**מי רשאי לומר לקפטן שהוא טועה? **
דבר תורה לסליחות / הרב אליהו טרבלסי.
ב-27 במרץ 1977 התרחש באי טנריפה שבאיים הקנריים אסון התעופה הקטלני ביותר בתולדות התעופה האזרחית.
שני מטוסי בואינג 747 ענקיים, אחד של KLM ואחד של Pan Am, הופנו לשדה התעופה הקטן בטנריפה לאחר פיגוע בנמל התעופה בגרן קנריה. השדה התמלא במטוסים שלא היו אמורים להיות בו, ערפל כבד כיסה את המסלול, והתקשורת בין המגדל למטוסים הייתה קשה. בשלב מסוים החל מטוס ה-KLM להאיץ להמראה, אף שמטוס ה-Pan Am עדיין נסע על אותו מסלול. בתוך הערפל שני המטוסים כמעט לא יכלו לראות זה את זה.
אבל יש פרט אחד בסיפור הזה שקשה לשכוח.
הקפטן של מטוס ה-KLM לא היה טייס מתחיל. הוא היה אחד הטייסים הבכירים ביותר בחברה, מדריך הטיסה הראשי שלה, אדם שהכשיר בעצמו טייסים אחרים. במהלך ההאצה שמע מהנדס הטיסה בקשר שה-Pan Am כנראה עדיין על המסלול. הוא שאל את הקפטן: ״הוא עדיין לא ירד, ה-Pan American? ״ הקפטן השיב בביטחון: ״כן, כן״, כלומר הוא כבר ירד.
איש לא התעקש יותר.
שניות ספורות לאחר מכן התנגשו המטוסים. 583 בני אדם נהרגו.
החקירה קבעה שהגורם היסודי לאסון היה שהקפטן החל בהמראה ללא אישור. אבל החוקרים הצביעו גם על גורם אנושי מטריד: מעמדו העצום של הקפטן יצר פער סמכות כזה, שהאנשים שישבו לידו התקשו לערער עליו גם כאשר התעורר אצלם ספק ממשי. אסון טנריפה נעשה לאחד האירועים שהמחישו לעולם התעופה את הצורך במה שנקרא היום Crew Resource Management: תא טייס שבו גם האדם הזוטר ביותר חייב להיות מסוגל לומר לקפטן בצורה ברורה, ״יש כאן בעיה״.
ופה אני רוצה לעצור.
כי אולי השאלה החשובה ביותר באלול איננה רק: איפה אני טועה? אלא שאלה אחרת: מי בחיים שלי רשאי לומר לי שאני טועה?
**מטוס צריך קפטן**
חשוב לדייק. הלקח מטנריפה איננו שסמכות היא דבר רע.
מטוס צריך קפטן. בית צריך הנהגה. ארגון צריך מנהל. כיתה צריכה מורה. וגם אדם צריך לקבל החלטות ולא לחיות כל חייו לפי מה שאחרים חושבים עליו.
הבעיה מתחילה כאשר סמכות הופכת למקום שאי אפשר לערער עליו. כאשר כל מי שסביבי כבר יודע איך תיראה השיחה אם יאמר לי משהו שאני לא רוצה לשמוע.
אדם אומר לי: ״נפגעתי מאיך שדיברת״ — ואני מיד מסביר למה הוא לא הבין. אשתי אומרת: ״אתה בתקופה האחרונה הרבה פחות נמצא בבית״ — ואני שולף את לוח הזמנים ומוכיח כמה אני עמוס. ילד אומר: ״אבא, אתה כל הזמן בטלפון״ — ואני מסביר לו שיש דברים חשובים. חבר מעיר לי שאני מגיב בחריפות — ואני מסביר לו שהוא פשוט לא מכיר את כל הסיפור.
אולי בכל אחד מהמקרים יש לי הסבר מצוין. אבל אחרי מספיק פעמים כאלה קורה משהו מסוכן מאוד: אנשים מפסיקים להעיר. ופתאום יש שקט בתא הטייס. ואנחנו עלולים לפרש את השקט הזה כהוכחה לכך שהכול בסדר.
בפרק השישי של פרקי אבות מונים חז״ל ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם. בין ״ענווה״, ״יראה״, ״שמחה״ ו״לב טוב״ מופיע ביטוי מפתיע: ״אוהב את התוכחות״.
לא ״מקבל תוכחה״. לא ״מסוגל לסבול תוכחה״. אוהב את התוכחות.
זה נשמע כמעט לא אנושי. מי אוהב שמתקנים אותו? אבל אולי חז״ל אינם אומרים שאדם צריך ליהנות מן התחושה שמישהו מצביע על החסרונות שלו. הם אומרים שאדם חכם לומד לאהוב את העובדה שיש בחיים שלו מערכת שמונעת ממנו לטוס לתוך הערפל בלי שמישהו יעצור אותו.
ספר משלי אומר זאת אפילו בצורה חריפה יותר: ״אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך״ (משלי ט, ח).
מה ההבדל בין הלץ לחכם? שניהם קיבלו ביקורת. אצל שניהם נאמר משהו לא נעים. אבל התגובה שונה. הלץ שומע תוכחה ומחליט שהבעיה היא באדם שהעז לומר אותה. החכם שומע תוכחה ושואל: אולי קיבלתי עכשיו מידע שיכול להציל אותי?
**יש אנשים שחינכנו אותם לשתוק**
וזו אולי בדיקה לא פשוטה לאלול.
מה קורה לאדם שמעיר לי? האם הוא מצטער אחר כך שפתח את הפה? האם כל הערה כלפיי הופכת מיד לדיון משפטי שבו אני מוכיח שאני זכאי? האם הילדים שלי יכולים לומר לי: ״אבא, זה לא היה נעים״? האם בן או בת הזוג יכולים לומר לי משהו בלי לחשוש משלוש שעות של מתח? האם חבר טוב יודע שמותר לו לומר לי: ״פה אתה לא בסדר״?
כי אם אף אחד כבר לא אומר לי שום דבר, יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שהגעתי לשלמות. יש גם אפשרות שנייה, קצת יותר סבירה: אימנתי את כולם לשתוק. וזה כבר מסוכן.
**ומה זה קשור לסליחות? **
אנחנו מגיעים לסליחות ומבקשים מן הקב״ה: ״סלח לנו״, ״מחל לנו״, ״כפר לנו״. אבל לפני שהקב״ה מוחל, אולי אנחנו צריכים להיות מסוגלים גם לשמוע.
כי תשובה דורשת מידע. אדם לא יכול לתקן נקודה שהוא אינו מסוגל לראות. ולפעמים הקב״ה אינו שולח נביא. הוא שולח אישה. בעל. חבר. מורה. ילד בן תשע שאומר משפט קצת יותר מדי מדויק.
והשאלה היא מה אנחנו עושים עם השליח. אפשר להתווכח איתו. אפשר להסביר לו למה הוא טועה. ואפשר, לפחות פעם אחת, לעשות דבר מאוד קשה: לא לענות מיד.
**עבודה אחת להלילה**
אני מציע עבודה אחת קטנה לסליחות.
לחשוב על האדם שהכי קשה לי לקבל ממנו ביקורת. לא האדם שאני מעריך את עצתו — זה קל. האדם שכאשר הוא מעיר לי, משהו בתוכי מיד מתכווץ ומתכונן לקרב.
ולשאול את עצמי: האם יכול להיות שמתוך כל מה שהוא אומר, יש לפחות עשרה אחוזים שאני צריך לשמוע?
לא חייבים לקבל הכול. לא כל ביקורת נכונה. לא כל אדם שרוצה לתקן אותנו באמת צודק. אבל אם בכל ביקורת אני תמיד מאה אחוז צודק, זו כבר סטטיסטיקה חשודה מאוד.
**מי יושב איתי בתא הטייס? **
אחרי טנריפה עולם התעופה לא החליט למצוא קפטנים שאינם טועים. אין כאלה. הוא עשה משהו חכם יותר. הוא התחיל לבנות תרבות שבה טעות של הקפטן איננה חייבת להפוך לאסון, מפני שיש סביבו אנשים שמותר להם לדבר. ה-FAA מתאר את המעבר מתרבות שבה החלטות הקפטן נתפסו כמעט תמיד כנכונות, לתפיסה שבה תקשורת פתוחה בין אנשי הצוות היא רכיב חיוני בבטיחות.
אולי זאת שאלה טובה מאוד לקחת איתנו באלול. לא: האם אני אדם שטועה? התשובה ברורה. אלא: האם בניתי חיים שבהם מישהו יכול לעצור אותי כשאני טועה?
כי אפשר לומר כל הלילה ״אשמנו״. אבל אם מחר בבוקר אף אדם חי אינו מסוגל לומר לי ״טעית״ בלי שאכעס עליו, אולי עוד לא באמת למדתי להתוודות.
״אוהב את התוכחות״ איננו אדם שאוהב שמכאיבים לו. זה אדם שמבין דבר פשוט: עדיף שמישהו יאמר לך שאתה טועה כשהמטוס עדיין על המסלול, מאשר לגלות לבד — כמה שניות מאוחר מדי.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה