מהי דביקות בה׳?
רמב״ן דברים פרק יא (כב) ולדבקה בו –
[פירוש א] אמר ר״א בסוף, והוא סוד גדול. ואין הסוד מטעם המקום [של הפסוק] הזה. אולי יאמר לאהבה את ה׳ ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף.
[פירוש ב] ונאמר ביהושע (כג ז ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה׳ אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה, אם כן היא אזהרה מאזהרות ע״ז, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע״ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין. והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו [שיתוף] אלא לה׳ לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו.
[פירוש ג׳] ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה׳. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי. וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח ד). ומה שאמר יהושע ״כאשר עשיתם עד היום״, כי בהיותם במדבר וענן ה׳ עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם.
דרשות הר״ן הדרוש השמיני: ונראה לי עוד כי מלבד השתתף הנביא עם הנביא, והחכם עם החכם בתועלת קיבול החכמה כמו שפירשנו, יש בזה ענין אחר. והוא שאין ספק שראוי שנאמין, שכמו שבזמן שבית המקדש קיים, היה המעון ההוא המקודש, מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא, היה שופע על כל ישראל, כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם גם אם לא ישתתפו עמם, אבל מצד המצאם בדורם, שהם עצמם כמו המקדש המקודש.
והרמב״ן ז״ל כתב בסוף סדר והיה עקב (דברים יא כב), ויתכן באנשי זאת המעלה, שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמזו בעל ספר הכוזרי (מאמר ג א), עד כאן, ואפשר שנתכוין גם לזה. ולפיכך בהמצא לחכמים והחסידים בדורות, יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם, וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם.
ולא בחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויין להמצא השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלהי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רבותינו ז״ל (סוטה לד ב) שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלהי.
משך חכמה דברים פרק י: רבינו משה פירשו לענין להידבק בתלמיד חכם. והרמב״ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים, ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם, והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה, כל אחד לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה.
וזהו ענין הבטחון, שהפליג ירמיהו וקלל (ירמיה יז, ה) ״ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו״. ודוד בכל תהלותיו אחז בה (תהלים כו, א) ״בה׳ בטחתי לא אמעד״, (שם קטו, ט) ״ישראל בטח בה׳״. וישעיהו אמר (כו, ד) ״בטחו בה׳ עדי עד״. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם. ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה. ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי הוא ידאג בעדו כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו.
כל אלה הענינים נקבצו אצל השי״ת ״הוא מלכנו, הוא אבינו״, אם כן ״הוא יושיענו״ (ע״פ ישעיהו לג, כב). ומסיבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם, ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול (ישעיה סג, ט) ״בכל צרתם לו צר״. והוא בעל היכולת האחד האמיתי הנצחי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם, יותר מהם על עצמם. אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט, ולא יעשה הסיבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון.
וזה הענין נקרא ״ובו תדבק״, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי״ת, ומרגיש השי״ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו, וכמו שדרשו על (שמות ג, ז) ״כי ידעתי את מכאוביו״, ובאגדת בראשית על ״מה אקוב״ וכו׳. אז האדם בטוח ונח, ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו, ומרגיש בהעדריו כביכול! וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל. וכמו שאמרו על קרא (תהלים לב, י) ״רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנהו״ - אפילו רשע ובוטח בה׳, חסד יסובבנהו (ילקוט לתהלים שם רמז תשיט), שבענין שהוא בוטח יושיענו ה׳ מצד החסד.
והנה ענין הבטחון חשב החסיד עשר מדרגות, והאחרונה העליונה שבכולן - ׳שימאס בעולם הזה ובמחמדיו, ויברח במחשבתו ונפשו וגופו אל ה׳, וישתעשע בזכרו בבדידות. ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כי אם לרצונו, ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם׳. וזה עצם הדביקות שכתב הרמב״ן.
דברים פרק יד פסוק א: בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגַּדְּדוּ וְלֹא־תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה:
רמב״ן דברים פרק יד פסוק א: (א - ב) בנים אתם לה׳ אלהיכם - גם זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים, לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת, ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה׳ אלהיכם כמו הכהנים, אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם.
ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת. ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה, כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם, והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם.
ורש״י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת.
ורבי אברהם אמר
נשלח על ידי: יצחק אגמי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה