמגלה כבוד של מהלך ידי על מתגלה שהטוב

יתברך.

ה וביאור עניין ערכינו לפי נראה, שהנה

ומכובד מכבד בין חיבור הוא כבוד של החפצא. ולולי

כלל מציאותו יתכן לא ביחד שניהם. של עצמו כי

והדרך אחרים אצל שנתפס השגה הוא כבוד

אל שמתייחסים המכובד. זה לפי ונמצא, שזה

כבודו גילוי הוא הבריאה שתכלית, הוא עניינו עומק

שהקב " צריך יתברך שהוא בצורה נתגלה כביכול ה

שיכבדוהו לאחרים.

שהנפש המאור בעל מדברי יוצא והנה

כבוד נקראת, קיום שום לאדם לו אין כבוד שבלי,

הכבוד בהרגשת תלויה חיותו עצם שהרי. וגדולי

בעלי אומרים היו המוסר ) מסלובודקא הסבא בשם (

כבוד רגשי כל האדם מן ניקח שאילו, הוא מוכרח

וישתגע מדעתו שיצא או שימות ) שמדמה מצב תוך ויחיה

אחר אדם שהוא (. והיינו ההגנה הוא אדם של שכבודו

אישיותו עצם על. ה עומק והנה עניין הוא, שעצם

באה שחיותו בצורה קיימת אדם של מציאותו מן לו

החוץ, ע אלא יתכן לא הכבוד צורת עצם כי " שיש י

תורת איזה פנים כל על " מכבד ] " ופשוט שהכבוד

אלא אינו האמיתי " ינחלו חכמים כבוד ". שנאמר מה והוא

סב )נדרים. ברמב ומובא " תשובה הלכות סוף ם ( שילמוד

מאהבה " לבוא הכבוד וסוף, " והיינו שלולי " כבוד " שייך לא

מציאות, ש אלא ולא נכון בדרך הכבוד לחול צריך " כדי

רבי שיקראוני " וכדומה ) דבר של ולאמיתו ממהלכי אחד זהו

גיהנום של התפיסה, שהרי מכח באה המיתה האש בכבשן

הנשימה אויר מסביבו שמסלקים, חנק מיתת כעין, מי וכל

אל שייכות לו שאין " ינחלו חכמים כבוד " הוא מופקע הרי

שמחוצ שהחלל זה מצירוף חיותו עצם בכלל הוא לו ה ([.

מצינו ואֹמנם עניין הנשימה אויר לגבי זה

אדם של, שהרי ע לו באה אדם של חיותו עצם " י

מציאותו לעצם מחוץ שהוא אויר שנושם, ונמצא בדרך מעצמו חוץ מתפשטת אדם של חיותו שעצם

ג שמסביבו שהחלל " לחיותו מצטרף כ. עוד ונראה

שבאמת עניין מסו מוכח זה של הגמרא גיית

" מצמצם, " במשנה מובא שהנה ) ע סנהדרין ו", 'ב (:

" הנהרגין ואלו: רעהו את שהיכה רוצח … וכבש ) לחץ (

האור לתוך או המים לתוך עליו ) האש ( יכול ואינו

זה )הרי - ומת משם לעלות ( חייב ) מכה יד על כרוצח ". (

רש ופירש " י ) ד שם " כבש ה (: " חבירו של ראשו אוחז

במי ותוקפו ראשו להרים יוכל שלא כדי ם, וננער

ומת ". ובגמרא ) שם (: " לן משמע קא רבותא רישא

) לנו השמיעה רבותא בתחילה: ( איהו דלאו גב על אף ) שלא

עצמו הוא ( דחפו ) מעצמו נפל אלא למים, ( כיון ] שהוא

מחזיקו ) כובשו ( עד שם [ (ש)ד ומת משם לעלות יכול אין

חייב … מנלן כבש ] לנו מניין ) שהו שהורגים אלו בכלל א

הרוצח את עליהם ([? שמואל אמר: קרא דאמר ' או

באיבה ' המצמצם את לרבות ] הדוחק )ו" מצמצם "( את

בו לחיות יכול שאינו למקום חבירו [ ". הרי אויר שמניעת

רציחה נקראת אדם של הנשימה. צריך לכאורה אשר

עיון, כלל בו פגע לא והרי רציחה מעשה נחשבת איך,

ז שונה ומה שאינו לאכול אפשרות ממנו ממונע ה

בלבד גרמא אלא ) עז בדף שם וכמבואר (. נראה אלא

מזה מבואר, מעצם חלק הוא לו שמחוצה שהאוויר

חיותו, זה חלל ממנו שלוקח ומי, שלוקח נקרא

ממנו חיותו. של רציחה השם עומק מתפרש וכך

ע רציחה מעשה עושה באמת זה ידי שעל המצמצם " י

ש בחיותו שפוגע לעצם ושמצטרפת לו חוצה הוא

חיותו. דבר של ולעומקו ה שורש עניין בעצם נעוץ

האדם בריאת. כתוב שהנה ) ב בראשית ', ('ז: " ויפח

חיה לנפש האדם ויהי חיים נשמת באפיו. והרמב " ן

ז דבריהם הביא: ל" " נפח מדיליה דנפח מאן ) שנפח מי

נפח מתוכו ( ". והיינו ה עצם שכביכול " באפיו ויפח "

הוא באפיו שנכנס העליונה מחיות חלק ) הפה שאין מה

לדבר יכול (. הרי היא היא האדם של חיים שהנשמת

כביכול העליונים החיים. ונמצא בו דבוקים שאנו פיו נשימת של החיות היא שחיותינו בדרך יתברך

יתברך ] בספר מבואר וכן " החיים נפש " ) א״ש, פט ו" ( בביאור

דרגת " נשמה " יעו ש" [. ולדרכינו מיוחד עומק בזה יש,

זה לפי שנמצא שהקב " עצמו את העמיד כביכול ה בכלל כן גם הוא יתברך ממנו חוץ שהוא שמה בדרך

חיותו עיקר. שהרי חיה הנפש, חוץ כלפי שהוא

נפח שמתוכו כיון יתברך חיותו כן גם נקראת.

הגר דברי היטב יתבאר ועכשיו " ש א " נפש "

היינו " טוב " בא " ב ת ש", שהרי הטוב אור הוא

המקבלים אל למטה שמושפע העליון. קבלת דרך אך

חיות תפיסת שעניינה כבוד של במהלכים הוא הטוב

כביכול נפרדת מציאות בתוך העליונה, אלא תצטרף התחתונה מציאות שגם היא שתכליתה

העליונה לחיות. שאמרו וזהו " לשמו כבוד יצר טוב, "

היינו כבוד הנקראת בנפש חל שהטוב כמבואר בבעל

המאור, וע " חל הכבוד - הנפש י, שכל הטוב ומתגלה

לנמצאים יתברך ממציאותו להשפיע הוא עצמו.

והרי שיתגלה היא הבריאה תכלית " היום וידעת …

ה כי ' עוד אין הא-לוהים הוא, " והיינו של שלאמיתו

מגילוי חוץ ושלום חס כלל אחרת מציאות אין דבר

יתברך כבודו ) ב ועיין " מים אפיקי עניין - " כ ', הע ' ס״ק, עמ '

רכז - רכד (. להבין נשכיל ומעתה עניין " תורה אלא כבוד אין, "

שהרי ה " חיה נפש " ע שנתהווה " י " נשמת באפיו ויפח

חיים " שנקודת בדרך העליון לחלקה מתייחס

כביכול ממש יתברך חיותו עד מגעת החיבור. והרי

לדרכינו כבוד שנקרא הנפש ) דהיינו המציאות שורש

יתברך ממנו חוץ שהיא, ( יתברך לחיותו מצטרף. והנה

ממש התורה היא זו נקודה בפסוק וככתוב ) ב משלי ',

'ו (: " ה כי ' ותבונה דעת מפיו חכמה יתן, " והיינו

ע יתברך מפיו שיוצאת החיות אותה היא שהתורה " י

" חיים נשמת באפיו ויפח ". מברכים שאנו וזהו:

" בתוכינו נטע עולם וחיי, " שאותן הנצחיים חיים לגמרי מחוברת האדם שנשמת בדרך בתוכינו נטוע

החיים למקור. הטוב בחינת של החיבור עוצם וזהו

והנפש, שה אלא " טוב " למטה מלמעלה מושפע, ואילו

למעלה ממטה מתגלה הכבוד, מתגלה וכשהכבוד

בשלימות, בסוד החיות למקור חוזרת " כבוד אין

תורה אלא ". קי היא זו דרגה ואֹמנם שדרשו מה ום

) שיה " ה רבה ש ', ('ב: "ש הקב " ל ה יבן ישראל של …

דכתיב ) ע תהלים ג", : (ו״כ ' א וחלקי לבבי צור -לו הים

ל עולם ". ' האמור ולאור, ה לב ואחד אחד כל שבתוך

) בגימטריא שהוא כבוד, כנ " המהר מדברי ל "ל( מחובר

שהקב עד יתברך אליו לגמרי " של ליבם נקרא ה

ישראל. מתבא זה ולפי במשנה שמבואר מה היטב ר

ש" אין כבוד תורה אלא " וגם " אין טוב תורה אלא ".

דרכינו לפי אשר עניינה הוא, למטה חלה שהתורה

של במהלכים כבוד, היא התורה עצמה מצד אך

ה טוב עצמה. הזה בעולם תורה של גילויה ותכלית

הבריאה כל שמצטרף בדרך כבודה גילוי הוא לסוד

" ותבונה דעת מפיו " מ) ב שלי ', ('ו. בסוד והוא אורייתא

קוב " חד וישראל ה )ע" הזוהר פ ( והבן.

של בקילקולם נוסף עומק אנו למדים ומכאן

עקיבא רבי תלמידי " לזה זה כבוד נהגו שלא ) " יבמות

סב, : ( שהכבוד הכנה בתורת להתגלות צריך שהיה

מקורם אל נפרדים בחינת חזרת הוא תורה למתן.

והיינו שנתהווה שהחיות והשגה תפיסה עם בעולם

כביכול יתברך ממנו חוץ היא כאילו, צריכה היתה

כביכול עצמה העליונה לחיות שוב להצטרף. והוא

פיו נשימת לסוד החזרה, כבודו מגיע לשם עד אשר.

) הנ כל " ערכינו מיעוט לפי ל שקיבלנו מה וכפי ממו " ר

הגרמ "ש שליט. (א"

ו כבוד נפש נ ר פ - תילה ש מן

המאור בעל לשון העתקנו ) הרז "ה. לפירושו בהקדמתו

הרי על ף" ( לשונו וזו ": בכתוב רבים במקומות

החיה הנפש נקראת ' כבוד ' …", לבאר ויש

הטעם כבוד נקרא שהנפש. וה עניין נראה, שהנה

ש תורה בלשון מצינו " נפש " רצון לשון הוא, וכמו

שכתוב ) כ בראשית ג", ('ח ": נ את יש אם לקבור פשכם

שמה מתי את ". ריבוי לשון שהוא עוד ומצינו,

וכתרגום ) א שם א כ- ב", ח״כ; ט -' ' ', 'ז ( " ורבו פרו " -

וסגו "פושו, " לשון והוא " נפיש " בתרגום כמובא

ובש " מקומות בכמה ס. שהוא מצינו כן שכמו אלא

מנוחה לשון, ככתוב ) ל שמות א", (ז״י ": השביעי וביום

וינפש שבת, " ופירש רש - ו " והתרגום י: " ונח ".

אחת בדרך מתפרשים איך להבין וצריכים.

בזה ונראה ) שקיבלנו מה וכפי ערכינו מיעוט לפי

ממו " ר הגרמ "ש שליט "א( הספרים דברי בהקדם

הקדושים ]" הגרמ כתבי " משקלוב מ " - " משנת ביאור

חסידים " קט דף ", האותיות תמונת " רנ דף "; יעקב קהלת " -

נפש ערך, עיי ש"; " עולם כהונת ברית מצוה נר מאמר - ", י״פ,

עיי ש"; " אמת שפת " - חנוכה ) תר (ס", עיי ש"; תיקו ועיין " דף ז

יד [ב/: שמילת " נפש " תיבות ראשי היא: רנ, פ תילה,

ש מן. ה תוכן וביאור עניין הוא, בספר מבואר שהנה

" החיים נפש " א״ש) ( באורך: צורת שהשתלשלות

נשמה בסוד היא מלמעלה האדם, רוח, נפש. והנה

הנשמה אשר העליון חלקו היא " עצמותה פנימיות

בהעלם מסתתרת, בתוך כביכול ברוך ומקורה

שמו יתברך פיו נשימת ) " שם כלשונו, פט (ו" ואילו

בחינת " רוח " מזה למטה היא ) שם כמבואר. ( אכן

בחינת " נפש " שכתב וכמו ביותר נמוך הוא ) שם,

פי (ד": " הנפש מבחינת הוא - המעשה כי, כמו

שכתוב ': תעשה אשר והנפש ) ' ט במדבר ו", ('ל ', הנפשות

העושות ) ' י ויקרא ח", (ט״כ, כיוצא והרבה, ' הוא הדם כי

הנפש ) ' י דברים ב", (ג״כ, בדם ומתלבש שורה שהנפש

האדם …", הרי האדם של העשייה שכלי ) החלק שהוא

הגופני ( ע האדם קומת אל מתחברים " נפש בחינת י.

שם מובא ואֹמנם עוד ) בפ (ד": הוא שהאדם " חיה נפש

מספר אין עולמות לריבוי, הנהגות פרטי שכל שכמו

ותנועותיו הגוף, ע הוא " שבקִרבו הנפש כח י, כן עליונים עולמות של החיה ונפש הכח הוא האדם

שיעור לאין ותחתונים, ידו על מתנהגים שכולם ".

עוד ושם ) בפ (ו": " יתברך קונו רצון האדם ובעשות

שמו, ו שבו וכח אבר באיזה מקיים, ה ממצוות אחת ',

המקבילו העליון וכח עולם לאותו נוגע התיקון,

לתקנו, להעלותו או, על וקדושה אור להוסיף או

קדושתו … עשייתו ואופן ערך כפי, רוב ולפי עשיית בעת מחשבתו קדושת וטהרת ההזדככות

המצוה …".

אנו ולמדים, של החיבור כח מחזיק שהנפש

ה העליונים ועולמות לאורות גוף, ידה על ומתקיים בסוד למקורה להחזירה ותולדותיה הגוף תכלית

" ממעל א-לוה חלק ) " הספה כלשון (ק". וה עניין בזה

הוא, מסגרת תוך נמצאת שלמטה האדם צורת שהנה

הזה עולם של מוגבלת, היא ותכליתה, מערכת שדרך ותתגלה למקורה תתעלה והבחירה העבודה

מציאו הגבול מן למעלה שהיא האמיתית תה

והמידה. להתייחס אפשר שאי יתברך רצונו גזר והרי

המעשה עולם דרך אלא העליון לאור. למדים ונמצינו

נפש בחינת שבאמת " ריכשי אתרי ארכביה " "ב) ב

קנב. ברשב ועיין " שם ם: ( אחד, בחינת שמחזקת " גוף ",

בה יש בזמן שבו אלא מה כל ולחבר להעלות הכח

שה בסוד וא " מעשה " העליון לאור.

בזה ויתבאר, ל מרמז שהנפש מה רנ" "

"פ תילה " " ש מן ", הוא הנר הארת דרך שהנה נהפך ואז הכלי מן השמן את ממשיכה שהפתילה

לאור השמן. והנה מוגבל השמן את שמחזיק הכלי

בני הם אדם בני של והגוף המעשה שלי כדרך הוא

מידה, ה זה בשמן מונח מקום שמכל אלא נמדד,

מוגבל דבר מהיות ליהפך והאפשרות האפשרות,

וגשם חומר מבחינת למעלה שהוא לאור. כלל וזהו

עניין נפש בחינת, עולם למערכת מחובר הנפש שהרי

החומרי התחתון, ממקורה פירוד בר הוא זו ובבחינה

סוף האין, הנפש של בכוחה יש מקום שמכל אלא

ע לאור ליהפך הבהמית " התמימה העבודה י. ונמצא

ש זה לפי " שמן פתילה נר " בחינות כנגד הם " נשמה

נפש רוח, " כנגד היא הנשמה שהרי האור הבִלתי

ותכלית גבול, בבחינת והוא " א חלק ממעל -לוה "

) הספה כלשון (ק", בחינת כנגד הוא שבכלי השמן ואילו

נפש. היא האור אל השמן שמחברת הפתילה והרי

בבחינת " רוח ) " ב וכמבואר " החי נפש ים " שם, פט ו",

ואכמ ל" (. על-כל- אך פנים השלם תיקון שמהלך כיון

הגוף כוחות דרך הוא, שב כורחך על " נפש " מושרשת

ותתונים עליונים חיבור של האפשרת.

יתבאר זה ולפי עניין השם " הנרות הטבת "

שבמקדש המנורה הדלקת להכנת התואר שהיא,

יפלא לכאורה אשל אליה שייך הטבה תורת איזו.

אכן מובן לדרכינו השמן צירוף הוא נר של שעניינו

אל שבכלי " טוב כי האור, " העולם תכלית וזהו

לעליונים יצטרפו שהתחתונים בכללות. ובפסוק

כתוב ) א בראשית ', ('ד ": א- וירא כי האור את לוהים

טוב ", הרי הנִצחית ההטבה הוא שהאור ] וידוע

וסופרים מספרים ) הגר בשם מקובל " לזה והסכימו א כל

רבותינו ( על- הגמרא פי )ב" נה ק. (: שכל עניין בתורה שנכתב

ותמציתה עניינה עיקר בה נכלל הראשונה פעם, כתוב כאן והרי

בתורה ש " אור " היינו " טוב "[. ולכן למנורה ההכנה

בשם נקראת שבמקדש " הטבה " כי הוא עניינה עיקר

האמיתי הטוב אל הִתחברות מעשה ) עוד יתבאר ואֹמנם

אי בעתיד "ה, לפרוכת חוץ הוא המנורה של שמקומה שמה

העדות, בחינת של החיבור כח מחזיקה שהמנורה משום הוא

ממנה שחוץ למה הקודשים קודש. בסוד וזהו " שמן פילה נר, "

שע " למקור מתייחסת כולה הבריאה כל הרי המנורה י

המידה מן למעלה שהוא המציאות (. ועיין שנתבאר מה עוד

הגר בשם " וה א " מגלה עמוקות:" ש " נפש " בא " ת

ב" הוא ש " טוב ", כאן כמבואר הוא ועניינה שהנפש

אלא אינה התחתונה מציאות שכל מגלה " טוב ",

שנתבאר וכמו ] של מציאותו בייחוד להתבונן יש ואֹמנם

הנר, חז אמרו שהנה " ל "ב) ל ר ט", ('א: ע אבינו שאברהם " ה

שהוא וראה בעולם התבונן " דולקת בירה ". ה וביאור עניין

נראה, המציאות תפיסת של אפשרויות שתי ישנם שהנה:

היא טומאה של הדרך שהרי, סדר לו ויש נוהג כמנהגו שעולם

קבוע. ח כזאת תפיסה והנה " מסתובב שהכל היא ו כגלגל

שבסוד התחלה נקודת מבלי אחד בהמשך " ראשית " שאין וגם

אליה להגיע תכלית לה )" אחרית, "( שמתרחש מה שכל והיינו

בעולם שכל שמחייבת חידוש תורת בה ואין ממילא בדרך הוא לתכלית העולם את שמביא חדש גילוי אלא איננו קל מקרה

גבוה מעל גבוה שהיא ] הטעם ומזה, מובא בספה ק" ) עיין

ב" אמת שפת " - חנוכה ) תרס (א"; ב ועיין " יששכר בני " מאמרי

ד מאמר - וטבת כסלו חדשי ' מ אות "ז; ג מאמר - שם ועיין '

אות כ״ד [: ש" גלגל " בגימטריא " יון ", יון טומאת שורש כי

ותחתונים עליונים בין הניתוק הוא בעולם, צווחי כן על ואשר

ככרוכיא ] - עגור כמו גבוה שקולו עוף מין מד קידושין )-פי על. ([

ח קדמון שהעולם "ו, התחלה של מקור אין לשיטתם כי

ההנהגה כל מוביל שלקראתו.

היא האמיתית תפיסה אכן, בעולם שיש מה שכל

מקור לו יש, ע החידוש נקודת לגלות היא קיומו ותכלית " י

העליון לשורשו והתבטלותו התייחסותו. אבינו אברהם והנה

לנכון השיג, לעצמה קיום איננה התחתונה שמציאות, אלא

למציאות עצמה ממציאות לעבור היא האמיתית שתכליתה

גבוהה יותר. והרי רג שכל היא זו תפיסה הוא קיום של ורגע ע

יתברך יחודו גילוי של הגדול למהלך ששייכת חדשה מציאות.

הרי דבר של שלעומקו ונמצא בעולם שיש קיום של משהו כל

ומקרה המשך של צד בלי עצמו בפני עליון אור אלא איננה.

באמת וזהו עניין " נר ", שהנה הדולק האש נראה

גשמי דבר ככל קיום המשך לו שיש כדבר, אך שאין הוא ברור

ממש בו. כשנתבונן ואמנם, הרי מיניה עצמה את מכלה האש

וביה, שהרי רגע אותו של שהשמן רק הוא מציאותה עצם

נשרף, בעלמא דמיון אלא אינה הדלקתה המשך של תפיסה וכל,

שהרי שריפתה נגמרה כבר הרגע זה שקודם האש, של והאש

איננה עדיין הבא הרגע. ונמצא בת איננה שהאש קיום המשך

הנבראים כשאר כלל, שהרי עוד תולדת אלא אינה האש יצירת

אש להיות הפך עתה שזה חומר. ב ועיין " משמואל שם "

] - ליקוטים פרשת " בהעלותך " ) דברים ספר בסוף מובא, עמ '

ד רמח " והנה ה, ([ לשונו וזו: " המנורה הוראת, בדרום מנורה כי

ידרים להחכים והרוצה, א הם המנורה ונרות ממקור השופע ור

החכמה הפסק בלי עת בכל, ז שאמרו וכעין " ל ) נג ברכות: . (

' הניח לא שעקר שמה - פטור בשבת שלהבת המוציא, שבכל

חדש נתווסף רגע, ובלילה ביום תמיד דולקת והייתה והיא

בישראל שורה שהשכינה עדות ", עכ. ל"

ה עומק בזה ויתבאר עניין, את אבינו אברהם שראה

כ העולם " בירה דולקת, " והיינו עכשיו של שהקיום שהבין

היה ומזה לו שמקודם הקיום איננו " בדעתו משוטט " ) כלשון

הרמב " ב ם " החזקה יד ע הלכות - " " פ ז א", ג״ה ( שהשיג עד

כגלגל מסויים סדר עם וקיים קבוע כדבר נראה שהעולם שמה

החוזר, דבר שהוא לעין שנראה האש דוגמת דמיון אלא איננה

וקיים קבוע אחד בהמשך. דבר של לאמיתו אכן, רגע כל הרי

חדשה מציאות הוא. דולקת שהבירה הפירוש וזהו, " דהיינו

שכל עניין לחוד עומד שבעולם קטן, להיות הופך עצמו והוא

עצמו בפני אור ) שנתבאר וכמו דרך אור להיות הופך שהשמן

הפתילה, ( והרי יתכן לא האור תמידיות, וכנ, ל" שהרי כל

של משהו אותו של שמנו שריפת של קיום אלא לו אין אור

רגע [. הגר מדברי למדים נמצינו פנים כל ועל "א,

הללו בחינות שלוש האדם בנפש שכלולים, דהיינו

עצמו העליון אור, ענייני כל להפוך האפשרות וגם

האמיתית למציאותם הגשמיות. ע והוא " מהלך י

שבנר הפתילה שכנגד חיבור. לה נשכיל זה ולפי בין

אחד בקנה עולים נפש של השונים שהפירושים,

ה שהנה עניין כנגד הוא וריבוי רצון חוץ ההעלאה כח

וגבולה ממסגרתה, בחינת שהרי " פתילה " בנפש שיש

עולם מערכת תחת שהוא הגופניות מן מושכת

התחתון, ממאסרה להוציאה תמיד ומשתוקקת

גבול בלי שהוא למקורה ולהחזירה. הוא זה ורצון

בס וד " אליך תערוג נפשי כן " ) מ תהלים "ב, ('ב,

תכלית בלי ולהתרחב להתרבות ומבקשת. הלשון אך

" מנוחה " שבאה הבחינה כנגד הוא שכבר אחרי

ומגיע מקורה אל והגשם החומר בחינת מצטרף

למנוחתה. פנימיות להבין נשכיל לכאן שבאנו והנה

ה עניין שה " נפש " כבוד נקראת, מצד הכבוד שהנה

עצמו יו הנכבד אל קרוב להיות חזקה הרגשה צר

תפארתו רוממות מחמת במחיצתו ולעמוד ולשמשו.

בזמן שבו אלא ריחוק של הרגשה עימה נלווה,

המשנה וכדברי ) פ אבות ג", (י״מ ": כנגד מתחמם הוי

חכמים של אורן, תכוה שלא בגחלתן זהיר והוי, "

והיינו מהנכבד אחורה רתיעה מחייבת כבוד שהדרת.

והנה ע ניין וכמובא אב כיבוד בדין מתבטא זה

בגמרא ) לא קידושין: (: " מורא איזהו? כיבוד ואיזהו?

- מורא ולא במקומו יושב ולא במקומו עומד לא

מכריעו ולא דבריו את סותר. - כיבוד מאכיל

ומשקה, ו מלביש מכסה, ומוציא מכניס ". שיש הרי

שתיים: - אחד הכנעה עם הנכבד לפני שעומד

ב מסויימת מרחוק אליו מייחס שנמצא דרך. - ושנית שמשמשו בדרך הקרוב של ההתקרבות בחינת הוא

מקרוב. עצמו המורא מצד אילו על-כל-פנים אך, לא

הכבוד דין לקיים די, להתקרב ההשתוקקות עוצם כי

אמיתי כבוד בכלל כן גם הוא אליו. שהכבוד הרי

יחד גם והיראה האהבה צירוף תמיד הוא.

לאור ועכשיו האמור, שהנפש כדרך הרי

גוף של הקצוות שני בין השילוב בתוכו מחזיק

והנשמה, אל תמיד ומצטרף הולך הגוף הרי ידה ועל

הנשמה, הוא כבוד של עניינה כך הצירוף לעולם

בחינת שבין " פירוד " דביקות ובחינת. כמה ועד

בו שמתקיים עם אחורה ורתיעה ריחוק בחינת

יתב שמציאותו נכונה תפיסה אימה מעוררת רך

ופחד, וביה מיניה זוכה הוא כך ההתקרבות להרגשת

זאת עם ביחד שנלווה.

זה לפי ומתבאר, כבוד נקראת שהנפש מה,

דרכינו שלפי, לשורשה הגופניות להעלות הדרך

ל אותה ולהפוך העליון " נשמה " ע הוא " של המהלך י

כבוד. והיינו של המהלך שאחרי יראה והתבטלות

מעלה כלפי, מ שנקודה בדרך לשורשו הגוף תקרב בסוד יתברך בו להִתדבק ראויה שלו הפנימית

אהבה. החיוב מקיים שהאדם במידה ובה " מורא, "

לצאת והכסיפה ההשתוקקות הפועל אל יוצאת מלחיות ומעכבתו אותו שמגבילה המסגרת מתוך

תוך האהבה והדביקות ] בדרכי מצינו זה מפני ואֹמנם

העבודה, עבו כל שאחרי היצר כבישת של אמיתית דה, הרי

" דבר כל על ההרגל ) נעשה ( שלטון " ) הראשונים כלשון (. והנה

חבר להיות נהפך הטוב אל המתנגד שהכח משום הוא זה שִלטון

אליו, לאהבה יראה מבחינת שנהפך היינו האמור ולאור

אליו ונִתדבק. כדי הרע מצידו כח עוד בא שאחריה ופשוט

ג ויהפוך כנגדה שינצח ונִצחית טוב של למציאות זה ם [. בכלל הספירה עבודת תוכן זהו ואֹמנם ) כמו

פעמים כמה שנתבאר ( במהר וכמבואר " וברמח ל "ל:

של " של יראה החלק כנגד הם הראשונים ימים ב

כבוד, הי ואילו " כנגד הם אחריהם ימים ז " טוב "

כבוד של העליון החלק שהוא המהר שכתב וכמו ל":

טוב נקרא שהאור. וה שכתוב מה דרך על וא ) יחזקאל

ג״מ, ('ב: " מכבודו האירה והארץ, " וכתוב ) כ ישעיה ד",

(ו״ט ": ה כבדו באורים ". ' אותנו מייחס שהכבוד הרי

אל טוב כי האור. בראשונים המפורש וזהו ) עי ' בספר

ש מצוה החינוך "ו( כ להיות צריכה שהספירה " עבד

צל ישאף ", והיינו הכבוד שמחמת האימה עם שיחד,

יתברך אליו להתקרב הרצון חוזק נלווה. ושלימות

עניין הוא זה המנוחה אל שמגיעים מה מה בסוד

חז שאמרו " ל ) סד ברכות ": . ( חכמים תלמידי, להם אין

מנוחה הבא בעולם ולא הזה בעולם לא -, שנאמר

) פ תהלים ד", : ('ח ' חיל אל מחיל ילכו ' … ". ופירש

רש י": " למד וממדרש לישיבה מישיבה רש ". ופשוט

המנוחה גוף אל סתירה אינו מנוחה להם שאין שזה, אמיתית מנוחה מקבלים זה בדרך רק אדרבה אלא

] ואֹמנם עצמו סיני הר במעמד כתוב ) י שמות ט", ז״ט (: " ויחרד

במחנה אשר העם כל ". והרי עניין פחד מחמת איננה החרדה

עונש של, אלא כבוד של במהלכים הוא תורה של שגילויה.

וב אחורה ורתיעה מורא של צד יש כבוד. אך זכו החרדה מכח

ל" יסף ולא גדול קול " ) ה דברים ', (ט״י, אל הנִצחי החיבור שזהו

התורה ) אונקלוס שתירגם כמו ": יסף ולא " - פסק ולא " "(. ועוד

אי בעתיד יתבאר ה", בביאור עניין ש קול הבת " מהר יוצאת

ואומרת ומכרזת חורב: מעלבו לבריות להם אוי תורה של נה

…" ) פ אבות ו", (ב״מ, תורה של כבודה היפך הוא שהעלבון,

ונקט " חורב הר " כל שמבטל סיני של הגילוי כנגד זה כי בדוקא

כנגדה המציאות. דרגת וזוהי " מורא " הכבוד של. מה עוד ועיין

בספר שהביא " שמואל מדרש " זו משנה על: קול שהבת

לשומעה אוזנו שמטה למי לעולם נשמעת. תביעה שישנה הרי

תורה של כבודה על עולמית [. וזהו עניין " וינפש " של

ה" הבא עולם מעין שבת של - ", שהרי קודש בשבת

הבא עולם של המנוחה תוך אנחנו חיים. מודים שהכל בגמרא מובא הטעם ומזה

לישראל תורה ניתנה שבשבת, שהרי חלה בעצרת

ותחתונים עליונים חיבור שלימות בעולם, שהרי אי העבודה שלימות אחרי אלא לעצרת להגיע אפשר חלה אז והרי ואהבה יראה של המהלכים בצירוף

בשלימותה הכבוד דרגת, חז שאמרו וכמו ) "ל ברכות

נח. (: " תורה מתן זו - והתפארת ] " הרמב וכלשון " ן

) תרומה בפרשת (: " הכבוד שהיה בסיני "[. הנפש חלקי ששלושת דרכינו לפי ונמצא

שלושת כנגד הם הספירה חלקי, מהלך מתפרש וכך

הספירה ימי של התיקון, העבודה באה שתחילה

כבוד של המכובד אל כבוד וההדרת הריחוק בבחינת

עבודת בסוד היראה. ואח " שהכבוד המהלך בא כ אל התחתוניות דרגות מצטרף שכבר בדרך מתוקן

הטוב עצמו. שהוא המנוחה אל מגיעים כבר ובעצרת

העבו אחרי השכר סוף גם ואהבה היראה מתוך דה

יחד. פנים בכמה עוד נתבאר וכבר, שזהו עניין הפגם

עקיבא רבי תלמידי של ", לזה זה כבוד נהגו שלא "

) סב יבמות, : ( כבוד לגלות באים הספירה ימי שהרי

בשלימות. והוא עם תורה כבוד שמקיימים בדרך

האמיתית בנִשגבותה נכונה הערכה. זה בדרך ורק

הפועל אל יוצא אל וההשתוקקות הכסיפה קיום

הטוב.

בפסוק שכתוב וזהו ) י איוב א", ('ט ": ארוכה

מארץ מִדה מני ורחבה ים ". פירושו עומק ולדרכינו

תורה של מערכות שתי שישנם הוא: - אחת תוך

של המהלך " מִדה " והטבע הגבולים מערכת שהיא.

האריז בכתבי ומובא ל" ]" תורה ליקוטי " ישעיה על מ) ',

ב״י (: " מים בשעלו מדד מי ", "ד וד אמנם ה " וכבר ה ) עמ ' שי (.

ב ועיין " עמוקות מגלה מ אופן - " ח" [ "ש מִדה " הוא

מ בגימטריא ט" ז) ' ז פעמים, (' כמה נתבאר אשר

פעמים הטבע כנגד הוא שבע שמספר. תכליתה אבל

דרגת אל להתחבר היא " ים " חמישים שבגימטריא,

הנו שער דרגת שהוא ן" נ) ' = 50 ל (שהוא מן מעלה

והגבול המספר. והִתבונן, תיבת כי " נפש " )=430 ( היא

בגימטריא: " מצרים " "ש) פ = 380 נ (ועוד ' )=50 (,

והיינו נ ועוד ממצרים שנטלו מה כל ' הספירה ימי

תורה של אורה לקבל הביאום, ודו. ק"

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות