**ראה: 'אנכי' של ברכה ו׳אנכי' של קללה**
״רְאֵה **אָנֹכִי** נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם **בְּרָכָה וּקְלָלָה**״
יש לדקדק בפסוק: למה נקטה התורה בלשון **'אנכי'** ולא אמרה 'אני נותן' או 'הנני נותן'? **ועוד, מהו הקשר** בין הפסוקים העוסקים בברכה ובקללה הבאות בעקבות השמיעה בקול ה', לבין הפסוק שלאחריהם העוסק **בעלייה לארץ ישראל** — ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ **אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, ** וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל״ (שם כט)?
**שני סוגי ״אנכי״**
ה׳**מאור ושמש**׳ מבאר זאת על פי המגיד מזלוטשוב שהסביר את הפסוק **״אנכי עומד בין ה' וביניכם״** — שה׳אנכיות' של האדם ותחושת ה׳יש' שלו, המביאה אותו לגאווה, היא שעומדת ומפרידה בינו לבין הקב״ה.
אמנם **גם כשהאדם מתרחק מהגאווה עליו להיזהר**, שכן אז היצר הרע מחליף שיטה. הוא כבר לא אומר לו: ״אתה גדול״, הוא אומר לו: ״מי אתה בכלל? איך תעמוד להתפלל לפני המלך עם המעשים שלך? ״ ובכך הוא ממעט מעצמו בצורה שלילית. **דווקא עכשיו צריך לחזק את עצמו, ** לא מתוך גאווה אלא מתוך הידיעה שהקב״ה רוצה את תפילתו ועבודתו, ולכן ה׳אנכי' הוא ברכה.
**נמצא שהיצר הרע משתמש בשתי דרכים הפוכות. ** לאחד הוא לוחש: ״אין כמוך, כבר הגעת, אתה גדול מכולם״ — ומפילו בגאווה; עבורו ה׳אנכי' הוא קללה. **ולשני הוא לוחש בדיוק את ההפך: ** ״מי אתה בכלל? אתה לא מספיק ראוי״ — ומפילו באמצעות ייאוש ושפלות; עבורו ה׳אנכי' הוא דווקא ברכה.
**ברכה וקללה**
בכך מבאר המאור ושמש את הפסוק ׳ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה׳. לא רק המעשים עצמם הם ברכה או קללה, אלא גם **ה״אנכי״ של האדם**. אם ה״אני״ גורם לו להתנשא על אחרים — הוא עושה מחיצה בינו לבין הקב״ה, וזוהי 'קללה'. אך אם הוא מעניק לו את הכוח לעמוד לפני ה', להתפלל, ללמוד תורה ולמלא את שליחותו — ה׳אנכי' הוא ברכה.
**ה״אנכי״ ביחס לארץ ישראל**
לאור זאת נראה לבאר את המעבר בפסוקים אל ארץ ישראל. התורה ממשיכה ״והיה כי יביאך ה' אלוקיך **אל הארץ…** ונתתה את **הברכה** על הר גריזים ואת **הקללה** על הר עיבל״. גם ביחס לארץ קיימים שני סוגי ״אנכי״.
**מצד אחד**, יש להיזהר מן הגאווה שעליה הזהירה התורה ״ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״, אך **מן הצד השני, ** אסור שהענווה תהפוך לרפיון ולהימנעות מעשייה. על עם ישראל לשאת ״אנכי״ של ברכה — תחושת שליחות ואחריות המביאה אותו לפעול מתוך הכרה שכל כוחו מאת ה'.
אליעזר מגן
רב בית הכנסת ׳היכל משה׳ ר״ג
נשלח על ידי: קרן מגן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה