בע״ה כ' טבת תשפ״ב חביב טולידאנו
השפעת השמות על תהליך הגאולה
הקדמה
אנו מתחילים כעת חומש חדש בתורה. פרשת שמות מתחילה עם הבאת שמותיהם של היורדים מצרימה. הדבר מתמיה, שהרי בפרשת ויגש (בראשית מו, ח-כז) נמנו שמותיהם של כל היורדים מצרימה, ומדוע חוזרת כאן התורה שוב על רשימת השמות? דבר נוסף שקשה, אם כבר התורה חוזרת על השמות, מדוע בפרשת ויגש מוזכרים כל שמותיהם של שבעים נפש שירדו למצרים, ואילו כאן בפרשת שמות מוזכרים רק שמותיהם של בני יעקב? עוד קשה, שהרי בתחילת פרשת שמות התורה מציינת שמות, ואילו מיד אח״כ, בכל עשרת הפסוקים הראשונים של פרק ב' יש חוסר בציון שמות: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב, א). מדוע התורה לא מציינת שמדובר בעמרם ויוכבד? "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד)- גם כאן מדוע לא נכתב שמה של מרים אחותו של משה? וכן "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור"- לא נכתב כאן שמה של בתיה בת פרעה. וכו', עיין שם.
ספר הגלות והגאולה
בתחילת ספר שמות מסופר על עם ישראל שיורד לגלות מצרים. עם ישראל משתעבדים במצרים במשך מאתים ועשר שנים. בתוך שיא התקופה של השעבוד, נולד משה רבנו, המנהיג חדש שיוציא את עם ישראל ממצרים. עשרת המכות, קריעת ים סוף, היציאה ממצרים, מעמד הר סיני והליכה במדבר. על כן הרמב״ן בפתיחה לספר שמות, מכנה את ספר שמות בשם "ספר הגלות והגאולה". הרמב״ן ע״י כך מתרץ מדוע חזרה התורה על שמות היורדים לארץ מצרים: "ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל".
הרמב״ן מסביר שהיציאה ממצרים עדיין לא תחשב לגאולה, משום שהיו אז עדיים משועבדים לפרעה. רק כאשר הגיעו למעמד הר סיני וקיבלו את התורה ובנו משכן ושרתה עליו שכינה, אז נחשב הדבר לגאולה. ולכן נשלם ספר שמות בעניין השראת שכינה וכבוד ה' המלא את המשכן.
ניתן לשאול על דברי הרמב״ן, כיצד יחשבו בני ישראל גאולים ע״י יציאה ממצרים ומתן תורה והשראת שכינה על המשכן, הרי טרם הגיעו לארץ ישראל? וכמו כן ניתן להקשות בהגדה של פסח: "אילו קירבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה- דיינו", ומה שייך תורה ללא ארץ ישראל, הרי עיקר קיום התורה וקבלת הנבואה הוא רק בארץ ישראל, ואם כן העיקר חסר!
הגמרא (מגילה יד.) מסבירה מדוע על הנס של פורים לא אומרים הלל, משום שעל נס שהתרחש בחו״ל (שושן הבירה) לא אומרים שירה. ומיד מקשה הגמרא, והרי נס של יציאת מצרים אומרים עליו הלל (בפסח), אע״פ שהנס התרחש בחו״ל? ומתרצת הגמרא, שעד שלא נכנסו ישראל לארץ ישראל הוכשרו כל הארצות לומר שירה. אולם משנכנסו ישראל לארץ ישראל לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. וגם כאן אפשר לתרץ לשיטת הרמב״ן ולדברי בעל ההגדה של פסח, א עוד לא הגיעו לארץ ישראל, הרי משעה שהשתחררו מעול השעבוד וקיבלו את התורה ושרתה עליהם שכינה, נחשב הדבר לגאולה. אולם, לאחר שזכו בני ישראל להיכנס לארץ ישראל בפעם הראשונה, הרי שכל גלות שהיתה אחריה, לא תחשב הגאולה ממנה אלא בהיות עם ישראל בארצו.
השם הוא המהות
אם כן ראינו שהרמב״ן מראה שיש קשר בחומש השני בתורה, שנקרא "ספר שמות" וגם נקרא "ספר הגלות והגאולה". כעת צריך להבין כיצד השמות קשורים לגאולה?
הגמרא (ברכות ז:) שואלת, מנין שהשם גורם למהות של האדם: "מנא לן דשמא גרים? - אמר רבי אליעזר דאמר קרא (תהילים מו, ט): לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות אלא שמות". השם מבטא את המהות של האדם. בד״כ כאשר חז״ל מביאים פסוק ואומרים "אל תקרי כך אלא כך", אין כוונתם למחוק את פשט הכתיב של התורה, אלא להוסיף פירוש שלא נראה מפשט הכתוב. אולם כאן קשה, שהרי פשט הכתוב בפסוק מדבר על שממון ללא תכלית, ואילו "שמות" משמעותו תכלית מכוונת, כמו "לשמה", "לשם מצוה", "לשם מצה"?
לפני שננסה לתרץ את הקושיה, נראה עד כמה חז״ל ייחסו חשיבות אל השמות, שהם המהות הפנימית של כל אדם ובריאה. כך מובא במדרש (במדבר רבה, פרשת חוקת, פרשה יט סימן ג): "ויחכם מכל האדם, אדם הראשון מה היתה חכמתו? אתה מוצא כשבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת. אמר להם (בראשית א): נעשה אדם בצלמנו, אמרו לפניו (תהלים ח): מה אנוש כי תזכרנו? אמר להם: אדם שאני רוצה לבראות חכמתו מרובה משלכם. מה עשה, כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם. אמר להם: מה שמותן של אלו? לא ידעו. כיון שברא אדם, העבירן לפניו. אמר לו: מה שמותן של אלו? אמר: לזה נאה לקרות שור, ולזה ארי, ולזה סוס, ולזה חמור, ולזה גמל, ולזה נשר, שנאמר (בראשית ב) ויקרא האדם שמות. אמר לו (אדם הראשון לקב״ה): ואתה מה שמך? אמר לו אדם, למה שנבראתי מן האדמה. א״ל הקדוש ברוך הוא: אני מה שמי? אמר ליה: ה', למה שאתה אדון על כל הבריות. היינו דכתיב אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדה״ר.
מהמדרש נראה ששיא חכמתו של האדם הראשון התבטאה בכך שידע לקרא שמות לכל הבריאה, ובכך הראה שיודע מהותו של כל דבר ודבר. ואפילו את שמו של הקב״ה ידע, והיינו שידע את תכלית הבריאה שלשמה הקב״ה ברא את העולם.
רש״י בתחילת פרשת שמות מסביר, שאע״פ שמנתה התורה את שמות היורדים למצרים בחייהם (בפרשת ויגש), בכל זאת חזרה התורה להזכירם לאחר מיתתם, "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם". והיינו, כמו הכוכבים שיש להם שמות לפי פעולתם ברקיע, כך גם כל יהודי ויהודי מעם ישראל יש לו מהות ותפקיד משל עצמו.
על פי האמור לעיל ניתן להסביר מדוע נראה שחז״ל כביכול עוקרים את פשט הכתוב ומפרשים פירוש אחר ("אל תקרי שמות אלא שמות"). התורה כותבת שוב את שמותם של יורדי מצרים, ללמדך שלמרות ירידתם לגלות שיש בה הסתר פנים ובחינת שממון, בכל זאת בני ישראל לא שכחו את שמם. השם מורה על התכלית וכיוון דרך, והוא עצמו סממן של גילוי פנים וגאולה עוד בהיותם בגלות.
נראה שהמדרש עצמו (שמות רבה, פרשת שמות, פרשה א סימן ב) רומז לזה: "דבר אחר: ואלה שמות, א״ר אבהו כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף שבח על הראשונים. אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב) פסל לתוהו ובוהו, ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים.
זכרון השמות על שם גאולתן של ישראל
כעת נתקדם שלב ונראה שאותם שמות של היורדים מצרימה שחזרו ונשנו בתחילת ספר שמות, לא רק שהם מזכירים לעם ישראל את תפקידם ומהותם בתוך ימי הגלות, אלא הם בעצמם רומזים לגאולה של עם ישראל.
כך מובא במדרש (שמות רבה, פרשת שמות, פרשה א סימן ה): "ואלה שמות בני ישראל, על שם גאולת ישראל נזכרו כאן. ראובן- שנאמר (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי. שמעון- על שם (שמות ב) וישמע אלהים את נאקתם. לוי- על שם שנתחבר הקדוש ב״ה לצרתם מתוך הסנה, לקיים מה שנאמר (תהלים צא) עמו אנכי בצרה. יהודה- על שם שהודו להקב״ה. יששכר- שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר שעבודם בזת מצרים ובזת הים, לקיים מה שנאמר (בראשית טו) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. זבולון- על שם שהשכין הקדוש ברוך הוא שכינתו בקרבם, שנאמר (שמות כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואין זבולון אלא בית המקדש שנאמר (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. ובנימין- על שם (שמות טו) ימינך ה' נאדרי בכח. דן- על שם (בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. נפתלי- על שם תורה ומצות שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכתוב בהם (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים. גד- על שם המן שהאכילם הקדוש ב״ה שהוא (שמות טז) כזרע גד. אשר- על שם שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן, דכתיב (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות. יוסף- ע״ש שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים דכתיב (ישעיה יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגו',".
מהמדרש הזה אנו למדים שכל העתיד לבוא על עם ישראל רמוז כבר בשמות השבטים שירדו למצרים: הגאולה ממצרים, ירידת המן, הקמת המשכן, קבלת התורה, וכל הגאולות העתידיות. כל זה מפני שהשם הוא המהות וכיוון הדרך שלשמה הם נבראו.
שמו של משה רבנו
בפרשת שמות יש עוד התעסקות בענייני השמות. משה רבנו מושיען של ישראל נולד בתוך שיא השעבוד של מצרים. פרעה הרשע גוזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". בתיה בת פרעה שהוציאה אותו מן היאור, קוראת לו 'משה', "כי מן המים משיתיהו".
המדרש (ויקרא רבה, פרשת ויקרא א, ג) מלמד אותנו שלמשה רבנו היו עשר שמות:
"י' שמות נקראו לו למשה: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, רבי יהודה ברבי אלעאי אמר אף טוביה שמו… רבי ישמעאל בר אמי אמר אף שמעיה שמו… בן נתנאל וגו' בן שנתנה לו תורה מיד ליד… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה ותקרא שמו משה, ויקרא אל משה".
על פי המדרש, מתוך כל השמות של משה רבנו, הקב״ה בוחר לקרא לו דוקא בשם 'משה'. אם השם הוא המהות שמורה על התכלית, מדוע נבחר למושיען של ישראל הענו מכל אדם דוקא את השם 'משה' שמסמל בסה״כ את הפעולה של בתיה בת פרעה שמשתה אותו מן המים? השם 'משה' לכאורה לא מבטא את המהות והשליחות של משה שלשמה נברא. לכאורה היה עדיף לקרא לו בשמות האחרים שניתנו לו המבטאים יותר את מהותו!
נראה לומר שהשם 'משה' לא נקרא על שם המשיה מהמים בלבד, שאם כן היה צריך לקרא לו 'משוי'- פעולה שנעשתה בעבר ע״י אחר. השם 'משה' הוא שם אקטיבי, בהווה ובעתיד, ללמד שמשה רבנו הוא עצמו משה וימשה את עם ישראל מים סוף ומכל צרותיהם. זוהי עיקר מהותו שלשמה נברא.
שמו של ה'
הקב״ה נגלה אל משה רבנו בסנה, ומבקש ממנו ללכת בשליחותו לגאול את עם ישראל ממצרים. משה רבנו שואל את הקב״ה (שמות ג, יג): "ויאמר משה אל האלקים, הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם"? ותשובת ה' את משה (שם פס' יד): "ויאמר אלוקים אל משה: א-היה אשר א-היה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל: א-היה שלחני אליכם". צריך להבין מה היתה השאלה של משה רבנו, וכי עם ישראל לא היו יודעים שמו של בורא עולם? ומה היתה תשובתו של הקב״ה למשה?
בספר פתוחי חותם (פרשת שמות, להצדיק המלוב״ן ר' יעקב אבוחצירא זיע״א) מובא הסבר, שהרי בברית בין הביתרים הקב״ה אמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". והנה כאשר היה בא משה רבנו לעם ישראל לומר להם שבורא עולם שלח אותו לגאול אותם, היו חושדים אותו חלילה כנביא שקר, שהרי קבלה היתה להם מאבותיהם ואבות אבותיהם עד אברהם אבינו, שהם יהיו במצרים ארבע מאות שנו, וכיצד יתכן שאחרי מאתים ועשר שנים הקב״ה חלילה יחזור בו מדיבורו וישלח את משה רבנו לגאול אותם, הרי הקב״ה אמת וחותמו אמת, ולא שייך שיחל דברו! זאת למעשה היתה שאלתו של משה רבנו לקב״ה.
ר' יעקב אבוחצירא זיע״א מסביר שם את תשובתו של הקב״ה למשה. השם א-היה (21) כפול א-היה (והיינו "א-היה אשר א-היה") בגימטריה יוצא בגימטריה 'אמת' (441). ובא הקב״ה ללמד בתשובתו, שכל גזירותיו והבטחותיו הם על תנאי, והיינו שאם האדם היה רשע ונגזר עליו רעה מן השמים, אותה גזירה היא על תנאי, שאם יעזוב רשע דרכו וישוב אל ה', הרי שגם ה' ירחמהו וירבה לסלוח. וזאת הכוונה בתשובה: "א-היה אשר א-היה", דהיינו אהיה עם הרשע ברעה, אך אם חזר בתשובה אהיה אתו בטובה.
החומש השני
הנצי״ב מוולאזין זצ״ל בהקדמה לחומש שמות (העמק דבר שמות פתיחה) מביא את בעלי המדרש שקראו לחומש השני "ספר שמות", ואת הרמב״ן שמכנה אותו "ספר הגלות והגאולה", וכפי שראינו לעיל. אח״כ הביא שבעל הלכות גדולות קורא לחומש שמות "ספר שני". ומקשה הנצי״ב על דברי בה״ג, מדוע חומש שמות הוא החריג מהאחרים, או שיכנה את כל החומשים לפי מספרם: ספר ראשון, ספר שני וכו', או שיכנה כל ספר לפי העניין המרכזי שבו, וא״כ ספר שמות היה יכול להיקרא 'ספר יציאת מצרים' או 'ספר מתן תורה' וכמו שקורא ספר במדבר 'חומש הפקודים'!
הנצי״ב מסביר כאן הסבר נפלא ועמוק. ספר שמות נקרא בדוקא 'ספר שני', משום שהוא שני לספר בראשית. הוא המשך והוצאה לפועל של כל סדר הבריאה. כל הבריאה היתה בשביל ישראל שנקראו ראשית וגם בשביל התורה שנקראה ראשית (מדרש רבה בראשית). והיינו שתכלית בריאת העולם הוא כדי לברא את עם ישראל שהם חלק ה' עמו, ודבר זה לא נשלם עד אשר יצאו בני ישראל ממצרים ובאו לתכליתם ע״י שקיבלו את התורה והמצוות. ובזה הם ראויים גם להיות אור לגויים. נמצא אם כן, שספר שמות הוא ההמשך והחלק השני של ספר בראשית. הוא 'המכה בפטיש' של כל מלאכת הבריאה.
לסיכום ניתן לומר, שכל השמות שניתנו לספר שמות מבטאים את ההשפעה על תהליך הגאולה. לפי בעלי המדרש שקראו לחומש השני 'ספר שמות', הרי שכל השמות של יורדי מצרים המוזכרים בתחילת פרשת שמות רומזים על גאולת עם ישראל. וכמו כן לפי הרמב״ן שמכנה את ספר שמות 'ספר הגלות והגאולה', ראינו כיצד השמות רומזים לגאולה. כעת ראינו שגם לפי דברי בעל הלכות גדולות המכנה את ספר שמות 'ספר השני', הרי שכל עניינו של ספר שמות הוא הוצאה אל הפועל של הבריאה. להפוך את השממון ותוהו שהיה בתחילת בריאת העולם לשמות עם מהות ותכלית. "אל תקרי שמות אלא שמות".
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה