היתר אכילת קטניות, אורז וחומוס בפסח

בס״ד

בפסח וחומוס אורז קטניות, אכילת

למנהג כורדיסטאן ויוצאי המזרח עדות י

שבתאי– שלו שיעור – פסח בהלכות מושב יע״א מנוחה

ואורז קטניות אכילת

1. א סעיף תנג סימן פסח הלכות חיים אורח ערוך שולחן

והמנהג (ובשיפון שועל ובשבולת ובכוסמין ובשעורים בחטים מצה, חובת ידי בהם שיוצאים דברים, אלו לעשות ומותר חימוץ לידי באים אינם וגם קטניות, מיני ושאר באורז לא אבל (מהרי״ל חטים), לכתחלה,) ליקח תבשיל. מהם פשוט מיהו לשנות. ואין להחמיר, באשכנז והמנהג). שעה כל פ' ומרדכי פ״ה מיימוני והגהות (טור אוסרים ויש הגה:

וכן התבשיל. לתוך נפלו אם אוסרים ואינן מהם, הנעשים בשמנים להדליק מותר וכן התבשיל. תוך נפלו אם בדיעבד אוסרים דאין בפסח לאכלן ומותר, קטניות מיני אינן אליינד״ר ואני״ס (מהרי״ל) אקליז״א וזרע קי״ג). סי' (ת״ה בבית קטניות מיני להשהות מותר נ״ל. כן

2. תנג סימן וקציעה מור¹

ומעידני איישר אי ואומר מתרעם היה המצות חג כל זאת, על צדיק אותו נצטער צער כמה זצ״ל, אמ״ה על חשבו אשר (תחת ומכשול חורבא מנה ונפק קולא לידי דאתיא חומרא שהיא הלז גרוע למנהג אבטליניה חילי ולשבוע לאכול להמון מצויים קטניות מיני שאין מתוך כי גמור, חמץ באיסור רב) מרחק ממנו, להתרחק הרבה תבשילים להם יספיקו ולא מרובים ביתו שבני ומי העניים בפרטות הרבה, מצה לחם לאפות צריכין אינם כך מתוך לנערותם. וחיים לביתם לחמם די מצה להם להספיק כרחם על מוכרחים רעבונם, לשבר באיסור שנכשלים הדבר קרוב מאד.

עליה ושוהים הרבה גדולה אותה עושים וכחובה, כראוי בעסה נזהרים ימצא ולא ביתו, לבני הצורך די לעשותם משגת אדם כל יד ואין ביוקר להם עומדים המצות גם ר״ל. כרת לאמנועי ואתו ובהתר, טורח בלי בזול נמצאים וקטניות השנה, כל חמץ בלחם אף בעם ש די אפי' להם את ונפץ למכביר אוכל יתן דרכו, צדיק שיאחז אשרי לכן וריח, טעם לה שאין חומרא בסבת י״ט, משמחת הסלע אל הזרות החומרות. עלולי

3. ט סימן עין טוב שו״ת

אמנם ביד מוחין אין אבל מלאכלו. נמנעו ולכן חטה נמצאת שבישלוהו אחר ושוב פעמים כמה האורז שביררו עובדא דהוה שהעידו בפסח לאוכלו שלא ה' ויראי הת״ח מרבית ת״ו ירושלם בעה״ק נהגו באורז וכ״כ ע״ש. בפסח אכלוהו לא ההוא ומהיום חטה גרעין נמצא פעמים ג' האורז שנבדק דאחר מעשה בברכי והבאתיו קהלות בכמה איסורו שפשט מאחר אורז יאכל לא שמים דירא כ״י בתשובותיו זיין מהר״י הרב וכן שלמים נהגו וכן שם כתבתי הצעיר ואני ע״ש. יוסף

וכונתי רבים וכן שלמים נהגו וכן שם כתבתי הצעיר ואני ע״ש. יוסף בכמה איסורו שפשט זיין מהר״י הרב שכתב כמו הקהל לכל שאסרוהו קהלות נינהו מאן ספרד באנשי ידענו לא אבל במקומנו. כן נהגו ה' דיראי הקטניות במניעת נוהגים שאינן ספרד בני לנו מיבעיא דלא שיטפא אגב הוא איסורו פשט לשון וגם קהלות. דהלכה חומרא הוא הקטניות מניעת ופולין אשכנז לבני אפילו אלא חומרא הוא האורז אוכלים שלא זה ודאי ודוק. להיתר. רווחת

4. ל סימן חיים אורח ג- חלק פעלים רב שו״ת

והנה בג׳דאד פה וידוע פשוט מנהג דהא והכלים המאכל ונאסר בפסח חטה בו ימצא שמא דחוששים מפני הוא בפסח האורז לאכול שלא בתים בעלי איזה שנהגו דמה וברור ידוע הדבר ג״כ יע״א בג׳דאד עירנו פה בעיר בית אין גדול ועד למקטון קטניות, מיני שהם באק׳ילי בערבי שקורין פולין הפסח ימי כל שאוכלים בפסח, זה אוכלים שאין עתה עד עירינו אנשי רוב ולכן והכלים, התבשיל ונאסרים הפסח בתוך אחת חיטה בתבשיל וימצא יפה נבדק יהיה לא שמא דחושש מכח רק הוא אורז אוכלים שאין דמה ברורה עדות וזה עט״ר וגם פעמים, וארבע שלש בישול קודם אותו שבודקים הנשים בדיקת על דסומכין בפסח, אורז אוכלים

ימיו בסוף אך העיר, אנשי כל כמנהג בפסח אורז לאכול מנהגו היה זלה״ה חיים משה רבינו זקיני מור הרב היחידים לכל פסח של ז' ביום סעודה עשה שהנשיא והוא שהיה, מעשה משום בפסח אורז מלאכול נמנע לפניהם וסדרו לאכול וכשבאו זלה״ה, מו״ז הרב עט״ר את גם והזמין שנה בכל מנהגו היה שכך והחכמים, וקודם אורז של תבשיל מלאים כלים ג״כ הביאו לכל ובכ תבשילים, מיני מלאים כלים ועליהם שלחנות רובצת מבושלת אחת חיטה השלחן על ומונח אורז שמלא אחד בכלי המסובין כל ראו לאכול ידיהם שפשטו קודם המסובין לכל ונראית שבכלי האורז תבשיל של הגודש בראש למעלה למעלה לאכול ידיהם שפשטו

מעשה ומאותה הכל, נאסר התבשילין כל בו שהגיסו הכף מחמת כי אותו ושפכו כולו התבשיל סילקו ותכף העיר אנשי רוב אך זה, בדבר בתים בעלי הרבה נהגו וכן בפסח, אורז מלאכול זלה״ה מו״ז הרב עט״ר נמנע אורז. ואוכלים נמנעו. לא

5. מא סעיף צו פרשת ראשונה שנה חי איש בן

ושעורים חיטין תערובת בו ימצא האורז כי מפני בפסח, אורז לאכול שלא נוהגים בתים בעלי הרבה יש עירנו פה מא. בדלין לכך בו, ויכשלו ושעורה חיטה באורז וישאר בבדיקה ישגו שמא וחוששין ושלש פעמיים תחלה לבדקו וצריך לבשל אסור אורז, אוכל שאינו נוהג שלו והמבשל אורז אוכל הבעה״ב אם כן על בדיקה, אחר לאכול נוהגים ויש ממנו, העליתי כן מותר, טוב ביום לטלטלו אבל וסייג, גדר משום באכילתו, איסור נוהג דהוא כיון לבעה״ב טוב ביום אורז פעלים רב בסה״ק בתשובה. בס״ד

6. ל סימן חיים אורח ג- חלק פעלים רב שו״ת

אמנם אחרת, סיבה מחמת הן הבריאות בקו שאינו מחמת הן לאכלו רוצה סיבה ומחמת האורז באכילת איסור שנהג מי חרטה. מתוך פתח לו עושין כי לאכול חרטה ע״י התרה לעשות עירינו פה פשוט המנהג

חומוס אכילת

1. ל סימן חיים אורח ג- חלק פעלים רב שו״ת

ודע חימ״ץ להם והשיב ז״ל מברינא מהר״י להגאון עליהם דשאלו גב על אף /חומוס/, חימ״ץ בערבי שקורין דאופנין מיני דאוכלים לדידן אבל קטניות, מיני הם ואלו קטניות, מיני כל לאכול להם דאסור האשכנזים לדידהו היינו חמץ ה זה לאכול מנהגם אין עירינו דפה גב על ואף מותרים הם קטניות אפונים באים דאלו משום היינו בפסח חימ״ץ שקורין ימצא ולפעמים קום, למ ממקום לסחורה קמח או חיטים בהם להניח שדרכן שקים בתוך כורד וערי אשור של ממקומות הבצק ממשות וידבק בענין חמץ שהוא בצק ויהיה ויתלחלח קמח בו ידבק שהשק מחמת בצק בשקים אפונים ולכן אלו, אם לדעת יוכל מי כי אותם אוכלים אין אפונים העיר אנשי רוב עירינו דפה פי על ואף כאלו, בשקין הושמו לא ה אלו

מן אותם שמביאים השקין של אלו חששות יש הצמוקין באלו וגם מים, ב אותם ששורין צמוקין על בפסח מקדשים בו שהונחו השק בודק שהוא החנווני על וסומכין מאלו אם כי לקדוש יין להם שאין הכרח זה הנה ההם, המקומות הא אך נקי, שיהיה הצמוקין מהם נתרחקו לכך בפסח, באכילתם הכרח להם אין, אפונים נמי הכי ואין לאדם יזדמן אם אפונים קטניות שאר כמו לאכלם מותר השקין של אלו חששות בהם שאין וכשרים. נקיים

לסיכום:

א. הספרדים קטניות. באיסור להחמיר נהגו לא

ב. כראוי שבדקוהו לאחר בפסח אורז באכילת להקל נהגו.

ג. בפסח. חומוס ואוכלים זה מנהג ביטלו רבים כיום אמנם בפסח. חומוס לאכול שלא נהגו.

--- ¹ מור וקציעה - ביוגרפיה: רבי יעקב בן צבי (הירש) עמדין, נולד בשנת ה״א תנ״ז (

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ויקהל פקודי - תשע''ח - אפיית מצות

בס״ד

פרשת ויקהל-פקודי תשע״ח

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ

מהלכות אפיית מצה

זָכוּ - אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ - בְּעִתָּהּ

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ – וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ

פעם שאל אותי רב חשוב מחסידות סאטמר, מפני מה אנחנו אומרים שמדינת ישראל היא שלב בגאולה. הרי בתורה כתוב שלפני הגאולה באה תשובה. "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", ורק אחר כך "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה". אם לא הייתה תשובה, הרי המדינה היא לא גאולה, אלא מעשה אדם.

אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה

אמרתי לו כי יש בתורה פרשות שמספרות כי הגאולה מתקיימת גם בלי תשובה. כך כותב הרמב״ן על שירת "האזינו": "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו" (רמב״ן דברים לב מ).

גאולה למען שמו באהבה

ומסביר הנביא יחזקאל (לו), בפסוקים שאנו קוראים בהפטרת פרשת פרה, כי אחרי שהם באים לארץ הם חוזרים בתשובה שלב אחרי שלב. שבתחילה ה' גואל אותם למנוע חילול השם: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה" (יחזקאל לו כ-כא). שלא יאמרו הגויים כי ה' לא יכול לגאול אותם (רש״י). על כן הוא גואל אותם "למען שמו באהבה".

קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים

ולהבין איך פעם התורה אומרת שלפני הגאולה ישראל חוזרים בתשובה ופעם לא מוזכרת תשובה, נתבונן בדברי חכמינו בגמרא שהסבירו שיש שני סוגי גאולות: זָכוּ - "אֲחִישֶׁנָּה", לֹא זָכוּ - "בְּעִתָּהּ" (סנהדרין צח.). גאולה שאלוקים ממהר ומחיש תלויה בתשובה, ועליה נאמר: "היום - אם בקולו תשמעו". גאולה בְּעִתָּהּ לא תלויה בתשובה, "כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח״ו" (אור החיים - ויקרא כה כח).

הפטרת פרה - עשרה שלבים בגאולתם של ישראל

וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת – וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם

באותה נבואה מסביר לנו יחזקאל שהגאולה והתשובה באים בשלבים שמניעים זה את זה. נפרט את השלבים אחד לאחד.

השלב הראשון בגאולה הוא קיבוץ כל עם ישראל מכל הארצות ומכל סוגי העמים השונים לאדמתם – אדמת ישראל. "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". השלב הזה לא תלוי בתשובה.

השלב השני הוא הטהרה מכל טומאות הגויים: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו).

השלב השלישי הוא התחדשות הכוחות בישראל. התחדשות הרוח: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם". רש״י פירש "לב חדש" - "יצר שנתחדש לטובה". כוחות יצירה חיוביים. העם נהיה יותר שמח ויותר חי. בונה ויוצר. "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". הלב האטום והחתום הופך ללב רגיש ואוהב. הטהרה, הרגישות וההתחדשות מעוררים את רוח ה' בקרב עם ישראל לשלב הרביעי – שהוא שלב מעשי של "עשה טוב". "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם".

השלב החמישי הוא ההתיישבות בארץ האבות מתוך אמונה: "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (אולי הכוונה ליהודה ולשומרון).

בשלב השישי אלוקים משפיע עלינו שפע חקלאי וכלכלי גדול. "וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב". שפע שמביא עצמאות כלכלית ולא תלות בחסדי האומות. "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם". להמחיש את המשמעות של ריבוי הדגן, צריך להזכיר כי לפני מאה שנה הייתה החיטה מניבה 20-17 חיטים לכל חיטה שנזרעת. ראיתי במו עיני כי היום קוצרים 750 חיטים מכל חיטה שנזרעת. על השפע הזה התנבא יחזקאל לפני 2500 שנה: וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ.

בשלב השביעי עושים תשובה גם בתחום של "סור מרע": "וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל". ומסלקים גם את כל החלקים הרעים שנשארו בתוכנו.

בשלב השמיני מפריחים מקומות יישוב גם במקומות שהיו חורבות. "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת". נוטעים נטיעות באדמת השממה. "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר". כפי שאנו רואים היום בנגב ובערבה.

השלב התשיעי הוא השלב שבו אומות העולם מתחילות להכיר כי מתרחש פה מהלך אלוקי. שהם משווים את השממה שהייתה פה כל ימי הגלות אל מול השפע הגדול שמתרחש על אותה אדמה בדיוק. "וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ". כשהם רואים כי המציאות תואמת אחת לאחת לנבואות של הנביאים מידי קדם, הם מבינים שקיבוץ הגלויות הזה הוא מעשה אלוקים. "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".

בשלב העשירי של הגאולה יבוא גידול ברמת הילודה של עם ישראל. "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". וזה אחד הפלאים במדינת ישראל, המדינה היחידה בעולם שיש בה גם שפע כלכלי וגם ילודה גבוהה. הרבה מעבר לעולם המערבי ולעולם הערבי.

אשרינו שאנו בדור שבו אנו זוכים לראות את כל עשרת השלבים שבנבואת יחזקאל מתממשים מול עינינו. אשרינו שאנחנו יכולים לראות את עצמנו בתוך הגאולה ולקיים "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". במובן זה שהגאולה שהתחילה ממצרים ממשיכה בימיו.

הלכות אפיית מצה

מצות מצווה, ומצות כל החג

מצה שמורה – אופים אותה לשמה

חלק מהמצווה של אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים מתקיים באכילת המצה שאכלו יוצאי מצרים. וכאן יש שתי בחינות באכילת המצה. יש מצווה לאכול מצות מצווה בליל הסדר. "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב יח). יש מצווה שלא לאכול חמץ בכל חג הפסח, ואם אוכלים מאכל העשוי חיטה צריך לאכול אותו מצה ולא חמץ, ומצות אלה לא נקראות מצות מצווה (שו״ע תעה ז).

יש הבדל בין מצות מצווה למצות רגילות, שעל מצות מצווה שאוכלים בליל הסדר מברכים בתחילה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה" (שו״ע תעה א). מצות אלו צריכות להיאפות לשם מצווה. ממילא מדובר במצות יד. ו״אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי, ולא על ידי חרש שוטה וקטן" (שו״ע תס א). ויש מתירים במכונה (שדי חמד חמץ ומצה י' ואילך).

יש מחמירים לאכול כל הפסח מצה שמורה

יש כאלה שאוכלים מצה שמורה כל הפסח, "ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודדו". וכך נהגו בארץ הצבי. ואם אדם נהג כך ורוצה להתיר, צריך התרת נדרים (שערי תשובה תנג ס״ק ח משם החיד״א בברכי יוסף). ויש נוהגים לאכול מצה שמורה מכונה בכל ימי החג.

לעומתם כתב הפרי חדש: "אותן הנוהגים לאכול מצה כל הפסח משעת קצירה לא מיקרי סייג אלא מלתא יתירתא הוא דעביד, ואם רוצה לאכול ממצה שאינו שמורה משעת קצירה בכל ימי הפסח חוץ מלילה הראשונה אין צריך התרה". ונהגו כהחיד״א שהרוצה להפסיק ממנהג זה צריך התרה.

יטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר הקליפות

כשאופה את המצה, ישתדל לאפות אותה בעצמו, והרא״ש "היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן, וכן ראוי לכל אדם לעשות להיטפל הוא בעצמו במצוה". כי "מצוה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא.). והכל לחיבוב המצוה "דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי" (רש״י שם). וכתב על זה הט״ז (סימן תס ס״ק ב) כי "בספר כוונות האר״י כתב שיטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר הקליפות שנולדו מש״ז לבטלה".

שמירת הקמח

לשמור החיטים והקמח מהמים

בשולחן ערוך (תנג ד): "החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק". ויש להיזהר זהירות מרובה בקמח - שלא תיגע בו אף טיפה של מים. כן ייזהר לא לדבר ליד הקמח שלא יינתז רוק (כה״ח תנג ס״ק קכא). ויש לשמור את הקמח במקום יבש לחלוטין, ובכך ודאי זוכים לקיים את מצות "ושמרתם את המצות".

שלא יהיה הקמח חם

בשולחן ערוך (תנג סעיף ט) כתב שצריך לשמור את הקמח מהחום. ואם יש חשש שהתחמם מעט, צריך לחכות שיתקרר לפני הלישה. "צריך לטחון החטים יום או יומים לפני הלישה; ואם טחנו בערב פסח, יש אומרים שאסור ללוש מצה בו ביום לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ". וצריך להרחיקו מחום הגוף (תנג ז ומשנ״ב ס״ק לד, לו). ולא יניח עליו ידיו, אלא כששופכים לתוכו המים ולש (משנ״ב תנו ס״ק ד. כה״ח ס״ק טוב). ואם התחמם הקמח – יש לקררו (כה״ח תנ״ג צז).

להרחיק המצות מהקמח

"ירחיק המצות מהקמח, כי הקמח הנדבק בהן בא אח״כ בתבשיל, ומתחמץ" (רמ״א תנט). "לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מן הקמח וידיח ידיו תחלה. וכן צריך ליזהר שהמודד הקמח לא יתן מים לתוך העריבה כי מתדבק רטיבת המים על ידיו וכן הנותן מים לא יהיה מודד הקמח אלא כל אחד יהיה על משמרתו" (משנה ברורה סימן תנט ס״ק מה).

"לשם מצת מצווה" בהנחת הקמח

"וטוב לומר בשעת נתינת הקמח למדה, שעושה לשם מצוה" (שו״ע תנו). "וכן בשעת לישה ובשעת עשיית המצות ובשעת שאיבת המים וכשנותן מים לתוך הקמח" (כה״ח תנו ס״ק ך). ואם כן אין ראוי להניח קטן לשאוב וליתן קמח למדה כי אם על ידי גדולים (אשל אברהם אות ד').

המים

מים שלנו – מים קרירים

אפיית המצות תיעשה אך ורק ב״מים שלנו", מלשון לינה - כלומר שעמדו לילה שלם אחר שאיבתם להתקרר (שו״ע תנה סעיף א). "בין שהם מי בורות ומעיינות, בין שהם מי נהרות, ושואבין אותה מבעוד יום".

לדעת המשנ״ב יש לשאוב את המים בשקיעה, ואין להקל לכתחילה לשאוב בזמן אחר (משנב תנה ד), ולדעת השו״ע אפשר לשאוב בעוד יום אלא שעדיף בשקיעה. וטוב לשאוב לפני השקיעה מלשאוב אחרי השקיעה (כף החיים תנה ח יב.). ואחרי השקיעה לא ישאב כלל, ולדעת המשנה ברורה (תנה ס״ק ד) אם שאב בלילה קודם חצות מותר ללוש בהם למחר לכתחילה, אך צריך להמתין י״ב שעות מעת ששאבן. ולדעת השו״ע לא ילוש בהם.

לשמור במקום קריר

אפשר לשאוב מים לכמה ימים, ובלבד שיניחם במקום קריר ובמקום שהשמש לא תזרח עליהם, כדי שלא יתחממו (תנה א). אם צריך להוביל את המים במהלך היום, יובילם מכוסים מכל צדדיהם כדי שלא תפגע בהם השמש (רמא א).

ביטול ברוב

אם התערבבו שתי מידות "מים שלנו" במידה אחת של מים רגילים – מותר ללוש בהם (תנה ד). והעיקר שלא יהיו חמימים. "אין ללוש במים חמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה" (תנה ג). ועל כן "כשמוליך המים תחת אויר הרקיע, יש לכסותן" (תנה א ברמ״א).

אסור לשאוב מים על ידי אינו יהודי למצות של מצווה

וצריך להכין את המים למצווה, כמו כל דבר של קדושה. על כן "אסור לשאוב מים על ידי אינו יהודי למצות של מצוה; ואף לשאר מצות, ישאב ישראל אם אפשר". (רמ״א שם) ויאמר בזמן השאיבה: "לשם מצת מצוה" (משנ״ב שם ס״ק כ״ג, ובבאר היטב סי'' תנ״ו ס״ק ד' כה״ח שם מה מ״ז).

מי מעיין לחיבוב מצווה

מותר לקחת מים מהברז לצורך "מים שלנו" לפני השקיעה, כי העיקר שיהיו קרים. ויש מהדרים לשאוב דווקא ממעיין או נהר לשם חיבוב מצווה. מותר להשתמש במים מבקבוקי מים מינרלים, אך צריך להקפיד שיהיו במקום מוצל מהערב עד זמן האפייה.

הלישה, העיבוד והעריכה

אין לשין במקום השמש

היות שהחום ממהר את החמצת הבצק, יש ללוש את הבצק על כל השלבים השונים במקום קריר שאינו חם: "אין לשין במקום השמש. וביום המעונן אסור תחת כל אויר הרקיע, משום דיומא דעיבא כוליה שמשא". ולכן "לא יתקרב ללוש אצל התנור, מפני חום התנור". וכתב המשנה ברורה (תנט ס״ק ט) שצריך להזהר לא לאפות במקום מחומם. ואם חיממו את החדר, יפתחו את החלונות לקררו. "ומכל מקום הכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או בחדר גדול והחום מעט".

אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה

"אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה". (שו״ע תנו א). ו״אם לש יותר משיעור זה, מותר בדיעבד" (שו״ע תנו ב). והטעם הוא מחשש שמא לא ילושו היטב חלק מהעיסה ויהיה בצק ששוהה ללא עסק ועלול להחמיץ.

שיתוף הילדים – והגדת לבנך

אין לתת לקטן ללוש את הבצק, הואיל והמצות צריכות להיעשות לשם מצווה. ובכלל זה שפיכת המים לקמח וכל שלבי האפייה השונים (שו״ע תס א, ועיין ט״ז). ומנהגו של מו״ר הרב אליהו זצוק״ל היה לשתף ילדים באפייה זו. לסייע בעריכה, לחורר חורים, להוביל מצות לתנור וכד' כחלק ממצווה של "והגדת לבנך". אבל לא בלישה ובאפייה. וטעם העניין הוא כי עיקר עשיית המצה הוא בלישה הראשונית ובאפייה. כל העריכה שעושים הילדים והמבוגרים באמצע הוא לייפוי המצה ונוחות אפייתה.

לא להוסיף קמח לעיסה

עיבוד הבצק צריך שייעשה היטב, שלא יישארו כיסי קמח. ומטעם זה לא יוסיפו קמח בעיסה רכה (שו״ע תנט ו), שמא הקמח החדש לא יהיה נילוש מספיק ויהיו כיסים של קמח בתוך המצה. הפתרון לעיסה דלילה הוא לעשות עיסה אחרת יבשה מאוד ולערבב את העיסה הקשה והעיסה הרכה ביחד וכך תהיה לו עיסה מאוזנת. ומותר להוסיף מים לעיסה קשה ואין בכך חשש. מטעם זה לא מפזרים קמח על שולחן העריכה. ומרחיקים את עורכי המצות מהקמח, "כי הקמח הנדבק בהן בא אח״כ בתבשיל, ומתחמץ" (רמ״א שם).

כשהמצות מוכנות – לא יניחן ולא ילטפן

הגמרא פסחים מ״ב): "לא תגביה ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת", פרש״י: "שתהה עוסקת בבצק כל שעה". ועל כן כתב בשו״ע: "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל (18 רגעים) הוי חמץ". (שו״ע תנט ב) ולא משהים אפילו רגע אחד משתי סיבות. א] כדי שהשהיות הקטנות לא יצטרפו לכדי 18 דקות. ב] כי כשמתעסקים בבצק הוא מתחמם ויכול להחמיץ גם בפחות מ-18 דקות.

על כן יש להקפיד שלא לתת את המצות המוכנות בפני המחורר בעוד ישנם בפני המחורר מצות רבות שטרם חורר, מפני שיעמדו שם זמן רב ללא עיסוק בהם. וגם אחרי החירור לא יעמוד איתם ליד התנור שחום התנור לא ימהר להחמיצם.

ולא יעביר את המצות מיד ליד ולא ילטף אותן בידו. כי זאת לא נקראת התעסקות שמונעת חימוץ. ובהתעסקות זו הוא מחמם את הבצק וממהר יותר להחמיץ. והטוב ביותר הוא לפרק את המצות וללוש אותן מחדש. או להמשיך ולרדד אותן.

ניקיון הכלים והשולחנות

לנקות את הכלים אחרי י״ח דקות אע״פ שעברו ביניהם כמה וכמה עיסות

בין כל עיסה לעיסה צריך לנקות את פירורי הבצק מהידיים, מהקערות, מהמערוכים ומהשולחנות, לשטוף אותם ולנגבם (עיין רמ״א תנט ה). אע״פ שאין שוהין שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה (משנה ברורה תנט ס״ק לג). ונהגו לנקות את הכלים אחרי י״ח דקות אע״פ שעברו ביניהם כמה וכמה עיסות.

לדעת המשנה ברורה המנהג הנכון הוא להכין שתי קערות לישה ולהכין אדם שישטוף את הקערה האחת כאשר השני לש בקערה השנייה, וחוזר חלילה. כך לא תהיה הפסקה גדולה באפייה. "והמנהג הנכון להעמיד משגיח בבית אופי המצות להשגיח על הכל כי רבה המכשלה מאד" (משנה ברורה סימן תנט ס״ק לג).

מקלות ומרדה

המקלות שמכניסים בהם מצות לתנור צריכים ניקוי בין כל הכנסה להכנסה, כיוון שהם מתחממים מהתנור (משנ״ב תנ״ט ס״ק י'). ולכן צריך להיזהר שלא יהיה דבוק עליהם שיירי בצק. ולכן משפשפים אותם בנייר זכוכית בין כל הכנסה להכנסה של מצות. ויש עוטפים אותם בנייר שנזרק בין כל הכנסה להכנסה.

גם המרדה שמוציאים בעזרתה מצות מהתנור צריכה ניקוי תמידי, כי לפעמים נדבק בה בצק כשמעבירים את המצה ממקום למקום קודם שנאפתה לגמרי, ובמקרה כזה צריך לשרוף אותה בתוך התנור באש כדי ששיירי הבצק יישרפו מעליה.

האפייה

לא להתקרב לתנור עם המצות

אין להשהות את המצות שעל המקל מול פתח התנור אפילו רגע אחד, שכן המצות מתחממות מהחום היוצא מן התנור. על כן יש לאופה להחליט היכן רוצה להניח את המצות בתנור קודם שלוקח את המקל מהמחוררים, ואז יוכל להכניס את המצות בלא המתנה כלל (משנ״ב תנ״ט ס״ק י').

אסור לאופה לגעת בבצק, אפילו אם ידיו נקיות, כי ידיו מתחממות מחום התנור (שו״ע תנ״ט ג' ובמשנ״ב שם).

מצה שנאפת עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה

לאחר הנחת המצות בתנור, מותר להעבירן ממקום למקום בתוך התנור כדי שיקרמו פניהן היטב אמנם אין להוציאם מחוץ לתנור לפני שנגמרה אפייתם. וכך כתוב בשו״ע (תסא ג) "מצה שנאפת עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה - יוצאים בה".

וכתב הרמ״א: "ויש ליזהר שלא ללקחה מן התנור קודם לכן ולהחזירה, כי תוכל לבא לידי חימוץ". וכתב המשנה ברורה. "ומ״מ אם עבר והוציאה והחזירה מיד - אין לאסור" (תסא ס״ק טז). אמנם אם נאפתה כבר בשיעור דלעיל, אפשר להחזירה לכתחילה לתנור כדי שתיראה יותר אפויה.

מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה

כתב הרמ״א: "מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה עד שאין שולט שם האש, אוסרים אותה תוך הפסח אבל שאר מצות שבתנור מותרים; וקודם פסח אין לאסור רק מקום דבוקה". ולכן ישבור מקום הדיבוק ויזרקנו, ושאר המצה מותרת. ונוהגים לחזור ולאפות את המקום שנחתך, שתהיה המצה שלמה לברכה.

עוד כתב: "שני מצות שוכבות זו על זו בתנור קודם אפייתן, אסורים דהוי כמצה כפולה". ואם רק חלק שוכב, יחתוך החלק ויזרוק. עוד כתב: "יש ליזהר שלא יגעו זה בזה בתנור בעודן לחין, כי אין האור שולט במקום נגיעתן ובאין לידי חימוץ" (תסא ו). ואם נגעו – לא נאסרו (משנ״ב לח). ובכל המקרים הללו מותר להפריד את המצות בתוך התנור כדי שישלוט בהם האש.

מצה נפוחה

כתב הרמ״א: "מצה נפוחה באמציעתה, אסורה". וכתב המשנה ברורה (ס״ק לד) שכל המצה אסורה, אף במקום שלא נפחה. אמנם לא כל דבר נקרא נפיחה, ש״אם עלה עליה קרום כדרך שעולה על הפת בשעת אפייה, מותרת". ההבדל בין "קרום" שמותר לבין "נפיחה" שאסורה הוא הגובה. שכשהגובה יותר מאגוז לוז (בונדוק), שהוא כרוחב בוהן – אסורה כל המצה.

וכתב כה״ח (תסא ס״ק פא) "והנה דרך האופים כשרואים בתוך התנור שהמצה התחיל להתנפח מכה עליה במרדה שלא תעלה למעלה". ואם לא עולה שנית, מתירים אותה (משנה ברורה בשער הציון אות ס״א).

הפרשת חלה

כיוון שלא מפרישים חלה מהבצק, מפרישים חלה מהמצות אחרי האפייה. וכיוון שהבצקים הם פחות משיעור חלה, מצרפים את הבצקים שחייבים ביחד והם מתחייבים. וכיצד מצרפין את כל הנאפה? מניחים את כל המצות על מפה או מגבת ומכסים אותן גם כן במפה, נחשבת המפה כמו כלי ומצרפת את כל הנאפה, רק ייזהר שלא תצא מצה חוץ לכיסוי.

ויהי רצון שנזכה לחלות פני מלך, במהרה בימינו אמן.

סיפורים

שידוך הבא לידך – אל תחמיצנו

הרב אליהו ע״ה היה רגיל בכל ערב פסח לאפות מצות בבוכרים. בדרך כלל אל המקום שבו היה אופה הרב היו מתקבצים אנשים שונים, כדי להיות עם הרב בשעת האפייה, להיות קרובים אליו ולזכות בברכתו. אני אהבתי להיות שם, להסתכל על הרב בשעת מעשה ולהתבשם מהאור שהיה מפיץ. כי זאת לדעת, עם כל זה שהרב היה מקפיד מאוד על ההלכות, הוא עשה הכול בשמחה עצומה. תוך כדי האפייה היה שר ומדרבן את האנשים מסביבו לשיר ולשמוח.

לפתע היה רגע שהרגשתי שאני יכול לגשת אל הרב ולבקש ממנו ברכה. שנים רבות אני מנסה לחתן את בתי, הצער שלה ושלנו גדול, ואנחנו לא רואים ברכה. היא נפגשת שוב ושוב, וחתונה אין. הרב בדיוק שפך את המים לתוך הקמח, ותוך כדי מעשה הוא השיב לי: לך תבדוק את המזוזות. לא הבנתי מדוע הרב אומר לי לבדוק מזוזות, הרי רק עכשיו נכנסנו לבית חדש ושמנו מזוזות חדשות. בתחילה לא רציתי לבדוק, חשבתי שאולי יש כאן טעות. אבל העזתי ושאלתי שוב את הרב, והוא אמר שלמרות שהמזוזות חדשות, צריך לבדוק אותן. בדקתי מזוזה אחר מזוזה, וכולן היו כחדשות, אבל כשהגעתי למזוזה של פתח הבית גיליתי שבית המזוזה מלא מים. נזכרתי שהבאנו חברה שתנקה את הבית, והתברר שכאשר הם שטפו את הקירות נכנסו מים לבית המזוזה. המזוזה הייתה פסולה לגמרי. נרעדתי כולי, החלפתי את המזוזה וחודשיים אחר כך זכינו ובתנו נישאה לבחיר ליבה.

כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל

סיפר ישראל אליסף: זכיתי לעבוד בביתם של הרב זצ״ל והרבנית שתחיה, ובין השאר הברקתי את כלי הכסף לכבוד פסח. פעם, בעודי מבריק את כלי הכסף במרפסת, הרגשתי שמישהו מסתכל עלי. הייתי נבוך מעט להסתובב ולראות במי מדובר, אבל כעבור כמה דקות  הסתובבתי וראיתי שהרב הוא זה שעומד ומסתכל. חשבתי שאולי עשיתי  משהו לא בסדר, אבל הרב הקדים אותי ושאל: האם המכשיר שאתו אתה מלטש מוריד גם מהכסף? השבתי שאני לא יודע. הדהים אותי איך מכל דבר הרב לומד הלכה, כי הוא המשיך ואמר: אתה חייב לדעת, כי אם זה מוריד מהכסף זה עלול להיות גזל.

(מתוך קובץ סיפורים שטרם פורסם)

מובאות

אומות העולם מתחילות להכיר כי מתרחש פה מהלך אלוקי. כשהם רואים כי המציאות תואמת אחת לאחת לנבואות של הנביאים מידי קדם, הם מבינים שקיבוץ הגלויות הזה הוא מעשה אלוקים

כשאופה את המצה, ישתדל לאפות אותה בעצמו, לחיבוב המצווה. והאר״י ז״ל כתב שיטריח עצמו במצה של מצווה עד כי יתחמם ויזיע ובזה יישברו הקליפות

תשובה כהלכה

הפרשה מאוחרת. האם אפשר מלכתחילה להפריש חלה אחרי האפייה?

לכתחילה – רק באפיית מצות. בדיעבד – בכל מאפה.

שרויים לכם. האם לאשכנזים שנוהגים לאכול שרויה מותר לאכול מצה רכה בכשרות מהודרת?

מותר.

חמץ שלפני הפסח. האם טוב לאסוף חמץ לפני פסח, למכור אותו במכירת חמץ ואז להביאו אחרי פסח לעניים?

יוזמה מבורכת, בתנאי שהמכירה תהיה מאורגנת היטב.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קדושת הכלל בקרבנות ציבור

בס״ד

קדושת הכלל בקרבנות ציבור

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד א-ב

גמ'. ת״ר: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון: מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למספד: ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא, דלא למספד.

מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מאי אהדרו? את קרבני לחמי לאשי… תשמרו, שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.

מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים; קרא עליו מקרא זה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: תספרו חמשים יום, וכתוב אחד אומר: שבע שבתות תמימות תהיינה, הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.

שו״ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קכד

ב״ה, עה״ק ירושלים ת״ו, אייר תרפ״ה. לכ' הרב הגאון הגדול, סוע״ה, אוצר תורה ויראה טהורה, מוהר״ר מאיר דן פלאצקי שליט״א, הגאבד״ק אסטרוב יצ״ו, שלו' וברכה באה״ר.

האירו אל עבר פני ספריו הקדושים כלי חמדה על התורה, ואפריון אמטי לכ״ג על אשר זכני בחמדה גנוזה זו, שלא ראיתים עד הנה, ומפני רוב הטרדות א״א לי כעת להשתעשע ברחבה בד״ק. רק מעט אעיר בהחפזי, לחבת הקודש.

בהקדמה ראיתי, שדבר דברי נגידים בקדושת תורה שבע״פ, וחקר בדבר פרצת הצדוקים, בענין ממחרת השבת, לפרש דוקא שבת בראשית, שלא כקבלת חז״ל האמיתית, דקאי על יוט״ר של פסח.

ואנכי בארתי ענין זה בקשר של שתי הפרצות שלהם, שהן בקדושת תורה שבע״פ, שהיא עיקר הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל בשבילה, כגיטין ס' ע״ב, שהן סמוכות זו לזו במגי״ת, כמנחות ס״ה, שבזה אשר נצחום חכמים איתוקם תמידא ואח״כ איתוקם חגא דשבועיא.

ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אוה״ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים. כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה י״ג א' "אין הציבור והשותפין עושין תמורה", מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו. והיינו טעמא דרבנן דב״מ קי״ח א', דחיישי שמא לא ימסרם יפה יפה, … כיון שצריכין דוקא קנין של צבור, שהוא כללי, וצריך שכל רוחני לציירו, ע״כ חיישינן שמא לא יתפוס את הענין ולא ימסרם יפה יפה, שאע״פ שימסור לציבור בתור שותפין, שגם הפרט שלו יש לו בזה חלק פרטי, לא ימסור להם בתור ציבור כללי, שאין שייכות לזה להפרט מצד פרטיותו אלא מצד קדושת קשורו אל הכלל.

ועיקר קדושת תורה שבע״פ, שהיא תורת הברית של ישראל, הוא מפני קדושת הכלל שניכר בה יותר, … ומשום כך נאמר הלשון כי טובים דודיך מיין, עריבים עלי ד״ס יותר מיינה של תורה, שם ל״ה א', … משום דיתרון היין הוא משום דמשמח, כמבואר בגמ' דברכות ל״ה ב', והשמחה משותפת היא באחדותה לכל בני החבורה, וע״כ יש בזה חבה מיוחדת, דומה לד״ס שהאחדות ניכרת בהם יותר משום דבעינן הגוי כולו, מה שא״כ בתורה שבכתב, דשייכה ג״כ בכ״א בפני עצמו, …

ומתוך הקדושה, שיש בכללות כנסת ישראל, צריכה להיות גם הנהגת המלכות שלה ע״פ התורה, וע״כ צריך המלך שני ספרי תורה, כסנהדרין כ״א ע״ב, והיינו ספר תורה אחת בתור איש ישראל והשני' בשביל לימוד הנהגת המלוכה. וזה לא רצו הצדוקים, הנתקים מקדושת תורה שבע״פ.

והנה קדושת שבת וקדושת יום טוב היא ג״כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב וקדושת תורה שבע״פ. כי שבת, דקביעה וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה י״ז א', ויו״ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מ״ט א', הוא תוכן תושבע״פ, ומשו״ה היו״ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל כחגיגה כ״ו א'.

וע״פ האמת אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע״פ, וע״פ אמתת ענין זה מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יום טוב יונקת מקדושת שבת, ומזה בא הנוסח כי הוא יום תחלה למקראי קודש, כרש״י כתובות ז' ע״ב ד״ה מידי. וע״כ קראה תורה יום טוב ראשון של פסח, שהוא רגל ראשון ותחלה לרגלים, כר״ה ד' ע״א, בשם שבת, להורות שקדושת יום טוב, המאחדת את הכלל, מקדושת שבת מיסוד התורה היא יונקת, ולא משום הקיבוץ של הפרטים יחד, אלא משום שיש קדושת עצמית בהכלל. וזהו עוקר את כל הענין של פרצת הצדוקים, שרצו להיות ככל הגוים, בתור קבוץ לאומי לבד, וע״כ לחמו לעקור קדושה זו, שיו״ט לא יקרא בשם שבת. והקב״ה עזר, שנצדק קודש באלה שני הדברים יחד, ואיתוקם תמידא, ואח״כ איתוקם חגא דשבועיא…

מדבר שור דרוש ט״ז

וזאת הפעולה היתה בעיקרה ע״י המשכן, ואח״כ נמשכה ע״י השקלים התמידים, ונמשכת ג״כ בגלות ע״י קריאת פרשת שקלים, ככלל חז״ל ש״כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת". וזהו שאמרו חז״ל בפ״ק דבבא בתרא: "א״ר אבהו אמר משה לפני הקב״ה: רבש״ע במה תרום קרן ישראל, אמר לו: ב׳כי תשא"'. והיינו כי עיקר הרמת קרן ישראל תלוי בזה שיהיה כל כח הקדושה מונח באוצר הכלל, אך שאל במה יקבע כח הקדושה בזה האופן, והשיב לו ב״כי תשא", ע״י השקלים יקבע כך כח הקדושה שכל המעשים הטובים יכנסו באוצר הכלל שתהי' מהם תשועה אל הכלל, א״כ תהי' הרמת קרן ישראל.

ובפ״ק דמגילה: "אמר ר״ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים". וראוי להבין: מה שייך להקדים השקלים לשקלי המן דוקא, ומה יחש זה לזה, הלא לא היו שקלי המן לאיזו מצוה שנאמר שהי' יכול להיות מכריע ח״ו לחובה שונאיהם של ישראל (כענין שמצינו במשחז״ל ע״פ: "ויקח את בנו הבכור … ויעלהו עולה … ויהי קצף גדול על ישראל", למ״ד לשמים, שזכות אוה״ע גורמת ח״ו קצף), אבל מה ענין אותן השקלים של המן לכאן?

אמנם חז״ל דרשו ע״פ: "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם" "אדם ולא מלך" "זה המן", וצריך ביאור: במה יצטיין ענין התשועה בקום אדם פשוט או שהי' זה האיש צר ואויב ג״כ מלך? ויש לבאר ג״כ הפסוקים "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו", וצריך ביאור מליצת "חיים בלעונו", הלא רצו להרוג ולהשמיד א״כ א״ז בליעת חיים, ובמה יציין ענין הרצון של בליעת חיים!

אבל ביאור הענין הוא כי כח קדושת כלל ישראל ועין ד' אשר על כללם לשמרם ולקיימם לא הי' נעלם ג״כ מאוה״ע, ויראו הרבה להזדווג להם, אבל המן בא בטענה שכ״ז הי' כ״ז שהיו עם ישראל בתור אומה, אבל עתה שגלו אינם ח״ו בתור אומה רק אנשים פרטיים, ובתור אנשים פרטיים אין השגחת השמירה גדולה כ״כ ואפשר ח״ו לכלותם. ע״כ עיקר כוונת המן הי' להראות שישראל אינם ח״ו בתור אומה א״כ יוכל לפשוט ידו בהם, וזשה״כ: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד", היינו מתחילה יכחידו שם גוי מישראל שלא יהיו נחשבים לעם שלם ויהי' ענינם כאנשים פרטיים, אז יוכלו ח״ו להגיע למטרתם שלא יזכר שם ישראל עוד.

וזאת היתה כונת המן ברצונו לשקול הכסף, שיהי' העם נתון לו בתורת מכירה. כי דרך המלך אף שירבה לעשות כבוד וגדולה לאשר ישר בעיניו, מ״מ כ״ז הוא רק במה שאינו נוגע לשם מלך, אבל ליתן שם מלך על זולתו זה לא ינתן כמש״כ: "רק הכסא אגדל ממך". והנה אומה שלמה אינה ראויה להנתן כ״א תחת ידי מלך, אבל המן ברשעו רצה להראות שאינם אומה ח״ו, ע״כ אמר: "ישנו עם אחד" היינו שהיו עם, אבל עתה הוא "מפוזר ומפורד" ואינו בגדר עם כ״א אנשים פרטיים. ע״כ אמר: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" ולא אמר לאבדו לשון יחיד כמו שהתחיל "עם אחד", כי עם היו, אבל עכשיו שהוא מפוזר הם רק אנשים פרטיים, ו״יכתב לאבדם" בתור אנשים פרטיים, שראוי להנתן ג״כ ליד הדיוט שאינו מלך. ע״כ "עשרת אלפים ככר כסף אשקול", ויהיו מסורים לו לאות שאינם עם, א״כ שוב אין לפחוד מההשגחה שהיתה דבקה בהם כשהיו עם. אבל השי״ת סיכל את עצתו, כי באמת כל כחם של ישראל וההשגחה העוברת על כל פשע באהבה היא ביחוד אל הכלל, אבל כח הכלל אינו נפסק. וע״ז באו השקלים לקבע הקדושה שלעולם יעלו כל המצות והזכיות של ישראל לאוצר הכלל, וע״י ירומם קרן ישראל בכללו. א״כ הקדים שקליהם לשקליו, כי השקלים מורים על כח הכלל, והוקבעו לזיכרון לבני ישראל שיהיה כח הקדושה קבוע תמיד באוצר הכלל כולו גם מהדברים הפרטיים.

והנה שם ד' שנקרא על ישראל, עיקר קריאתו אלהי ישראל הוא ע״ש הכלל כולו. וזש״ה: "לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל", שהי' לנו שם ד' שנקרא על הכלל כולו, "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם", שעמד ד' לנו בב' הענינים, שלא תעלה ח״ו ביד שום צר ואויב ומקטרג להוציא את ישראל מכלל אומה שלמה, וממילא הם מושגחים הרבה ולא יעלה ביד הצר מחשבותיו הרעות לאבדם בתור פרטיים. "לולי ד' שהי' לנו" והקים אותנו לו לעם, "יאמר נא ישראל" הגוי כולו, "לולי ד' שהי' לנו" לשמור את כל פרטינו "בקום עלינו אדם" הפרטי ולא מלך, ורצה למתוח עלינו שני הכליונות ח״ו, כליון הכללי להכחידנו משם גוי ואח״כ הכליון הפרטי. ואמר: "אזי חיים בלעונו" שבלעו אותנו קודם ההריגה במה שרצו להפקיע שם אומה ממנו, כי זאת הבליעה הכללית היא גדולה ורעה מכל השחתה פרטית. ובאמת מה כוחנו שיהי' עלינו שם עם בגולה כשאנו כשה פזורה ואין לנו לא ארץ ולא ביהמ״ק ולא שום מרכז רוחני וגשמי בעוה״ר, כ״א "ד' שהי' לנו" שקבע ע״י קדושת השקלים לזיכרון לעולם שיהיו כל הדברים הפרטיים מתקשרים לענין כללי וקרן ישראל לעולם תרום.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ארבעה טעמים בארבע כוסות

ארבעה כוסות בארבע טעמים

שמואל גבעת יגל׳ ׳אברהם קהילת אבוקרט, אבינדב הרב

**בבלי פסחים צט ב**

ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.

**בבלי פסחים קיב א**

ואפילו מן התמחוי! אלא נצרכא לא אפילו לרבי עקיבא, משום דאמר: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות —

מודה. משום פרסומי ניסא.

**ר״ן על הרי״ף פסחים כו א**

דקס״ד דכוס ג׳ משום ברכת המזון בלחוד, מדתנן ואפי׳ מן התמחוי, בעי׳ למפשט דכוס המזון שמחזירין עליה כדרך שמחזירין על המצות.

ודחי, אלא כיון דאיתי דעיקר תקנתא משום חירות דאתי, ביה עבדינן מצות ברכה.

**ירושלמי פסחים אי**

רבי יוחנן בשם ר׳ בנייה: מניין לארבעה כוסות? כנגד ארבע גאולות. רבי לוי אמר: כנגד ארבע מלכיות. ורבנן אמרי: כנגד ד׳ כוסות של פרעה. רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד ארבעה כוסות פורענות של שהקב״ה עתיד להשקות את אומות העולם.

**רש״י ברכות מב א**

היו נוהגין להביא לפניהם, ומביאין כוס יין קודם אכילה, ואחר כך מביאין פרפראות להמשיך אכילה, כגון פרגיות ודגים, ויושבים ושותים ואוכלים. ולאחר גמר סעודה, מה הן השלחן — פרפראות, כגון כיסני דמעלו ללבא, ולחמניות, והוא יין ואוכלים — פרפרת שלאחר המזון, ושניהם קודם ברכת המזון.

**בבלי פסחים קח א — קט ב**

תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים, ואחד נשים, ואחד תינוקות. רבי יהודה אמר: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין?

אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו וישאלו.

**רשב״ם**

וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין: הלא פטורין מן המצות.

**חידושי הר״ן**

כלו׳ דבכי הא לא שייך לחנכן במצות, מה מעלה יש לתנוקות ביין, דכיון שאין נהנין ושמחין בו אינו דרך חירות להן.

**ספר הרוקח רפג פסח**

למה אין מברכין ״אקב״ו על ד׳ כוסות״? לפי שאינו עושה ביחד, אלא שכל הברכות דוקא כשעושין המצווה. וד׳ כוסות צריך על כל אחד ומצותו ביחד בלא הפסקה. שאם שתאן בבת אחת לא יצא, דאין אז ד׳ כוסות כלל, ואז אין לברך עליה.

**חזון עובדיה פסח קיז ב**

מאותו טעם א׳ שאדם שותה או אוכל לשם מצווה לא ניכר, מברכים על סעודות שבת ויום טוב.

**שולחן ערוך א תעד**

ואין מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שאין מברכין בורא פרי הגפן אם כי על כוס של קידוש, ועל כוס של ברכת המזון, ואין מברכין על הגפן אחר כ״א כוס רביעי.

הגה: והמנהג בין אשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס, אבל ברכה אחרונה אין מברכין רק אחר האחרון לבד, וכן דעת רוב הגאונים.

**רש״ש בבלי פסחים קט ב**

מכאן נ״ל דד׳ כוסות אין מעכבין זה את זה, ואם אין לו אלא שלש ישתה כולן.

**גבורות ה׳ מט**

דלא אמרינן שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו, אלא לענין זה דאין הארבע כוסות שתיה אחת לכל אחד ואחד, וכל אחד טעם בפני עצמו ואין בהם זוגות, ולכן אין מעכבין זה את זה.

**המאור הקטן פסחים כד א**

ומה דאמר הרב ז״ל דלא אפשר ליה למקרי ולמשתי בהדי הדדי, אנו אומרים אם רצה לשתות בתוך ההגדה בידו הרשות, כדתנן הכוסות הללו, אם רצה לשתות ישתה, ואין הפרש בין שותה לפני ההגדה בין לשתות בתוך ההגדה, ואין לנו למחות בידו אם בא בין הכוסות לשתות בתוך ההגדה.

**מלחמת ה׳ פסחים כד א**

ומה שכתב בעל המאור ז״ל שאומר שאם רצה לשתות בתוך ההגדה בידו הרשות, כדתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה — חס ושלום שלא התירו אלא לכוס לכוס, אבל לו משמזגו כוס שני והתחיל במצותו לשאול עליו ולדרוש, אינו רשאי להפסיק אלא לכוס בשתיה.

**ירושלמי פסחים וי**

בין שלישי לרביעי — אם רצה לשתות ישתה. למה? בין יין שבתוך המזון לשל אחר המזון. מה הוא! כבר משוכר. מה בין יין שבתוך המזון למה של אחר המזון? יין שבתוך המזון משכר, יין של אחר המזון אינו משכר.

**רמ״א תעב ז**

ונראה לי, אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, אין לחזור ולשתות בהסיבה, דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות.

**תוספות פסחים צט ב**

מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו, אם כי הוא שנא ארבע, וסברא הוא דמאי שהוא מוציא את כולם בשלו לעצמו. ומקיש דכל השנה שאחד מוציא כולם. ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד, והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום, דאמר בגמרא (לקמן קה:) פגמו טעמו.

**שולחן ערוך הרב אורח חיים תעב**

אבל קידוש של שאר ימים טובים ושבתות אין צריך לדחוק את עצמו לשתות הכוס, אלא יכול לשמוע הקידוש מאחר. מה שאין כן בארבע כוסות של פסח, שאף שהבית בני שומעין ההגדה וההגדה מבעל הבית, אף על פי כן כל אחד ואחד חייב לשתות ד׳ כוסות אחר ד׳, דרך חירות.

**תוספות פסחים קח ב**

ומיהו לכתחילה לוגמיו כמלא, היינו רובא דכסא — צריך לשתות רביעית.

**רמב״ם חמץ ומצה טז**

ואם שתה מכל כוס רובו — יצא.

**בבלי פסחים קח ב**

אמר שמואל: ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה. רב יהודה אמר: שתאן חי — יצא, שתאן בבת אחת — יצא. רבא אמר: שתאן חי — יצא ידי יין, לא יצא ידי חירות. שתאן בבת אחת — יצא ידי ארבעה כוסות, לא יצא. יצא — לבניו ולבני ביתו.

**רש״י**

יצא ידי יין — ששתה ארבעתן לתוך כוס אחד. בבת אחת — עירה ד׳ כוסות.

**רשב״ם**

ולא נהירא, דאפילו שותה הרבה בכלי אחד לא חשיב אלא כוס אחד. ונראה לי — פי׳ ׳בבת אחת׳ שלא על סדר רצופין, אלא שתאן. משנתינו אלא.

**פסחים פרק עשירי משנה**

מזגו לו כוס ראשון… מברך על היין, וכאן הבן שואל אביו, מזגו לו כוס שני… מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו. מזגו לו רביעי, גומר עליו את ההלל.

**ביאור הלכה תעב הלכה ח**

עיין מג״א שכתב דכשאומר ההגדה כשמיקרי דכסדר. ומשמע לכאורה דכשלא אמר ההגדה בינתים, אפילו שהה בין כוס לכוס מיקרי כסדר, אבל אם שהה בינתים ולא הסמיך אמירת ההגדה לכל כוס — יצא, אף שלא כסדר.

ודע, דודאי עבר איסור מה שלא הסמיך אמירת ההגדה על הכוסות כמו שתקנו חכמים, מ״מ הפסיד לא בדיעבד. ודע דלפי מה שפסק הש״ע דנשים חייבות גם כן בד׳ כוסות, מ״מ תקנת חכמים היא לשתותן על סדר הגדה. א״כ צריכות ליזהר שיאמרו סדר ההגדה על הכוסות, שעכ״פ ישמעו מבעליהן, או כל כוס וכוס.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קרבן עולה - משמעות השריפה כליל

בס״ד

העולה הנשרפת כליל:

…וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לה': (ויקרא א ט)

ביטול שורש החטא

1. מהר״ל, דרוש לשבת הגדול, רי״ג

ומפני שקרבן העולה הוא בא מצד שהאדם מלך בתחתונים; והעולה הזאת היא על מוקדה, שהאדם מודה שאין החשיבות [שלו נחשבת] אצל ה' יתברך; לכן מכפר לו השם יתברך חטא הרהור הלב, שבא מכח גבהות.

רמז למהות החטא שבו חטא

2. רמב״ן ויקרא פרק א פסוק ד

וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב), העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב.

והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה':

3. גור אריה ויקרא פרק א פסוק ד

ועוד נראה, כי ברור לרז״ל (כאן בתו״כ) כי העולה תכפר דוקא על המזיד, כי אשר חטא במזיד הוא חוטא כשהוא בדעתו ושכלו, שהוא כולו קודש לה', לכך תהא העולה כליל לה'. וכך מוכח במדרש רז״ל (ויק״ר ז, ג), שאמרו כי העולה באה על המחשבה, והביאו ראיה מדכתיב (יחזקאל כ, לב) ״והעולה על רוחכם וגומר״, וכל זה מפני שהעולה כליל לה'. ומזה הטעם סבירו להו גם כן דהעולה באה על המזיד שהוא עושה בדעתו ובמחשבתו. וכל זה נכון וברור, ואין להאריך:

4. של״ה פרשת ויקרא תורה אור

אך העולה כלה כליל ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנה, לפי שהעבירה, המחשבה בהרהור רע, מנפש ועד בשר יכלה, לשוב הכל לרוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח, ועל זה אמרו רבותינו ז״ל (יומא כט א) הרהורי עבירה קשין מעבירה.

5. שפת אמת מסכת יומא דף כט עמוד א

בגמ' הרהורי עבירה קשה מעבירה, נראה דקשה לנפש ממש קאמר שקשה לתקן עצמו כשנטבע בהם יותר מלפרוש מעבירות ממש,

וגם פוגמים יותר את הנפש כדמייתי ראי' מהגוף דהריח קשה לו טפי, …

הדרך לתיקון

6. שפת אמת ויקרא פרשת צו שנה תרלד

זאת תורת העולה כו' במד' ובזוה״ק מחשבה רעה היא העולה לאוקדה לה כו'. כי עולה בא על הרהור הלב. וכשאדם מבער זאת עד שנעשית אפר ונתבטלה לגמרי. אז נמשך תועלת כמ״ש בכל לבבך בשני יצריך ע״ש בזוה״ק ואתחנן. והוא מצות תרומת הדשן שיש עלי' למחשבה זו ע״י דמתוקדה לאפר. ומשמע דמצוה זו הוא עיקר בהקרבן דכתיב זאת תורת העולה ומפרש תרומת הדשן שזה סוף העלי' כנ״ל. והיא מצוה הראשונה בבוקר. וגם עכשיו שאין לנו הקרבנות. נוכל לקיים זאת ברצון של אמת למסור נפשו להשי״ת בכל לילה כדאיתא ברע״מ פ' זו. וע״י המס״נ מבער כל המחשבות שעברו עליו כל היום. ומזה עצמו יש לו התעוררות בבוקר כענין תרומת הדשן כנ״ל:

חידוש הדבקות

7. אברבנאל ויקרא הקדמה

והנה תכלית העולה הוא לדבק הנשמה השכלית עם בורא' יתברך ובבחינת הנפש והשארותה היה העולה לרמוז שכמו שהב״ח ההוא במותו היה נקרב על מזבח השם והיה נדבק אל האש ומתאחד עמו ועולה ריח ניחח לה'. כן האיש המקריב או הצבור אחרי מותם יעלו אל אלהים בהר ה' ומקום קדושתו וידבק ויתאחד תחת כסא כבודו כי אש אוכלה הוא והנפש תעלה ריח ניחוח לה' ולכן נקראת עולה לפי שתורה על נפש האדם העולה היא למעלה והיתה נשרפת כלה כליל לגבוה על מזבח לרמוז שהרוח השכלי ישוב אל האלהים אשר נתנו …רצו בזה שהמקריב עולה הנה הוא מסיר מתוכו מוטה וכל אמונה רעה והרהור רע כאלו יאמר שובי נפשי למנוחיכי.

עניינה של העולה – התקרבות אל ה'

8. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף ז עמוד ב

ואמר רבא: עולה - דורון היא; היכי דמי? אי דליכא תשובה, זבח רשעים תועבה! ואי דאיכא תשובה, התניא: עבר על מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלים לו! אלא ש״מ: דורון הוא.

רש״י

עולה דורון היא - אינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשובה על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסרח במלך וריצהו ע״י פרקליטין וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו.

9. ויקרא פרק א פסוק ד

וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

10. בראשית פרק לב, כא

(כא) וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי:

11. בראשית פרק לג, י

(י) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי:

רש״י

ותרצני - נתפייסת לי, וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, … (ויקרא כב כ) כי לא לרצון יהיה לכם, הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן (משלי י לב) שפתי צדיק ידעון רצון, יודעים לפייס ולרצות:

12. ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד קמה

ומה שכתב שם לפני זה דעולה מכפרת אעשה ועיין שם ברש״י דיבור המתחיל עולה וכו' אינה וכו' כפרה ממש וכו' יעוין שם ובתוספות דיבור המתחיל עולה, צריך לומר דגם להך דורון קרי כפרה אף שכבר נתכפר לגמרי מכל מקום בהבאת דורון הוא מוסיף אהבה וממילא גם הכפרה בתיקון הקודם היא ביתר שאת, ואפשר דבתשובה מיראה דזדונות כשגגות על ידי העולה שאחר כך מתאהב לה' יתברך ונעשה כזכויות, …

13. רמב״ם הלכות חגיגה פרק א הלכה א

הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה

14. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן א

ד״א זאת תורת העולה למה נקרא שמה עולה שהיא עליונה מכל הקרבנות, העולה היא העולה, תדע מי שהיה מביא חטאת הכהן נוטלה וכך המנחה וזבח השלמים לבעליהן האשם לכהן, אבל העולה אין בריה טועם ממנה אלא כולה עולה להקב״ה שהוא עליון לכן נקרא שמה עולה.

15. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נג עמוד ב

מתני'. העולה קדשי קדשים - שחיטתה בצפון, וקיבול דמה בכלי שרת בצפון, ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע, וטעונה הפשט וניתוח, וכליל לאשים.

גמ'. עולה מ״ט תני ליה קדשי קדשים? משום דלא כתיב בה (לה') קדשי קדשים היא.

רש״י

ומשני משום דלא כתיב בה - איצטריך לאשמועינן דאפ״ה קדשי קדשים היא דהא כולה לגבוה ואין לך קדשי קדשים כזה וכו'.

16. עולת ראי״ה על איזהו מקומן: וטעונה הפשט, ונתוח, וכליל לאשים.

המדה של קדש הקדשים, המתיחשת לעולה, המכוונת לעומת ההתעלות הגמורה, והתמזגותו של כל ערך ההויה בכל צורותיה, הקדש והחול

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סוד הקדמת נעשה לנשמע

סוד הקדמת נעשה לנשמע /הרב אליהו אליעד סקורי

יתרו

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: (ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: (ג) וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְדֹוָד מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: (ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא משֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְדֹוָד: (ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְדֹוָד:

משפטים

(ג) וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְדֹוָד וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד נַעֲשֶׂה: (ד) וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְדֹוָד וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַידֹוָד פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

שבת פח עמ א

דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב

אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עשי והדר לשמע

אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א סימן ב:

ר' ינאי אמר: לא היתה התורה צריכה להידרש אלא מהחודש הזה לכם. ומפני מה גילה הקב״ה לישראל מה ביום ראשון ומה ביום שני עד יום ששי? בזכות שאמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע – מיד גילה להם. ר' ברכיה אמר: כתיב: "וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד יג). "ויגד לכם את בריתו" – ויגד לכם את ספר בראשית שהוא תחילת ברייתו של עולם. [9] "אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים" – אלו עשרת הדברות: עשרה למקרא ועשרה לתלמוד. וכי מניין יבוא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה לישראל חדרי בהמות ולויתן? [10] ומניין יבוא יחזקאל ויגלה להם חדרי מרכבה? [11] אלא הדא הוא דכתיב: "הביאני המלך חדריו". [12]

פסיקתא רבתי

: בתחילה הלך לו אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב שנאמר."על חרבך תחיה": אין אנו. יכולים לקבל את התורה

אחר כך הלך אצל בני עמון (ומואב) אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבונו של עולם ומה כתב בה? אמר להם: לא תנאף. אמרו לו: וכל עצמם של האנשים האלה לא באים אלא מניאוף הדא דכתיב " ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. אין אנו יכולים לקבל את התורה

: אחר כך הלך אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה? אמר להם: לא תגנוב. אמרו לו: כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל. הדא היא דכתב."פרא אדם ידו בכל ויד כל בו: . אין אנו יכולים לקבל את התורה

: ואחר כך בא לו אצל ישראל. אמרו לו: נעשה ונשמע. הדא הוא דכתב."אדוני מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו"

הגר״א אדרת אליהו ואתחנן

"קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוקינו אליך ושמענו ועשינו",

ואף שלא נבין אותם אף עלפי כן ושמענו ועשינו אף שלא ידענו טעם המצוות ואף שכאן נאמר ושמענו ועשינו ולעיל נאמר להיפוך שהקדימו עשיה לשמיעה אףעל פי כן במדרגה גדולה היו שאמרו ושמענו ועשינו אף שלא שמענו הטעם והרי כאן הקדים שמיעה לעשיה שכדיין לא השמיע להם הטעם ואף על פי כן ועשינו

ויקרא יט

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תלכו

אור החיים הקדוש ויקרא

דבר ואמרת וגו' כמעשה וגו' צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, עוד מה חידש במאמר זה אני ה' אלהיכם וכי עד עתה לא ידעו זה, ועוד מה היא כוונתו במצות כמעשה וגו', אם אין ידוע מה הוא המעשה שעליו תבא המצוה, וכמו כן מעשה ארץ כנען, ורבותינו ז״ל (בתו״כ) אמרו שהקיש מעשה מצרים למעשה כנען, ולדבריהם ז״ל קשה למה כפל המצוה, ואם להשמיענו בא שמעשה ב' הרשעים שוה, מה צורך לתורה להודיענו דבר זה

הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר, הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק:

וצא ולמד (קידושין פא.) ממעשה של רב עמרם רבן של חסידים, שהגם היותו מושלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות, גם ממעשה רבי מתיא בן חרש (ילק״ש רמז קסא) ח שבחר לסמות עיניו למיחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה מושלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות, גם אם יושלל מבחינת הראות אם לא ירחיק בחינת החושב מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה,

ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחילת דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלהיכם והיא השגת אלהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלוהו ישלוט בטבעו:

והוא כמאמרם ז״ל (ב״ר לד י) שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם והרשעים הם מסורים ביד לבם, הכוונה בזה כי החפץ והחשק ישנו בלב האדם, והרצון הוא במוחו, והם ב' מדריגות שנתן האדון בבני אדם, וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדה, ואין גמר בחימוד זה ויכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ ולא יעשנו, הגם שיחמוד, הלא תמצא בבני אדם שמקבלים תענית הגם שהחפץ יתגבר בהם לאכול יבא הרצון וימנענו, וכן על זה הדרך, וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה ולבם מסור בידם, שהגם שיתאוו תאוה בלבם, יבחר השכל שהיא הנשמה, ואם ישנו באזהרה מה' או מכללי התיעוב ישלול הרצון בו וימנע החפץ הגם שישנו, אבל הרשעים הם מסורים ביד לבם לכל אשר יבא החפץ בלב לא ימנעהו הרצון, ואולי כי אין להם נשמה, או שכבר פגמוה ונכנעת היא לפני הרוח שבלב:

ולכן אמר ה' כי אני ה' אלהיכם, פירוש להיות שבחינת הנשמה בה ה' משרה אור שכינתו באדם בסוד אהל שכן באדם (תהלים עח ס), ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון:

ספר חמדת ימים - חג השבועות - פרק ג

יד) וזה מאמר הכתוב ה' מסיני בא וכו' מימינו אש דת למו לומר כי יפלא ממך דבר איך הניחוה עשו וישמעאל ויגעלו בכל הכבוד ההוא, לזה אמר מימינו אש דת למו לומר ממה שבימין הלוחות שהם חמש דברות ראשונות לא ניתן אש דת למו כי אם למו לישראל הנזכרים בפסוק הקודם, אך לשעיר ופארן דילג דילוגין ולא נתן כי אם מהשמאל לא תרצח לא תנאף, ובכן קרן עור פני ישראל וירם קרן לעמו מהוד קרני שרי עם ועם כמבואר במאמר, ומטעם זה המתין הוא יתברך בנתינת התורה עד דור המדבר, שבדורות הקודמין עדיין לא באו שבעים אומות כדי להזריח מאיתם לעם סגולתו כאמור וכדי שלא יהיה להם פתחון פה לאמר אילו היינו שם היינו מקבלים:

זוהר חלק ג דף קצב/ב

משעיר למו, ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא, מהאי אנהר לון לישראל, ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא, אוף הכי, הופיע ואנהר לישראל מהר פארן, ממה דאמרו בני פארן דלא בעו לקבלא, מהאי אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות: מה עבד, קרא לסמא״ל, ואתא קמיה, ואמר ליה, תבעי אורייתא דילי, אמר מה כתיב בה, אמר ליה לא תרצח, דליג קודשא בריך הוא לאתר דאצטריך, אמר חס ושלום, אורייתא דא דילך היא ודילך יהא, לא בעינא אורייתא דא:

אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה דעלמא, אי את יהבה לי, כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שלטנו דילי על קטולא איהו, וקרבין לא יהון, ושלטנו דילי על כוכבא דמאדים, אי הכי כלא אתבטל מעלמא, מאריה דעלמא טול אורייתך, ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה, אבל אי ניחא קמך, הא עמא בנוי דיעקב, לון אתחזי, ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו:

אמר ליה, הואיל וכך, הב לי עיטא איך אעביד, דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר, אמר ליה, מאריה דעלמא אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמיא, והב עלייהו, ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בקדמיתא, אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה, ויהב ליה, למיהב לון לישראל, הדא הוא דכתיב וזרח משעיר למו, משעיר ממש, דא סמא״ל, דכתיב (ויקרא טז כב) ונשא השעיר עליו, למו לישראל

קרא לרה״ב, אמר ליה תבעי את אורייתא דילי, אמר ליה מה כתיב בה, דליג ליה, ואמר לא תנאף, אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קודשא בריך הוא, ירותא בישא דיתעבר בה כל שלטני, דהא ברכתא דמיא נטילנא, ברכתא דנוני ימא, דכתיב (בראשית א כח) פרו ורבו וגו', וכתיב (שם יז כ) והפריתי אותו והרביתי אותו וגו', וכתיב (שם טז יב) והוא יהיה פרא אדם:

שארי לאתחננא קמי מאריה, אמר ליה מארי דעלמא, תרין בנין נפקנא מאברהם, הא בנוי דיצחק, הב לון, ולון אתחזי, אמר ליה, לא יכילנא דאנת בוכרא ולך אתחזי, שארי לאתחננא קמיה, ואמר מאריה דעלמא, בכירותא דילי יהא דיליה, והאי נהורא דאנא יריתנא על דא, טול והב לון, וכך עבד, הדא הוא דכתיב (דברים לג ב) הופיע מהר פארן:

{יד }מגיד מישרים לר״י קארו יתרו

אור ליום השבת י״ז לשבט, ה' עמך וכו' והא שדרוני לגלאה לך רזא דומשה עלה אל האלהים,

ויען כל העם וכו' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הכא איכא למידק היאך יעשו קודם שישמעו. ותו היכי קאמר כל אשר דבר דאיהו לשון עבר, הא אכתי לא מילל ולא פקיד להו אורייתא והכי הוה להו למימר כל אשר ידבר. ואפשר לומר על דרך הפשט דכיון דאמרו חז״ל דשבת ודינים במרה איפקד, משו״ה אמרו כל אשר דבר ה' במרה נעשה. וקאמר כל משום דהוה תמן חק ומשפט, לאכללא תרווייהו קאמר כל, ונשמע מה דיימר לן מכאן והלאה:

אבל רזא דמילתא דישראל דההוא דרא הוו אתו מסטרא דיובלא ואורייתא כתובה במרום היתהן ואשתכח דעד לא אתו לעלמא שמעה נשמתהון אורייתא, ומשום הכי כל אשר דבר ה' לנשמתין דילן עד לא אתינא לעלמא נעשה, והשתא גם כן נהדר למישמע בהאי עלמא כדי לשעבדא גופים דילן והכי נמי כל חד וחד מישראל יכיל למימר כל אשר דבר ה' לנשמתין עד לא ייתי לעלמא וכמה שאמרו חז״ל מלמדין אותו כל התורה כולה ואוף משביעין ית זרעיה לקיימא אורייתא וכדאיתא בזוהרא קדישא על פסוק נפש כי תחטא וכו' ושמעה קול אלה וכו' נעשה ואוף נשמע מילי דאורייתא ונילוף יתה בהאי עלמא לשעבדא נמי גופין דילן, ואתה שלום:

יעבץ פירוש אבות

ואומר כי עיקר זה הדבר ארוך מאד ואין כאן מקומו אבל כדי לשכך רתיחת השואל אכתוב כטיפה מן הים ממנו. אמר הנביא (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי, ואמר התנא (לקמן ספ״ו) כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא וכו', וענין זה הכבוד הוא עשיית מצותיו ושמוע בקולו, והמלאכים והגלגלים יש להם טבע קיים בזה לא ישנו את תפקידם. אמנם האנשים הם בעלי בחירה ורצון, והוראות הכבוד בהם אפשרי לא מחוייב, ולזה יראה כבודו יותר במין האדם מבמלאכים, ולזה אמרו ז״ל (ב״ר יט יג) עיקר שכינה בתחתונים היתה ובחטאו של אדם הראשון נסתלקה שכינה וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע נתקנו, נעשה כנגד (בראשית ג) ותאכל מן העץ, ונשמע כנגד (שם) כי שמעת לקול אשתך, מיד (שמות כד) וישכון כבוד ה' על הר סיני קרוב למה שהיה בתחלה, וכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, ואילו לא עשו ישראל את העגל לא היתה שולטת בהם אומה ולשון והיתה חוזרת עטרה ליושנה. ואי אפשר לכתוב בכאן יותר כי היה צריך חבור בפני עצמו, והמפקפק בדברי אלה יש בלבו פקפוק בחדוש העולם:

הגרמ״מ משקלוב

סוד חרב של עשו מצד נעשה, ונשמע מצד ישמעאל אבל כשעושין תשובה ושאגין כאריה הגבורי כח, ומקבלין על עצמן להיות עושין דברו ולשמוע בקול דברו [עי' תהלים קג], בסוד נעשה ונשמע [עי' שבת פח. ], כי ע״י נעשה ונשמע לוקחין מהן העטרין

ונטלו ישראל הכתרים שלהם, וסוד נעשה ונשמע משעיר ופארן

אברהם בן אברהם )הגרף פוטוצקי( גר הצדק הכי מפורסם מאז חורבן בית שני ובדורות האחרונים, נהרג על קידוש ה' ב-ז' בסיון תק״ט – )יו״ט שני של שבועות(. במפגש בין הגר-צדק עם מכריו מהעבר, בו הם שאלו אותו במה הוא

נשתנה מהם, שעל אף שכולם למדו את אותם דברים דווקא הוא ראה להתגייר. תשובתו הראשונה

לשאלתם היתה: אתם לא למדתם כמוני ונתקיים בכם "ונטמתם בם" וכדרשת חז״ל ונטמטם בם, כלום ניסיתם לקיים?

נקודת התוכן של תשובת אברהם בן אברהם היתה כי הוא למד מתוך בהירות ש״המעשה הוא העיקר", בלשונו של הרבי. בעוד שהם למדו מתוך טמטום הגורם למבט חיצוני ומרוחק על מה שנלמד.

נקודה זו מתקשרת, גם היא, לחג השבועות – זמן מתן תורתנו )בו 'נתגיירנו' כולנו(. כהקדמה לקבלת התורה הקדימו בני ישראל "נעשה" ל״נשמע", ודווקא בזכות כך זכו שמלאכי השרת, שסודם הוא "עושי דברו לשמוע בקול דברו", ירדו וקשרו להם שני כתרים.

יש פירושים רבים להקדמת "נעשה" ל״נשמע", ומסיפור זה עולה עוד פירוש חשוב.

לכאורה, ניתן לשאול, כיצד אפשר לדרוש ממי שלא יודע כלום לומר "נעשה ונשמע"? כיצד יכול הגר להתחייב באופן

כזה לקבלת התורה? אחד הפירושים הוא כי "נעשה ונשמע" איננו רק הקדמה של התחייבות מוחלטת לפני הלימוד, אלא זו תודעה המלוה את הלימוד ויוצרת את אופיו היהודי המיוחד. הראש היהודי פועל בלימוד בשונה מהראש הגויי – השכל היהודי

מצייר את מה שהוא לומד באופן מעשי, ולדידו מה שהוא עוסק בו אינו תיאוריה מופשטת אלא לימוד מוחשי הנוגע למעשה. לכן, הסביר הגר-צדק לרעיו מהעבר, בעוד שהם למדו את התורה מתוך טמטום הלב והמח האקדמי, המאפשר ללמוד ללא כל זיקה

מעשית לנושא הנלמד, הרי שהוא למד מתוך תודעת "המעשה הוא העיקר", וכך זכה להקדים "נעשה" ל״נשמע" ולקבל את התורה ככל עם ישראל במתן תורה, בשמחה ובפנימיות. )משיעור י״ב

הראי״ה קוק

מאמרי הראיה / נעשה ונשמע

הקדמת נעשה לנשמע זהו כחן של ישראל מאז ומעולם. מפני שאנו חשים בקרבנו שבמעמקי הטבע של כל מהותנו, כל קדושת היהדות צפונה. ואם אנו חשים איזו חלישות בגבורתה בנוגע לנפשנו, אנחנו צריכים ראשית לכל להתעורר להיות נאמנים לעצמנו. ננער את עצמנו מכל התכחשות עצמית ונדע להגן בגאון על הצביון השלם שלנו. ואז נצעוד בעוז על דרכנו בכל מסילות החיים ובכללם גם כן בדרכה של התחיה הלאומית ובנין הארץ

כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד- הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה.

רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם. ואנחנו במעמד הר סיני…באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים. כטבע האיתן של נשמתנו בעצם טהרה. . ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות השוגה בהבליה והסובלת מסכלות רשעתה בשליטת האדם לרע לו, ואובדת בזה את עצמה ועצמה".

הרב קוק זצ״ל (אורות התורה ח, א)

"'נעשה ונשמע'- הקדמת 'נעשה' ל׳נשמע' מציינת את הוקרת התורה מצד סגולתה האלוהית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש בלימודה. כי כיוון שכבר נאמר 'נעשה' הרי הקישור אל ערך הלימוד המעשי הוא כבר בכלל, ו׳נשמע' מציין את הקישור אל ערך הלימוד הסגולי".

מאמרי הראיה /ירושלים

ואנחנו שמעז יודעים אנו את הרז שמלאכי השרת משתמשים בו להקדים נעשה לנשמע הננו יודעים שהמחשבה האנושית בייחוד בחיי הקודש ואור האצילות העליונה מתפרנסת היא מהמעשה היוצא לאור המציאות החיה הננו קרואים ועומדים לעת חפץ כזאת אשר קול ה בכח מתוך התחיה הלאומית ההולכת ועולה במסילותיה קורא אותנו כי בא מועד לדרישת ציון המצויינת בכל מילואה ודיקנותה של מילת " חבת ציון" נדע נאמנה כי כל אוצר הטוב של רגשות הקודש של גבורת אלהים הקשור והכמוס בזכרון ירושלים ומהותה הפנימית יעלה ויראה לנו להודיע לעיני רוחנו ודור בנינו לפי רב המעשה

וכל אשר נהיה יותר עסוקים לשכלל את בניין ירושלים ולפארה –כה יוסיף אור רוח קודש ה אשר בתוכיות נשמתנו להופיע ולהתלהב

אוה״ק ג' מוסר הקודש מב'

כשמשתחררים מכל דמיון מהבל, הנותן אסוריו על השכל החפשי, משערים נאמנה את אחדות החיים, ואת פעולתו של הכח המרכזי של החיים, פעולת הרצון כשהכל מתחבר ביחד, הולכת היא גבורת האמת קוממיות, מתאדרת היא ומתגדלת, מעטרת את החיים, ומכבשת אותם, מסדרת את עבודתם, ומכוונת את שאיפתם ברוח ובהתגלמות. ברכו ד' מלאכיו, עושי דברו לשמוע בקול דברו, רז שמלאכי השרת משתמשים בו הוא נעשה ונשמע, והקדמת נעשה לנשמע, מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשים בו, אמר הקב״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. משוחרר הוא השכל המעשי, המתאחד עם בינת הלב המקורית, החפשית והרחבה, מכל כבל של שכל עיוני, שהדמיון ההולל מתעלל בו כחפצו, וסוף מעשה במחשבה תחלה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קרבן עולה

בס״ד

קרבן עולה

1. ויקרא פרק א, א-ג

(א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיקֹוָ֑ק מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־ הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם: (ג) אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

2. ויקרא פרק ב, א

(א) וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיקֹוָ֔ק

3. ויקרא פרק ג, א

(א) וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ…

4. ויקרא פרק ד, א-ב

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ …

5. משנה מסכת ערכין פרק ה משנה ו

חייבי ערכים ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר (ויקרא א') לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני…

רמב״ם

[ו] הטעם שאין ממשכנין חייבי חטאת ואשם מפני שהם עצמם מזדרזים להביאם, לפי שאין מתכפר להם עד שיקריבום, אבל העולות והשלמים כיון שאין בהם כפרה אפשר שיתרשלו בהן, ולפיכך ממשכנין אותם,

6. ויקרא פרק א, ד

(ד) וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

רש״י

ונרצה לו - על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה:

7. רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות א יז

כל הקרבנות האלו נקראים זבחים, וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת נקראים קדשי קדשים, אבל שלמים של יחיד והבכור והמעשר והפסח נקראים קדשים קלים.

8. סדר הקרבנות

בפרשת ויקרא: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם

בפרשת צו: עולה, מנחה, חטאת, אשם, שלמים

9. רמב״ן ויקרא פרק א פסוק ד

ונרצה לו לכפר עליו - על מה הוא מרצה לו… לשון רש״י. וברייתא היא בתורת כהנים (פרק ד ח).

ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור, כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין, ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות ב״ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה אביו ואמו ומקלל, כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין: …

ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אף על פי שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה:

וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב), העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': …

10. גור אריה ויקרא פרק א פסוק ד

ועוד נראה, שאם היה העולה באה על שוגג מלקות או מיתה בידי שמים, קשיא דהא עולה חמורה, שהיא כולה כליל, וכיון דלא חייבה התורה בשום מקום בשוגג שיהיה חייב קרבן זה, דאדרבה, קרא בנדבה איירי, דכתיב (פסוק ב) "כי יקריב" ולא כתיב שחייב להקריב (רש״י שם), ואם כן חטא זה יותר קל בשוגג, כיון שלא קבעה עליהם קרבן בשוגג בחיוב.

[ו] בלאו הכי, בודאי שגגת מלקות או מיתה בידי שמים קל משגגת כרת (ומלקות) [ומיתה], ואם כן למה אמרה תורה עולה, שהיא יותר חמורה, שהיא כולה כליל, שיכפר על זה, והלא מסתבר על חטא שהוא יותר חמור יביא קרבן חמור, ולמה יביא קרבן שהוא כליל - על קל, אלא בודאי מכפר על מזיד, ולפיכך אמרה תורה להביא עולה מפני שמכפר על מזיד.

וכאן אין להקשות, כיון דהתורה לא חייבה קרבן על עשה, אם כן החטא יותר קל, ולמה תכפר עולה? דודאי עשה במזיד קל מצד אחד וחמור מצד אחד; קל הוא, שאין כאן אלא עשה, וחומר, שהרי במזיד עשה. לכך קל, שלא חייבה התורה עליו קרבן, שהרי אין עבירה חמורה. אבל חמור הוא, שהוא במזיד, ואם ירצה כפרה - יביא עולה על המזיד. …

ועוד נראה, כי ברור לרז״ל (כאן בתו״כ) כי העולה תכפר דוקא על המזיד, כי אשר חטא במזיד הוא חוטא כשהוא בדעתו ושכלו, שהוא כולו קודש לה', לכך תהא העולה כליל לה'. וכך מוכח במדרש רז״ל (ויק״ר ז, ג), שאמרו כי העולה באה על המחשבה, והביאו ראיה מדכתיב (יחזקאל כ, לב) "והעולה על רוחכם וגומר", וכל זה מפני שהעולה כליל לה'. ומזה הטעם סבירו להו גם כן דהעולה באה על המזיד שהוא עושה בדעתו ובמחשבתו. וכל זה נכון וברור, ואין להאריך:

11. ויקרא פרק ט, א-ג

(א) וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י …(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: (ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה:

כלי יקר

(ב) קח לך עגל בן בקר לחטאת. יש מקשים למה עגל של אהרן בא לחטאת ועגל של ישראל בא לעולה. ואמרו בזה לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה שהרי ודאי לא נתכוון לשם עבודה זרה כלל ועיקר חטאו היה במעשה שעשה העגל בפועל כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, מה תלמוד לומר אשר עשה אהרן אלא להורות בא שאהרן לא חטא כי אם בעשיית העגל, ולא במחשבה, על כן קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה כי ודאי לשם עבודה זרה נתכוונו על כן קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור. ומה שקשה על פירוש זה הלא ישראל חטאו גם במעשה שהרי השתחוו לו ויזבחו לו ולמה לא הביאו לכפרה עגל לחטאת. נראה לפרש שעל חטא הזביחה הביאו לכפרה השעיר…

12. ויקרא פרק ה, ז

(ז) וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יעַ יָדוֹ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיקֹוָ֑ק אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה:

ר' אברהם אבן עזרא

אחד לחטאת ואחד לעולה ויאמר רב יצחק, כי טעם אחד עולה, בעבור שלא תגיע ידו, אולי עלה על רוחו מחשבה.

13. רמב״ם הלכות תמידין ומוספין ט ו

חטאת קודמת לעולה אפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה שנאמר את אשר לחטאת ראשונה בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה הבא עמה, וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואחר כך העולה.

14. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף ז עמוד ב

תניא נמי הכי, א״ר שמעון: חטאת למה באה? למה באה? לכפר! אלא למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס, [ריצה פרקליט, נכנס] דורון אחריו.

15. במדבר פרק טו פסוק כד

וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֘ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיקֹוָ֔ק וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת:

גור אריה

ואם תאמר, ולמה היה דבר זה להקדים העולה קודם חטאת בקרבן עבודה זרה. ועוד, דמה שהחטאת קודם העולה - טעמא אית ביה, כדלעיל (רש״י ויקרא ה, ח) למה הדבר דומה, [לבא לרצות] למלך, שפרקליט קודמו ומלמד עליו זכות, ואחר כך נכנס הדורון, כך החטאת פרקליט לכפר עליו, ואחר כך העולה שהיא דורון. ואם כן, למה היה כאן העולה קודמת?

ויש לומר, דעולה היא שבאה על הרהור הלב, כדכתיב (ר' איוב א, ה) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה ויעל איוב עולת מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם", שמע מינה שעולה מכפר על הרהור הלב. ובעבודה זרה, שהמחשבה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קדושין מ.), הרי העולה גם כן פרקליט כמו החטאת, שהרי המחשבה של עבודה זרה גם כן מעשה נחשב. ומפני שהמחשבה קודם למעשה, העולה של עבודה זרה קודם החטאת. אבל גבי שאר עברות, שאין הקדוש ברוך הוא מצרף המחשבה למעשה (שם), העולה דורון הוא, ונכנס אחרון:

16. ויקרא פרק א, ט

וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽיקֹוָֽק:

17. של״ה פרשת ויקרא תורה אור

אך העולה כלה כליל ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנה, לפי שהעבירה, המחשבה בהרהור רע, מנפש ועד בשר יכלה, לשוב הכל לרוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח, ועל זה אמרו רבותינו ז״ל (יומא כט א) הרהורי עבירה קשין מעבירה.

18. שפת אמת ויקרא פרשת צו שנה תרלה

זאת תורת העולה כו' מצות תרומת הדשן. וקשה למה נקרא זאת תורת העולה שהיא מצוה אחרונה אחר כל קרבנות היום. ומשמע שכל הקרבן תלוי בהרמת הדשן. כי הנה עולה באה על הרהור הלב כמאמרם ז״ל היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא על גבי מדבחא. והוא שריפת החטאת. אך אחר ביעור השאור צריכין להרים הדשן כי כל ירידה הוא צורך עלי'. והרי הכל בכלל בריאת השי״ת. כמאמר בורא חושך. והוא לבוא על ידי שריפת הרע אל הטוב. ואז נגמר המכוון. נמצא כי הרמת הדשן עיקר הקרבן.

עולת ראי״ה משנת איזהו מקומן

העולה קדש קדשים שחיטתה בצפון וקבול דמה בכלי שרת בצפון.

המדה של זכוך החול, והעדנתו, בהשארו במדתו, הרי היא צריכה לבא מתוך אור הגנוז, יסוד הצפון, שבו עומד כח הנשגב להפוך את כל רע לטוב וכל חשך לאור, וממקום אשר משם הרעה תפתח - משם יוצא האור ועדן הטוב. וכמו כן המדה של ההתעלות המוחלטה של כל חיי החול, עד כדי ההתהפכות הגמורה אל תכן הקדש, יש בה משום היניקה מכח הגנוז הזה, ומיסוד השמוש בכח החיים המתעלה ומתהפך ממדת החול למדת הקדש, משום הכשר הכח המעשי בהשפעתו, בתור כלי מוכשר המתאים למדה הצפונה, האדורה בכח הסגולה המליאה של חשיפת אור הטוב גם מכל מעמקי המחשכים. שחיטתה בצפון, וקבול דמה בכלי שרת בצפון.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות