פיקוח נפש במלחמה ונוהל חניבעל
ירושלמי תרומות ח הלכה ד דף מו טור ב
רבי איסי איתציד בספסופה אמר רבי יונתן יכרך המת בסדינו אמר רבי שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל ואנא מיתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא. .
בית יוסף חושן משפט סימן תכו
וכתבו בהגהות מימוניות. . בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע״כ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק:
בבא מציעא דף סב עמוד א
שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, ׳וחי אחיך עמך׳ - חייך קודמין לחיי חברך.
איסור והיתר (שער נט סימן לח)
וכן הרואה חבירו טובע בנהר או חיה רעה או לסטין באין עליו ויכול להצילו ואינו מציל נחשב כאלו הרגו ביד ועל זה נאמר לא תעמוד על דם רעיך ואפי׳ בנפשו של רודף אם אינו יכול להצילו בע״א כדילפינן מאין מושיע לה. ומיהו אם בודאי היה ג״כ הוא מסוכן עמו אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה אף על פי שרואה במיתת חבירו כדדרשינן וחי אחיך עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית.
פתחי תשובה חושן משפט סימן תכו ס״ק ב
ועיין בספר אגודת אזוב מהגאון מהר״ם זאב זצ״ל שכתב טעם נכון מה דהרי״ף והרמב״ם והרא״ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי בזה, משום דס״ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא ושם בסוף הספר. . בשם הרדב״ז. . שכתב בפשיטות דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה. והוא ז״ל כתב על זה, אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו סוף פרק אלו מציאות דף ל״ג [ע״א] גבי שלך קודם לכל אדם, שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא.
שו״ת רדב״ז חלק ג סימן תרכז (אלף נב)
(אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע״ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק״ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה.
תשובה זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע״י חתיכת אבר אעפ״י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע״י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ״כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ״ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אף על גב דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק״ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק״ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק״ו כ״ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ״ה חששו שמא ע״י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ״ה חיישינן לה כ״ש בנ״ד.
תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע״י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע״ד כתבתי.
שו״ת רדב״ז חלק ה ללשונות הרמב״ם סימן ריח (אלף תקפב)
(אלף תקפ״ב) שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב״ם ז״ל הל׳ רוצח ושמירת נפש פ״ק כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך וקשיא לך חדא שהרי כתב זה הדין למטה. ותו דלמטה כתב עובר על שני לאוין ועשה של וקצותה את כפה.
תשובה מה שכתב הרב ז״ל כל היכול להציל וכו׳ איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך. ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ״ה חייב להציל ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו לא נפטר בשביל כך אלא חייב להציל בממונו. ולא זו בלבד דברי היזיקיה אלא אפילו שמע עכו״ם וכו׳ דלא ברי היזיקיה כולי האי דדילמא ממלכי ולא עבדי אפ״ה חייב להציל ואם לא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך ובכל הני לא שייך לא תחוס עינך שהרי אינו מצווה לחוס [על] העכו״ם. ולא שייך נמי וקצותה את כפה שהרי אינו מצווה שלא לחבול בהם אבל ישראל הרודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל הרי זה ביטל מצות עשה דכתיב וקצותה את כפה ועבר על שני לאוין על לא תחוס עיניך ונוסף עליו על לא תעמוד על דם רעך הכולל את כל מי שיכול להציל ולא הציל.
וא״ת היכי שייך במי שבא על הערוה לא תעמוד על דם רעך שהרי אינו רוצה להורגה. וי״ל דקרא הכי משמע לא תעמוד על תקלת רעך ואשה זו נפגמת ע״י בעילה זו. א״נ לפעמים לא תתרצה ויהרגנה האנס. והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערוה אפי׳ במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי. ומ״מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי׳ בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לע״ד כתבתי.
שו״ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קעד
ואף שכתבתי דאף שאין האדם מחוייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלת נפש חברו מ״מ רשאי דל״ד לענין זה לשאר לאוין שאסור מאחר דניצול עכ״פ נפש מישראל שהוא אליבא דסברת רש״י דשוין נפש שלו ונפש של חברו, אין ראיה להתיר שיפקיר נפשו למיתה ודאית בשביל הצלת נפש אחר ממיתה ודאית, דהא הטעם דמי יימר דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי הוא דבר ברור כדרואה שכן נגזר מהשי״ת ולכן אינו יכול לומר שאולי דמא דידיה סומק טפי.
סיכון בעת מלחמה
עמוד הימיני סימן יד
ואין לנו בזה אלא דרכו של מרן הרב זצ״ל ב״משפט כהן״ (עמ׳ שכז) שכתב שמה שהותרה הוצאה למלחמת רשות הוא מדיני המלוכה. וכיון שהוא לתועלת ישראל, הרי זה כלול בבחינת הדברים שהם למיגדר מילתא, שבהם אפשר לעקור דבר מהתורה לצורך שעה. [ונראה עוד להטעים הדבר, כי במלחמה תוכן הדברים שכלל ישראל נהפך לגוף אחד, ולא בתור פרטים אנו מסתכלים עליהם, כי טובת הכלל היא באותה שעה לנגד העינים ולא ישגיחו על הפרט. וזהו החידוש של היתר המלחמה, שה״וחי בהם״ נבחן במקרה זה מצד כלל ישראל ותועלתו, היינו שכלל ישראל ינצח ותרום ידו על אויביו, כלומר ״וחי בהם״ הכללי. משא״כ שלא במלחמה קיים ועומד הצו האישי על כל או״א, והוא צריך לשקול זאת מבחינת ״וחי בהם״ הפרטי שלו].
מצד הפסוק הקרבת אדם בעת מלחמה - נוהל חניבעל
הרב יעקב אפשטיין חבל נחלתו כרך טז סימן נד
ב. למלך ולמנהיגות ציבורית סמכויות לצוות על דיני נפשות בזמן מלחמה עד כדי הוצאה למלחמת הרשות ולגרום להריגת ששית מהעם, ובודאי זכותה לקבוע כעין ׳נוהל חניבעל׳. ג. ישנם שיקולים כבדים מאד להתיר ׳נוהל חניבעל׳ כדי להציל את המדינה כולה ממוקש כלל לאומי.
הרב אלעזר גולדשטיין - נוהל חניבעל (תחומין לא)
הרי שיחסו של המלך לדברי התורה הוא מורכב: מצד אחד - יש לו יד חופשית לחרוג מדיני התורה; אך מצד שני - הוא פועל למימוש דברי התורה. גם לענייננו, נראה שמותר לסכן את החיילים לצורך הצלת נפשות, אולם אין לפגוע פגיעה מכוונת בנפשות. גם במלחמה, יש לזכור ש״אין דוחין נפש מפני נפש״, ואין לרצוח אדם כדי להציל את זולתו.
תגובת הרב יעקב אריאל לדברי הרב אפשטיין
באשר לנוהל חניבעל חרף כל סברותיך, קשה מאוד לומר שמלך רשאי להרוג בידיים ישראל ע״מ להציל ישראלים אחרים. מאי חזית? להתאבד במצב כזה מותר כי האדם מנדב את עצמו להצלת אחרים, ומצינו היתר התאבדות במקרים חריגים כשאול ושמשון ועוד. אך קשה מאוד להתיר למלך להרוג ישראל בידיים.
נשלח על ידי: יוסף סוראני
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה