פיקוח נפש במלחמה ונוהל חניבעל
אנו עדיין בדברי הגמרא בסנהדרין עב: מהמילים ׳קטן הרודף׳ עד המילים ׳משמיא קא רדפו ליה׳. הסבירו לעצמכם מבחינה הלכתית מה המשמעות של המושג אין דוחין נפש מפני נפש בהקשרים הרחבים שלו, ומה לדעתכם הסברא בדין זה? עיינו בדברי רש״י ד״ה ׳יצא ראשו׳ מהי קושייתו מהסיפור של שבע בן בכרי על גמרתנו וכיצד הוא מתרץ קושי זה, התייחסו לפסוקים המתארים את הסיפור.
עיינו בתוספתא האם יש מחלוקת בין ר׳ יהודה לר׳ שמעון, הסבירו את סברתו של ר׳ יהודה ואת חילוקו בין הוא מבפנים והם מבחוץ, למציאות ששניהם בפנים — נסו לחשוב היטב על הקשר בין מקרה זה למקרה שלנו בעובר ועל דברי רש״י שקראתם לפני כן. עמדו על היחס בין התוספתא לירושלמי ובין מחלוקת ר״ל ור״י לסיפור עם עולא וביחס זה לדברי רש״י שקראנו, כעת נסו לתת כללים הלכתיים למציאות בהם מותר למסור אחד בכדי להציל רבים.
השוו בין טענת אליהו בירושלמי לטענתו במדרש. עיין במאירי — הסבר את החילוק המהותי שבין שני הסברי המאירי לכך שהסגרת עולא בר קושב על ידי שידול רבי יהושע בן לוי אינה משנת חסידים. כאיזה הסבר נוקט המאירי? עיין ברמב״ם — כאיזה הסבר של המאירי למד הרמב״ם בהסבר יחס אליהו הנביא למעשה ריב״ל? שמא לא מסתדר עם שני ההסברים?
שמואל ב פרק כ, א-כג
)א( שָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַּׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: )ב( וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם: )ו( וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּילָנוּ לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי: )ז( וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי: )יג( מִן הַמְּסִלָּה עָבַר כָּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי: )יד( וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים סוַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו: )טו( וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה: )טז( וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּנָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ: )יז( וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: )יח( וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַּמּוּ: )יט( אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְקֹוָק: פ )כ( וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית: )כא( לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְעַד הַחוֹמָה: )כב( וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ: ס
תוספתא מסכת תרומות )ליברמן( פרק ז
סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנו להן ואל יהרגו כולן. אמר ר׳ יהודה במי דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן וכן הוא אומר ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו׳ אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ר׳ שמעון או׳ כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה
תלמוד ירושלמי )וילנא( תרומות פרק ח, ד
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי׳ כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו. א״ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.
עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ריב״ל אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבון ליה לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ריב״ל ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה א״ל ולא משנה עשיתי א״ל וזו משנת החסידים
בראשית רבה )תיאודור-אלבק( פרשת ויגש פרשה צד
עולה בן קושר תבעתיה מלכותא, קם וערק לגבי ר׳ יהושע בן לוי ללוד, שדר פרדיסקי בתריה, איטפל ליה רבי יהושע בן לוי ופייסיה, ואמר ליה מוטב דלקטול ההוא גברא ולא ליענשו ציבורא על ידיה, איפייס ליה ויהביה ניהליהו, הוה קא משתעי אליהו בהדיה, כיון דעבד הכי לא אתא לגביה, צם עלוי תלתין יומי ואתחזי ליה, אמר ליה מאי טעמא אפגר מר, אמר ליה וכי חבר אני למוסרות, אמר ליה ולא מתניתא היא סיעה של בני אדם וכו׳, אמ׳ וכי משנת חסידים היא, מבעי להאי מלתא מתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך.
בית הבחירה )מאירי( מסכת סנהדרין דף עב ע״ב
הא כל להצלת רבים אפילו לא נתחייב מיתה או שנתחייב ולא בדיננו הואיל וייחדוהו מותר אלא שמדת חסידות לעכב וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מדת חסידות והוא שאמרו שם עילא בר קיסר תבעתיה מלכותא ערק ללוד גבי ר׳ יהושע בן לוי אתון אקפון מדינתא אמרין אין לית אתון יהבין לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ר׳ יהושע בן לוי פייסיה ויהביה לון הוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי ליה ולא איתגלי צם כמה צומין אתגלי ליה אמר ליה ולמסור אנא מתגלי אמר ליה ולאו משנה שלימה עשיתי אמר ליה וכי משנת חסידים היא זו ויראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר את הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר אם לאו ומ״מ י״מ שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא מן הדין וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל ומכאן פסקו כריש לקיש שאמר והוא שמחוייב מיתה כשבע בן בכרי ופירשו בו שיהא מחוייב מיתה בדיני ישראל והדברים ברורים כדעת ראשון
רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
כסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה
ופסק רבינו כר״ל אף על גב דמן הסתם לא קיי״ל כוותיה לגבי דר׳ יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל״כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב״ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ״ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא״ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן.
כסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה
כתב הרמ״ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא )פסחים כ״ה( דמש״ה אמרינן בש״ד יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם.
]ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני דיחדו לו וא״ל קטול לפלניא ומש״ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע״פ טענה זו א״א להם למסור שום אחד מהם[
אבל אי קשיא על ר״ל קשיא דאמר שאע״פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס״ל לר״ל שמה שאמרו דבשפיכות דמים סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה״נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.
שו״ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן ס
דהא יש קושיא גדולה על ר׳ יוחנן דמתיר בייחדו למוסרו להריגה מטעם שכתב רש״י גבי שבע בן בכרי בסנהדרין דף ע״ב ד״ה יצא ראשו דההיתר היה משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, והוא טעם ר׳ יהודה בתוספתא תרומות פ״ז הלכה כ״ג, הא עכ״פ חיי שעה איכא דאם לא היו מוסרין לו היה חי עד שיתפשנה יואב עוד איזה זמן ובהמסירה נהרג תיכף ולא גרע מגוסס שנהרגין עליו כעל כל אדם כדאיתא בסנהדרין דף ע״ח, וא״כ אין זה טעם של כלום להתיר למוסרו שיהרג עוד קודם שהיה נהרג כשיתפשנה.
ולכן מוכרחין לומר שהוא מטעם דהוי כרודף כיון שעל ידו יהרגו, ואף שאין כוונתו לרודפם שא״כ הוא רק כמשמיא קא רדפי להו כמו שאמרו בסנהדרין שם לענין עובר שיצא ראשו, צריך לומר שמועיל טעם זה רק באם היה הוא ניצול כגון שיכול לברוח ולהתחבא, שהטעם הוא דמחמת שאין כוונתו לרדוף רק שמשמיא נזדמן כן שא״א להו להתקיים שניהם דאם יצילו את זה ימות זה ואם יצילו את זה ימות זה כעובדא דהמקשה לילד ויצא ראשו באהלות פ״ז מ״ו נחשבו כרודפים זה את זה, אף שהוא הסבה בזה כיון שהוא בלא כוונה, ולכן א״א להתיר מטעם רודף דמאי חזית להחשיב את העובר יותר רודף את האם מכפי שהאם רודפת את העובר, ואין דוחין נפש מפני נפש, אבל לא שמחמת זה דנעשה משמיא אינו בשם רודף כלל, אלא שמחמת זה הוו שניהם כרודפים ומאי חזית… וא״כ לא שייך זה אלא בששניהם רודפים שוים כגון שיכול לברוח אם לא ימסרוהו דכשיברח הוא וינצל יהרגו בני העיר וכשימסרוהו ליהרג ינצלו בני העיר, דהוא ממש כהא דעובר שיצא ראשו, אבל באם ברור שימותו כולם כהעובדא דשבע בן בכרי לאחר איזה שעות וימים כשיתפשנה יואב, נמצא שהם רודפים אותו רק על חיי שעה והוא רודף אותם בכל חייהם, הרי נמצא שעל עיקר החיים שהוא היתרון מחיי שעה הוא רודף אותם והם אינם רודפים אותו כלל, יש לו דין רודף אף שהוא שלא בכוונה כיון שעכ״פ הוא הסבה, וזה טעם נכון וברור.
וניחא לפ״ז גם מה שתנן ברישא /אהלות פ״ז מ״ו/ בהא דמחתכין את הולד במעיה מפני שחייה קודמין לחייו, דלכאורה לשון זה אינו מדוקדק, דהא ההיתר הוא מחמת שעדיין אינו נפש ולא נחשב עדיין חי ולא שייך לומר שחייה קודמין לחייו, שמשמע שגם הוא חי אך חייה קודמין, ועיין בתפא״י שעמד בזה ופירושו דחוק. אבל למה שבארתי ניחא דודאי גם העובר נחשב חי כדחזינן דיש גם עליו איסור לא תרצח כמו לנולד, אך שמ״מ מותר מטעם שחייה קודמין לחייו דהרי יש בה עדיפות לענין החיות שהיא נפש גמור שלכן נחשבת יותר חי מהעובר ועל יתרון זה הוי רק העובר רודף ולא האשה ולכן מותר לחותכו, וזהו מה שנראה נכון בדברי הרמב״ם ולשון המשנה.
וטעם זה הוא בייחדו לר׳ יוחנן שמותר אף שעדיין יש חיי שעה שג״כ נהרגין על רציחה כזו, משום דעל היתרון מחיי שעה הוי רק הוא רודף ולא הם, ור״ל שפליג ואוסר בייחדו יש לומר בב׳ אופנים: )א( שסובר דלא נחשב כלל רודף כשהוא שלא בכוונת רדיפה, והיתר דעובר סגי במה שאינו עדיין נפש לבד; )ב( שגם הוא סובר בתירוץ משמיא קא רדפי כדבארתי, אבל בייחדו סובר שאין להחשיבו למי שייחדו העכו״ם להרגו, לרודף כלל כיון דאין להם עליו שום חיוב מיתה רק שכך נפל בדעתם לה
נשלח על ידי: יוסף סוראני
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה