"פָּתֹחַ תִּפְתַּח" – קופת צדקה קהילתית (1) / לפרשת ראה
מצוות הצדקה ומעלותיה
דברים | פרק טו פסוקים ז-יא
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן… כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
תלמוד בבלי | מסכת בבא בתרא דף י עמוד א
תניא, רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיהו נו, א): "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת".
דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: אדם נותן פרוטה לעני – זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (תהלים יז, טו): "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ".
תלמוד בבלי | מסכת שבת דף קלט עמוד א
אמר עולא: אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר (ישעיהו א, כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
רמב״ם | הלכות מתנות עניים פרק י
[א] חייבים אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עשה; שהצדקה סימן לצדיק, זרע אברהם אבינו שנאמר (בראשית יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… לַעֲשׂוֹת צְדָקָה", ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה נד, יד): "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי", ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה שנאמר: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
[ב] לעולם אין אדם מַעֲנִי מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל (מתגלגל על האדם) בשביל הצדקה, שנאמר (ישעיהו לב, יז): "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם"…
אגרת הקודש (לבעל ה׳תניא') | סימן ט
עיקר עבודת ה' בעיתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה". ולא אמרו רבותינו ז״ל: "תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים" אלא בימיהם, שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם, ועל כן היו חכמים גדולים, תנאים ואמוראים, מה שאין כן בעקבות משיחא… אין דרך לדבקה בה (בשכינה) באמת ולהפכא חשוכא לנהורא דילה כי אם בבחינת עשייה גם כן, שהיא מעשה הצדקה… וכל הזובח את יצרו בזה ופותח ידו ולבבו, אתכפיא סטרא אחרא ומהפך חשוכא לנהורא ה' יתברך השוכן עלינו… ויזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון.
החיוב לייסד קופת צדקה קהילתית
רמב״ם, הל' מתנות עניים, פרק ט
[א] כל עיר שיש בה ישראל - חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזירים על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחים מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני ועני מזונות המספיקים לשבעה ימים. וזו היא הנקראת: 'קופה'.
[ב] וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקים את הגבוי לערב בין העניים, ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו. וזהו הנקרא: 'תמחוי'.
[ג] מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו. והמנהג הפשוט היום, שיהיו גבאי הקופה מחזירים בכל יום ומחלקים מערב שבת לערב שבת.
בית יוסף, יורה דעה, סימן רנו
וכתב המרדכי בפ״ק דב״ב (סי' תעח): תניא בתוספתא (ב״מ פי״א הי״ב) כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים. פסק רבינו מאיר (שו״ת מהר״ם מרוטנבורג, סימן תתקיח) דהוא הדין להכניס אורחים ולחלק להם צדקה.
ריטב״א, כתובות מט ע״ב
אף על גב דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה, וקיימא לן (חולין קי ע״ב) דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה, התם הוא בשאר מצוות כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה, אבל לעניין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים, וכדכתב רחמנא "ועשית" - אזהרה לבית דין שיעשוך.
שו״ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א סימן קמט
הנה עצם ענין עשית פעדעריישאן, שהיא קופה של צדקה, במקום שכל בני העיר הם שומרי תורה, שמצינו ברמב״ם רפ״ט ממ״ע שהוא חיוב על כל עיר ועיר, וכן הוא ביו״ד ר״ס רנ״ו. ונראה לע״ד פשוט שהמקור לחיוב זה הוא מהא דתניא בב״ב דף ח': שלושים יום לתמחוי ג' חודשים לקופה, שהוא ליתן לקופה ולתמחוי כמפורש ברש״י שם וברמב״ם שם הי״ב ובש״ע שם סעי' ה', ואם ליכא חיוב על בני העיר לעשות קופה - אין שייך לחייב לאלו הבאים אחר כך שלא היו בהסכם בני העיר כשעשו הקופה, אבל אם הוא חיוב על בני העיר לעשות הקופה - הוא ככל צרכי העיר שכופין לכל בני העיר, אף שמצד מצות צדקה בעצם לא היו כופין לתוס' כתובות דף מ״ט, דעכ״פ כיון שהוא חיוב על העיר הוא צרכי העיר שכופין.
אהבת חסד [ל׳חפץ חיים'], חלק ב, פרק טז
בו יבואר החיוב שיהיה גמ״ח קבוע בכל עיר ועיר
והנה אף שהערכנו בפרקים שעברו מפני גודל החיוב של מצות גמ״ח שכל אחד יראה לעשות גמ״ח קבוע בביתו הן ברב או במעט, מכל מקום ידוע שאף לזה גם כן אין יד כולם משגת, וגם יש אנשים שאין להם שהות לעסוק במצוה הגדולה הזו. על כן העצה היעוצה בזה, שאלו האנשים שאין ביכולתם לעשות כל אחד גמ״ח קבוע לעצמו, יתקבצו על כל פנים ביחד, ויעשו חברה גמ״ח להלוות לאדם בעת צרכו. ובאמת כן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, שיש חברת גמ״ח כמעט בכל עיר ועיר.
והנה להעריך את גודל המצוה שיש לאנשי העיר לראות שיהיה בה חברה גמ״ח, למותר הוא, כי אחרי שידוע הוא ממה שביארנו בפתיחה ובכמה פרקים שעברו את גודל החטא מי שקופץ ידו מלהלוות, וגודל השכר להמקיים מצוה זו, ממילא בוודאי מי שיש לו מוח בקדקדו צריך שלא ינוח ולא ישקוט עד אשר יראה שיהיה עכ״פ גמ״ח קבוע בעיר להלוות להצריכים לזה.
ואעורר בכאן להראות לפני הכל מה יפה כח החברה הקדושה הזו, שהיא יפה מסתם מצות גמ״ח שהאדם עושה לפרקים לעצמו מחמת כמה טעמים:
כי אינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה, כמו שאחז״ל. ואף שמחמת שהם מרובים לא בא מעותיו בסך כל הלוואה כי אם מעט, אעפ״כ נראה פשוט שהקב״ה יחשוב לכל אחד כאילו הוא לבדו היה הגומל חסד, כיון שבלאו מיעוט המעות שלו לא היה העני יכול להשיג המבוקש שלו… וגם המצוה יכולה להתקיים אפילו בעת שהוא עוסק בעסקיו או שהוא ישן…
וכל העוסקין בעניין זה, כגון הנאמנין וכן הגובין המעות מהמתנדבין לזה, שכרם גדול במאוד מאוד, כי הם כולם בכלל רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד.
המנהג בימינו
ערוך השולחן יורה דעה סימן רנו סעיף א
בזמן חכמי התלמוד היתה בכל עיר ועיר קופה ותמחוי כמו שיתבאר, ואף גם בזמן הקדמונים היתה קופה בכל הערים כמו שכתב הרמב״ם… ועתה בעוונותינו אין לנו לא קופה ולא תמחוי, שמפני לחץ הפרנסה וריבוי העניים אינו באפשרי רק כל יחיד מישראל נותן צדקה מכיסו, ורבו עניים לאלפים המחזרים על הפתחים, וכל אחד נותן לו פרוסת לחם או מטבע קטנה, ורבו המעשים בכל עיר ועיר שכמעט בכל שבוע הולכים שני אנשים לקבץ נדבות על איזה יחיד, ועם כל ריבוי הצדקה שבימינו אלה עם כל זה אין הקומץ משביע וכו', ושמענו שיש באיזה ערים שעשו כעין קופות ומתנהג בכבדות.
שו״ת חבל נחלתו [הרב יעקב אפשטיין], כד, כד
נלענ״ד, כיון שכל המבנה חברתי והכלכלי השתנה בימינו, יחד איתם נשתנתה חובת העיר בקופה.
בעבר, כלכלת היחיד התבססה על מקומו בעירו. אם בייצור עצמאי ואם בשכירות אצל אחרים. כמעט כל פרנסת האדם ומשפחתו היתה במקומו, ועל כן הצדקה כרשת בטחון כלכלית היתה מוטלת על אנשי העיר. לעומת זאת בימינו רוב הציבור יוצא ממקומו לפרנסתו, ומדוע שפרנסתו מן הצדקה תוטל על אנשי מקומו? !
כמו כן, אמצעי התעבורה השתנו מאד. הכלכלה נהייתה הרבה יותר ריכוזית, ורוב הנצרך מיובא מכל העולם. בימינו אף ישוב אינו מגדל ומייצר את צרכי מזונו, בגדיו ושאר צרכי הבית בתוכו. (המקרר מקוריאה, הבגדים מסין, החיטה ללחם מאמריקה, וירקות ופירות בחלקן מארץ ישראל).
מה שלשעבר היה באחריות העיר, עתה הוא באחריות המדינה.
לשעבר לא היו מערכות לאומיות שטיפלו בעניים ובנזקקים לעזרה כלכלית. היום במדינת ישראל ישנו משרד רווחה וביטוח לאומי המופקדים על ביטחונם הכלכלי של העניים, ודרך ענפיהם השונים המפוזרים בערים וביישובים הם מספקים את הביטחון הכלכלי לכל אזרח. את התקציב לפעולתן הן מקבלות דרך תקציב המדינה עפ״י חוק. וישנן אף קופות צדקה המקבלות כספן מנדיבי עם והן מוסיפות למשפחות עוד תקציבים, אם לצרכי קיום ואם לצרכים מיוחדים כגון מחלות ח״ו וכדו'.
כמו כן, אף אם היו נוהגים בקופת צדקה בערים כשלנו שיש בהן רבבות עמך בית ישראל, צריכים להקים קופה לכל קהילה ולכל בית כנסת אשר בו המתפללים קבועים ויודעים מי עשיר ומי עני וכו'.
נמצא שבימינו אין תקנות יישוב המחייבות להשתתף בקופת צדקה עירונית, ועל כן אין לכפות את היחידים לתת לקופת הצדקה לפי אומדן עושרו וכד'. פעולה זו עושה ביטוח לאומי ומס הכנסה, והוא כופה על הנתינות להם.
ואולי ביישובים קטנים, שכל התושבים מוכרים, צריכים לייסד קופה של צדקה.
הערת הרב יעקב אריאל, שם
לכאורה, במדינת רווחה אין את אותו צורך בקופת צדקה כפי שהיה בתקופת המשנה והתלמוד. עם זאת, אין ביכולתה של הרווחה לפתור את כל הבעיות. הרווחה פועלת עפ״י כללים קבועים ותקציב שנקבע מראש עם סעיפים מוגדרים לכל פרט ופרט. אך החיים מורכבים, ותמיד יש נזקקים או מצבים שאינם עונים על הקריטריונים המרובעים.
בדידי הוו עובדות שהרווחה פנתה אלי לא פעם לסייע לה במימון של נזקקים שאין להם סעיף מתאים בתקציב (לדוגמא, מי שעבר ניתוח ונזקק להחלפת תחבושות כל יום במשך כמה שבועות. העלות הייתה מאות שקלים בחודש שלא ניתן להם מענה בתקציב הרגיל). וב״ה שהיתה לי קופה, רשומה כחוק, בה הפקדתי תרומות שקבלתי מידי פעם בפעם, כגון בחתונות והזדמנויות אחרות. בעיקר יש צורך בקופת גמ״ח ליד כל קהילה, ודווקא עכשיו כשאנו יוצאים ב״ה מהקורונה, אך לצערנו עם מאות אלפי מובטלים שמטה לחמם נשבר והמדינה לא תוכל לתמוך בהם לאורך זמן. על הקהילות להקים ולהרחיב את קופות הגמ״ח על מנת לסייע לנצרכים.
הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה
לגבי מדיניות הרווחה שהונהגה במדינת ישראל, נראה שאנו עומדים בעיצומו של מעבר ממצב אחד שעליו דיבר הרשב״א למצב שני.
בראשית ימיה של המדינה נעשה מאמץ גדול להחזיר את העטרה של הצדקה הציבורית ליושנה, והציבור נטל על עצמו את מלוא האחריות לקיים מדינת רווחה. המדינה בתור שכזו דאגה בעיקרון לצרכיהם הבסיסיים של כל העניים, החולים הזקנים והילדים, ונשאה בעול החינוך של כלל ילדי ישראל. ואכן כך ראוי לה למדינה הנושאת את שם ישראל.
וככל שנושא הצדקה התמסד ע״י המדינה, כך היו מי שסברו בטעות שהאזרחים היחידים רשאים לפרוק לגמרי את עול הצדקה מעליהם. ואמנם המדינה התגלתה כיעילה יותר בתחום החברתי מפעולותיו של היחיד, אולם מן הצד המוסרי ודאי שמצות הצדקה חלה בעיקר על היחידים, והערך הגדול של הנתינה נבחן בעיקר על ידיהם.
אולם ככל שחלפו השנים התברר, שהנטל התקציבי למימון הקצבאות השונות הלך וגובר, והמדינה מתקשית לעמוד בו. כעת, הכלכלנים סבורים שאין ביכולתה של המדינה לשאת לבדה בכל העומס הכבד שנטלה על עצמה. וכך קורה, שהמדינה מצידה מצמצמת את חלקה במפעל הציבורי של הצדקה, ובד בבד היא מעבירה חלק מהאחריות לידי תנועות וולונטריות של אזרחים. ובדיעבד, לדעתנו יש בכך גם ברכה מסוימת ומעין החזרת העטרה ליושנה. שכן, מן הראוי הוא שגם האזרחים לא יחושו עצמם פטורים ממצות הצדקה, שכאמור היא גם מצוה אישית.
עם זאת אין דעת התורה נוחה מסולם העדיפויות המעוות של המדיניות הכלכלית הנוכחית של הממשלה, כפי שנבאר…
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה