מסעי - גמר המונדיאל
פרשת מסעי היא הפרשה שחותמת את החלק של הקדוש ברוך הוא בתורה. ספר דברים הוא דברי משה (כמובן ניתנו מפי הגבורה), אבל מסעי זה נאום הסיום של בורא עולם. מה ההוראה האחרונה אל משה על פי ה'? ״וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה׳ וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם״.
התורה מונה, אחת אחרי השנייה, את 42 התחנות שבהן עברו בני ישראל במדבר. רשימה היסטורית, אפרורית, אולי אפילו קצת משעממת: ״וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה… וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר״. אז רש״י ענה מה שענה - להעריך. אבל עדיין. הקריאה הזו פוגשת אותנו תמיד בשיאם של ימי ״בין המצרים״ – שלושת השבועות שבהם העם היהודי נכנס לתוך מרחב של אבל וזיכרון על חורבן ירושלים ובית המקדש.
המשותף להם הוא נקודת הזיכרון. והזיכרון תמיד נדמה לנו אפרורי. דבר שקרה ממש מזמן, בשחור לבן, צריך להתאמץ כדי להרגיש אותו. כשאדם אבל על אביו רח״ל, מטרת האבלות היא להוציא אותו מהקושי חזרה אל העולם - שבעה ימים בבית, ואז חודש, ואז שנה, ויוצאים מזה. באבלות החורבן המהלך הוא הפוך - לאט לאט תרגיש יותר ויותר. שלושה שבועות, תשעת הימים, שבוע שחל בו, ואז תשעה באב נהיה מורגש אמיתי.
כדברי הרמב״ם במורה נבוכים (ג נ): ״שכל המופתים אינם אמתיים אלא רק למי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם סיפור, ואפשר שיכזיבם השומע. וידוע שאי אפשר להיות שיהיה המופת עומד קיים לדורות לבני אדם כלם״. לכן זוכרים וכותבים, כדי שזה לא יהיה ״סיפור נחמד״, אלא חוויה ממשית.
דיסוננס המונדיאל
והשנה, ואולי כל ארבע שנים, בתוך הימים האפורים והמלנכוליים של הזיכרון, מתפרץ בעולם פתאום האירוע הכי צבעוני, חי, ורועש שיש לתרבות האנושית להציע: גמר גביע העולם בכדורגל. זה לא רק כדורגל; זה שיא של דרמה, מתח, צבעים, דגלים.
אי אפשר לחשוב על משהו יותר מנוגד: זיכרון המקדש הוא אפור, מאוד ייחודי לעם ישראל, והיסטורי. לעומתו, הגמר הזה הוא אירוע צבעוני, גלובלי, ומתרחש בהווה, הווה דרמטי דקה אחרי דקה.
שאלה הלכתית
לפני הכל זו שאלה הלכתית. שנשאלתי מעשרות בני נוער ומבוגרים. מותר לנו לראות גמר מונדיאל עם פיצוחים וצעקות שמחה, בזמן שאנחנו אמורים להצטער על חורבן המרכז הרוחני שלנו? ולא סתם תשעת הימים, בשבוע שחל בו תשעה באב.
אפשר להגיד בצורה מתמטית - מותר. למה שיהיה אסור? אבל מאירי תענית ל: ״אע״פ שהרבה דברים התרנו בזה מכח ההלכה אין לו לאדם להקל ראשו בכך וכל המחמיר על עצמו ומרבה באבלות הרי זה משובח״.
מצד שני הדילמה הזו לא מחפשת פתרון קל של ״מותר״ או ״אסור״. היא מציבה מראה מול האדם המודרני, ומאלצת אותו לשאול את עצמו: האם החיים המודרניים מחקו לנו את היכולת להתאבל על משהו שלא קרה במשמרת שלנו?
למעשה, אני חושב שמותר לראות, ככל דבר חול שמותר. אבל לא לעשות את זה ״בעסק גדול״ עם 15 חבר׳ה בריזר ופיצות.
אבל יותר מזה - לחשוב שוב על הזיכרון של בית המקדש. למה הוא כן גלובלי, מקום שכל פיות פונים אליו, בדורנו הוא יותר הווה מאשר עבר - מהרה ייבנה המקדש. וצבעוני? אפשר ב-AI, אבל זה יותר בתודעה שלנו. זה מעניין אותנו, חושבים עליו כי הוא מה שהכי חסר לנו - קדושה.
נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה