ט''ו באב אהבה

בעזהש״י – באב ט״ו התחדשות אינסוף אהבת

1 ] גַמְלִׁיאֵל: בֶּן שִׁמְעֹון רַבָן "אָמַר הַכִּׁפּורִׁים בְאָבּוכְיֹום עָשָר, שָה כַחֲמ לְיִׁשְרָאֵל טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו ִׁלֹא

טְבִׁילָה טְעּונִׁין הַכֵלִׁים כָל לֹו. שֶּאֵין מִׁי. ת א לְבַיֵש שֶּלֹא שְאּולִׁין, לָבָן בִׁכְלֵי יֹוצְאֹות יְרּושָלַיִׁם בְנֹות ֶּשֶּבָהֶּן

יְרּושָלַיִׁם ּובְנֹות ' אֹומְרֹות? הָיּו בַכְרָמִׁים. ּומֶּה וְחֹולֹות יֹוצְאֹות, בָחּורָש בֹורֵר אַתָה מָה עֵינֶּיָךּורְאֵה נָא א

ְלךָ'. ". . ח ד; ), תענית (משנה

2 ] …" שֶּנ יֹום סְלִׁיחָהּומְחִׁילָה, יֹום הַכִׁיּפּורִׁים ִׁיֹום ב יתְנּו בְאָב עָשָר חֲמִׁשָה אֶּלָא אַחֲר. ֹונֹות לּוחֹות ֹו מַאי

? הִׁיא שְמּואֵל: אָמַר יְהּודָה רַב אָמַר ד מַאי בָזֶּה. זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום ' רּוש? צִּׁוָה אֲשֶּר הַדָבָר זֶּה ' ד

צְלָפְחָד' לִׁבְנֹות 'וְגֹו זֶּה. דֹור ב אֶּלָא נֹוהֵג יְהְא לֵא זֶּה, דֹבָר לוָ, )(במדבר

נַחְמָן: רַב אָמַר יֹוסֵף רַב אָמַר ש בֶּקָהָל, לָבֹא בִׁנְיָמִׁין שֶּבֶּט שֶּהֻתַר ַיֹום ' נֶּאֱמַר: ה בַמִׁצְּפ נִׁשְבַע יִׁשְרָאֵל ָוְאִׁיש

דָרּו מַאי כא), '(שופטים לְאִׁשָה לְבִׁנְיָמִׁין בִׁתֹו יִׁתֵן לֹא מִׁמֶּנּו אִׁיש לֵאמֹר, מִׁבָנֵינּו. וְלֹא 'מִׁמֶּנּו' רַב: אָמַר ש?

ב ַרַבָה מִׁדְבָר. מֵתֵי בֹו שֶּכָלּו יֹום יֹוחָנָן: רַב אָמַר חָנָה בַר ר מ ָדַאָמַר ר: הָיָה לֹא מִׁדְבָר מֵתֵי כָלּו שֶּלֹא עַד

' שֶּנֶּאֱמַר: מֹשֶּה, עִׁם דִׁבּור וַיְדַבֵר הָעָם מִׁקֶּרֶּב מּות ל הַמִׁלְחָמָה אַנְשֵי כָל תַמּו כַאֲשֶּר ָוַיְהִׁי ד ' לֵאמֹר אֵלַי '

הַדִׁבּור הָיָה אֵלַי. , ב )(דברים אָמַר: עּולָא יָרָבְע שֶּהֹושִׁיב אֵלָהּפַרְסְדָאֹות בֶּן הֹושֵעַ בֹו שֶּבִׁטֵל ָיֹום יַעֲלּו שֶּלֹא ם, הַדְרָכִׁי עַל נְבָט בֶּן ם

. יַעֲלּו' שֶּיִׁרְצּו וְאָמַר׳לְאֵיזֶּה לָרֶּגֶּל, יִׁשְרָאֵל

אָמַר: מַתָנָה רַב לִׁקְבּורָה. . ב. יתָר הֲרּוגֵי בֹו שֶּנִׁתְנּו ֵיֹום

תַרְוַיְהּו: דְאַמְרֵי יֹוסֵף וְרַב רַבָה לַמַעֲרָכ עָצִׁים מִׁלִׁכְרֹות בֹו שֶּהָיּוּפֹוסְקִׁין ֵיֹום דְתַנְיָא: ה. אֱלִׁיעֶּזֶּר רַבִׁי

מ אֹומֵר, ֵהַגָדֹול וְלֹא חַמָה, שֶּל כֹחָּה תָשַש וְאֵילְָך בְאָב עָשָר חֲמִׁשָה לְפִׁי לַמַעֲרָכָה, עֵצִׁים כֹורְתִׁין הָיּו

מַנְשְיָא: רַב אָמַר יְבֵשִׁים. שֶּאֵינָן מַגָל' תְבַר לֵיּה׳יֹום וְקָרּו ו מִׁכָאן ְ. יֹוסִׁיף"… דְמֹוסִׁיף אֵילְַך,

ע״ב– ל (תענית ע״א )לא

3 ֶּרֶּמ בְאָב'. עָשָר כַחֲמִׁשָה לְיִׁשְרָאֵל טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו ]לֹא " ' כמ י״ה, לשם ז ' שכָתּוב ו קָרָאתִׁי הַמֵצַר מִׁן

ָי- ' י-ּה בַמֶּרְחָב עָנָנִׁי ָּה, ה קיח, )(תהלים הי כל לכן וחסדים. לרחמים ֶּרֶּמָז תיב ְכ וסוכות, פסח מים-ט, ובים

'ובחמ י בָי היורדים וחסדים לרחמים כן גם ֶּרֶּמַז יום,' עשר שה והבן" האלו, מים

דברים שלמה, תפארת מרדומסק, שלמה רבי )(אדמו״ר

4 ] " אֶּלְעָזָר… וְאֶּל משֶּה אֶּל ד' …וַיֹאמֶּר יִׁשְר בְנֵי עֲדַת כָל רֹאש אֶּת ָשְאּו יִׁשְרָאֵל. בְכֹור אֵל…רְאּובֵן בְנֵי

רְאּובֵן: ְל הַחֲנֹכִׁי, מִׁשְּפַחַת חֲנֹוְך הַּפַלֻאִׁי, מִׁשְּפַחַת פַלּוא מִׁשְּפַחַת כַרְמִׁי ל הַחֶּצְרֹונִׁי מִׁשְּפַחַת ְלְחֶּצְרֹן

הַכַרְמִׁי" ה-ו) א-ב; כו, (במדבר

' הַחֲנֹכִׁי 'מִׁשְּפַחַת " – מַבִׁז האומות שהיו ְלפי ' אותם: ין א ֵמה לּו בט? י שֵהם על ִׁמַתיִׁחסִׁין הם סבורין

אֵת בִׁמֹו המְצִׁרִׁיְים שלטו ִׁשלא קל- מושלים היו בגופם אם יהם? ב ִׁוחומר נשותיהם!' ל הִׁיט ִׁלפיכך

ש ְהקב״ה מֹו ֵעל ֵמִׁע לומר: זה, מצד ויו״ד זה מצד ה״א יהם, וזהו אבותיהם. בני שהם עליהם אני יד

שמפורש הוא יד לע-י שְבָטִׁים] עָלּו דוד['שֶּשָם קכב (תהלים לְיִׁשְרָאֵל' עֵדּות י-ּה ָשִׁבְטֵי ד), , הזה השם

לשֵבט עליהם ֵמִׁעִׁיד יהם…" שם) (רש״י

5] …" ' ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום ' זֶּה – יֵמ האלוְנקראים מים הי כי בזה לַרָמז ִׁהנֶּראְה הרצון, י כי

הי דרך ָזהו תמים- הולך האיש לפני שר שיהי ֶּח ה פצֹו בטובת לראות ורצונו חבֵרֹו ולשמוח

בישועתו… שָמח עיקר ִׁכי תֹו הרצון י יֵמ להתְנוצץ שמתחיל באב, ט״ו ביום גם הכ. לל. . לכן ְבטובת

ר על הכנה להיות הב אש-השנה ג להיות צריך לטובה עלֵינו א ר ְצֹו ם-כן כ איָש כל ן לּו ב ל חבֵרֹו, להיות

עומד בגמ הרמז וזה טובתו. לראות ומצפה ' רא ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום זֶּה' אחד ל שכ. ּפ: רּוש ֵי

מבנ ישראל י כ מִׁבְרָתֹו ִׁישפיע על גם וטובתו חבֵרֹו. בִׁבַרכ ראינו ְכאשר ע אבינו יעקב ת ליו-השלום אשר

מיוח בברכה מהשבטים אחד לכל ברך: ת ד ' ט, מט, ה)(בראשית ארי גור יהודה אי ָנפתלי ' שלוחה לה (שם

)כא, אח. וכדומה. . אולם ר- ְכַכ, כך כ את לברך לותו הי עצמו בפני ואחד אחד ל ו כמ יחד, כוללם ה

ש אותם' ברך כברכתו אשר 'איש כָתּוב 1 שיהי. ּפ: רּוש ֵי כ לזולתוִׁמִׁבְרָתֹו להשפיע כח ואחד אחד ל לכ ה

לֶּח ְהשייך שיהי לקֹו ג כן ה ל ם-כן כמ… ו הו חבֵרֹו נ: לעְנָיֵנּו בימינוִׁונחזור להגאולה…במהרה מביא וזהו

לְיִׁשְרָאֵל' טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו 'לֹא טֹובִׁים,' הלשון׳יָמִׁים דקדוק כו'. הרצון י יֵמ על ֶּרֶּמְז רבים, לשון

ר עד מהיום הנמשכים אש-השנה ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים באב׳שֶּהֻתְרּוָ כט״ו לטובה שווים כולם יהיו זֶּה'-

כ להשפיע ל ואחד אחד ל וע מטובתו. חבֵרֹו לז כולם יעלו זה ידי ל ב לטובה כְן יָרֹו הכסא, יום י ָכי א בוֹ

ִׁב " מן ס לה א וכנ״ל, וישועה, גאולה שנת דברים שלמה, תפארת מרדומסק, שלמה רבי )(אדמו״ר

6 " ] יְרּושָלַיִׁם,' בְנֹות מז׳שֶּבָהֶּן הר ֶּוזהו נ על ִׁרומז ישראל' וכנסת. ת שמֹו יֹוצְאֹותִׁב לָבָן…' כְלֵי בלבן כי

והתעורר הבחינה שזה ז׳שְאּולִׁין', הרֶּמ וזהו הגוונין. כל ֶּכלול מע להם בא וֵת ילא, אבות ה. כנ״ל. . כי

במ אברהם בבחינתו- הבורא את עובד היה אחד כל י במ אהבה…יצחק דת במ רא…יעקב הִׁיָה יַדת דת י

למ היה כוונתם כל התפארת…ובאמת י מלכות, דת המלכים. . מלכי מלך להמליך. עליהם כל ובאמת

התעורר לאדם כשמגיע אבל יתברך, לעבודתו מעורר הוא עצמו כשאדם שייך הוא זה מלע וֵת ילא-

המ בכל יתברך הבורא את לעבוד האדם יכול אז ֵכָיו י, דות התעורר אליו שמגיע ן ברוך הבורא מאת ת ו

המ מכל כלול והוא הוא, י התעורר על רומז היום וזה דות. ות ֵמלע במ כתבנו כאשר כנ״ל, ילא, לת י

'ָלָבן' כ שָלּו ֶּ, התעורר שמגיע היום, וזה אחד, גוון אחד לכל היה להאבות כי הגוונים, כל ל וֵלע מ ת ילא,

ז' הרֶּמ וזהו הגוונים. כל כֶּל שָלּו הגוון הוא ֶּאז ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים ָשֶּהֻתְרּו גם לו היה אחד ל, כש זֶּה'

ו חבֵרֹו, בחינות " דו״ק לוי קדושת מברדיטשב, יצחק לוי רבי )(אדמו״ר

7 גַמְלִׁיאֵל: בֶּן שִׁמְעֹון רַבָן ]אָמַר " ' הַכִּׁפּורִׁים בְאָבּוכְיֹום עָשָר כַחֲמִׁשָה לְיִׁשְרָאֵל טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו, לֹא

שְאּול לָבָן בִׁכְלֵי יֹוצְאֹות יְרּושָלַיִׁם בְנֹות ִׁשֶּבָהֶּן לֹו' שֶּאֵין מִׁי אֶּת לְבַיֵש שֶּלֹא ין, בגמרא' ואמרינן חֲמִׁשָה

שְמּואֵל: אָמַר יְהּודָה רַב אָמַר הִׁיא? מַאי בְאָב, עָשָר ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום זֶּה' לב לתת ש וי ֵ.

יַגד מדוע ולהבין ִׁלדעת ליו הזה היום ל כ גדול ם-טוב ל-כך הי מכל ָיותר מי- ם שהותרו זה עבור טובים

שְנֵים יִׁשְרָאֵל שִׁבְטֵי אֵלֶּה "כָל 1 אֲבִׁיהֶּם לָהֶּם דִׁבֶּר אֲשֶּר וְזֹאת. עָשָר ְוַי בָרְֶּך כְבִׁרְכָתֹו אֲשֶּר אִׁיש, אֹותָם

בֵרְַך 'וַיְבָרְֶּך כתיב "כבר כח מט, "אֹתָם)(בראשית ְכ אֲשֶּר 'אִׁיש לומר תלמוד ומה 'אֹותָם, בֵרְַך בִׁרְכָתֹו

כולן וכללן חזר בזאב- בנימין באילה, נפתלי בנחש, דן באריה, יהודה שברכן לפי אלא?'אֹתָם ד צט; ר)בה, (בראשית " בך' אין ומום רעיתי יפה 'כולך שנֶּאמר מה כאחד…לקיים

שְנֵים יִׁשְרָאֵל שִׁבְטֵי אֵלֶּה 'כָל " 'עָשָר– ה ִׁעֱם לומר: רוצה שקצתם ת יֹו שי את גינה ם וקצת בח

ִׁה מעשיהם- הנכבד, גזע מאותו יוצאים שבטים ישראל, שבטי היו כולם נה מים של היו ֵוכולם

קראם' ולכן במעשיהם. ט' ְשָבִׁים כ ובניו יעקב הְמְשיל כי ִׁ, עפים מסת רבים וענפים אחד ששורשיו אילן

הגדול' הענף ונקרא ממנו. "…' ש ֵבט אברבנאל יצחק רבי (פירוש כח מט, )לבראשית

בזה? זה לבוא השבטים ב השרשיי מָקור מהו להבין יש ָגם י להיותו הזה להיום העליונים עולמות ום-

כ גדול טוב ל-. כך

ש ּוְּושבֵם י לב והערת כל לע-פי לבאר ש ' הלזו מסכת בסיום דאיתא מה אָלְעָז רַבִׁי ֶּאָמַר ר: עֲתִׁיד

בֵי יֹושֵב וְהּוא עֵדֶּן, בְגַן לַצַדִׁיקִׁים מָחֹול לַעֲשֹות הּוא בָרּוְך הַקָדֹוש ' נֵיהֶּם ובו ע״א). לא (תענית יש דאי ו

ש וי כפשוטן. הדברים אלו אין ודאי כי להצדיקים. לעשות הקב״ה עתיד אשר המחול עָניֵן מהו ִׁלהבין

לבאר ב ִׁדהְנה לעוש הגֵמול תשְלום עולם הנשמות, עולם רז״ל' מרו א ית, ברך רצונו י וְאֶּחָד ד אֶּח ָשֶּכָל

'(בב חֲבֵרֹו שֶּל מֵחּוּפָתֹו נִׁכְוֶּה ע״א) עה א-בתרא ב יָשנְם כי ֶּ. מ למעלה זה מדרגה ל א חד כ זה, פעולותיו לפי

ועש שּפָעל הטובים ָומעשיו בעו ה לם-, הזה הְגיעו לא הצדיקים נשמות עדיין כי ִׁנמצא של ֵלידי ת מּו

ל ַהמאושר. כ אשר אחד ל ה למעלה מדרֵגה שיֵש ֵרואה ב הבורא אמנם ימנו. רוך-ה וברוך- וא, שמו ב ֵמרוֹ

טּו בֹו צ למען חֵפִׁץ הגדול ָוחסדו ב ח נָדְּוש ממנו יַדִׁח ְלַבִׁל דקֹו בחי ם נה ֵומדר שמות נ ומלבן ומצרִׁף גה.

וצ זיכוך מיני בכל ֵישראל וִׁכְֹוחב הכסף את צְף כְרֹו ירּוִׁף לע אשר עד הזהב, את ן ל תיד-בוא כל יהיו

ִׁנ בבחי הצדיקים שמות ִׁה נת של שתוּוֵת מּו במעלה, מחבֵרֹו גדול אחד שום יהיה לא ואז המאושר, ת

מ אל קרובים יהיו ְוכולם קֹו המקורות-הקדּו כל ר ב הבורא השגת ובמעלת שה. רוך-ה וברוך-שמו וא

לטובה. . שוים יהיו. כולם

ר לָבֵא נבוא ְובזה בי א ר דברי ' לעזר לַצַד מָחֹול לַעֲשֹות הּוא בָרּוְך הַקָדֹוש ִׁעֲתִׁיד.' יקִׁים' מ' חֹו ָל לשון הוא

עיגול, מלשון' ג (עירובין הֶּכֶּםר' מַל ְחֹו עגול, דבר, כי )ע״ב ֵשא נקודה ל בָשֶּוַה הְכל דַקְרְנָאת- מּוְרָשְא בו ין

ְהּפ נימית, ה בו ֵואִׁין א בֵם ת שתנּוְּוש לע יהיה וכן צד. יזה תיד-, לבוא נ כיִׁל כ יהיו כולם הצדיקים ת שמֹו

ש כל ושורש למקור לטובה, שוים וֵרש הקדּו. שה. . י ִׁוה בחי על נה לע שיהיה זו נה כנ״ל, תיד-ל, בוא

דַקְרְנָת. א. . מּוְרָשְא בלי בעיגול, הוא סמ״ך אות כתיבת כי שבא״ב. סמ״ך אות רומזת סוד והוא "ו ט

בא״ב, ְהי או ינו ויו סמ״ך. אות והוא בי״ת, האל״ף באותיות הט״ו ת על רמז מ באב, ט״ו הזה, ם-טוב

בחי שב. שנה המועדות כל סוף הוא ַלַאשר זו, נה. . וכמו- כן הוא פורים הכ יום-י הלזו… ב חי ַבְנה םג-כן

ולזה' בְאָבּוכְיֹוםִׁהַכִּׁפּור עָשָר כַחֲמִׁשָה לְיִׁשְרָאֵל טֹובִׁים יָמִׁים הָיּו לֹא ים' על מרמזים מים הי אלו כי ָ,

גדלּו מעלת לע להם שיהיה ישראל בני ת תיד- ב שהבורא, לבוא רוך-ה ם עָמֶּה חסדו ֵיִׁיטִׁיב וברוך-שמו וא

נָחד, ממנו יַדִׁח ְלַבִׁל זו. . במעלה שוים כולם שיהיו. ולזככם יְרּו בְנֹות וזהו׳שֶּבָהֶּן שָלַיִׁם,' נ ְהיִׁינו ת שמֹו

שְאּולִׁין' לָבָן בִׁכְלֵי 'יֹוצְאֹות ישראל בני ה שְאּולִׁים כי ֵ. ב הבורא מחסד מה וברוך-שמו רוך-הוא אשר

לֹו,' שֶּאֵין מִׁי אֶּת לְבַיֵש כדי׳שֶּלֹא ם עָמֶּה ִׁעשה ב שוים כולם שיהיו ְרק מעלהּוַמבֵדר גהּוַבֵשל ת מּו

ג וזהו המאושר. ב י ר דברי יּפ ֵרּוש ם-ןכ הודה שמואל' אמר ב זָה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ֶּיֹום זֶּה,' ינו ְהי

ה לְבִׁירּו מַרֵמִׁז הזה ְשיום כ גדול ת לע שיהיה ל-כך תיד- י שלא, לבוא כ היה ואחד אחד ל מחופתו נכוה

חבֵרֹו, של וזהו' גה. בֵמדר שוים יהיו כולם ְרק ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים ָשֶּהֻתְרּו והב זֶּה.' זהֵה ל כ ן יטב"

ישראל אוהב מאפטא, העשיל יהושע אברהם רבי )(אדמו״ר

8 ] הָעֹולָם… לִׁבְרִׁיאַת קָדְמּו דְבָרִׁים …"שִׁשָה וְכ ִׁהַתֹורָה סֵא-הַכָבֹוד… לְכָל קָדְמָה יִׁשְרָאֵל שֶּל שַבְתָן ְמַח

"… דָבָר א ד; רבה, )(בראשית

והשעשועי התענוג קדומה במחשבה כשעלו …"ישראל, ית לפניו מישראל לקבל שעתיד ם ברך…

ִׁצֵמצ כ עצמו ם ביכול וע, כך ידי ל ישראל, נעשו ל ה שאֵי י ִׁלּו האלו ת העולמו להיות יכולין היו לא צִׁמצּום

העולמות… את ברא אהבתם עתה…ומחמת שהם ישראל בתוכם. ולהיות ישראל את שאהב שאהבה

ה בעצמו היא כנ״ל, צִׁמצּום, יַל. מבין. . ַוד " לי דבריו מגיד ממעזריטש, בער דב רבי (המגיד עקב, )סב

…" ִׁוה נה, בגמרא' שהוזכרו הטעמים לפי ב זֶּה לָבֹא שְבָטִׁים שֶּהֻתְרּו ָיֹום ו' זֶּה', בִׁנְיָמִׁין שֶּבֶּט הֻתַר יֹוםֶּש

ב ַלָבֹא יום ב להתעסקְבַחיתונים לדורות הוקבע ההוא מהיום זה דלבעבור לומר יש נה ִׁה קָהָל', זה ה

דו למה לב- לתת מהראוי זה על גם אבל א הזה בֵיום וַקא השבטים ותרו שה הללו המעשים ירעו

וב ו להתחתן? בנימין והותר ד הזה הדבר נפל במקרה לא ודאי ב וַוקא הזה, יום באב: ט״ו

וַמ ְאֹו הנ את לך ר בריאת והתחלת העולם בריאת התחלת באלול בכ״ה, נה דה דעתיִׁ, לעניות ראה

לה בכדי מלכות, תואר בבחינת היה העולם קרא׳מלך' י 2, עם' בלא מלך כי׳אין וה ִׁ, ' מלכות- נה סוף

תח במחשבה ִׁמעשה ו' לה', תח במחשבה עלו ִׁישראל '- ('בראשית לה' שנקראו׳ֵר ישראל בשביל אשית'

א], א, בראשית [רש״י ך לֶּמֶּל ויתחברו יתחתנו והְמה ימליכוהו הֵמה ֵאשר ע הכבוד ל-ידי שנקראת התורה

'ֵר אשית'). ִׁוה נה, לפלוני' פלוני בת ברקיע מכריזין הוולד יצירת קודם יום רז״ל׳ארבעים אמרו 3. אלול, כ״ה קודם יום ארבעים הלזו וכדוגמא שלפנ זמן ֵהוא במחשבה' עלו 'ישראל באב, ט״ו ינו,

בֶּמֶּל ְלהתחתן הכבוד. ך בנימין שבט שהותר יום וגם בזה זה להתחתן שבטים שהותרו יום כן על

ד היה להתחתן ב וַוקא ת כן וכמו הבן), מבראשית, גורם הזמן (כי הזה יום ישראל בנות שנה בכל נו יְק

ק, מַשֲחִׁים מְל בְחֹו ִׁיוצאות יְפֶּנ אשה לו שאִׁין ֵומי לשם, ה אשר הקדוש חוד הִׁי לעורר החיתון ַונתהווה

'יש במחשבה' עלו ראל עליית ידי ועל, עולם"… בריאת נתהווה כביכול מחשבתם

ד תמוז-א)ב, יששכר, בני מדינוב, אלימלך צבי רבי (אדמו״ר

9] " שֶּזָכּו- וְאִׁשָה אִׁיש זָכּו- לֹא בֵינֵיהֶּם, כִׁינָה ְש ע״א יז (סוטה אֹוכַלְתָן). ." ֵשא.

- בֵינֵיהֶּם' "שְכִׁינָה ' ב יו״ד יה, ֵבֵינֶּן כ וִׁשְנֹו שמו את חֵלְק י ֵשהרִׁי בא וה״י איש י: שה

' מסלק שהקב״ה - אֹוכַלְתָן' אֵש זָכּו- לֹא שם (רש״י ואש)" אש ונמצאו יה, מֵבֵינֶּן ִׁשמו

" '… ב ַבִׁטְחּו בְי- כִׁי עַד, עֲדֵי דָ' דּה צ ' עֹולָמִׁים. .' ּור עֹולָמִׁיםֶּש שְנֵי. אֵלּו הּוא… בָרּוְך הַקָדֹוש בָרָא הָעֹולָם

"… בְיֹו״ד הַבָא וְהָעֹולָם בְהֵ״א, הַזֶּה ע״ב כט )(מנחות

10 ] " חַסְד וְזֹוכֵר הַכֹל. וְקֹונֵה טֹובִׁים. חֲסָדִׁים ֵגֹומֵל גֹואֵל אָבֹות. ּומֵבִׁיא י בְנ ֵלִׁבְנֵי בְאַהֲבָה" שְמֹו לְמַעַן יהֶּם

העמידה) בתפילת אבות (ברכת

" …'גֹומֵל' [' ני כִׁעָן וגילוי, הוצאה עָניְן ִׁהוא וַי פֶּרַח ָוַיֹצֵא צִׁיץ] צֵץ ֹוַיִׁגְמ ( שְקֵדִׁים' ל, יז במדבר. כג) ירּוּפ: ֵש

טֹובִׁים׳ּוְמַג הנקראים׳חֲסָדִׁים האורות את ומתקן ומגדל ממציא מוציא אותם… לה ' י חַסֵד ְוְזֹוכֵר

אָבֹות…' ב…עולם' האבות שעשו ָהחסדים בְנ לִׁבְנֵי גֹואֵל ֵּומֵבִׁיא יהֶּם' … של ניהם ה ב הָמ ֵדהשבטים כדי כן ואומרים האבות, של בניהם בני נקראים ישראל ולכן השבטים, בני הם ישראל וכל האבות,

כן… גם השבטים זכות לעורר " וישלח) חי איש בן מבג, דד, חיים יוסף (רבי

11 לידי מביא האהבה שזה רבה, הבה א עִׁניָן ]"…וזהו ידוע לזמן הטובות באים כאן צִׁמצּום, …אך בזמן…וזהו נתלבשו זה בעולם-ה אך נעשו, אחד בְרגע הטובות כל מהזמן, למעלה שם, באמת אבל

' רָצֹון עֵת ד' לְָך תְפִׁלָתִׁי 'וַאֲנִׁי סט, (תהלים )יד הקד לַרצון יָבֹוא והזמן העֵת דהיְינו, הקדים ל ום…ויכול

להקדים יכול מופלג- זמן שהיה אף הדבר, אין ושם הפשוט, לַרצון הדבר כשמביא נס דרך הטובה

כנ״ל "…זמן, רכה אות אמרים, לקוטי ממעזריטש, )(המגיד

עולם ("אדון נִׁקְרָא)"" שְמֹו מֶּלְֶּך אֲזַי - כֹל בְחֶּפְצֹו נַעֲשָֹה "לְעֵת 2

3 ע״א ב (סוטה לִׁפְלֹונִׁי)'…" וְאֹומֶּרֶּת׳בַתּפְלֹונִׁי יֹוצֵאת בַת-קֹול הַּוָלָד יְצִׁירַת קֹודֶּם יֹום …"אַרְבָעִׁים

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חורבן ביתר - תשפ

ונלכדה ביתר – נתנו לקבורה

שבת נחמו תש״פ

בר כוכבא אצל הרמב״ם והראב״ד

רמב״ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ג

ותשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים +ירמיהו כ״ו+ ציון שדה תחרש.

רמב״ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס.

השגת הראב״ד: אל יעלה על דעתך וכו', א״א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו.

כסף משנה הלכות מלכים פרק יא

וכתב הראב״ד א״א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב״ד אמת והכי איתא בפרק חלק (דף צ״ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א״ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ״מ מה שכתב שר״ע היה נושא כליו צ״ע היכא מייתי לה:

באמת יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב

משיח - דכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וגו', וכתיב והריחו ביראת ה'. אמר רבי אלכסנדרי: מלמד שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. רבא אמר: דמורח ודאין דכתיב ולא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו.

איכה רבה (וילנא) פרשה ב

אמר ר״י ר' היה דורש (במדבר כ״ד) דרך כוכב מיעקב אל תקרי כוכב אלא כוזב, ר״ע כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה אמר היינו מלכא משיחא, א״ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא,

א״ר יוחנן (בראשית כז) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין, אמר להם והיאך יבדקו, אמרו לו כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן.

האם היה צדיק?

ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס') הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו,

ומה היה עושה בן כוזיבא היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות ועל זה א״ר עקיבא כך,

למה נחרבה ביתר?

שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבש״ע אל תשב בדין היום. ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר״א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר' אלעזר המודעי אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר' אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס, שלח ואתייה לההוא כותאי א״ל מאי אמרת ליה א״ל אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא כיון דחסל ר' אלעזר צלותיה שלח ואייתיה א״ל מה אמר לך הדין כותאי, א״ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה יצאתה בת קול ואמרה (זכריה י״א) הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו, אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא ואיתיאו רישיה לגבי אדריאנוס אמר מאן קטליה לדין, אמר ליה חד גונתאי אנא קטלתיה לדין א״ל זיל ואייתיה לי, אזל ואייתיה ואשכח עכנא כריכא על צואריה א״ל אילו לא אלהיה קטליה לדין מאן הוה יכיל ליה וקרא עלוי (דברים ל״ב) אם לא כי צורם מכרם,

…חמשים ושתים שנה עשתה ביתר אחר חורבן הבית ולמה נחרבה על שהדליקו נרות לחורבן בית המקדש, ולמה הדליקו, אמרו הבוליוטין שבירושלים היו יושבין באמצע המדינה, וכד הוה סליק חד מנהון לצלאה אמר ליה בעית לעיבדא בוליוטין, א״ל לא, בעית לאיעבדא ארכונטיס, אמר להו לא, אמרי ליה מן בגין דשמענא דאית לך חדא איסיא את בעי מזבנא יתיה לי, א״ל לית בדעתי והוה כותב ומשלח אונותיה לבר ביתיה אין אתי גבר פלוני לא תשבקיניה מיעל לאיסיא דהוא מזבנא לי, והוה אמר ההוא גברא הלואי איתברת רגליה דההוא גברא ולא סליק להדא זויתא הדא הוא דכתיב צדו צעדינו צדיאה אורחא מלהלכא באילין פלטייאתא, קרב קיצנו קיצא דההוא ביתא, מלאו ימינו יומא דההוא ביתא, אף אינון לא פשת להון טב דכתיב (משלי י״ז) שמח לאיד לא ינקה,

מימדי החורבן

היו הורגים בהם עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה והולך בים ארבעה מילין, ואם תאמר שקרובה לים והלא רחוקה מן הים ארבעה מילין, וכרם גדול היה לו לאדריאנוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמן טבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחד וגזר עליהם וקברום, ר' הונא אמר יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה,

א״ר יוחנן שלש מאות מוחי תנוקות נמצאו על אבן אחת ושלש מאות קופות של קצוצי תפילין נמצאו בביתר וכל אחת ואחת מחזקת שלש סאין וכשאתה בא לחשבון אתה מוצא שלש מאות סאין, אמר רבן גמליאל חמש מאות בתי סופרים היו בביתר וקטן שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים עלינו במכתבין הללו אנו יוצאין ודוקרין אותם, וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותם ולא נשתייר מהם אלא אני וקרא על עצמו עיני עוללה לנפשי וגו',

שני אחין היו בכפר חרוכא ולא הוון שבקין רומאי עבר תמן דלא הוו קטלי יתיה אמרי כל סמא דמילה ניתי כלילא דאדריאנוס וניתיב בראשו של (אלו) שמעון דהא רומאי אתון מן דנפקין פגע בהון חד סבא אמר להון ברייא בסעדיכון מן אלין, אמרו ליה לא נסעוד ולא נסכיף מיד גרמו עונות ונהרגו, ואייתיאו רישיהון לגבי אדריאנוס אמר מאן קטיל אילין א״ל חד גונתאי אנא קטילת להון א״ל זיל אייתי לי פיטומייהו, אזל אשכח עכנא כריכא על צואריהון אמר אילו אלההון דאילין לא קטיל להון מאן הוה יכיל למיקטלינון וקרא עליהון אם לא כי צורם מכרם,

אותו סיפור מובא גם בירושלמי מסכת תענית פרק ד.

מה חשב רבי עקיבא?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז עמוד ב

תניא, רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. לא כרבותינו שהיו דורשין עד עדן עדנין ופלג עדן, ולא כרבי שמלאי שהיה דורש האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש, ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ. אלא, מלכות ראשון - שבעים שנה, מלכות שניה חמשים ושתים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.

רש״י מסכת סנהדרין דף צז עמוד ב

עוד אחת מעט היא - בנבואת חגי כתיב, שהיה מתנבא כשיצאו ישראל מגלות בבל ויבנה בית המקדש, והיינו עוד אחת מעט היא מעט כבוד אתן להם לישראל, ואני מרעיש את השמים ואת הארץ והבאתי כל חמדת גוים לירושלים, ור' עקיבא דריש ליה לימות המשיח ולאחר חורבן, והכי דריש ליה: [עוד אחת מעט היא מעט כבוד אתן לישראל ואחר כך יבא המשיח ודרשה זו אינה אלא קרא אלפני הבית קאי והכי קאמר]: עוד אחת מעט היא - מעט כבוד אתן להם לישראל ושוב לא אתן להם כל ימות בית אחרון, וכן היה, דמלכות ראשונה של מלכות חשמונאי נתקיימה שבעים שנה, ואף על גב דאמרינן בסדר עולם דמלכות בית חשמונאי מאה ושלש, ומלכות הורדוס מאה ושלש, עיקר כבודם ופארם שלא שלטה בהם אומה לא נתקיים כל כך, ומלכות שניה של הורדוס חמישים ושתים שנה, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה ושוב לא היה להם מלך, מפי רבי, וכל הנך דרשות לאו משנה ולאו ברייתא, - לישנא אחרינא: עוד אחת מעט היא - מעט מלכות אתן להם לישראל לאחר חורבן, ולאחר אותו מלכות הנני מרעיש שמים וארץ - ויבא משיח, ואין דרשה זו כלום, שהרי ראינו כמה מלכיות לישראל לאחר חורבן ואף על פי כן לא בא משיח, שהמלכות הראשונה שהיתה להם לישראל לאחר חורבן שבעים שנה הורדוס חמישים ושתים, בן כוזיבא שתים ומחצה, ומצינו בסדר עולם: מפולמוס של אספסיאנוס עד פולמוס של טיטוס - שתים עשרה שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלכות בן כוזיבא - שבע עשרה שנים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה, [בן כוזיבא מלך בביתר].

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב

ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא? בריוני דאית בן לא שבקינן. אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון? אישתיק. קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי ליה למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה.

אמר ליה: מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי.

ספר ישועות משיחו חלק שני העיון הראשון - פרק ד'

והנראה לי בזה הוא שר״ע חשב בענין בן כוזיבא אחת משתי מחשבות. האחת, שבראותו הצלחת בן כוזיבא במלחמות חשב שהקב״ה מהר את קץ הגלות ההכרחי והמחויב הגזור לפניו, ונחם על הרעה עם היותו גזר דין כי קודם שנכנסו בגלות היה יותר נקל לחזור מהגזירה, כי כן ביקש לעשות לחזקיהו משיח. ודומה לזה אמרו בפמ״ט מפרקי ר״א שעם היות גזירת גלות מצרים ד' מאות שנה לא עמדו שם כ״א ר״י כמנין רד״ו שמה, לפי שהקב״ה בשביל האבות הקדושים והאמהות הקדושות מהר את הקץ שנאמר (שיה״ש ב, ח) "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". ולכן חשב ר״ע שהיה בן כוזיבא משיח עם היותו בזמן הנמנעות, מפני שהקב״ה ברחמיו וקנאת תורתו מאויביו מהר ודלג הזמן ההוא. אבל שאר חכמי ישראל לא קבלו זה ממנו והיו אומרים לו עקיבא עקיבא עשבים בלחייך ועדיין אין בן דוד בא (איכה רבתי ב, ה), לפי שקיימו וקבלו שזמן ההמנעות יעבור עכ״פ. וכבר זכרתי למעלה מה שכתוב בספר הזוהר מר״ע עם ר״א רבו שהיה הולכים בדרך יחד ושאל ר״ע למה לא נעשה אדם אלא בששי ובכה ר״א ואמר שהיה בזה רמז למלך המשיח שלא יבא אלא באלף הששי. ועם היות ר״ע יודע כל זה מפי ספרים ומפי סופרים קרה לו כמו שיקרה פעמים רבות לכל חכם לב שיחשוב ויאמין מה שנכספה וגם כלתה נפשו להיות, וכן ר״ע בכספו לתשועת ה' כשראה גבורת בן כוזיבא והצלחותיו במלחמות שלא כמנהג הטבעי עלה בדעתו שמאת ה' היתה זאת ושחזר מגזירתו לחמול על עמו.

והנה רבנן אמרו לו "במשיח כתיב דמרח ודאין", ר״ל שמתנאי משיח בן דוד הוא שיהיה חכם גדול ונביא, והריחו ביראת ה' שהוא רוח חכמה ומידות, וכיון שראו שלא היה זה בו קטלוהו ר״ל דנו אותו שימות כאחד המסתכנים, וכן היה שהרגוהו הרומים כשלכדו ביתר. זו היא המחשבה הראשונה:

והשנית היא שר״ע לא חשב שיהיה בן כוזיבא מלך בישראל ורועה נאמן ירעה אותם כמו שיעדו הנביאים על מלך המשיח, כי הנה בן כוזיבא לא נתעסק כלל בביתר בדבר המשפט, שהוא דבר מיוחד במלך המשיח שנאמר (ישעיה יא, ד) "ושפט בצדק דלים", ואמר (שם מב, ד) "עד ישים בארץ משפט" וגו', אבל היה נכנע בר כוזיבא לחכמי ישראל ושומע מפיהם כמו שנזכר באיכה רבתי ויודע היה ר״ע שמלך המשיח יהיה מזרע דוד ובן כוזיבא לא היה כן כפי האמת, אבל היתה מחשבתו של ר״ע שהיה בן כוזיבא מַפָצוֹ של הקדוש ברוך הוא ושעשהו לנקום נקמת עמו ודם עבדיו מאויביהם.

והנה שלוחי הקדוש ברוך הוא להחריב את שונאיו יקראו משיחים ועבדי ה', כמו שנקרא נבוכדנאצר עבדי (ירמיה מג, י), ועל כורש מפני שהחריב בבל נאמר "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח" וגו'. ולפי שהיה מקובל באומה שקודם משיח בן דוד יבא משיח בן יוסף לא לעשות משפט וצדקה כ״א בלבד ללחום מלחמות ה' ונקם ישיב לצריו וזכריהו מנבא שימות במלחמה שנאמר (זכריה יב, י) "והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד" וגו', ולא פירש הכתוב כמה וכמה שנים יחיה ויתמיד מלחמותיו, לכן כשראה ר' עקיבא הניסים והגבורות אשר עשה בן כוזיבא בכל ארצות הרומיים חשב בלבו שהוא היה שליח ההשגחה משיח אלהי יעקב לענין המלחמות ונקמת האויבים בלבד.

והנה ספור בן כוזיבא הוא קצר אצלינו מאוד ולא תמצא ממנו כ״א מעט מזעיר בתלמוד ובמדרשים, אבל בספרי דברי הימים אשר לרומיים ראיתי אני דברים רבים ועצומים במלחמותיו ומגבורות לבו ואכזריותו על אויבים, ושהוא הלך לאלכסנדריה של מצרים ועשה נקמה גדולה באוכלסי רומי שהיו שם, ונתפשט בכל מלכות מצרים ובבל ואיש לא עמד בפניו, ובכל מקום שהיה הולך היה שופך דמי האויבים כמים מבלי חמלה, ובאו על זה בספריהם ספורים גדולים. ולכן היה ר״ע "נושא כליו" ר״ל כלי מלחמתו, לפי שלא שיער עניינו בדבר המשפט ולימוד התורה כמו שעתיד להיות משיח בן דוד אבל לענין המלחמות והנקמות בלבד עשאו משיח אלקים.

אמנם שאר חכמי ישראל לא קבלו ממנו שיהיה זה משיח בן יוסף, ולא שתהיינה מלחמותיו ונקמותיו הם היעודים להיות לזמן הגאולה. ולכן היו אומרים לו כמו שזכרתי "עקיבא עקיבא עשבים בלחייך ועדיין אין בן דוד בא", ר״ל אתה תמות ותקבר ויצמחו העשבים עליך שנים רבות קודם שיבא משיח בן דוד. וידוע הוא שמשיח בן יוסף יבא סמוך למשיח בן דוד ופנה דרך לפניו ואיך תחשוב שבן כוזיבא הוא משיח בן יוסף. ומי יודע אם לא בעון זה נתפש ר״ע במותו שהיתה מיתתו יותר קשה ממיתת שאר הרוגי מלכות. אבל מ״מ אין במעשיו דבר סותר אל גבולי ביאת משיחנו אשר זכרתי. ואמנם בדעת ר״ע על חזרת עשרת השבטים אמרו במשנת חלק (סנהדרין קי, ע״ב) השבטים אינם עתידים לחזור שנאמר (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף עשרת השבטים הולכים ואינם חוזרים דברי ר״ע, ר״א אומר מה היום מאפיל ומאיר אף הם אפילה שלהם עתידה להאיר להם.

מה הדבר הגדול כל כך שניתנו לקבורה?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד ב

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.

רא״ש מסכת ברכות פרק ז

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה בהרוגי ביתר וקבעוה בברכת המזון שכולה הודאה ואמרי' בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד ב

אלא חמשה עשר באב מאי היא? … רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.

מאמרי הראיה, עמ' 202, מכתב לבני עקיבא

והשלישית היא מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת ערכיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודוקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל.

עין איה, ברכות, פרק ז אות לא

ע״כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, ויתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע״י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג״כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול התקוה הכללית היותר רוממה. ע״כ תקנו ביבנה הטוב והמטיב כנגד הרוגי ביתר שהוא סימן לדורות, כי ע״י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הגבורה המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו הטוב לעצמינו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית. ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג״כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו להיות מטיבים לזולתינו. והמטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ שיעמדו לגורלם הנשגב.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תשעה באב - לא חרבה ירושלים מקורות

בירושלים? חסר היה מה בירושלים? חסר היה מה תקווה פתח נחלים אורות קהילת רב | שוקרון חנן בס״ד

קיט שבת

1. בשביל אלא ירושלים חרבה לא אביי: אמר

השבת את בה שחללו ומשבתותי שנאמר

העלימו בתוכם ואחל עיניהם י

2. בשביל אלא ירושלים חרבה לא אבהו ר' אמר

וערבית שחרית ק''ש שביטלו הוי שנאמר כנור והיה וכתיב וגו' ירדפו שכר בבקר משכימי לא ה' פועל ואת משתיהם ויין וחליל תוף ונבל

דעת מבלי עמי גלה לכן וכתיב יביטו

3. אלא ירושלים חרבה לא המנונא רב מר א בשביל

רבן בית של תינוקות בה שביטלו שפוך שנאמר דעולל משום שפוך טעם מה וגו' בחוץ עולל על

בחוץ

4. שלא מפני אלא ירושלים חרבה לא עולא אמר

מזה זה פנים בושת להם היה כי הובישו שנאמר

וגו יבושו לא בוש גם עשו 'תועבה

5. בשביל אלא ירושלים חרבה לא יצחק ר' אמר

וגדול קטן שהושוו ככהן כעם והיה שנאמר

הארץ תבוק הבוק בתריה וכתיב

6. שמעון א''ר אבא בר דר''ש בריה עמרם רב אמר אלא ירושלים חרבה לא חנינא א''ר אבא בר

בשביל זה את זה הוכיחו שלא היו שנאמר

אשו ר זה איל מה מרעה מצאו לא כאילים שריה שבאותו ישראל אף זה של זנבו בצד זה של

זה את זה הוכיחו ולא בקרקע פניהם כבשו הדור

7. בשביל אלא ירושלים חרבה לא יהודה א''ר

חכמים תלמידי בה שביזו ויהיו שנאמר דבריו ובוזים האלהים במלאכי מלעיבים עד בעמו ה' חמת עלות עד בנביאיו ומתעתעים

רב אמר מרפא לאין עד מאי מרפא אין [ל] רפואה לו אין ת''ח המבזה כל רב אמר יהודה

למכתו

יד חגיגה

8. עד ירושלים חרבה לא רבא אמר: יד חגיגה אמנה בעלי ממנה שפסקו שוטטו שנאמר ובקשו ודעו נא וראו ירושלם בחוצות עושה יש אם איש תמצאו אם ברחובותיה

לה. ואסלח אמונה מבקש משפט

קיט שבת

1. בשביל אלא ירושלים חרבה לא אביי: אמר

השבת את בה שחללו ומשבתותי שנאמר

העלימו בתוכם ואחל עיניהם י

2. בשביל אלא ירושלים חרבה לא אבהו ר' אמר

וערבית שחרית ק''ש שביטלו הוי שנאמר כנור והיה וכתיב וגו' ירדפו שכר בבקר משכימי לא ה' פועל ואת משתיהם ויין וחליל תוף ונבל

דעת מבלי עמי גלה לכן וכתיב יביטו

3. אלא ירושלים חרבה לא המנונא רב אמר בשביל

רבן בית של תינוקות בה שביטלו שפוך שנאמר דעולל משום שפוך טעם מה וגו' בחוץ עולל על

בחוץ

4. שלא מפני אלא ירושלים חרבה לא עולא אמר

מזה זה פנים בושת להם היה כי הובישו שנאמר

וגו יבושו לא 'בוש גם עשו תועבה

5. בשביל אלא ירושלים חרבה לא יצחק ר' אמר

וגדול קטן שהושוו ככהן כעם והיה שנאמר

הארץ תבוק הבוק בתריה וכתיב

6. שמעון א''ר אבא בר דר''ש בריה עמרם רב אמר אלא ירושלים חרבה לא חנינא א''ר אבא בר

בשביל זה את זה הוכיחו שלא היו שנאמר

ראשו זה איל מה מרעה או מצ לא כאילים שריה שבאותו ישראל אף זה של זנבו בצד זה של

זה את זה הוכיחו ולא בקרקע פניהם כבשו הדור

7. בשביל אלא ירושלים חרבה לא יהודה א''ר

חכמים תלמידי בה שביזו ויהיו שנאמר דבריו ובוזים האלהים במלאכי מלעיבים עד בעמו ה' חמת עלות עד בנביאיו ומתעתעים

רב אמר מרפא לאין עד מאי מרפא ן אי [ל] רפואה לו אין ת''ח המבזה כל רב אמר יהודה

למכתו

יד חגיגה

8. עד ירושלים חרבה לא רבא אמר: יד חגיגה אמנה בעלי ממנה שפסקו שוטטו שנאמר ובקשו ודעו נא וראו ירושלם בחוצות עושה יש אם איש תמצאו אם ברחובותיה

לה. ואסלח אמונה מבקש משפט

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אגדות החורבן - מרתא בת בייתוס - כולל נספח - מיכאל סטבון

תלמוד. ב יבמות בבלי, א סא, א יח: יומא

שקדש גמלא בן ביהושע ומעשה משנה: … להיות המלך ומנהו ביתוס, בת מרתא את

תרקבא אסי: רב …דאמר: … גדול כהן בייתוס בת מרתא ליה עיילא דדינרי בן ליהושע דאוקמיה על מלכא לינאי

אלמנה רברבי[רש״י: בכהני. גמלא עשירה

, היתה וקידשה ממון, ונתנה גמלא בן יהושע לינאי

המלך להיות ומינהו גדול[ כהן

טוב ם יו רבנו. ג ( אברהם בן 1330 - 1250 )

חידושי " הריטב שם, יומא, א

לא שזה משמע דהכא ליה דקשיא ואיכא

קתני ואילו כשר, היה הוא "שאלמלא א לתרץ: ויש מישראל"? תורה. נשתכחה ואחרים ב. עצמו. הכשיר כן אחרי כי גרסינן והכא גמלא בן יהושע דתרי תירצו דחסיד י״ל עוד ג. גמליאל. בן ליהושע אחר כהן שם שהיה אלא היה, וכשר או ובעושר ובנוי בחכמה ממנו גדול שהיה

מהן. באחת

איכה. ד רבה ) (בובר טז א, פרשה

בת במרתא מעשה בייתוס שקדשה

להיות המלך ומינהו גמלא בן יהושע כהן

, גדול, וכינסה פעם אמרה אחת אלך

ואראה היאך אותו קורא הוא בתורה

ביום, הכפורים מה לה עשו הוציאו לה

טפיטות מפתח ביתה פתח עד בית

שלא, כדי המקדש, רגליה יתייחפו

רגליה… נתייחפו "כ ואעפ בר אלעזר א״ר

ראיתי לא אם בנחמה אראה צדוק הסוסים זנבות אחרי שערותיה שקשרו הפסוק עליה וקראתי בה מריצין והיו

: הזה" נסתה לא אשר והענוגה בך הרכה

" ומרוך מהתענג הארץ על הצג רגלה כף

ט כח.)(דברים

( ריישר יעקב רבי. ה 1732 - 1661 ), יעקב, עיון שם

דירושלים עתירתא בייתוס בת מרתא

- הויא הכא מעשה האי דנקט, נראה להראות דירושלים" "עתירתא וקאמר

מכל יותר בעשירות גדולה היתה שהיא היתה לא הכי ואפילו, ירושלים אנשי

צדקה בעלת הני שהרי למיעבד, כדבעי

תלתא לעניי לזון רוצים היו עתירי, נשאה לא והיא רב, זמן עירם ואביוני

לה עלתה מה וחזי נענשה לכך לבה נדבת ומתה בשוקא שדיתא וזהבה שכספה

צער של. במיתה

הארץ אבדה מה 'על קלמנזון בני הרב, ו.

, ' החורבן באגדות עיונים 'עמ 66 - 65

מרתא משמעותו את להבין מסוגלת אינה את עושה אינו השליח גם אך הרעב, של של קנייה מעצמו יוזם ואינו המתבקש

הוא הזה השליח גרועה באיכות …מזון

. בלבד פקודות ממלא מהותו- בכל שליח השליח של התנהגותו רבות, מבחינות החכמים אצל שראינו למה מקבילה

ובר קמצא בסיפור ממנו החשובים קמצא

- באופן ולחוקים להוראות נאמנים הם והתעלמות לפרטים הצמדות תוך מופרז,

המנחים. מהעקרונות להציג יכול השליח

גמור- כצדיק עצמו רוצה אינו הוא לעשות רוצה ואינו בשליחותו למעול אבל למעסיקיו. ששיך בכסף אחר שימוש של אנפין זעיר היא מעשיו תוצאת

חכמים- ה של התנהגותם תוצאת הם על רעב המיט והוא הבית לחורבן הובילו

אחד; בית מקובע חכמים, כמו השליח, גם במציאות שינוי בכל מכיר ואינו בתפקידו

אותו. הסובבת. . הלא כך…התנהגותה בעת בייתוס בת מרתא של מציאותית

וחוסר …הרעב למוכר שלה הקיבעון …במציאות השינויים על לעמוד יכולתה

. ז 'עמ133,''אגדתא פאוסט, שמואל - 128

מריצה ומעודנת ענוגה ירושלים עשירת מצור בשעת השוק אל משרתה את עוברות לא סולת. על להתענג כדי ומצוק מותה את מוצאת והיא ספורות שעות (פסולת בפסולת מבוססת כשרגלה הטרגי

הסיפור כל. זה מאכל פסולת או.)גלל עליהם שעמידה הפרטים, מצויים בתווך פשר במציאת אותנו להדריך עשויה

לדברים.

משני כמורכב נראה הגרעיני הסיפור את מזכירה הפתיחה חלקים… דמויות על המבוססת הקומדיה… …מרתא…העשירה סטריאוטיפיות. …הנצחי המשרת בדמות ושליחה בעל והשוטה, התמים העצל, המשרת

בסיפורנו להסתבכות. הקבועה ה הנטיי

קטן "ראש ומגלה רגליו, משרך "הוא לרכוש הזדמנות כל מחמיץ במיוחד, נותר שלא עד לגבירתו מאכל מוצרי והמרובות הקצביות החזרות דבר. בשוק. המשעשע האפקט ליצירת תורמות המוקדשות הבודדות השורות שתי מרתא הגבירה של העצמאי, לפועלה

באחת המשועשע ך החיו את מוחות ומבעית מסליד טרגי ניגוד ויוצרות של היחפה רגלה הקומית. לפתיחה היא בהמות, בצואת מגועלת מרתא פורחת ונפשה נגעלת עצמה את יוחנן ר' קורא עליה באסטניסותה.

דברים… מספר הקללה פסוק הזה הסיום

בטרגדיה לפרק הפתיחה את גם. הופך

לחלק נהוג הקלאסית הטרגדיה את

… חלקים לארבעה ועונש הסבל את ראינו ר של מסקנתו ואת מרתא של 'המוות

המוסרי? החטא מהו אך זכאי. בן יוחנן. . הפותח נספח מצורף היסוד לסיפור גרסה ומציע אומרים" "יש במילים בו אולי הפטירה. לסיבת אלטרנטיבית

תשובות. נמצא. . , (בובר רבה איכה במדרש

… טז פרק)א, אורחות על למדים אנו

תפנוקיה- שנתמנה בבעלה לחזות כדי בדים גבי על פוסעת היא גדול לכהן ועד ביתה מפתח לכבודה שנפרשו יקרים בלבד ברמז כאן המוזכר המינוי למקדש. זהב דינרי מלא 'כלי אחר: במקום מתפרש

בייתוס בת מרתא לו הכניסה המלך לינאי לכהונה גמלא בן יהושע את שמינה על

יח יומא סא. ; .). (יבמות 'גדולה ושלטון, הון יחד אפוא חוברים ושחיתות, שוחד

מרתא. של במעשיה מרתא של דמותה עשירה אישה להתמלא. כעת מתחילה לרעה בהונה המשתמשת, ומפונקת, השפלתה בעת צדוק ר' פוגש שאותה

בוחר סיפורנו האיומה. אחרת בדרך ברגע צדוק. לר' מרתא בין ל׳מפגש' הענוגה האישה אין חייה של השפל לאסוף נאלצת אלא הקרקע, על נגררת מיובשת תאנה גרוגרת, לפיה ממנה לעוסה גרוגרת אותה ומשומשת. האוחז הגועל צדוק. ר' של מפיו שנפלטה ("נאנסה עליה הנכפית למחלה גורם )"בה

למותה דבר של. ובסופו

את הסיפור מציג מרתא של זו דמותה מול וגרגרנות פינוק מול צדוק. ר' של דמותו הוא צדוק ר' וסגפנות. תענית ניצבות של לדמותה המוחלט הניגוד אפוא

מרתא.

צדוק ר' של המתמשכת לתעניתו הסיבה ירושלים תחרב 'שלא במפורש: .'נזכרת את מעלה הדמויות בין ההשוואה תחרב 'שלא כדי היא עשתה מה השאלה

?'ירושלים

בסוגיה סיפורנו את המטרים בסיפור על שהוטל המצור של תחילתו על מסופר העיר עשירי של התנהגותם ועל ירושלים

שלושת קשים זמנים באותם. הידועים

לפסולת"… "מסולת

בייתוס' בת החורבן׳מרתא באגדת עיון

. א ו נ גיטין בבלי תלמוד ע״א ][מתורגם

בייתוס בת מרתא הייתה. שבירושלים עשירה

שליחה את שלחה סולת. לי הבא לך לו: ואמרה

נמכרה. שהלך עד

לה ואמר: בא יש. קמח אין, סולת נמכר. שהלך עד לי. הבא לך לו: אמרה

יש. סובין אין, קמח לה: ואמר בא

הבא לך לו: אמרה נמכר. שהלך עד לי. יש. שעורים קמח אין, סובין לה: ואמר בא

נמכר. שהלך עד לי. הבא לך לו: אמרה

ואראה אצא אמרה: נעל, חלוצת היתה

לאכול. דבר אמצא אם

לה התיישב ומתה. ברגלה גלל

בְך זכאיָ״הָרַכָה בן יוחנן ר' עליה: קרא עַל צֵּג ה רַגְלָּה כַף נִסְתָה לֹא אֲשֶׁר ַוְהָעֲנֻגָה

מֵּהִתְעַנֵּגּומֵּרֹך' ְהָאָרֶׁץ )(דברים. אכלה צדוק ר' של גרוגרות אומרים: , יש

ומתה. ונאנסה בתענית שנים ארבעים ישב צדוק, שר'

ירושלים. תחרב שלא

מבחוץ. נראה היה דבר אוכל היה כאשר

היו להבראה] [אוכל מבריא היה וכאשר

את מוצץ והיה גרוגרות לו מביאים

אותן. וזורק מימיהן

היתה כאשר את הוציאה למות, עומדת

בשוק אותו זרקה וזהבה, כספה כל

צריכה? אני למה זה ואמרה: ישליכו בחוצות 'כספם שנאמר: .'וזהו

סטבון מיכאל

בני את בעצמם לפרנס מחליטים הגבירים עצים של ענק מחסני ומקימים, העיר

זה רקע על יסוד. ומוצרי, תבואה בולטת

העשירה יתוס בי בת מרתא בחיוורונה העיר נצורי למען יחפה בוהן נקפה שלא

שמא ורעביה. ר שלעומת רומז 'הסיפור את ותפילתו תעניתו בכוח המחזיק צדוק, (ושכמותה היא תחרב, שלא )ירושלים

העיר? לחורבן בהתנהגותה גרמה … ראוי

ר של 'דמותו בתיאור ולהעמיק להוסיף של דמותה על כתשליל המלמד צדוק

. מרתא

צדוק ר' היה רזה כה מתעניתו, כתוצאה

דבר- אוכל היה שכאשר זה היה מה, היה יכול לא שכבר ומכיוון מבחוץ. נראה לשדן את מוצץ היה מוצק, מזון לבלוע את ויונק לו שהובאו הגרוגרות של הגרפיים הפרטים אך המועטים. נוזליהן מצבו את לתאר כדי רק נועדו לא הללו

מלמדים הם צדוק, ר של הירוד 'הגופני

על אותנו מהותו. פנימה לגופו שנכנס מה

- כברו שתוכו אדם זה הרי מבחוץ. נראה

ממש בסיפור הארמי המילים (משחק

זאת - מדגיש ][מבחוץ 'מאבראי'

אישיים מאינטרסים חף צדוק. ר'.)'ו׳בריא למען מוקרבת ואף מוקדשת ישותו כל קליפתו ירושלים'. תחרב 'שלא הכלל

השום כקליפת שווה שלו, גופו נית, החיצו הבראה לסעודת מחויב וכשהוא בעיניו. התוך את מוצץ הוא הרי לשרוד, כדי זהו והלאה. ממנו הקליפה את ויורק בלבד את מחיה לבדה שהפנימיות קדוש איש

והלאה. ממנו חיצוני ממד וכל נפשו

לדמותו הנגטיב היא מרתא של דמותה

עטופה. א והי גלוי הוא צדוק. ר' של

הזרים בשמותיה עטופה שמה של (תוכו

עברי- יוונית- קליפתו אך מרים, ,)מרתא והיא שקוף הוא וזהבה. בכספה ועטופה

. אטומה ממשיכה והיא במצור נתון עמה מזהיר ניתוק מתוך חייה באורחות את שולחת היא בעולם. מהנעשה מוצרי לה להביא כדי ושוב רצוא משרתה

בעיר רעב אין אילו כ משובחים, מאכל

עסוקה צדוק, לר' מוחלט בניגוד. כלל בלבד לעצמה בדאגה. מרתא

בהדרגה נעשה הקשה הלמידה. תהליך האוזל במזון המבוטאת הדרגה אותה והאנין העדין מהסוג השוק, מן במהירות

ביותר. והבסיסי הגס לסוג ועד עכשיו רק לתודעתה לחלחל הקשה המצב מתחיל ולחומותיה לעטיפותיה מבעד מרתא של מוותרת היא בחייה לראשונה הבצורות.

הרגל עטיפת העטיפה, . על

על צג ה רגלה כף נסתה שלא בייתוס, בת להלך שכדי ומרוך, מהתענג הארץ נפרשים היו המקדש לבית מארמונה תינגף לבל ערך יקרי שטיחים לפניה הירושלמי הרחוב במציאות רגלה, חלילה כדי ויחפה נעל חלוצת מביתה יוצאת נפשה את להשיב מזון בעצמה. לחפש

מדי מאוחר נעשה זה יחף. צעד ש אלא עם בדעת מעורבת היתה שלא היא, אינה בצערן, השתתפה ולא הבריות רחובה מדמנת בתלאות לעמוד מסוגלת מביא חשוף בגלל רגלה ומגע עיר, של

מיאוס. מתוך למותה

תובנות שתי תורמת האחרת הגרסה

מרתא נוספות. מה ומגועל. מסלידה מתה או גלל, בגלל נשמתה נפחה אם לנו גרוגרת אכילת של גרורה הוא שמותה

אך יבשה? המשומשת הדבלה משמשת

כנגד מידה למרתא כלקח נוסף, , ברובד

. מידה הגרוגרת של הפנימי החלק התוך, סמל צדוק, ר' ידי על ונאכל נמצה כבר

לבדה- הקליפה על. הפנימיות לומדת

בשרה- על מרתא כעת אפשר אי

המוסרי 'החטא כאן 'עד. להתקיים - 'הידיעה שלב בדבר מה אך 'ועונשו,

? א בחט ההכרה

מרתא על הגוזרת הגלל, גרסת לעומת

שלב יש הגרוגרת בגרסת מיידי, מוות

המחלה שלב ומתה'. נאנסה קצר: ביניים ' את לתקן כדי קצרה שהות למרתא מעניק

עשתה מיתתה לפני אחד רגע. דרכיה הוא מה צדוק. ר' מעשה בחייה לראשונה הגרוגרות קליפת את להו") ("שדי, זורק קליפת את ("שדיתיה") זורקת היא כך שעמדו והזהב הכסף לשוק. וזהבה כספה אל מושלכים ותפנוקים, שחיתות בחיי לה המהבהב הידיעה שלב זהו העיר. כיכר

. המוכה בתודעתה לרגע צעד שגם אלא

מאוחר נעשה הפנמה, על למד המ זה, שאין מכיוון מושלכים וזהבה כספה מדי. המזון שאריות עוד. תועלת בהם לא והכסף מכבר, זה נמכרו האחרונות קורא זאת על זולתה. לאיש ולא לה יועיל 'כספם המדויק: הפסוק את הסיפור כספם יהיה, לנדה וזהבם ישליכו בחוצות

,'ה עברת ביום להצילם יוכל לא וזהבם כי ימלאו לא ומעיהם ישבעו לא נפשם

יט. ז, (יחזקאל היה' עונם )מכשול

של תוחלתו תיכזב הזאת, הסיומת אף על לסיפור פשטני מעמדי מניע שיחפש. מי הענייה דמותו את מציב אינו הסיפור דמותה מול צדוק ר' של והמסוגפת לומר כדי מרתא, של והמפונקת העשירה

חטאה. שבזה לעושר בזים אינם חז״ל על הסיפור כשלעצמו. רע בו רואים ואינם שמור שעושרם ירושלים עשירי שלושת לא כך. על מעיד כולו העם לטובת לבעליו

מדריכה יסטית פופול מרקסיסטית תפיסה המוסרית התפיסה אלא רבותינו את מנותקת צרכנית לגרגרנות הבזה ומי בממונו מי הנתינה, את ומשבחת

בגופו. בתענית צדוק ר' ישב שנה ארבעים כוחו אך מחורבן, ירושלים את להציל כדי של ושחיתותם חטאיהם מול לו עמד לא בר של מארחו החורבן: אגדות גיבורי

ירושלים בריוני ראש, א סקר אבא קמצא, שוליית ביתר, בני מלכא, מטור דרומא בר

… בייתוס בת ומרתא הנגר

נשתנה "מה מאמר, ליכטנשטיין מאיר. הרב ח השנים מכל הזאת,"השנה הסדר, ליל תש״פ

, הקורונה עם שלנו ההתמודדות דרכי סיפור מתוך כמראה אלינו משתקפות, בייתוס בת מרתא ידוע… תלמודי שיש מפנימה לא בארמונה, הספונה בימי מבקשת מחסור, של חדשה מציאות סולת פת לאכול להמשיך ורעב. מצור לא היא אם בחוץ, קורה מה תדע איך

ההפנמה חוסר בעצמה החוצה? יוצאת בכל כולו. הסיפור לאורך מתואר הזה

ולשליחה לה מתחוור משלביו, חד א הפסקה ללא משתנה. שהמציאות אוכל ואיננו נחטף שעה לפני המדף על שהיה

את מפנימים היו רק לו קלה שעה. לאחר אוכל לקנות יכלו, החדשה המציאות סוף סוף כשהיא לו. שרגילים מזה השונה אחריות לקחת צריכה שהיא מבינה

, די מ מאוחר כבר לרחוב, בעצמה ויוצאת במצור מתה מירושלים העשירה. והאשה

מדוע זה. בסיפור נוסף לקח עבורנו יש שהוא הקניות' ב׳רשימת דבק השליח ולא ואילך, השני מהשלב ממרתא, קיבל המדף על שמצוי מה את עבורה? קונה לפעם מתגובתה מבין לא שהוא זה איך שמצוי מה את לקנות שעליו הראשונה

- פשוטה בה שהתשו דומני המדף? על וקשה יורדת האוכל איכות שלב בכל העריך שהשליח מסתבר לעיכול. יותר אופציה אינו ירודה באיכות שאוכל

מספקת הערכה לו היתה לא. עבורה. טעה הוא שלה. הסיבולת לכושר מה את שיקנה מרתא של מתגובתה כושר על ללמוד יש המדף, על שמצוי

חדשים למצבים אנשים של. ההסתגלות

דמותה אין האם עצמנו את שנשאל מוטב במראה לנו משתקפת מרתא של אלו בימים בה מתבוננים? כשאנחנו אני אני הממשלה, מדיניות על רק לא מדבר ואחד אחד כל של האחריות על אף מדבר

אנחנו האם החיים על לשמור. מאתנו בחיים לאחוז מנסים כמוה, נוהגים

חנו שאנ מפנימים אנחנו האם הרגילים?

חדשה במציאות? חיים לעמיתיי פונה אני

- הרבנים אנחנו החדשה במציאות הקהילות של החיים שמירת על אחראים חובת את לזעוק היא וחובתנו שלנו, עלינו תישמע, שזו כדי בבית. ההישארות שעה הזה במסר פוגמים שאנחנו להפנים לקיים להמשיך מחיר בכל מנסים שאנחנו

כבימים ורית הציב השם עבודת את לעזור היא זו בשעה חובתנו הרגילים. בתוך ה' את לעבוד שלנו הקהילות לבני

. הבתים פת היא לבד סדר ליל עריכת המצה זו אולם שעורים, פת ואפילו קיבר

קורא אני המדף על זו בשנה. המצויה

לכולם לשדר בבתיהם לבד סדרים, לערוך מסוגלים ושאנחנו עמידה כוח לנו שיש

לצלוח. באחריות ננהג אם זו קשה תקופה

כמרתא- חלילה נהיה שלא את נשבש גם

חיים נציל לא וגם …החיים ונתחזק חזק! חזק

❖ נספח

. ט 'פרופ הכהן אביעד

(ואתחנן )שבתון ב פורסם ז תשס" שנת

מ…איש שמעתי אחדות שנים לפני הטובים השיעורים אחד את ירושלים, שמוכר שיעור החיים. בתיאטרון ביותר באמצע חלילה אם מתחיל. במאי לכל קרוא לא חתול הבמה על עולה, ההצגה מלאות ובעיניים מהוסס בצעד וחוצה על חזקה לצד, מצד הבמה את פחד והשחקנים מההצגה שישכח הקהל ויפנה המושקעת ומהתפאורה הראשיים חתול לאותו שלו הלב תשומת מלוא את על עומד מי משנה ולא מסכן. ינצח מדוע ינצח. תמיד הבמה…החתול של אחת שורה אפילו לו אין הרי החתול? מן כנראה כישרון? של גרגר ולא טקסט רגע באותו מציג שהוא שהסצינה, הסיבה סצנה היא שתהיה, ככל מבולבלת

תמימה היא נושמת. חיה, , , אמיתית המונולוגים מכל יותר ללב ונוגעת שבעולם. והג׳סטות

ידי על שנלמדת הנוראה החורבן במסכת בשנה שנה מדי ישראל בית, המוני להבדיל שנראה, אחד פריט, מסתתר דרבי "גרוגרת ומוזר. זר חתול, כאותו מדולדלת צמוקה, יבשה, תאנה, צדוק". השני כחוט עובר החמצמץ שטעמה את תואם מראהָ השונים. החורבן בפרקי

ה מ שכל צדוק, רבי של הכחוש מראהו

שאכל- לפי כך וכל מבחוץ(!), נראה היה על מצר בתענית, שנה ארבעים שישב גרוגרת ובא. הממשמש החורבן על הידוע בסיפור מופיעה זו "חתולית" מעשירות בייתוס, בת מרתא עד צדוק, לרבי לו הניחו ירושלים…ולא הינתקותו בסיפור גם דמותו שקשרו מעיר זכאי בן יוחנן רבן של ההרואי "אמר החורבן… בערב והמקדש, הקודש וחכמיה יבנה לי תן יוחנן: רבן, לו ורופאים גמליאל רבן של ושלשלת שואל הבן וכאן צדוק". רבי את: שירפאו חכמי שמכל זכאי בן יוחנן רבן ראה מה של רפואתו את אלא בחר לא ירושלים, דווקא חז״ל בחרו טעם ומה צדוק, רבי העיר חורבן את לסמל כדי …? ב״גרוגרתו"

הזעקה את מסמלים וגרוגרתו צדוק רבי

היוצרות, בלבול כנגד והמרה הגדולה של מוחלט עיוות לעיקר, טפל הפיכת

וערכי חיים תורת. מוסר רבי של גרוגרתו תמיד מזכרת עבורנו מהווה, צדוק התרה עשירים, של נהנתנית לחברה מיני אחר משרתיה צבא באמצעות סולת פת לה ומבקשת בשווקים, לחמים העיר שעניי בשעה שעורים ופת של גרוגרתו כל. חסרי בחוץ מתגלגלים עוון מזכרת לנו משמשת צדוק רבי

הנמצאים בריונים לאותם, בינותינו עתיד את ולסכן רבם את לדקור מוכנים וחלומות חלומותיהם, מילוי למען הכלל

צדוק רבי של גרוגרתו בהווה המה, . שווא

עולם של לחורבנו מצבת לנו משמשת יותר קשה כלים טהרת שבו הפוך,

דמים… משפיכות זכאי בן יוחנן רבן הקרעים איחוי השבר, שריפוי מלמדנו

בראש תלויים, לגאולה ן מחורב והמעבר צדוק רבי של ב״רפואתו."ובראשונה, עיקר בהחזרת כנו. על הסדר בהשבת טפל פני על והעדפתו הראשון, . למקומו עם שועי עשירים, של נעליהם בחליצת שיוכלו כדי רגליהם מעל שררה ובעלי ויעמיקו המציאות קרקע על מחדש לדרוך והחברתית המוסרית רגישותם את לא שלבם מנת על ה״אחר". ת למצוקו בית "אחיהם לנוכח אטום עוד יהא בשוק ירקות שיירי המלקטים ישראל"

יום של. בערבו בזמן כך ההם. בימים כך דרבי גרוגרת של החמצמץ טעמה הזה.

וכאותו. נגמר לא וריחה פג, לא צדוק לה אין לנצח שבמשל…סופה. חתול של גרגר ולא טקסט של אחת שורה אפילו מייצגת שהיא התמונה אבל טעם. ומדולדלת צמוקה חמצמצה, ומסמלת, חיה אמיתית, סצנה היא שתהיה, , ככל יותר ללב, ונוגעת תמימה והיא נושמת.

שבעולם והג׳סטות המונולוגים …מכל

מזרחי, ימימה. י עמ39 לבך, 'כמים - 36

אי- חשים רבים אנשים בהתקרב נוחות

המכתיב ן זמ השבועות", "שלושת תקופת - היום בקשיי לנו די לא וכי רוח, נמיכות עצבות עוד עלינו להכביר שצריך? יום,

ממך מבקשים השבועות שלושת אך אנושית כך כל שהיא מההכחשה, לצאת

השנה ימות בשאר. ומגינה רודפיה כל

המצרים בין, השיגוה כנסת על נאמר מכל מרודפייך, לברוח הפסיקי ישראל. לעצמך תני השבועות, בשלושת צרותייך! עוצמתו במלוא החורבן את, להרגיש המשמעות זו שלך; להשגה אותו הורידי לנו המְצרים, בין בימי "הִשיגוה". של לאן אין מהמֵּצר. הדעת את להסיח לרדוף מפסיקים אנו כאשר ואולי, לברוח.

נותנים אנו נכונים, הלא דברים ה אחר - סוף אותנו להשיג המהותיים לדברים

בסיד ביתו את אדם סד כזה, , באופן. סוף המנהג לירושלים זכר מועט דבר, ומשייר ריבוע גלוי במקום בבית להשאיר הוא

לא- על אמה של בגודל מטויח ולא צבוע תזכורת המקדש, בית לחורבן זכר אמה,

הפרטי בבית שגם המעוצב לכך, - לא שמשהו זוכרים בנוחות, והמאובזר

בעולם. שלם

מפני מבשורה, בורחים האדם בני מרבית לא מציאות עם רוע, עם להתעמת שקשה

- לא ריבוע עם, שלמה עולם ובורא צבוע, הביטו שבועות שלושה רק מבקש:

- ריבוע-לא של פלזמה דרך במציאות

תיחלצי כך שלם לא משהו …צבוע,

הישירה בהתמודדות הצער ומ מהאבל

. איתו הזה הזמן של האולטימטיבית החלוצה

מרתא היא כך מרתא, בייתוס, בת

מעשירות היתה חכמים, מספרים כמעט לה אפשר הרב ועושרה ירושלים,

מעולם היא ביתה. פתח את לצאת שלא

כף שעור רצתה לא היא קושי רצתה, לא על מהלכת היתה לכן קשה, יהפוך רגלה

נעליים ואפילו בלבד מרופדים ם שטיחי כדי הנעל", "חלוצת היא לה, היו לא קשה דרך יכבוש לא רגלה כף …שעור מביתה יוצאת כשהיא שגם אישה, דמיינו פן שטיחים, לפניה פורשים משרתיה החשופה האדמה עם להתמודד! תיאלץ

שבהם כאלה היו הימים מרתא היתה …זו …ף בכס כהונתם את "כוהנים" קנו שני בית ימי שלהי של המושחת, באקלים הייחוס מחובת בקודש, הכהונה, הופקעה רב ממון בזכות הכול; קנה הכסף בן יהושע בעלה, התמנה למלך, ששילמה היה שלא אף על גדול לכהן גמלא,

אישה היא מרתא הכהן אהרון. משושלת המילה עם להתמודד צריכה שאינה

של קיומו ל מודעת איננה אף היא "לא",

היום- בחיי וצמצום סבל קושי, . יום

חייה של הפסטורליה על מעיב אחד: דבר רבי את מחלונה רואה היא בוקר בכל התענה שנה שארבעים צדיק צדוק, (תאנים גרוגרות היה מזונו וכל בצומות

מוצץ שהיה. יבשות) כך כל היה עורו את רואים שהיו עד ושקוף, צפוד

היתה ומרתא, נו בגרו יורדת הגרוגרת לא הם האלה, המראות החלון. את מגיפה

. נחמדים

שהוא מפני כך? כל כחוש צדוק רבי מדוע

בהכחשה: נלחם לכם להזכיר רוצה "אני לא שנה ארבעים מזה מתקרב. שהחורבן ללבן מאדום זהורית של לשון, הפכה

- לא ריבוע יש כיפור. ביום המקדש בבית

לנו סולח לא ה' "! צבוע!

תובע כהן, בעצמו שהיה צדוק, רבי את לתקן מהבועה, ולצאת להתעורר

את אף מבקר הוא. וההסתאבות הניוון התירה לימוד על באומרו בזמנו, החכמים

בה להתגדל עטרה תעשם "אל: שלהם את תנצלו אל בה לחפור קרדום."ולא למצוקה רגישים היו לשררה. , תורתכם

."קרב ומת ההולך החורבן לאיום לכאב, ולמפגני בשעתו יחזקאל לנביא ובדומה גם ירושלים, אנשי בפני שערך הצמצום לעומתו מקשיב. אינו איש צדוק, לרבי השבעה ירושלים את מייצגת, מרתא המצור כאשר אך והנינוחה, העשירה הימים ירושלים, את אוכל והרעב מתחיל לאישה שבעתיים קשים והם קשים נהיים

את מכחישה חייה שכל ומבקשת הקושי

הגרוגרת הפינוק …את אותה שהרגה, ו הז את שהחייתה בדיוק הגרוגרת אותה היא

עד שנה ארבעים במשך צדוק רבי שרד החורבן תקופת את וגם …לחורבן, לדרוש הזמן זה אין בהכחשה? את האם

הפסיק רגלייך תחת! שטיחים ו לעצום

המציאות בפני …! עיניים

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כתיבת צוואה על פי ההלכה 13.7.20

ההלכה פי על צוואה כתיבת

א. נוחה חכמים רוח "אין בבי' הראשונים ומח' בב״ב "הסוגיא

ע״ב קל״ג ב״ב 1.

… 'מתני נכסיו את הכותב לאחרים את והניח

בניו - חכמים רוח אין אבל עשוי שעשה מה

הימנו. נוחה אם אומר גמליאל בן שמעון רבן

לטוב זכור כשורה בניו: נוהגין היו לא

2. רשב״ם שם

עשוי- שעשה מה מתני'. נקט סיפא ומשום היא דפשיטא מילתא

כן לעשות דאסור. לה הימנו- נוחה חכמים רוח אין אלא ממעשיו רוח נחת לחכמים אין

להן גורם אף חרון דאורייתא. נחלה עקר דקא עליו שכועסין

ע״ב קל״ג ב״ב 3.

לא שיננא, יהודה: לרב שמואל ליה דאמר ת״ש,

בישא מברא ואפילו אחסנתא עבורי בי תיהוי לברתא. מברא וכ״ש טבא, לברא

4. רשב״ם שם

כו- שמואל דא״ל 'ת״ש עליה, רבנן פליגי אלמא מדקאמר

הכי, שמואל כמאן. דאמר שמואל הכי תימא לא דאי והכי

כוות שמואל דקם כרבנן הלכתא ייהו…

ח פרק בתרא בבא מסכת (וילנא) ירושלמי תלמוד 5.

עצמותם על עוונותם ותהי כז] לב [יחזקאל אומ' הוא עליו בניו את והניח לאחרים נכסיו הכותב ממל בר בא. א״ר

6. צד דף קמא בבא מסכת בבלי תלמוד ב עמוד

שהחזירו- ברבית ומלוי הגזלנין רבנן: תנו מהן- והמקבל מהן, מקבלין אין רוח אין

אחד באדם מעשה: דתניא זו; משנה נשנית רבי בימי יוחנן: רבי אמר הימנו. נוחה חכמים אינו אבנט אפילו תשובה, עושה אתה אם ריקה, אשתו: א״ל תשובה, לעשות שבקש

שהחזירו- רביות ומלוי גזלנין ה אמרו: שעה באותה תשובה; עשה ולא ונמנע שלך! אין

מהם- והמקבל מהם, מקבלין הימנו נוחה חכמים רוח. אין

7. רש״י שם

נוחה חכמים רוח אין

הימנו- כמה ח רוח אין בקרבו. וחסידות

ב עמוד יז דף קידושין 8.

שנתגיירו הגר מן מעות לוה דתנן:

עמו- בניו ואם לבניו, יחזיר לא

החזיר- הימנו. נוחה חכמים רוח אין

ב עמוד יז דף קידושין מסכת רש״י 9.

לבניו- יחזיר לא האב מת. אם

הימנו- נוחה חכמים רוח אין כלומר במעשיו עליהם נוחה חכמים דעת אין

לכך הצריכוהו שלא טובה לו מחזיקין. אין

11 ב עמוד קכא שבת.

דרבא קמיה תנא תני ההורג הונא: רב בר בשבת ועקרבים נחשים נוחה חסידים רוח אין ואותן לו: אמר הימנו.

חסידים- רוח אין

מהם נוחה. חכמים

11. רש״י שם

הימנו- נוחה חסידים רוח אין בעיניהם הגון שאינו עמו, מעורבת אינה חסידים של דעתן

שעשה מה. על

נוחה- במעשיו מתרצין אין. עריבה,

ליה- אמר לתנא. רבא

חסידים- ואותן כך- על אותו השונאין נוחה להיות עמהם, עריבה חכמים רוח אין

השתא- מזיקין לא דאי עביד, דשפיר הללו, חסידים במדת אין שרו במה ומיושבת להזיק סופן

כעסן. בשעת

12 יא הלכה ו פרק נחלות הלכות רמב״ם.

שאין פי על אף היורשין, והניח לאחרים נכסיו הנותן כל וזכו הימנו, נוחה חכמים רוח אין כשורה נוהגין היורשין

שלא היא חסידות מדת להן, שנתן מה בכל חרים הא מן הירושה בו שמעבירין בצוואה חסיד אדם יעיד

היורש ונוהג חכם לאחיו כשורה נוהג שאינו מבן אפילו

. כשורה

13 שם לרמב״ם בפי' זצ״ל קאפח הגר״י.

דרגות: לשתי ההעברה את מחלק רבנו כי לי נראה מן

אין לאחרים כשורה בו נוהגין שאין היורשים חכמים רוח

לשני מאחד עצמם היורשים ובתוך הימנו. נוחה - ת מד

העדים על כן כתב שרבנו אע״פ בלב. ד חסידות - אין לה והמסייע אסורה עצמה שהפעולה לומר סברא

ר ומקיימה חסיד. אינו ק

14. , י ט ומתנה זכיה רמב״ם׳הל

שזה לו, שומעין אין מתנה לעכו״ם ליתן שצוה מרע שכיב אבל. מנכסיו עבירה לעבור שצוה כמי

בנימין הרב ועריכה: כתיבה טבדי ■ © "לשמה רבנים להכשרת מדרש בית ע״י "יו״ל שמורות■ הזכויות כל קשר053-7544056 ליצירת

15. משנה מגיד שם

לעכו״ם לתת שצוה שכ״מ אבל

במתנה… מתנה לתת שאסור כ' אין הוא שכן וכיון כוכבים לעובד הוא ופשוט עבירה לעבור לו. שומעין

בגמ מבואר מצאתיו לא:'אבל

16. המלך שער שם

… כל שנתן ש״מ מתנת דבריו כפי אמר לא בניו לשאר והניח לבנו נכסיו נכסיו כל הכותב אמרו שהרי כלום רוח אין בניו את והניח לאחרים

איכא נמי ואיסורא הימנו נוחה חכמים נמי ובירושלמי שם רשב״ם כמ״ש

ותהי אומר וב הכת עליו אמרינן

עצמותיו… על עונותיו

מה בפ״ו ז״ל רבינו כתב 'ובהדיא בין לבן נכסיו כל שנתן דש״מ נחלות מתנתו הבנות בין לבת או הבנים

. ע״ש מתנ' שאף לומר ע״כ וא״כ בנותן דוקא אלא כן כתב לא רבינו

מתנה דאורייתא איסורא דאיכא לגוי ובמקום בשעריך אשר מלגר כדנפ״ל תקין לא דוקא דאורייתא איסורא והם אמרו הם דרבנן באיסור' אבל

אמרו.

17 רפב חו״מ כנה״ג הג'.

נ״ב וכו'. הימנו נוחה חכמים רוח: אין בית- אין אבל. עבריינא ולקרותו הזה, הדבר לעשות למנוע דין לבית ויש איכא, נמי ואיסורא על לא כופין, דין

שי״א סימן משפט חושן בחלק ז״ל הרשד״ם וכ״כ קי״ח. סימן ח״א הראנ״ח שבעולם. כפיה בשום ולא נדוי. ידי

היורשים של בהסכמה העברה ב.

18 עח סימן הרמ״א שו״ת.

והניח לאחרים נכסיו הכותב: נוחלין יש פ' אמרו חכמים רוח אין אלא עשוי שעשה מה בניו, את שמואל ליה דאמר התם אמרינן וכן הימנו. נוחה אחסנתא בעבורי תהוי לא שיננא יהודה, לרב להעביר שאסור אמרו במוריש זה כל הרי כו'. על למחול שרוצה עצמו יורש אבל נחלה,

נוחה חכמים רוח בזה יהא שלא ירושתו הימנו שפתה אבינו ליעקב מצינו והנה שמענו. לא בזה לומר לנו וחלילה ירושתו. חלק לו שימחול לעשו זקן אב לנו ויש הימנו. נוחה חכמים רוח שאין המדמה זה שתיקת יפה ולומר, כבודו על לחוס

מדיבורו. בחכם

19 א עמוד יג דף סוטה.

אמר מעכב, קא עשו אתא המכפלה, למערת שהגיעו כיון

חברון- היא הארבע קרית ממרא: להן יצחק רבי: ואמר

ארבע- קרית ושרה אברהם וחוה, אדם היו: זוגות, ארבע והאי בדידיה, ללאה קברה איהו ולאה, יעקב ורבקה, יצחק דזביני נהי להו: אמר זבינתה. ליה: אמרו הוא. דידי דפייש בקברי דכתיב: אין, ליה: אמרו זביני? מי פשיטותא בכירותא,

כירה אין יהוצדק: בן ר״ש משום יוחנן וא״ר לי, כריתי שר א אמר כירה. למכירה קורין הים בכרכי שכן מכירה, לשון אלא דמצרים בארעא איגרתא ליה: אמרו איגרתא, לי הבו להו: דכתיב איילתא, כי דקליל נפתלי, ניזיל ניזיל? ומאן: היא.

תקרי אל אבהו: א״ר שפר, אמרי הנותן שלוחה אילה נפתלי

ספר אמרי אלא שפר. אמרי

21. עמשכ״ב מתנה שורש מאייו, רפאל יצחק לרבי הי״ם– שרשי

שכבר לדחות יש אע״ה מיעקב שהביא שהראיה ואע״פ ועשו יעקב לידת קודם נבואה ברוח אמנו לרבקה נאמר

צעיר יעבד ורב וכל כו' דמאן עבדא נכסים דקנה ועבדא ערעור מפני הוא בכורתו את לקנות יעקב שהוצרך מה

דלא דכיון דרכו יורה האמת מ״מ עשו… של בעלמא אין משום המוחל ביורש דאיכא שאמרו לרז״ל מצינו כן לומר לנו דאין ודאי הימנו נוחה חכמים רוח

מדעתינו…

ג. הנכסים– של חלקית העברה גרשום ורבנו רשב״ם [שי' אחסנתא עבורי משום בזה יש ]האם

21. גרשום רבינו שם ב״ב

בניו את והניח. פיס' כלום הוריש שלא נתנן אלא

במתנה: לאחרים

22. רשב״ם שם ב״ב

אחסנתא- עבורי בי הראוי מן נחלה האב מעביר ש מקום

לה לאחד. ולמעט לאחד להרבות ואפילו

23. רש״ש שם ב״ב

בניו" את דמתני״והניח דלישנא זה מנליה תימה לכאורה כו'. להרבות ואפי' אחסנתא. עבורי בי 'ד״ה משמע

י״ל אך כלל. ירושה בלא שהניחם נקיט עשוי שעשה דמה דלרבותא. כן כן צ״ל ע״כ לאחרים דנקיט דבהא. תדע

עבורי" אמנם״בי לבתו" נחלתו את דקרא״והעברתם בלישנא כמו הכל שמעביר משמע. דכרין בנין וכתובת

כדבריו: מוכח נ״ג) (ר״ד בכתובות. אולם יוכיחו רבנן דתקינו דבנות נכסי ועישור

הסוגיות סתירת ד. בכתובות העיטור ובבעל ברא״ש והסתירות

24 ב סז, כתובות.

עוקבא… מר דינרי אלפי שבעת ביה כתיב דהוה אשכח דצדקה, חושבנאי לי אייתו אמר: נפשיה, ניחא קא כי אילעאי ר' והאמר הכי? עביד היכי ממוניה. לפלגיה בזבזיה קם רחיקתא, ואורחא קלילי זוודאי אמר: : סיאנקי,

המבזבז- התקינו, באושא בה לן לית מיתה לאחר אבל מנכסיו, ירד שמא מחיים, מיל. י הני מחומש! יותר יבזבז אל

25 ב עמוד נב דף כתובות מסכת בבלי תלמוד.

מה מפני יוחאי: בן שמעון רבי משום יוחנן רבי אמר ויכתוב אדם שיקפוץ כדי דכרין? בנין כתובת התקינו

כבנו. לבתו

לירות ברא אמר דרחמנא מידי, איכא ומי לא ברתא

ברתא דתירות ומתקני רבנן ואתו? תירות,

בנים והולידו נשים קחו דכתיב: הוא, דאורייתא נמי הא לאנשים תנו בנותיכם ואת נשים לבניכם וקחו, ובנות בידיה קיימן מי בנתיה אלא קיימי, בידיה בנים? בשלמא כי מידי, לה וניתיב וניכסה דנלבשה לן, משמע קא הא

ורבא אביי כמה? ועד לה נסבי. ואתו עלה דקפצי היכי נכסי. . לעישור עד תרוייהו: . דאמרי

אזיל סוראה, אבא בי לבריה ליה איעסק פפא רב נפק מרימר, בר יהודה שמע כתובתה, לה למיכתב מפטר קא הוה לפיתחא מטו כי ליה. איתחזי אתא

הוה דלא חזייה בהדאי מר ניעול ליה: אמר, מיניה, ניחא שמואל ליה דאמר משום דעתיך? מאי ליה: אמר ליה,

אפילו אחסנתא בעבורי תיהוי לא שיננא, יהודה: לרב נפיק זרעא מאי ידיעא דלא טבא, לברא בישא מברא דרבנן תקנתא נמי האי לברתא, מברא שכן וכל מיניה,

יוחי בן שמעון ר' משום יוחנן רבי דאמר! היא,

מי אטו א״ל: נמי? וייה לעש מדעתיה, ה״מ ליה: אמר קאמינא תעשייה ולא עול ועשייה? דעול לך! קאמינא ועול אכפייה עשייה. היינו דידי מעלאי ליה: , אמר

ויתיב. אישתיק

ליה דהוה מאי לכל כתביה רתח, מירתח ההוא. סבר דמר חיי מר? מישתעי לא נמי השתא ליה: אמר, לסוף

לנפשאי מידי שביקי! לא

לא דכתבת נמי האי אפי' דידי, י מינא אי ליה: אמר

לי. ניחא

לא הדרנא נפשך שוייה א״ל: בי! אהדר נמי השתא א״ל:

. קאמינא

26 כד סימן ד פרק כתובות מסכת רא״ש.

אדם שיקפוץ כדי אלא הטעם שאין כיון הזה בזמן דיכרין בנין כתובת דנין שאין אומר היה ז״ל גאון מתתיה רב ויתן

כבנו לבתו ז״ל העיטור בעל כתב וכן ויותר. יותר ליתן נהגו ועכשיו כמה היום ז״ל יהודה ברבי חנינא לרב תשובה

כתובת בטלה שנים … בטלה ולמה מישיבתינו דיכרין בנין שיתן הלואי והיום לה ויתן שיקפוץ כדי דתקנתא דעיקר

כבתו לבנו במתנ שירבה מי כל לנדות הדבר הוצרך וכמה בתו. ת

27 ד טור נט משמ״ע מ, אות העיטור ספר.

מה בנו את והניח לאחרי' נכסיו כל הכותב הימנו נוחה חכמי' רוח אין אבל עשה שעשה עליו תבא כשורה נוהגין היו לא בניו אם רשב״ג לרב שמואל ליה דאמר כת״ק לן וקיימא ברכה

שיננא יהודה אפי אחסנתא עבורי בי תיהוי 'לא הכותב ירושלמי וכו' טבא לברא בישא מברא אומר הכתוב עליהן בניו את והניח לאחרי' נכסיו

דווקא מסתבר' ו עצמות' על חקוק עונות' ותהי להן שייר אבל כלום להם שייר לא ודווקא בניו

בידו… הרשות מממונו ולעשירים לעניים ונתן

28. פה כלל הרא״ש שו״ת ג סימן

… נתון שהיה הרי גזרות דייני שני פרק בירושלמי דגרסינן

לבני- אלו ינתנו אמר הים במדינת בכלל, בנותיו בשעת אם

לבני אלו ינתנו אמר מיתתו - בכלל… בנותיו. אין

י מותו, בשעת בין בחייו בין אחר בטעם לחלק ש שהוא דבחייו

להנחיל שבא מיתה בשעת אבל בכלל, הכל מתנה נותן - הבנים מן הנחלה להעביר רוצה שאינו דעתו אומדין אנו (ב״ב יהודה לרבי שמואל כדאמר היא, עברה כי לבנות בישא מברא אפילו אחסנתא באעבורי תיהוי לא קל״ג:)

לברתא. . מברא כ״ש טבא. לברא

הסתירה- יישוב אי למרות לפסוק כיצד החושן ות וקצ החת״ס מחלוקת ה. האג״מ והכרעת

29. שו״ת ח קנא סימן חו״מ ת״ס

… מבואר שם ע״ב קל״ג ב״ב מש״ס מקורו זה דין רוח אין בניו ומניח לאחרים נכסיו דהכותב במתני'

הימנו… נוחה חכמים דר״פ בעובדא נ״ג בכתובות וכח ומ מקצת אפי' אלא נכסיו כל דוקא דלאו סוראה אבא בי

מבניו, להפקיע אין נכסיו ולא הכל יהיב דבעובדא דנהי

כלום לעצמו השאיר - בתחלה שגם שם מבואר מ״מ אלא חושש הי' שלא אעפ״י תמן למיעל בעי הוה לא

ע״ש… הבן ויפסיד מנכסיו קצת שיוסיף

ראית ואמנם וז״ל: כ' קמ״ז סס״י ח״ג בתשב״ץ י לא זהוב רביע ליורשותיו מניח א' שכל בשטר ומ״ש נוחה חכמים רוח אין שאמרו מפני ואם לזה צריך הי' חכמים רוח תהא לא כזה ממעטת הנחה מפני הימנו ד שיור יש ז״ל לראשונים שטרות ותופס וכו' 'נ״ה

דמשום ז״ל גאון וכ' זוזי נ״ה חכמים רוח שתהא כדי

הלשון וזה שכ״מ במתנת סופרים עיטור בס' כמ״ש

עכ״ל מתוקן. ממש דעת הראוי חלק עכ״פ להם שהניח היכי מזה מבואר ודעת לעיל שהוכחתי כמו דלא הימנו נוחה חכמים

מדעתינו. רחבה הגאונים

ת לעשו מצווה בנים לו שאין מי יום בכל …מעשים ו קיימת קרן מנכסי' … טובים דברים חל המתנה שאין בשכ״מ אלא אינו הנאמרים כל ואולי והוא יורשים לפני נופלי' הנכסי' ואז מיתה בשעת אלא לאחר ופרי מהיום גוף בריא מתנת אבל להפקיע בא בשלו לעשות אדם כל יכול דבחיים בה לן לית מיתה

המנהג. ליישב נכונה וסברא שירצה. מה כתובות אבל

תיובתי'. נ״ג

31. ח״ב חו״מ אג״מ נ סימן

לברא בישא מברא ואפילו אחסנתא עבורי בי תיהוי לא שיננא יהודה לר' דאמר כשמואל איפסק שלדינא אף והנה

בקצוה״ח איתא אבל רפ״ב סימן חו״מ ובש״ע הי״א מנחלות פ״ו ברמב״ם כן ואיפסק ע״ב קל״ג דף בב״ב, טבא

מהתשב סק״ב "ץ הימנו נוחה חכמים רוח שתהא כדי דמשום גאון וכתב זוזי ד' שיור יש ראשונים שטרות, דבטופסי לעשות כלום אינו זהוב רביע להיורש שהניח שמה קמ״ז סס״י ח״ג מתשב״ץ שהביא קנ״א סימן חו״מ בחת״ס ועיין

נוחה חכמים שיהיה. רוח שעושה הגאון שכתב שיור הוא זוזי ד' אבל הימנו נוחה חכמים רוח שיהיה עליו שהקשה ואף

… מדעתנו רחבה הגאונים דדעת מסיק מ״מ מבניו להפקיע אין נכסיו מקצת דאפילו דמשמע ע״א נ״ג דף מכתובות

עביד. שפיר דלאו עליו לומר אין לדינא הקצה״ח הסכים וכן גאון בשם כהתשב״ץ העושה לכן

הסתירות ליישוב דרכים ב' ו.

31 סי משפט חושן השולחן ערוך. רפב מן ב-ג סע',

… שהבנים הוא יתברך ה' דרצון כן לעשות אין ג״כ דאורייתא נחלה לקיים לבניו מעט מניח גם דאפילו ונראה לאחרים יתנום ולא אבותיהם יירשו … א נ״ג בכתובות ][וכ״מ להעביר רוצה אם יורשים דבשארי לומר אפשר ומ״מ

בזה קפידא אין חלק להיורשים גם להניח רוצה אם אבל ורייתא דא נחלה עקר דקא משום כן לעשות אין נכסיו כל בשוה, לכולם כחלק וחלק לו יש אשר כל להם ליתן וצריך קפידא יש בזה גם ובבנים לצדקה ליתן שרוצה מה לבד לא לאחרים אבל העולם מנהג וכן כן לעשות לעשיר שראוי ודאי דזהו העניים ולקרוביו נשמתו לזכות עולמית

מנחלת יתן לבניו… יתן עזבונו ועיקר ו

32. הלוי שבט שו״ת רט״ז ד,

הנ״ל ראשונים דדעת יראה ומזה הימנו נוחה חכמים רוח אין דדין דוקא הוא בירושלמי הנזכר ואיסור ובאמת ממש, נכסיו כל במעביר דאין הדין מוזכר לא נ״ג בכתובות מה אלא הימנו, נוחה חכמים רוח תהא לא לר״י שמואל דא״ל ב כולל וזה אחסנתא, 'בעבורא שהוא נכסיו כל במעביר א' נושאים ר״פ דשיער במה ב' הדין, מעיקר חומרא דרך דס״ל דמרימר ברי' נכסיו מקצת במעביר גם וחסידות על אף כזאת להעברה ללכת שלא שכ נ״ג 'כתובות במאירי מצאתי זה לדרכינו וראיה וכו', חכמים רוח דאין יסודותם בכלל לא הדין מעיקר שהיא פי להעברת צד כאן שיש מפני מדאי יותר להם ליתן שלא ביותר להזהר ראוי מיהא זכרים בנים שיש ובמקום וז״ל אין בכלל שאינה שם דכתובות בסוגיא שנתחדש חומרא גדר וה״ז נחלה, להעברת צד רק לה דקרי הרי ע״כ, נחלה

הימנו נוחה חכמים. רוח

בכתיבת כן שגדרו לשמוע וקרוב נכסים דעישור חכמים תקנת בי' אית וגם מאד, שכיח דבר הוא היות, כתובות מקום והי' דקרא, מאסמכתא חז״ל תקנו ואפ״ה הבנים, של דאורייתא ירושה עקירת ע״ב נ״ב שם לה קרי והש״ס

וא״כ במקצת, גם בזה עצמן החמירו ע״כ לגמרי, הבנים זכות שלילת עד וכהנה כהנה דיוסיפו קרובה, הגזרה אין

דכתובות… לסוגיא כלל חשו שלא והתשב״ץ העיטור דעת הי' זה ואולי למק״א, ראיה

זכר חצי שטר מנהג ז. – זה שטר למנהגי החת״ס וביאור

33 רפא סימן חו״מ רמ״א.

קודמין וכתובה חוב ובעל בעלמא כירושה דינו זכר, חלק כחצי מותו לאחר שתקח לבתו הכותב עשור וכן זו למתנה אלא נוטלת הבת ואין מיתה, ולאחר מהיום לה: שכתב פי על אף הנכסים, למכור יכול הנותן חיי ימי וכל הבת; נכסי

אח״כ לא אבל נתינה, בשעת לו שהיו, בנכסים לעולם בא שלא דבר להקנות יכול אדם דאין נוחלין יש פ'.)(מרדכי

החוב מן יפטור זכר חצי חלק לבתו יתן שאם ולהתנות לבתו חוב, טר ש לכתוב עכשיו שנוהגין דמה נ״ל מיהו המנהג וכן החוב, ישלמו או תנאו לקיים צריך ולכן החוב. . הוא דעיקר לו, אשר בכל לה ליתן צריך

34 קמז סימן ח״א אה״ע חת״ס.

… זכר י כחצ דוקא שהנהיגו ונ״ל כמעלת הבת על הזכר מעלת שיהי' וכעין תורה בדין הפשוט על הבכור

הנהיגו דאורי', ירושה ולעולם

עיקור, שהנהיגו נ״ל ומה״ט וספרים מקרקעו' לבר להתנות והוה עיקור הירושה שעשו מפני דרחמנא התורה מן דבר כעובר ח״ו

תירות לא ברתא אמר גונא האי וכי

ובות אכת נערה פרק הש״ס פריך נמי דהא שם הש״ס ותי' דכרין בנין עלי שיקפוץ היכי כי 'דאורייתא בטלו כבר וזה לגברא דתינסבו נותן אדם שבזה״ז שראו הגאונים שם הרא״ש כמ״ש מבנו יותר לבתו

בטל קמייתא וא״כ הראשונים וכל

כח״ז ירושה ותקנו בתרייתא. ואתו

נחלות דפ' קרא שעיקור ראו ע״כ

קאי, אקרקע

אבנות קשה דאלה״ה לך תדע אבינו שם יגרע למה דאמרו צלפחד נחלות פ' נאמרה לא אכתי הא דלמא תירות לא דבת ומנ״ל כי להם הי' ומה יורשת הבת באמת

נצעקו,

א״י חלוקת ששמעו מפני אע״כ ואם אבותם לבית למשפחותם למטה הנחלה תיסוב הבת תירוש כן לעשות ראוי שאין ומסברא אחר

פ בסוף יוסף בני 'באו ש ראינו כאשר מסברא נחלה הסבת על פנחס הוא כן חיצונה דסברא ש״מ שלהם

נחלה, תסוב שלא

הארץ חלוקת ששמעו מיד ע״כ והבינו ידעו מיד אבותם לבית תירות לא בן במקום בת דעכ״פ אם שעכ״פ ושאלו באו וע״כ נחלה אמר וע״ז הבת תירוש בן אין צלפחד בנות כן הוא ברוך הקדוש

דובר ות.

אלא בקרא מפורש אין נמצא הבת תירוש לא הקרקע בירושת בירושת אבל הבן במקום

נמי הא דודאי נהי המטלטלין ואין קרא פלוג ולא דאוריתא תורה בדיני מלבנו חלוקים לבדות מפורש דבקרקע לן תיסגי מ״מ

. ממטלטלין טפי בקרא

פעמים כמה ט״ז שהשריש מה וידוע

כח אין בקרא בהדי' שמפורש דבמה התורה מן דבר לעקור חכמים ביד סי ובי״ד שופר הלכות בא״ח 'עיי' לדבריו ורמז ב' סי' ובח״מ קי״ד

וכו, משיך ד״ה ע״ב ע' ב״מ 'בתוס'

בפשיטות הש״ס דפריך הא וא״כ לא ברתא לירות ברא אמר רחמנא

דברתא ותקנו רבנן ואתו תירות דכרין בנין אכתובות היינו לירו'

דבימיהם קרקע נכסיהן עיקור הי' ומיסב קרקע לברתא איניש ויהיב בנין כתובות וגם דקרקע נחלה בן בירושת שינוי הוה גופא דכרין בקרקע אחסנתא ועבורא הבנים בין באורייתא דכתי' מאי עוקר נמצא פריך ע״כ חכמים ביד כח ואין בהדי'

בפשיטות, הש״ס

זכר חצי שטר הנהיגו בתרייתא אבל

במטלטלין תיקון שראו כיון דוקא דבר לעקור בידם כח יש בכך הדור

לכך צריכא כשהשעה התורה מן בתורה מפורש אינו כשהדבר מטלטלין… כירושת

בספרים שעכ״פ ג״כ ראו וא״כ ניקנים אינם שעיקרם האב שהניח לעקור אין בתורה לעוסקי אלא דעסקי דזכרים הפשוטה הסברא

מיפקדי דלא ובנות לירות בתורה

לירות, לא את״ת

המחברים מצאו שלא במה כנלע״ד האמת ולפע״ד המנהג בטעם ידיהם

. כמ״ש

ה שיטת ח. אג״מ – למעשה הלכה

35. שו״ת אג״מ ב חו״מ מט סימן

אחים ובני אחים כגון לו ידועין יורשין לו יש שאם לידע כתר״ה צריך אבל

רוח דאין אחסנתא דאעבורי ענין איכא הא נמצאין היכן אחיות ובני אחיות דסגי מתשב״ץ שהביא משמע סק״ב רפ״ב סי' שבקצה״ח ואף נוחה חכמים מרימר בר יהודה רצה לא דהא תמוה דבר הוא הנה היורשין עבור זוזי ד' בשיור בעבורי יהיה שלא מטעם נדוניא פסיקת בדבר ר״פ שבא בשעה ר״פ עם ליכנס

נ בכתובות א אחסנת זוזי… מד' יותר לעצמו השאיר שודאי אף ע״ב "ב

נראה איסור ליכא לירושה משאיר דאם התשב״ץ מדברי שחזינן מכיון אבל

שיניח לע״ד ומסתבר חשוב דבר ליורשין כשהשאיר עליו לסמוך שיש חומשין וד', שהוא כפי מוריש לכל ודאי חשוב דבר שזהו חומש להיורשין

למוסד השליש מהם יתן האחרים תורה… בני לקרובים שלישים ושני התורה ות

36 נ סימן ב חו״מ אג״מ שו״ת.

לדינא לסמוך ויש לצדקה נכסיו לחלק יכול בנים לו שיש מי שאף קא ומצוה כדכתבתי הגאון בזמן זוזים דד' כהא וליורשיו לבניו חשוב דבר שיניח אך עביד

גיהנם יראת בלא ואף לעיל. גדולה טובה הוא נמי זכיות להוסיף רוצה אם

דהחת״ס זו לסברא וליורשיו לבניו שקדים. לעצמו יותר בזמננו אף חשוב דבר ודאי הוא דאלאר אלף בן לכל שהשאיר כיון ולכן אף גדול היותר סך שהוא אף השאר ליתן רשאי היה הגאון שבזמן זוזים מד'

מזה. נוחה חכמים ורוח מעלי, בנין היו אם

37. שו״ת אג״מ א אה״ע קי סימן

אם שמותר משמע הקצה״ח שהביא שלהתשב״ץ אף כן לעשות רשאין אם אבל אבל הנ״ש שסובר משמע וכן התורה כדין לירושה קטן חלק רק גם מניח ואין בחיים הודאה חוב מכח שבא אף כ״כ נכון שלא סובר קנ״ג בסי' החת״ס

יכול עצמו הוא אבל לזה. להזדקק לאחרים ראוי דגם המתירין על שסומך לומר ממש פליגי דלא ונמצא מדעתנו רחבה הגאונים ודעת ע״ז כתב עצמו החת״ס ד ודאי אבל בידו. למחות אין לזה להזדקק ירצה אחד ת״ח אם גם ולכן 'לדינא חשוב סך הירושה לדין להניח וצריך חשיבות שום אין במדינתנו הזה בזמן זוזי

חשוב דבר ודאי שזהו ירושה לדין בעצמו שדר ת הבי שיניח וטוב מדינתנו לפי

מטעם כהמנהג הוא וגם. הנ״ש

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

לימוד תורה לשמה - הלל מרצבך - מאמר לע''נ ר' חיים ידבב - אחרי הערות הראל דביר

< 1 >

בס״ד מה? לשם – לשמה תורה לימוד

מרצבך הלל הרב

פתיחה ויטאל חיים ר' לפני אחד בא שפעם מספרים זוכה שאני זה איך שאלה. לי יש 'הרב, ושאלו: זצ״ל ותושיה עצה ממנו 'נהנין אבות: במסכת התורה ללומדי המובטח לכל זכיתי ולא תורה, הרבה ללמוד

וכו תורה רזי לו ומגלין וממשלה… מלכות לו ונותנת וגבורה… '?'בינה זצ״ל ויטאל חיים ר' לו: אמר

בתורה העוסק 'כל וב: שכת ותראה שם במשנה שוב תעיין אם רק. הרבה לדברים זוכה לשמה',

שם שכתובות ההבטחות לכל תזכה לשמה בתורה. תעסוק ההקדמות לשער בהקדמה מובא זה וכעין

ויטאל חיים ר' של חיים עץ: בספר

לשמה הוא בתורה עסקם כל כי באמרם וענוה תימה מראים האלה האנשים: ואמנם

באומרו הוא כך שלא עליהם העיד השלום עליו יר מא ר' התנא הגדול החכם והנה

תורה רזי לו ומגלים וכו' הרבה לדברי זוכה לשמה בתורה העוסק "כל כללות לשון

ולעיין לטרוח הצטרכו בלתי מאליו" המתגבר וכמעיין והולך פוסק שאינו כנהר ונעשה

בתורה ק עוס שאינו יורה זה הנה הסלע מן התורה מימי של טיפין טיפין ולהוציא בה

ורואה הזאת המשנה בראותו דמעות עיניו יזלו לא אשר האיש זה ומי כהלכתה, לשמה

ופחיתותו? חסרונו

גדולי בין שיטות מספר נראה לשמה. תורה לימוד של ההגדרה מהי בשאלה לעיין ננסה זה במאמר

בשעת עצמנו לכוון עלינו כיצד להגדיר וננסה הזאת, בשאלה שעסקו ישראל, באופן ורה הת לימוד

ביותר. המדויק

לשמה תורה לימוד מעלת חז״ל בעיני החשיבות את נראה לשמה. תורה לימוד הגדרת מהו השונות השיטות את שנלמד לפני לעומת חיים, לסם הלומד את מזכה לשמה לימוד בין מבדילה הגמרא לשמה. יהיה התורה שלימוד

כפ המוות. לסם הלומד את שמוביל לשמה שאינו לימוד א ז:), (תענית בגמרא שכתוב י

, חיים סם לו נעשית תורתו לשמה בתורה העוסק: כל אומר בנאה רבי, היה תניא

מצא מצאי כי, ואומר לשרך תהי רפאות, ואומר בה למחזיקים היא חיים עץ שנאמר

כמטר 'יערף, שנאמר: המות סם לו נעשית לשמה שלא בתורה העוסק. וכל חיים

העגלה את שם 'וערפו, שנאמר הריגה אלא עריפה, ואין 'לקחי 'בנחל.

< 2 >

שאינו ללימוד לשמה תורה לימוד בין הבחנה ), ב מט, (סוכה הגמרא בדברי לראות ניתן כן, כמו

חסד של שאינה לתורה חסד של שהיא תורה בין: לשמה,

על חסד ותורת בחכמה פתחה 'פיה דכתיב: מאי אלעזר רבי ואמר יש וכי?'לשונה

, חסד של תורה היא זו – לשמה: תורה? אלא חסד של שאינה תורה ויש חסד של תורה

חסד. של שאינה תורה היא זו – לשמה שלא

במסכת המשנה מרובה. לשכר לזכות האדם על משפיעה התורה לימוד מעלת לעיל, לנאמר בנוסף

לשמה תורה הלומד שזוכה העצום השכר את מתארת א), (ו, : אבות

שכל אלא עוד ולא הרבה לדברים זוכה לשמה בתורה העוסק ל כ אומר מאיר רבי

משמח הבריות את אוהב המקום את אוהב אהוב ריע נקרא לו הוא כדי כלו העולם

וחסיד צדיק להיות ומכשרתו ויראה ענוה ומלבשתו הבריות את משמח המקום את

ותושיה עצה ממנו ונהנין זכות לידי ומקרבתו החטא מן ומרחקתו ונאמן וישר בינה

וחקור וממשלה מלכות לו ונותנת גבורה לי בינה אני ותושיה עצה לי שנאמר וגבורה

רוח וארך צנוע והוי פוסק שאינו וכנהר המתגבר כמעין ונעשה תורה רזי לו ומגלין דין

המעשים. כל על ומרוממתו ומגדלתו עלבונו על ומוחל

רק לא לשמה, התורה לימוד מעלת ת א מתארת ב) צט, (סנהדרין הגמרא לעיל, הנאמר לכל מעבר הזה העולם כל על מגינה עליונים, בעולמות כשמשפיעה אלא בשכר. הפרטי האדם את, כמזכה חז״ל שביקשו והחשוב המשמעותי היחס את לזהות ניתן הללו, בתיאורים הגאולה. את ומקרבת

לשמה תורה לימוד אודות: להתייחס

לש בתורה העוסק: כל אלכסנדרי רבי אמר מעלה של בפמליא שלום משים מה

, מטה של ובפמליא יעשה שלום לי שלום יעשה במעזי יחזק 'או: שנאמר: אמר רב 'לי.

, מטה ושל מעלה של פלטרין בנה כאילו כסיתיך ידי ובצל בפיך דברי 'ואשם: שנאמר

'ובצל, שנאמר: כולו העולם כל על מגין: אף אמר יוחנן רבי ארץ'. וליסד שמים לנטע

את מקרב: אף אמר ולוי כסיתיך'. ידי, הגאולה עמי לציון 'ולאמר: שנאמר.'אתה

א סב, (נדרים הגמרא מדברי נראה טוב? הרבה כך כל בעולם שפועל לשמה תורה לימוד אותו )מהו לשכר לזכות כדי ולא ציווי, ומתוך ה' מאהבת התורה את שילמד מהלומד הראשונית שהדרישה

כנגד: הלימוד כלשהו

ולדבקה בקולו לשמוע 'אלהיך ה את:'לאהבה תניא: אקרא אדם יאמר שלא – 'בו

למד, אלא בישיבה ואשב זקן שאהיה, אשנן רבי שיקראוני, אשנה חכם שיקראוני

< 3 >

לוח על כתבם אצבעותיך על:'קשרם, שנאמר לבא הכבוד וסוף מאהבה: , ואומר 'לבך

דרכי 'דרכיה ותומכיה בה למחזיקים היא חיים:'עץ, ואומר 'נועם.'מאושר

תעשם, אל לשמם בהם, ודבר פעלם לשם דברים: עשה אומר 'צדוק ר בר אליעזר רבי

בלשצר: ומה וחומר, וקל בו עודר להיות קורדום תעשם, ואל בהם להתגדל עטרה

חול כלי שנעשו קדש בכלי אלא נשתמש שלא - בכתרה, המשתמש העולם מן נעקר

תורה של -. וכמה כמה אחת על

את הגדירו הם כיצד והאחרונים, הראשונים של השונות בשיטות לעיין ננסה לעיל, המקורות מתוך

המעלות בכלל כך, הלומד את שמזכה לשמה, לימוד. אותו

ציוה ה' כי שמים, לשם א– 'הבנה להכניס ומבלי ציווה, ה' כך כי התורה את ללמוד הוא לשמה, תורה לימוד שהגדרת שהבינו יש

שהבין נראה כן לכן. קודם שראינו הגמרא דברי עם היטב מתיישבת זו דעה זרים. שיקולים רש״י

מקומות בשני לשמה, תורה לימוד מצוות את: בהגדרתו

שמים. לשם – פעלם לשם דברים עשה סב)א, (נדרים

' ה צוני כאשר משום – לשמה להקרות כדי ולא, אלהי א1 ז, (תענית )רבי.

הרמב״ם בדברי גם לראות ניתן רש״י, של דבריו כעין תורה לימוד את המגדיר, ה י, תשובה )(הל'

בתורה להתעסק אותנו שציווה ה' אהבת מתוך: לשמה,

שלא עוסק זה הרי פורענות עליו תגיע שלא כדי או שכר לקבל כדי בתורה העוסק כל

הארץ כל אדון אהבת מפני אלא שכר לקבל ולא ליראה לא בה העוסק, וכל לשמה

עוסק זה הרי בה שצוה לשמה. בה

לקיים מנת על לימוד ב– 'הבנה את לקיים כדי לשמה הלימוד את מגדירה לשמה, תורה לימוד בהגדרת כאן שנציע השנייה ההבנה

בארץ התורה של הקיום לשם 'לשמה נעשה שהלימוד מילולית, מבחינה הדבר משמעות. . התורה זה באופן רק אותו. שלומד האדם ידי על בפועל מתישם אלא עצמו, בפני ועומד מנותק אינו הלימוד

מספר ידי על הובאה לשמה, המושג משמעות של זו הבנה לשמה. תורה כלימוד וגדר מ הלימוד כדלהלן החסידות וגדולי השל״ה חכמה, הראשית חסידים, ספר: גדולים:

תתקמד:) (סימן חסידים ספר

ללמוד אדם חשב אם, לשמה אקיים. שאלמוד מה כל כשילמוד בלבו יחשוב? כיצד

1 להעיר, יש בריש חיות המהר״ץ מסכת על בהוכחות והאריך תלמידו אם כי כתבו רש״י שלא הטוענים שיש כתב תענית

כך כתבו. שהריב״ן שכתבו ויש כתבו, שהרשב״ם שכתבו ויש.

< 4 >

חכמה(הקדמה:) ראשית

להביאה הוא התורה עסק שעיקר אמת, היות נודע 'ראשית שנאמר: … המעשה לקיום

לעושים לעושיהם. אלא נאמר, לא ללומדיהם עושיהם' לכל טוב שכל ה' יראת חכמה

ללמדנו נברא… שלא לו נוח לשמה שלא עוסק וכל לשמה, שלא לעושים ולא לשמה,

לק. יימה כדי לומד שאדם התורה היא לשמה, תורה שעיקר

ב:) אות אור, תורה הברכה (וזאת של״ה

(קידושין מעשה לידי שמביא גדול תלמוד, כי מעשה לידי שיבא הוא הלימוד ותכלית

וללמד 'ללמוד רבה אהבה בברכת שמוזכר. וכמו למעשה מלימוד מתפשט,)ואז ב, מ

על שלומד 'הוא 'לשמה. ופירוש לשמה לימוד הנקרא,'וזהו ולקיים ולעשות לשמור

לעשות שרוצה זה לשם המלך כתב, כקורא לומד זה ולשם בה הכתוב שיקיים מנת

המלך. שמצוה מה

קלד:) חסידות(עמ' שערי חמישים

שיבוא עד לשמה, תורה נקראת אינה אותה לקיים מרומנוב מנדל מנחם )(ר'

הלימוד שמכח היינו לשמה, תורה לימוד איזו ישיג קעט ב, הבעש״ט (ס' טובה )מדה

– ג 'הבנה בה להידבק מנת על 'ללמוד

לימוד את שמגדירים מקורות מספר נראה לשמה, תורה לימוד המשמעות של השלישית בהבנה

לא לכן. קודם שראינו למה מעבר נוספת קומה כאן יש. בה מנת׳להדבק על כלימוד לשמה, התורה בה להדבק כדי ללמוד אלא ליישם, כדי.'מוד לל רק ולא ציווה, ה' כי ללמוד רק

מובא הראשון המקור ב הקדוש זוהר כהתקשרות לשמה תורה הלימוד את שמגדיר ב) קס, (במדבר

ממש: לה'

, לשמה באורייתא דמשתדלי דאינון חולקהון זכאה הוא בריך בקודשא מתקשרי דהא

קכב (תהלים דכתיב הוא הדא ורעים. אחים ואקרון ממש, ' ח): , אדברה ורעי אחי למען

בך.' שלום נא

בקרב הובאו הזוהר, לאחר לשמה תורה לימוד הגדרת את המראים רבים מאמרים, , החסידות גדולי היא התורה לימוד שמטרת מבאר טוב, שם הבעל לה'. והתקשרות דבקות מתוך שמגיע כלימוד

לו אות ואתחנן התור:)ה, על (בעש״ט והתפילה התורה אותיות שבתוך סוף אין באור שידבק

< 5 >

אור רוחניות פנימיות אל עצמו את שידביק ותפילה תורה עסק שעיקר ממורי קבלתי

רבי אמר, שבזה לשמה לימוד נקרא, שהוא והתפילה התורה אותיות שבתוך סוף אין

,' ו 'אבות וכו( תורה רזי לו ומגלין הרבה לדברים זוכה לשמה בתורה העוסק כל מאיר

בתורה יתנהג איך, וידע התורה מתוך מאורעותיו וכל עתידות שידע לומר,)'רצה א

של עולמות שרואה מה, ומלבד 'יתברך ה ועבודת. מעלה

(ליקוטי תניא בספרו מלאדי, זלמן שניאור ר' האדמו״ר גם הביא טוב, שם הבעל של דבריו כעין

ה: )אמרים,

ע לה' נפשו לקשר כדי היינו לשמה כפי איש התורה השגת ידי ל. שכלו

נוסף במקום כתב וכן ( מג) סימן השמועה שער - הזקן האדמו״ר שו״ת

מכל לשמה… לכוון אפשר אי התורה בפשטי בלימוד היטב הדק בעיון שבאמת אף

כו'. ושכינתו הוא ברוך הקדוש ליחד לשמה הוא הלימוד התחלת כוונת עיקר מקום

לשמה התורה לימוד על דומים. דברים כתבו החסידות מגדולי עוד ראשון (קונטרס אמת2 דברי יושר

ה) עמ'

סוג הכל הנסתרת תורה הן הנגלה תורה הן באמת כוונת אחר הולך הכל כי, אחד

לשום זוכה אינו ענייניה לידע בה האדם כוונת אם בה האדם כוונתו אם אבל …דבר

והמצות התורה ידי על אם כי דרך לזה ואין לו מרכבה להיות בהשי״ת לדבק שחושק

הנסתרת שע״י, רק עצמו את ידבק הנסתרת תורה ע״י הן הנגלית תורה ע״י הן אזי

נפלא לדביקות יזכה. יותר

שלח:) עמ' (ויחי יוסף3 יעקב תולדות

ובו, וכמ״ש יתברך בו לידבק שיזכה כדי אלא ניתנו לא והמצות התורה כל תכלית

, כ). י (דברים תדבק

מזבוריז. הלר הלוי משה אהרן ב״ר פייבוש משולם לר' 2 בסניאטין ת״ק1740) בשנת בערך נולד ( בשנת נפטר שבגליציה,

תקנ״ה1795 ( בספריהם וחסידות בהלכה מתורתו הביאו ותלמידיו אבדו, ובנסתר בנגלה כתביו רוב זבוריז. בעירו ונקבר )

. השונים

3 ומשנת קהילות, בכמה כרב שימש ממזריטש. דב ר' המגיד עם הבעש״ט תלמידי גדול היה (כ״ץ) הכהן יוסף יעקב לרבי

תקמ״ב1782 בשנת נפטר שם אה, בפולנ( תק״ל1770) ( כמה כתב רחבה. לתנועה החסידות הפיכת על מאוד השפיע ). פורת ו׳בן פסים', 'כתונת פענח', 'צפנת וכן שנדפס, הראשון החסידות ספר יוסף', יעקב 'תולדות בהם המפורסם ספרים,

.'יוסף

< 6 >

ופלפול לקח ולהוסיף הרחבה לשם התורה, לשם ד– 'הבנה

התורה לימוד זו, הבנה לפי לשמה. תורה בלימוד נוספת למשמעות אותנו לוקחת הרביעית, ההבנה

התורה את שלומד משמעותו לשמה שניתן וכפי שונות, משמעויות לכך יש. עצמה התורה לשם

ב סב, לנדרים (פירושו הרא״ש בדברי:)לראות

בהן 'ודבר ה לשם יהיה תורה בדברי ומשאך דבורך. כל 'לשמן ולהבין לידע כגון תורה

לקח ולהוסיף לקנטר ולא, ופלפול. ולהתגאות

אותה להבין אותה, לדעת התורה, לשם היא לשמה התורה לימוד שמשמעות עולה, הרא״ש, מדברי עצמה התורה אל וזיקה אל חיבור להרגיש צריך שהאדם מדבריו, נראה ופלפול. לקח בה, להוסיף

לשמה תורה ללמוד זוכה. וכך

כותב הרא״ש, דברי כעין מוו חיים ר' ב-ו) (ד, החיים4 נפש בספרו לוז׳ין לשמה התורה שלימוד,

תורה שלימוד לעיל) (שהובאה להבנה מתנגד אף הוא בדבריו בה. ולהתפלפל אותה, לדעת משמעותה

דבקות לשם לימוד משמעותה: לשמה,

שסוברים כמו, דבקות פרושו אין לשמה כי הברור, האמת לשמה, התורה עסק ענין

עיקר כל תלוי בזה ורק דוקא, דבקות פירושו שלשמה נאמר ואם העולם… רוב עתה

וגם היום. כל כראוי תהילים מאמירת נפלא יותר דבקות אין הלא התורה, עסק עניין

ימיו כל בה שיעסוק אחת, משנה או פרק או אחת, במסכת הדבקות, לעניין די היה כי

פירוש 'לשמה' ין ענ כי האמת אבל בדבקות. ולהבין לידע כגון, … התורה לשם

ולהתגאות לקנטר ולא ופלפול לקח. ולהוסיף

הזקן5 אדמו״ר בדברי גם לראות ניתן זה כעין תורה שלימוד שמבאר ב), ה, ויקרא תורה (ליקוטי

עצמה התורה לשם הוא: לשמה

לשם ר״ל לשמה בתורה עוסק פירוש וזהו עצמה. התורה

ה רצון עשיית מתוך מהלימוד ל׳יהנות ה– 'הבנה האדמו״ר מביא ומקורית חמישית הבנה טל6) לאגלי (הקדמה מסוכטשוב לימוד מצוות הבנתו שלפי, מתוך ללימוד המתנגדים אותם כנגד יוצא הוא בדבריו התורה. בלימוד להתענג היא לשמה התורה

לשמה התורה לימוד הוא התורה בלימוד שהעונג ומבאר: עונג,

ומ לימוד בענין השכל מדרך טועין אדם בני קצת ששמעתי מה אזכור זכור דברי די

התורה לימוד זה אין בלימודו ומתענג ושמח חדושים ומחדש הלומד, כי ואמרו תוה״ק

החצי- ספרו הוא החיים נפש 4 וולוז׳ין העיר אב״ד מווילנא, הגאון של תלמידיו גדול שהיה מוולוז׳ין חיים הרב של קבלי התורה וגדלות התפילה גדלות האל, גדלות האדם, גדלות על נסב תוכנו וולוז׳ין. ישיבת. ומייסד

5 ההסברים בין סתירה אין שלשיטתו נראה בתורה, הדבקות לשם הוא לשמה תורה שלימוד סובר שהוא לעיל שהובא אף

מ.)וולאוזין חיים ר' של כהבנתו (ושלא

6 (ה׳תקצ״ט1839 מסוכטשוב בורנשטיין אברהם, רבי - ה׳תר״ע1910 מחבר סוכטשוב, חסידות ומייסד אדמו״ר היה ),

ו טל': הספרים׳אגלי 'אב נזר' ני שנים באותם בפולין והפוסקים הלמדנים מגדולי כאחד נודע. .

< 7 >

לשם רק והוא תענוג שום מהלימוד לו שאין בפשיטות לומד היה אם כמו לשמה כ״כ

זה. ובאמת עצמו הנאת גם בלימודו מתערב הרי בלימודו ומתענג הלומד. אבל מצוה

ומתענג ושמח שש להיות התורה לימוד מצות עיקר היא זה כי. ואדרבא מפורסם טעות

דבוק נעשה הוא תורה מדברי שנהנה. ומאחר בדמו נבלעין תורה דברי ואז בלימודו

גם כי קודש וכולו לשמה לימוד זה הרי בלימודו ומתענג מצוה לשם הלומד לתורה…

התענוג. מצוה

התורה פנימיות את להשיג – ו 'הבנה

ושמש7 המאור בעל מביא לשמה, התורה לימוד במשמעות השישית ההבנה שמבאר, שופטים )(פרשת

גילוי לשם לימוד הוא לשמה שהלימוד את להבין והכיסופים, התורה סודות התורה: פנימיות

לבוא ומתאווה, ונכסף סודותיה מחמדי לבוש יוסיף, למען לשמה התורה עסק ענין

בחצרות נכסף שיהיה מה שכל הקדוש בזוהר. ואמרו ושיעור ערך לזה אין, אשר קָדְשָה

ישלים טרם העולם מן יפטור כי, הגם התורה אור בנעימות להתעדן ויותר יותר להשיג

חוקו - הנה שְכָרו נפשו וְקִוְתָה אִוְתָה אשר אז ולהשיג הַיָמִין לְקֵץ ד לַעֲמ לְפָנָיו פְעֻלָתו ו

הִשְלִים ולא התורה. אור בנעימות יתעדן, ואז ו חֻק

בעולם ה' שם וגידול בעולם התורה הופעת לשם ז– 'הבנה זצ״ל קוק יצחק אברהם הרב לנו מביא השביעית, ההבנה שלימוד שמבאר, א ב, התורה )(אורות

לשמה התורה המושג בהבנת קומה מוסיף הוא ריו בדב שראינו). (כפי התורה לשם לימוד משמעותו

התורה' 'לשם להוציא לעולם, התורה נתנה שלשמה לתכלית מכוון להיות צריך הלימוד לדבריו, .

את ולגלות לעולם: ורצונו הבורא חכמת

לשמה– תורה ענין התורה לשם שתהיה יתברך ה' רצון הוא חכמה ה מציאות כי.

התורה וחכמת להחשב… שאפשר מה מכל ומעולה חמדה נ יותר מציאות והיא בפעל,

יא ה הרי ית רצונו כפי האלהי הגילוי כל והנה תלמודנו. ו עבודתנו מצד הבא ברך

כן ואם נפשו… מצד חכמתה מציאות את פעל ה אל מהכח מוציא הוא תורה הלומד

ב ממש התורה מגדיל הוא שהקב״ה וכיון למודו, הישר הדרך תורה, שיגדיל רוצה

ש הוא מציאותו, גילוי ב השי״ת שרוצה הגדול, האור את אהבתו מצד האדם ילמד

באור ממש התורה הגדלת ודאי שהוא תורה, ב לחדש שכן ומכל ויותר. יותר שיתגדל

. כפול

7 תקי״א1751 בשנת בקרקא נולד עפשטיין הלוי קלמן קלונימוס לר' ( אלימלך ר' של תלמידם היה אהרן. ר' לאביו )

מליז' תקפ״ג1823 בשנת נפטר החסידות. מגדולי ועוד מלובלין החוזה ושל נסק ( מספרי אחד נחשב ושמש' 'מאור ספרו ).

בחסידות. היסוד

< 8 >

רת להגב שקשור לימוד הוא לשמה תורה שלימוד ו) ב, התורה (אורות קוק הרב כותב דבריו בהמשך

ישראל כנסת של: כוחה

תורה יסוד לשמה הוא וכל בקרבנו. גנוזה נמצאת ה ישראל, כנסת של וכ חה הגברת

את מגדלים הננו ממנה, רגשות והרחבת ידיעות עיפי ס הפועל אל יותר שנוציא מה

החיים רוחניות היא ש עצמה התורה את מגדילים והרינו יפעתה, את ו, מזהירים כוחה

כנסת של האמתיים פרט ובכל כולה התורה בכל והחבויה נו, ב הצפונה ישראל,

. מפרטיה

השיטות סיכום

והובאו בה. שיש הנפלאות המעלות את לשמה, תורה בלימוד הגדולה החשיבות את זה במאמר ראינו השיטות את לסכם ננסה להלן לשמה. תורה לימוד יישום משמעות להבנת שונות שיטות שבע

שהובאו: השונות

ה בעלי לשמה' 'תורה המושג הגדרת שיטה

ורמב״ם רש״י א. ציווה ה' כי שמים, . לשם

ב. הרב שו״ע חכמה, ראשית חסידים, , ספר

חסידות שערי חמישים התורה את לקיים מנת על. ללמוד

ג. דברי יושר יוסף, יעקב תולדות תניא, זהר,

אמת בה להידבק מנת על.'ללמוד

ד. נפש תורה ליקוטי רא״ש, נתן, דר', אבות

, החיים ועמקות הרחבה לשם התורה, לשם ללמוד

ופלפול לקח. להוסיף

טל אגלי ה. ה רצון עשיית מתוך מהלימוד.'ליהנות

ושמש מאור ו. התורה פנימיות את. להשיג

ז. קוק הרב התורה– אורות בעולם, התורה הופעת לשם ה שם 'גידול

בעולם ישראל. לכלל וחיבור,

< 9 >

שיש תפילה, להלן יובא הלימוד, בשעת הרצויה הכוונה את ליישם שנצליח מנת על המאמר, לסיום

לשמה8 התורה לימוד של הטעמים עיקרי את. בה הטעמים את לזכור נוכל זו, תפילה באמצעות

הלימוד בשעת כראוי לכוון ולהצליח: השונים,

ציו כאשר תורה תלמוד מצוות לקיים תורתך, בלימוד מכוון הנני אלוקי ה' וית, ני

מצוותי כל את ולקיים לעשות מנת על ללמוד ך תור להגדיל, בעולם תך, ולהאדירה

בעולם התורה שפע את, להשפיע התורה של לפנימיותה, להתקשר בה 'דבק יהל

השלמה הגאולה את ולקרב בישראל, שכינה להשרות. ובחכמתו, רצון יהי כן. אמן

8 ורעי ידידי שכתב תפילה על מבוססת זו תפילה הי״ו שטרן יצחק הרב השיטות בירור של הסוגיה את למדתי עמו שיחד

לשמה תורה לימוד בהגדרת. השונות

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מעלת תפילה בציבור 50

בס״ד

מעלת תפילה בבית הכנסת ובמניין (שיעור נ).

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א:

תניא, אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, "בבית הכנסת, ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב." שנאמר: לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה.

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר: אלהים נצב בעדת אל;

ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם — שנאמר: אלהים נצב בעדת אל;

ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם — שנאמר: בקרב אלהים ישפוט; ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם — שנאמר: אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וגו׳. מאי ולחושבי שמו? אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה — מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו — שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

וכי מאחר דאפילו חד — תרי מבעיא? תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות. וכי מאחר דאפילו תרי — תלתא מבעיא? מהו דתימא: דינא שלמא בעלמא הוא, ולא אתיא שכינה — קמשמע לן דדינא נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפילו תלתא — עשרה מבעיא? עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא — עד דיתבי.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב:

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד — הקדוש ברוך הוא משאיל בו, שנאמר: מי בכם ירא ה׳ שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו; אם לדבר מצוה הלך — נוגה לו, ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו. יבטח בשם ה׳, מאי טעמא — משום דהוה ליה לבטוח בשם ה׳ ולא בטח.

אמר רבי יוחנן: בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה — מיד הוא כועס, שנאמר: מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה.

אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו — אלהי אברהם בעזרו. וכשמת — אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו! ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? דכתיב: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: ויעמוד פינחס ויפלל.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב:

אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא. אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי. אמר ליה: טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון — אימתי עת רצון — בשעה שהצבור מתפללין.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא: כה אמר ה׳ בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר, מהכא: הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב: פדה בשלום נפשי מקרב — לי כי ברבים היו עמדי. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר: הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב: פדה בשלום נפשי מקרב — לי וגו׳. אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור — מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א:

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל — נקרא שכן רע, שנאמר: כה אמר ה׳ על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל; ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: הנני נתשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם.

רמב״ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה א:

תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ:

ישתדל אדם להתפלל בב״ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב״ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מ״מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים, וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור והוא מתפלל ביחיד, אעפ״כ יתפלל בב״ה.

כשעומד עם הצבור אסור לו להקדים תפלתו לתפלת ציבור, אלא אם כן השעה עוברת ואין הציבור מתפללין לפי שמאריכים בפיוטים או לסבה אחרת. (אבל בלא שעה עוברת, יתפלל הפיוטים והתחינות עם הציבור ולא יפרוש מן הציבור אפילו לעסוק בדברי תורה וע״ל סימן מ״ח).

מי שיש לו בהכ״נ בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו.

ישכים אדם לב״ה, כדי שימנה עם היו״ד הראשונים.

בית המדרש קבוע קדוש יותר מבהכ״נ, ומצוה להתפלל בו יותר מב״ה, והוא שיתפלל בי׳. הגה: וי״א דאפי׳ בלא י׳ עדיף להתפלל בבה״מ הקבוע לו; ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי. ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מב״ה. וכ״ש שלא יעסוק בתורה בב״ה בזמן שהציבור אומרים סליחות ותחינות (הגהות אלפסי החדשים).

משנה ברורה סימן צ ס״ק כז:

להתפלל בבהכ״נ — ואפילו אם יש לו עשרה בביתו ישתדל בבהכ״נ.

משנה ברורה סימן צ ס״ק לד:

עם הצבור אסור — אף על גב דבסעיף הקודם כתב דאפילו הוא בביתו יכוין לשעה שהצבור מתפללין היינו כדי שתהא תפלתו נשמעת אבל איסורא ליכא אי מקדים לתפילת צבור, אבל כשעומד עם הצבור ומקדים איסורא נמי איכא. ועיין באורחות חיים שכתב הטעם מפני שהוא כמבזה את הצבור, ומשמע בגמרא דאפילו אם הוא רוצה לעשות זה בשביל לימוד התורה כגון שיש לו שיעור קבוע ללמוד תורה אצל אחד. כתב הב״ח דאם צריך הוא למהר תפלתו כגון שיוצא לדרך יצא מבהכ״נ ויתפלל בביתו ואפשר דבשביל לימוד התורה ג״כ מותר לעשות כן, וכן משמע בספר מאמר מרדכי אך שם איירי לענין תפילת מוסף ואפשר דה״ה לענין שחרית ועיין לקמן בסי״ח.

משנה ברורה סימן צ ס״ק מז:

כדי שימנה וכו׳ — ודוקא שיתפלל שם עמהם והאר״י לא היה מן הראשונים כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין לבהכ״נ וזה אי אפשר קודם היום, ובזוהר נשא איתא שיתאספו עשרה ביחד ויבואו לבהכ״נ.

ילקוט יוסף קצוש״ע אורח חיים סימן צ סעיף ט׳ — דין תפלה בצבור:

צריך להתפלל בכל יום ויום במנין עשרה, אלא אם כן הוא אנוס, שאז יתפלל בשעה שהצבור מתפללים. ויש אומרים שחיוב תפלה בצבור הוא חיוב גמור, שהרי צריך לטרוח עד ד׳ מילין להולך בדרך כדי למצוא מנין להתפלל בצבור. ויש אומרים שתפלה בצבור היא בכלל חובת השתדלות לאחר שחז״ל הפליגו בחשיבות הדבר. ומכל מקום לכל הדעות אם אין לו אונס, צריך להתפלל בצבור.

ומכאן תוכחת מגולה לבעלי חנויות או לשאר אנ

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות