גלות וצער השכינה
1-כמה פעמים מצינו בתורה את הטיעון "למה יאמרו הגויים", טיעון שמגמתו להציל את ישראל מכליה ושמד. כמו שמצינו בשמות[לב, יא-יב] בחטא העגל. וכן בחטא המרגלים[במדבר יד, טו-טז]. ומצינו שאפילו הקב״ה משתמש בטיעון זה
1- דברים לב
אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת.
-פירוש המילה היוחדת "אפאיהם" נחלקו בו במפרשים. רש״י אומר מלשון הפקר, אשליכם לפיאות העולם כמו שמשליך אדם חפצי הפקר. הרמב״ן אומר שזו מילה המורכבת משלוש תיבות "אף אי הם" כלומר אפזרם בגויים עד שיאמרו עליהם "אי הם" היכן הם אותם היהודים כי לא יזכר להם שם ושארית בעמים [וכותב שם שזה רומז על גלות עשרת השבטים]
רמב״ן על התורה-שם.
-כלומר מדברי הרמב״ן אנו למדים שהקב״ה צריך את עמ״י בעולם למעם תתקיים רצון הבריאה, ודבר זה מצינו להדיא במדרש הבא, כפי שביארו המהר״ל פראג.
2- ירושלמי תענית, ב, ו
3- נצח ישראל למהר״ל פרק י.
-דבר זה שעמ״י הוא הפתח לפלטרין אפשר לראות בדברי הרמב״ם המפורסמים[הלכות ע״ז פ״א] על טעותם של העובדי ע״ז, שאין אולוקים בעולם עד שבא אברהם אבינו עמודו של עולם והתחיל לפרסם את דבר אלקותו יתברך בעולם.
א״כ עד כה ראינו שהקב״ה כביכול צריך את קיומו של עם ישראל בעולם. ולכן מכאן לומד בית הלוי עיקרון ונחמה גדולה לעמ״י כדלקמן.
4- בית הלוי על התורה (בראשית מו)
ודברי הבית הלוי הם בעצם עומק דברי הגמרא שכאשר ישראל גלו שכינה עמהם, וכאשר הם יגאלו גם השכינה מיד אוטומטית נגאלת עמהם.
5-מסכת מגילה[כט. ]
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן. גלו למצרים - שכינה עמהן, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו', גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות.
ומכאן באה הביטוי "גלות השכינה", שכן כשישראל נמצאים בגלות בשפל, הרי זה חסרון בגילוי השכינה, שיש מקום לגויים לטעון "איה אלוקיכם".
ועל כן בתפילה אומרים "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" שגאולתם של ישראל היא למען פרסום שמו. [ הרב צבי יהודה היה שואל כיצד מותר לבקש "זכרנו לחיים" "כתבנו בספר חיים" והרי אין לבקש אלא אחר ג״ר? ותשובתו היתה שכיוון שאנו מבקשים זאת "למענך אלוקים חיים" אין זו בגדר בקשה פרטית, אלא למענך. ]
ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה ירמיהו יג יז מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים חגיגה ה ע״ב
בדרך זו פרשו חסידים את הפסוק בתהילים "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירע רע, כי אתה עימדי"[תהילים, כג, ד].
הם פיסקו את הפסוק בדרך שונה, ובכך מקבל הפסוק משמעות אחרת לגמרי מהפשט.
וכך אמרו: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא! רע- כי אתה עימדי".
כלומר על עצמי איני חושש, אבל רע לי שכאשר אני נמצא בגלות, אף השכינה מצויה עימי בגלות.
האחריות הזאת כלפי רבש״ע ותחושת הצער על גלות השכינה מיחודת היא לישראל בלבד, בשל היותם מרכבה לשכינה.
וכך ביטאו זאת חז״ל במדרש הבא[בראשית רבה יג, ב] "וכל שיח השדה - כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ עבדת ארעא לא עבדת וכל תפלתן של בריות אינה אלא על הארץ, מרי תעביד ארעא מרי תצליח ארעא, כל תפלתן של ישראל אינו אלא על ב״ה, מרי יתבני בית מקדשא מרי מתי יתבני בית מקדשא".
יש לשיח שתי משמעויות, וכן לשדה שתי משמעויות. האחת שיח- מלשון שיחה, והשדה כמשמעו. והיינו שכל שיחתם של אנשים היא על ענייני השדה ועל הקרקע, על החומריות.
ולשון אחרת היא, שיח מלשון תפילה כמו שכתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה" ושדה- נקרא בית המקדש. שהרי יצחק קראו שדה.
ואזי שיחתן של ישראל היא אודות גילוי השכינה, ולא על צרכיהם האנוכיים.
והאריך בזה בנפש החיים[שער ב, פ״יא] שזה עיקר הגדול של התפילה, להתפלל על צער השכינה.
כמו שסיפר הגר״ח זצ״ל, שפעם אחת הגיעו הנצי״ב והגאון רבי יצחק אלחנן לפטרבורג, והיו שם גם בר״ה. והם התפלל שם בבית כנסת כל קטונסטים, שנחטפו בימי נעוריהם לצבא הצאר. ובליל ר״ה קם אחד מאותם חיילים ואמר לחבריו, "רבותי היום כל עם ישראל מתפללים, ותפילתם עוסקת רבות על בני חיי ומזוני, אבל אנו מה נבקש? בנים? אסור לנו להתחתן בפקודת הצאר. חיי? מה חיינו שווים הלא הם עלולים להיגמר בכל רגע במלחמה? מזוני? הצאר דאג לנו ומחסניו מלאים מזון. . אם כן נשאר לנו רק לבקש שיתגדל ויתקדש שמיה רבה ויתגדל שמו של מלך מלכי המלכים בכל העולם, ויכירו כל העמים במלכותו יתברך".
מיד זלגו עיניהם של כל הנוכחים דמעות, וכולם געו בבכיה נוראה ואמרו "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".
6- הסיפור הובא בבטאון הקיבוץ הדתי, "עמודים", תש״מ. הסיפור מסופר בגוף ראשון, ע״י שלמה זלמן שרגאי שהיה ראש מחלקת העליה של הסוכנות.
"בעוזבי את פולין בפעם השנייה, היה זה בחצות הלילה. ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים, לתחנת הרכבת בוורשה.
בשעת הפרידה, כשעמדתי ליד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אשה ובפיה בקשה: יש לה אחות בירושלים ואביה הזקן נוסע אליה לירושלים ברכבת הזאת. בקשתה שאכניס אותו בתא שלי, כדי שיימצא בחברה שלי יהודי.
נעניתי לה כמובן. עליתי יחד איתה לקרון, והעברנו את אביה ואת כל חפציו- מטענו הדל לתא שלי.
כשנכנסתי אח״כ לתא, והתבוננתי ביהודי, ראיתי לפני פנים צהובים כשעווה, זקן לבן, עיניים מעוצבנות, וכולו פקעת עצבים.
כשהתחלתי לשאול אותו מי ומה וכו' שתק ולא ענה דבר.
שתקתי אף אני. אחרי זמן מה בקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו.
בתוכה ראיתי שופר, פמוטים, בשמים להבדלה, טלית ותפילין, כמה ספרים וכמה כותנות, ועוד כמה חפצים.
לא ניסית שוב להיכנס איתו לשיחה, כי הרגשתי שאין זה רצונו.
לפני שהשתטחתי על הספסל, לקחתי לי משהו לשתות, ושאלתי אם גם הוא מוכן לשתות משהו.
נענע ראשו לאות הסכמה. מזגתי לו כוס. אחרי ששתה, התחיל לשוחח איתי, וסיפר לי בקיצור שהוא מגליציה, חסיד בעלז, שבע ימים, אך גם שבע צרות.
גולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של הצורר, איך ששיכל את אישתו ואחדים מילדיו, ואיך ניצול, ועתה עולה הוא ל״ארץ החיים".
פתאום הפסיק ונדם. לא המשיך. נשאר יושב עצום עיניים. אחרי שתיקה מדכאה זו של כמה רגעים, יצאתי מן התא. בשובי מצאתיו שטוח על הספסל. אף אני השתטחתי על הספסל השני.
לפנות בוקר עם שחר, קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע, למרות שלא ישן.
אחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהו לשתות ולאכול. שאלתיו אם רוצה משהו לשתות. לא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב, והוא נענע בראשו שהוא מוכן לשתות.
אולם לא הוציא הגה מפיו.
עיין בספר במקצת, ישב, שכב ושתק.
שתיקתו היתה איומה, והשרתה עלי דכאון נורא. לא ידעתי את נפשי.
אחרי חצות היום פתח ואמר: אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שראו עיני, וה' לא ריחם ולא חמל- לא אתפלל אליו, ארגיזו גם אני.
שתקתי, ולא עניתי מאומה. אף הוא חזר לשתיקתו.
לפנות ערב כמעט החשיך, התחלתי לסדר את חפציי לרדת בפראג[הוא המשיך לפריס], והנה בקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה, הוציא את הטלית והפילין, התעטף בטלית, הניח תפילין ועמד להתפלל.
נדהמתי מהשינוי הפיתאומי, ברם שתקתי ולא אמרתי מאומה.
אחרי שסיים תפילתו, פתח ואמר: "על פי דין צריך להתפלל. וכי כביכול אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות? ! מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו, ולכן קמתי והתפללתי".
סיים את דבריו, ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות: "אוי רחמנות גם על ריבונו של עולם! עם מי הוא נשאר?".
אף אני בכיתי איתו.
נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה: להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.
תמונה מזעזעת זו לא תמחה ממני לעולם.
אף היום מצלצלים באוזני דבריו: "רחמנות על ריבונו של עולם, עם מי הוא נשאר"?
לקראת סיום על כוחנו בקירוב הגאולה.
פעם בבית כנסת מסוים בארצה״ב, נוצרה דליפה בגג. מי הגשמים נכנסו לתוך אולם התפילה. הזמינו קבלן מומחה שהכין תוכנית מקיפה ויסודית לשיפוץ המבנה. הצעת המחיר שהוא נתן היתה חצי מיליון דולר- סכום גבוהה מאד.
טוב, מה עושים? רב בית הכנסת כינס את עשירי הקהילה, הוא תיאר בפניהם את מצב החירום ואת הצעת המחיר של הקבלן. ואז אמר: "עכשיו שפרסתי לפניכם את כל הנתונים, יש לי שתי בשורות, אחת טובה והשניה לא כך כך. הבשורה הטובה היא שמצאתי את כל הסכום של עלות השיפוץ, חצי מיליון דולר.
והשנייה: הוא נמצא אתלכם בכיס"…
אבל האמת שונה לגמרי מהבדיחה. . כלומר האמת ששתי הבשורות טובות, כי עצם הידיעה וההכרה שהכל כבר מונח אצלך בכיס, שיש לך יכולת לעשות ולבצע, זו כבר בשורה טובה, אפילו אם בדרך להוציא את הדברים לפועל נתקלים בקשיים.
כשאדם מאמין שהוא מסוגל, הוא יכול להשפיע בתורה בלתי רגילה. זה מביא לתחושה של רחבות ופתיחת הלב…
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
