תלמוד בבלי גיטין נז ע״א (מתורגם)
על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך. שהיו נוהגים כשהיו מוציאים חתן וכלה, מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת כלומר פרו ורבו כתרנגולים. יום אחד חלף גדוד רומאים. לקחו מהם את התרנגולים. התנפלו היהודים על הרומאים והיכום. באו אמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. בא עליהם הקיסר.
היה בהם באנשי הר המלך אחד ששמו בר דרומא, שהיה קופץ מיל והורג בהם ברומאים.
הוריד הקיסר את כתרו והושיבו על הארץ ואמר: ׳אדון העולם כולו, אם נוח לך, לא תמסור אותי ואת מלכותי ביד אדם אחד׳. הכשילו פיו לבר דרומא ואמר: ״הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ״. (שואלת הגמרא:) והרי גם דוד המלך אמר כך? - דוד בשאלה פנה לה׳ (לעומת בר דרומא שהתריס).
עלה בר דרומא לבית הכסא, בא נחש ושמט למעיו ומת. אמר הקיסר: הואיל והתרחש לי נס, בזמן הזה אעזבם. עזבם והלך.
נעמדו אנשי הר המלך, ואכלו ושתו והדליקו נרות עד שנראתה חותמת הטבעת של הקיסר במרחק של מיל. אמר: שמחים היהודים למפלתי. חזר ובא עליהם.
אמר רבי יוסי: שלש מאות אלפים שולפי חרב עלו להר המלך והרגו בהם שלשה ימים ושלוש לילות. ובאותו צד חתונות ומסיבות ולא ידעו אלו מאלו.
אמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים.
על מה אבדה הארץ (עיונים באגדות החורבן) - הרב בני קלמנזון (עמ׳ 32-38)
״על תרנגול ועל תרנגולת״… מסתבר שבחירתו של רבי יוחנן לכנות את הסיפור, המורכב בהרבה, בשם ׳קליל׳ זה, מיועדת להביע דעה מסוימת על ההתרחשות כולה. במילים אחרות, למרות שהסיפור בשלמותו מונה שורה ארוכה של כשלים והתנהגויות בעייתיות מבחינה דתית, האירוע של התרנגול והתרנגולת מייצג נאמנה את שורש הטעות.
השם ״תרנגול ותרנגולת״ לא רק מספר על מהותו של הכישלון אלא גם מחווה עליו דעה. הכתרת סיפור חורבנה של טור מלכא בשם כזה יש בה יותר משמץ של אירוניה - אין האסון הנורא הזה תוצאה של אידיאולוגיה, של אירועים היסטוריים כבירים, או של עונש משמיים. בעיני רבי יוחנן האסון הנורא של חורבן טור מלכא הינו תולדה של טיפשות, של התעקשות אודות ההבדל הדק שבין תרנגול ובין תרנגולת.
הסיפור מתרחש שנים רבות אחרי חורבן ירושלים והמקדש. למרות חלוף השנים, ולמרות התרחשות החורבן, נראה בהמשך כי אותם חטאים וטעויות של אנשי ירושלים חוזרים ונשנים אצל אנשי טור מלכא. כלומר, הצגת הסיפור כחלק מרצף אחד עם סיפור ״קמצא ובר קמצא״, מלמדת אותנו כי הלקח שהיה אמור להילמד מחורבן ירושלים לא חדר לליבותיהם של ישראל.
מהם אותם תרנגול ותרנגולת שעמדו ביסוד חורבנה המחריד של טור מלכא? הגמרא מתארת כאן מנהג עממי שהיה חלק משמחת הנישואים ואינו מוזכר באף מקור אחר. לא מדובר בהלכה ואפילו לא בטקס בעל משמעות רוחנית עמוקה - לפני החתן והכלה שולחים זוג של תרנגולים וכך מסמלים את התקווה שבהקמת משפחה חדשה. ניתן לומר, בביטחון מוחלט, כי מדובר בסך הכול במנהג שולי בתכלית.
יותר מכך, שילוח התרנגול והתרנגולות כסמל לפוריות יכול לשאת גם מטען בעייתי מעט, שכן לחיות אלו יש גם קונוטציה של פריצות מינית. מכל מקום, היה זה מנהג משעשע, וכמנהגים רבים בעם ישראל נראה כי הוא התחבב מאוד על הציבור ובטור מלכא היו מקפידים עליו.
ההתנגשות הקשה עם הצבא הרומי מתחילה מקבוצת חיילים שעוברת בסמוך לטור מלכא בזמן חתונה וגוזלת את התרנגול והתרנגולת מידי החוגגים. מעשה זה של החיילים אינו מנומק, ואפשר כי בגסותם החליטו לערוך סעודה קטנה על חשבון הציבור. בין כך ובין כך, לא מתוארות כאן גזירות דתיות אלא חיכוך שבין צבא ואוכלוסייה. עניין פעוט זה, יומיומי מן הסתם במציאות של כיבוש, הופך למלחמה עצומה שממיטה חורבן על העיר המפוארת טור מלכא.
אנשי העיר לא היו מסוגלים להבליג על הפגיעה במנהגיהם, והם הגיבו באופן לא פרופורציונלי - בעקבות גזלת שני תרנגולים, חשובים ומיוחדים ככל שהיו, הם הכו בחיילים הרומיים. רבי יוחנן רואה את התנהגותם במקרה זה כאירוע שהוביל לחורבן העיר כולה. במילים אחרות, אותו דפוס תגובה שראינו כאן, ישוב ויאפיין את תושבי טור מלכא לאורך כל הדרך, עד למפלה הסופית. מהו הדפוס הבעייתי?
בראש ובראשונה, אותה התנהגות לא מידתית שעליה הצבענו קודם, חוסר היכולת להבחין בין עיקר וטפל. גזילת שני התרנגולים לא הולידה תגובה חריפה בגלל ערכם הכספי אלא בגלל משמעותם הדתית. בעיני אנשי טור מלכא אין שום אפשרות לזוז מהמנהגים המקובלים אצלם, וכל פגיעה בהם היא עניין בלתי נסלח, מעין גזירת שמד. הם יוצאים למתקפה למרות שהם יודעים שניצחון קטן עכשיו, ברמה המקומית, עלול להוביל לעימות רחב יותר שבו לא תהיה ידם על העליונה. הם מוכנים לקחת את הסיכון, כי מבחינתם כל שינוי מהמקובל הוא ״יהרג ובל יעבור״, אין כל מקום לפרגמטיות, להפרדה בין רמות שונות של חובה דתית - הכול נחזה דרך הצוהר הצר של המוכר והנהוג.
לכאורה המשכו של הסיפור אינו קשור במישרין לתחילתו, שכן עד כאן עסקו בסיבות לפריצת המלחמה, ואילו מכאן ואילך עוסקים בסיבות לתבוסת היהודים. אולם, כפי שנראה מיד, הקשר בין שני החלקים הדוק ביותר.
כעת אנו פוגשים באחד מגיבורי הסיפור - בר דרומא, שדמותו עוצבה בהשראת דמותו של בר כוכבא. בר דרומא הוא בעל יכולת צבאית יוצאת דופן, הוא מזנק מרחק עצום ממחנהו ומכה באויב. כשרואה הקיסר הרומאי את העוצמה הצבאית של בר דרומא הוא מסיר את כתרו ומתפלל שהקב״ה ״לא ימסור אותי ואת מלכותי בידי אדם אחד״.
משמעותה של הסרת הכתר אינה ברורה כל צורכה. כך או כך, חז״ל ציירו את דמותו של הגוי, הקיסר הרומי, דווקא באור חיובי, כאדם מלא בענווה, המודע למגבלותיו והיודע כי הקב״ה הוא שיקבע את גורל המערכה. לעומת ענווה ואמונה נוכרית זו מצויר היהודי דווקא בקווים יהירים מאד.
בר דרומא פונה אל הקב״ה באמצעות הפסוק: ״הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ״ - קריאה שבמקורה היא תלונה אל הקב״ה על חוסר מעורבותו במלחמות ישראל, ואילו בפיו של בר דרומא היא הופכת לתביעה מהקב״ה שלא יתערב במלחמה. בר דרומא, האיש בעל הכוח הפיזי העצום וכישורי הלחימה המשוכללים, כל כך משוכנע ביכולותיו עד שהוא שוכח מיהו הנותן כוח לעשות חיל.
המסר העולה מן הסיפורים הוא כי החורבן אינו אסון שהומט ע״י הקב״ה על ישראל, אלא אסון שישראל הביאו על עצמם. כך בדיוק קרה לבר דרומא - הוא עצמו ביקש את הרחקתו של ה׳ מהזירה, והרחקה זו מותירה לו להוביל את עצמו לאסון. יוהרתו של בר דרומא היא שהמיטה עליו את חורבנו.
האם ניתן להפריד בין חטאו של בר דרומא ובין מעשה התרנגול והתרנגולת שפתח את סיפור חורבן טור מלכא כולו? נראה שהקשר בין שני החלקים עמוק יותר ממה שנראה ממבט ראשון. בר דרומא דומה במידה רבה לאותם אנשים שהפכו את עניין התרנגול והתרנגולת לעילה למלחמה. גם הוא וגם הם מרוכזים בעצמם, במוכר להם, ואינם מסוגלים להכיר במורכבותה של המערכת. בר דרומא אינו מסוגל לראות כי מעבר למעשיו ורצונותיו עומד הקב״ה, וגם אלו שיצאו למלחמה על התרנגולים לא השכילו להרחיב את מבטם מעבר לרצונותיהם והאינסטינקטים שלהם.
התנהגותם של הנוכרים ניצבת כ׳מראה׳ היוצרת תמונה מהופכת לזו של היהודים. מול יהירותו של בר דרומא, מול קיבעונם של אלו אשר אינם יכולים למחול על שני תרנגולים - השליט הגוי מגלה שתי תכונות מרשימות במיוחד: ראשית, הוא מבין כי מותו הגרוטסקי של בר דרומא, בבית הכיסא, נובע מא-להים ואינו אירוע מקרי. הוא מכנה זאת ״נס״ ואינו זוקף את ההצלחה לעוצמת צבאו או אפילו לצדקתו. שנית, וחשוב לא פחות, הוא מסוגל להשתחרר מן הקיבעון ולשנות את תוכניותיו על פי האירועים ומשמעותם הרוחנית.
עם מותו של בר דרומא פסקה יכולתם של אנשי הר המלך לעמוד מול הצבא הרומי, ואף על פי כן מחליט הקיסר שלא לנצל את ההזדמנות ונענה למה שהוא מבין כרמז משמיים.
לעומת תבונתו של הקיסר הרומי כאן, ההתנהגות היהודית נותרת באותה עמדה שחצנית ומקובעת שאפיינה אותה עד כה. הם אינם מבינים שאירע להם נס; הם אינם מבינים שבר דרומא נענש על יוהרתו ומיתתו הייתה בידי שמיים; הם אינם מבינים שהקיסר נסוג מחמת יראת א׳להים ולא מחמת כוחם הצבאי. את כל הדברים האלה הם לא רואים, בעיניהם הסיפור המורכב כולו מתמצא בתחושת השמחה והרווחה שלהם לאחר שהכוחות הרומיים הסתלקו. גסות הרוח של החגיגה שערכו אנשי הר המלך מתבטאת גם ברצף הפעלים שמביאה הגמרא ״קפצו, אכלו ושתו, והדליקו נרות״.
התמונה כאן אינה של מי שמתמלא בשמחה לנוכח ההצלה הפלאית, אלא של אנשים חומרניים אשר במקום להודות לה׳ פונים חיש מהר לסביאה. חוסר הנכונות של אנשי הר המלך לראות את יד ה׳ הפועלת ומאותתת להם, הופך את שמחתם לאבלם. הרומאים מבינים את ההתנהגות היהודית כלעג, אך הגמרא אינה מפרשת למה לעג כזה הינו עילה למלחמה.
ניתן לומר כי זוהי תמונת מראה, מעין מידה כנגד מידה, של תחילת הסיפור. כזכור, היהודים לחמו ברומאים שלקחו את התרנגולים משום שהבינו את המעשה שלא כיאות. הפגיעה הקלה במנהג העממי נתפרשה אצלם כמלחמת דת, כגזירת שמד. בדומה לכך הרומאים הבינו את החגיגות היהודיות לא כשמחה על ההצלה אלא כלעג ובוז.
בני הר המלך אינם טורחים להתבונן במציאות, ואינם מסוגלים להבין כי פרישת הצבא הרומאי, צבאה של האימפריה האדירה, אינה נובעת מחולשה, אלא משיקוליו הסלחניים של המנהיג. האטימות והיוהרה מביאים אותם לניתוח שגוי של המציאות; ומכאן, לאופוריה ולהתנהגות מופקרת ומתריסה. גישה זו, של חגיגות פרועות במקום מחשבה על משמעותם של האירועים, איננה מאפשרת כל פשרה זולתי השבת כבודה ועוצמתה של האימפריה מול המזלזלים בה ושמחים לאידה.
את סיום הסיפור אנו שומעים מפיו של רבי יוסי המספר על הכוח הצבאי העצום שהפעילו הרומאים ועל טבח שנמשך שלושה ימים רצופים. אולם, באופן מפתיע רבי יוסי בוחר לשוב ולהזכיר כאן את התנהגותם של אנשי הר המלך, ולא להתייחס לאלימות הרומאית (למרות שבוודאי אין הוא רואה אותה בחיוב). על פי דבריו, אנשי הר המלך היו כל כך מרוכזים בעצמם, בתחושת ההצלחה והניצחון שלהם, עד שלא היו מסוגלים לשים לב אפילו לעובדה שחבריהם נטבחים בצידה השני של העיר.
כאן כבר מגיעה ההתנהגות היהודית לכדי אבסורד ועיוות מוסרי - הריכוז העצמי שבתחילת הסיפור היה מתוך להט דתי לדקדק בכל מנהג, מופיע בסיומו כקהל שחוגג, זולל וסובא, בעוד אחיו נטבחים. צעקות הנטבחים ודאי עלו לשמיים, אך אוזניהם של אנשי הר מלך טחו מלשמוע.
אלו אשר נוהגים את מנהגי ישראל, ומגדירים את ערכם וחשיבותם בצורה שאינה מתחשבת במציאות שסביבם; אלו אשר כביכול עובדים את ה׳ אך סגורים בפני המרחב - עלולים להיות גם אלו אשר עיניהם טחו מראות את יד ה׳ בקורותיו של עם ישראל, ונוהגים באדישות למול גורל שכניהם ואחיהם.
נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה