**הטעם שלא היה ברשימה** הרב אליהו טרבלסי
בשנת 1907 ישב מדען יפני בשם קיקונאה איקדה לאכול מרק מאצות ים. הוא הבחין בטעם שלא התאים לאף אחד מארבעת הטעמים שהיו מוכרים אז: מתוק, חמוץ, מלוח ומר.
איקדה לא הסתפק בתחושה. הוא חקר את האצות, זיהה את החומר האחראי לטעם והעניק לו שם: *אוּמָמִי*. לימים הוכר האוממי כטעם יסודי חמישי.
הדבר המעניין הוא שאיקדה לא המציא טעם חדש. אנשים נהנו ממנו במשך דורות. הטעם היה קיים, הוא פשוט לא הופיע ברשימה המוכרת.
לפעמים אנחנו עושים דבר דומה לבני אדם. קל לנו לזהות את מי שלומד הרבה, מארגן, מוביל או יודע לדבר. אבל יש אנשים שקטים יותר, שונים מאיתנו, שאנחנו מתקשים לראות את מקומם.
ואז מגיע חג הסוכות ומבקש מאיתנו לאחוז בארבעה מינים.
המדרש משווה אותם לארבעה סוגים של אנשים בישראל: לאתרוג יש טעם וריח, ללולב טעם בלי ריח, להדס ריח בלי טעם, ולערבה אין לא טעם ולא ריח. ובכל זאת, המדרש מסיים: ״יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו״ (ויקרא רבה ל, יב).
הערבה, שנדמה שאין לה מה להציע, היא חלק בלתי נפרד מן המצווה.
אחרי יום הכיפורים, שבו ביקשנו לתקן את עצמנו, מגיע חג הסוכות ומזמין אותנו להרחיב את המבט גם אל מי שסביבנו.
כשאנחנו מתכננים את סעודות החג, כדאי לחשוב על אדם אחד שלא נכנס בדרך כלל לרשימת המוזמנים. שכן בודד, חבר שנשאר לבד או בן משפחה שקצת התרחקנו ממנו.
איקדה גילה שטעם יכול להיות אמיתי גם כשאיננו יודעים איך לקרוא לו. וארבעת המינים מזכירים לנו שאדם יכול להיות יקר גם כשאיננו יודעים לזהות את מעלותיו.
הערבה אינה צריכה להפוך לאתרוג כדי שיהיה לה מקום.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה