בס״ד
מלבי״ם – מגילת אסתר
תמצית:
אחשוורוש רוצה שמלכותו תהיה בלתי מוגבלת, ולכן מראה את עושרו להראות שרכוש המדינה הוא רכושו, מגרש את וושתי שמפריעה למהלך הזה, ומחליף את עיר הבירה. המן נותן את העצה שמועילה למלכותו וגם מצילה את חייו, שהרי אסתר הצילה את חייו, ולכן מעלה את המן. מרדכי לא משתחווה מצד עבודה זרה וגם מצד שבז לשררתו. המן מחליט להענישו רק כשנמצא בשיא הגדולה, כשהוזמן למשתה על ידי המלך והמלכה, ואז גם מתחילה נפילתו כשרואה שמרדכי לא משתחווה.
המן שולח איגרות חתומות שיפתחו עוד שנה (גורל שמפיל אותו כי יש זמן להתארגן), ופתשגן כתוב באופן כללי שיתכוננו למשהו. המן משקר על אחשוורוש: כוונת אחשוורוש לאבדם, כלומר להעביר דתם, והמן כותב להשמידם. גם לא כותב שמדובר ביהודים.
באיגרות השניות מרדכי משתדל שלא לסתור את הראשונות.
יש הרבה ניסים בדרך, כגון שמרדכי ידע על כל מעללי המן, שאסתר אמרה לאחשוורוש על בגתן ותרש, שאחשוורוש ישב פתח הבית כשאסתר באה, שלא חשב שהיא בכלל הגזירה של מי שיגיע ללא רשות.
המן מחליט לתלות את מרדכי על עץ גבוה למען יראו וייראו, וגם כדי שלא יושפל כבודו כשמתעסק במרדכי, כי אדרבה נעשה רעש גדול.
לבסוף אחשוורוש מצווה לתלות את המן, שחושד בו שרוצה למרוד כי חפץ להשתמש בכתרו וכי רצה לתלות את אוהבו שהצילו.
מרדכי נעשה שר חשוב בכל המובנים פנים וחוץ, כובש מדינות ומטיל מיסים על איי הים. אסתר כותבת את האיגרת השנייה היא מגילת אסתר.
---
בפרטות:
**המשתה**
מטרת המשתה – השתת מלכות בלתי מוגבלת, כשכולם עבדיו ולא מוגבלת שהוא עבד לעם ואינו רשאי להשתמש באוצר המדינה, מחליט רק בעצת השרים, תחת החוק ולא יכול לשנות את עיר הבירה. את כל אלה הוא עושה.
אחשוורוש מחפש הטוב=הנכון, המועיל=למטרה, ולא את הערב=החושי. כך שלמרות אהבתו את הערב=וושתי, העדיף את הנכון והמועיל שמלכותו תהא בלתי מוגבלת. והמסקנה היא שגם כשהקשיב לאסתר לא עשה זאת כי זה היה נוח לו, אלא מפני שכך סובב ה׳ שיחשוב שנכון.
ושתי המלכה=מצד בחירתו בה, המלכה ושתי=שהוא מלך בזכותה. יודעי דת=מוסר, שלא הייתה צריכה לבוא מצד המוסר והצניעות, ודין=מצד החוק היא חייבת מיתה. יודעי העיתים=היודעים לפסוק על פי המציאות המשתנה כלפי מי שמרד במלך. וושתי הייתה מלכה ולכן פנה לשריו, אך החליט בעצמו.
המן מורם כאמור כי נתן העצה. כשמגלה שמרדכי לא משתחווה גם כשמתקרב אליו, מבין שהסיבה היא לא עבודה זרה אלא שבז לשררתו. עדיין חש על כבודו ולכן רוצה להעניש את כל העם, ואת מרדכי מסכים לתלות רק בהמשך כשמסכים לעצת אשתו, שזה כבודו כשהעץ גבוה.
אסתר לא מגדת עמה ומולדתה בגלל ציווי מרדכי שחשש שיכסו אותה על דת. כשרוצה להכירה – עמה ואחר כך מולדתה. וכשרוצה להיטיב לה – מולדתה ואחר כך (לבני) עמה.
המן משקר על אחשוורוש: 1. אמר ״לאבדם״=להעבירם על דת, וכתב להשמיד. 2. לא אמר איזה עם. 3. אמר שהכסף למבצע יגיע מהעם והתכוון שיגיע מהביזה. 4. ישבו לשתות, וזה סימן שלא ידע על מה חתם.
פתשגן הכתב – תקציר האיגרת שהיה גלוי והמידע בו כללי. האיגרת הייתה מכוסה עד לאותו תאריך. לכן אסתר ביקשה להשיב את הספרים ולא את הפתשגן. הגורל לפני המן – דחה בשנה בגלל הגורל, ובעצם נתן לעם ישראל להתארגן. לפני המן – עמד לפניו להפילו.
טענת אסתר – אם אלך שלא ברשות סכנה, ואם ימחל לי ודאי לא ישמע אותי. מאידך עשוי לקרוא לי בקרוב כי לא קרא לי שלושים יום. טענת מרדכי – 1. את שמה בנס שעלית לגדולה. 2. לישועה יש זמן קצוב. 3. מטרת הימצאותך שם לטובת עם ישראל. משל לבית שצריכים לגדל בו צמחי קיץ ומגדלים בו צמחי חורף=מעילה בתפקיד.
בקשת אסתר מהמלך – נס ראשון: המלך ישב פתח הבית שם דן, כאשר רוב הזמן בחדריו הפרטיים. נס שני: מיד כשראה אותה הושיט לה את השרביט, כי לא סבר שהיא צריכה רשות (כפי שמרדכי הגיע לאחר מכן לפני המלך ללא רשות).
שאלתי – בפה, התוכן, לצורך אחרים – ותעש. בקשתי – בלב, מטרת השאלה, לצורך עצמה – וינתן לך.
הזמנת המן – 1. להראות שאין כאן עניין אישי שלה, קשה לראות את עמה כך, אלא הצלת עמה, ולכן אדרבה מכבדת אותו כשר. 2. כדי שאחשוורוש יעשה בו משפט כטוב ליבו ביין. 3. כיוון שעלה לשיא גובהו – צריך ליפול. (ואכן מיד כשסבר שהגיע לשיא גובהו, שאפילו המלכה צריכה אותו, רואה את מרדכי ומתמלא צער, וזו נקודת ההיפוך). המן בשלב הזה, שיש פער בין רמתו לבין מה שעשה לו מרדכי, מסכים להוריד מכבודו ולהענישו, כיוון שמדובר על עץ גבוה וממילא אין כאן רק עונש (עץ נמוך) כי אם למען יראו וייראו. וגם בלילה כדי שבבוקר האנשים יראו.
בלילה ההוא נדדה שנת המלך – דברי הימים: היסטוריה כללית עם אינדקס מקוצר. ספר הזכרונות: פירוט. על מרדכי לא כתוב בספר דברי הימים אלא בספר הזכרונות. אחשוורוש סבר שאסתר תבקש להיטיב למישהו ולכן ביקש את הספר. ״מי בחצר״ – נס ששאל. אחשוורוש חשד שהמן יסבור שהכבוד מגיע לו ובחינם ילבש בגדי מלכות. המן סבר שנפילתו היא מקרית.
טענת זרש וחכמיו – לא מקרה: 1. זרע היהודים – השגחת ה׳ על מרדכי. 2. התחלת ליפול – תמשיך, משום שאתה גרמת לנפילתך כשבאת למלך, וגם מבחינת הזמן נפלת לפני שמרדכי נפל. 3. עצה – הכנע עצמך לפניו, אחרת יתפללו ותיפול יותר.
כאמור אסתר אינה באה מהצד האישי ולכן מוכנה לאבד עצמה. רומזת לאחשוורוש על רמאות המן: א. עמי – בירור של העם שהמן הסתיר. ב. נמכרנו להשמיד ולא לאבד דתנו. מי הוא זה – זהותו, ואיזה הוא – סיבתו. צר – בפועל, אויב – מבקש רעתו. התברר שמניעיו אינם האמת כי אם שנאתו, ולכן נבעת מלפני המלך והמלכה והלך לפייס המלכה. ״חפו״ – דרך הפרסים לכסות פני הנאשם על מנת שירחמוהו.
חרבונה – 1. המן רצה לתלות את מציל המלך. 2. בזמן שמרדכי מכובד העץ עומד. בית המן – הרוגי מלכות רכושם למלך. נתן לאסתר לגלות שרצה להרוג אותה מצד יהדותה ולכן נקרא צורר היהודים.
---
**מערכה שנייה**
לאחר שהמן נתלה, אסתר מבקשת להפר עצת המן, שלמלך קשה כי כתב… אין להשיב. טענת אסתר – מצד המלך: לא ידע. מצד השרים: טרם נפתחו האיגרות, כך שלא ניכר שהופרה גזירתו. אסתר גם חששה שיפגעו ביהודים כבר כעת, כי נוצרה אווירה שהותר דמם מצד מי שכן יודע על תוכן האיגרות. לכן מסקנתה לכתוב איגרות המבטלות את הראשונות.
הצעת אחשוורוש – לכתוב איגרות שיפרשו את הראשונות אחרת: להשמיד את כל – על ידי היהודים. כמו כן העובדה שבית המן ניתן לאסתר כיוון ששלח ידו ביהודים מגלה שרצונו של אחשוורוש שהיהודים לא יפגעו, וזה מחזק את הפרשנות של השניות.
זמן שליחת האיגרות השניות – כ״ג ניסן – כי אז שבו השלוחים של המן ורצה שאותם שלוחים יביאו את השניות. כאמור האיגרות השניות לא מבטלות את הראשונות אלא מפרשות, ובראשונות כתוב ושללם לבוז, ולכן כתב ביום אחד, כי ביום אחד לא יצליחו לנצח ולבזוז, וכך לא יבטלו את הראשונות וגם לא יבזזו, כדי להעביר מסר של הגנה עצמית נטו.
״ומרדכי יצא״ – רק כשניצל עמו עלה לגדולה. גדולת מרדכי: 1. בבית המלך – הנהגת בית המלך
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה