בס״ד מלחמת 'חרבות ברזל'- תשפ״ד
לעשות נקמה בגויים
1) ה' לא שוכח לעשות נקמה לגויים
מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קמט
[ו] [קמט, ז] לעשות נקמה בגוים. אי זו היא נקמה, אמר הקב״ה מה שנקמו לישראל, שנאמר נקמת דם עבדיך השפוך (תהלים עט י), ולא נקמת אדם, אלא אל נקמות ה' וגו', ואומר הרנינו גוים עמו וגו' (דברים לב מג), וכתיב אל קנא ונוקם ה' (נחום א ב), כל הנקמות האלה יש לרשעים אצל הקב״ה, לכך נאמר לעשות נקמה בגוים וגו'. ושמא תאמר כל ההדיוטות, אמר הקב״ה לאו - אלא למלכים, שנאמר לאסור מלכיהם וגו', ולמה? שמלכים באו עלי, שנאמר למה רגשו גוים וגו', לכך נאמר לאסור מלכיהם וגו', אמר הקב״ה אשרי שישלם לך את גמולך, ומה גמלו להם לישראל ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים, וגם אני כך אעשה להם, שנאמר ונכבדיהם בכבלי ברזל, אמר הקב״ה מה הם סבורים ששכחתי מה שעשו, כתובה היא לפני, שנאמר 'לעשות בהם משפט כתוב', ואיזהו משפט כתוב - הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג יט), וכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים (ישעיה סו כד).
הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום:
2) עם ישראל ינקמו את הנקמה
אבן עזרא (דברים לב, מג): וכפר אדמתו עמו -ובדרש, כי הארץ תכפר בעד עמו… ולפי דעתי שפירושו, שהעם יכפר על האדמה… והטעם, כי ישראל יעשו נקמה בגוים, והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה.
3) הדר זקנים דברים פרק לב פסוק מג
(מג) כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו. של הקב״ה שהם צרי עמו. וכאשר ישפך דם מאותם ששפכו דם עבדיו אז וכפר אדמתו עמו! כלומר וכפר אדמתו מעון עמו ומעוון דם עבדיו אשר שופך, כי בענין אחר אין כפרה לארץ. כדכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו:
4) רא״ש דברים פרק לב פסוק מג
(מג) הרנינו גוים עמו. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו שישפוך דמן כמו ששפכו דמן של ישראל, זש״ה ידין בגוים מלא גויות שעתיד הקב״ה לומר לאומות למה שפכתן דמן של ישראל כך וכך? והם ירצו לכפור שלא עשו, והקב״ה מראה להם מלבושיהם שצייר בהם כל הקדושים קצת נקדשו ובאיזה דין דנום להאומות, ואז כשיראו מלבושיו שהוא מלא גויות - פי' מלא גופות הצדיקים לא יוכלו לכפור, ואז ידין לכל א' כמו שעשו לישראל.
הנקמה היא 'הדר' –הידור וכבוד
"לעשות נקמה בגויים – הדר הוא לכל חסידיו"! רואים שהנקמה היא מעלה - 'הדר', ומיד אח״כ מגיעה המדרגה הגבוהה ביותר בספר תהילים – 'כל הנשמה תהלל י-ה הללויה' (כך מצאתי בפרוייקט השו״ת).
למרות הנקמה שישראל יעשו, הם לא ייהפו להיות אכזרים בטבעם, 'ונתן לך רחמים'
5) דף על הדף ברכות דף לג עמוד א
ובספר אמרי נועם - באורי הגר״א כאן בברכות כתב לבאר דברי הגמ' כאן. דהנה בכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשתי מצוות הללו, כיבוד אב ושלוח הקן. לפי שאין השלמות ניכר באדם אלא כשיש לו שתי מדות הפוכות, כגון מדת רחמנות ואכזריות. לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת - אין הכרח שהוא צדיק, אלא שזה טבעו. לא כן כאשר משתמש לעבודת ה' בשתי מדות הפוכות, כגון רחמנות ואכזריות, אז מוכח שהוא צדיק.
לכך נתן השי״ת לישראל מצוה של רחמנות ככיבוד אב ואם, שהיא רחמנות גדולה, לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח, דין הוא שירחם עליהם. ושוב נתן להם מצוות שצריכין להתנהג בהם קצת באכזריות, דהיינו מצות שילוח הקן, שנוטל הבנים ומשלח האם. דאיתא בירושלמי, שכאשר משלח האם לפעמים הולכת היא מחמת צער וטובעת במים, אם כן הוא בודאי אכזריות גדולה.
לפיכך כתיב בשתי מצוות אלו אריכות ימים, לפי שבשתי המדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב. וזהו שאמר בתהלים (קמט, ז - ט) "לעשות נקמה בגוים וגו' הדר הוא לכל חסידיו". רצה לומר, אף על פי שהם חסידים שמתנהגים במדת הרחמים, אף על פי כן יעשו נקמה בשונאיהם, שהיא מדה הפוכה, וזה הדר להם עכ״ד ודפח״ח.
6) נקמת דוד על מה שעשו בצקלג שמואל א פרק ל
(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ: (ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם:
(ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ:
(ד) וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת: (ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי: (ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בנו בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹהָיו: ס (רק אחרי שהתחזק בה' הוא שואל באורים ותומים – חפץ חיים לקמן)
(ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד: (ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל: (ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ: (י) וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר:
(יא) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם: (יב) וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת: ס
(יג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה: (יד) אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ:
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה: (טז) וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה: (יז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ: (יח) וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד: (יט) וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד:
7) מלחמת יהושע בעי יהושע פרק ז
(ד) וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי:
(ה) וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם:
(ו) וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם:
(ז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: (ח) בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו: (ט) וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל: ס
(י) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ:
(יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם: (יב) וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם: (יג) קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:
הניצחון במלחמה תלוי בביטחון בה'
8) חפץ חיים - מחנה ישראל חלק א פרק לט
וכן מוכח בכמה מקומות בדברי הנביאים שעיקר הצלת נפש האדם בעת המלחמה והתגברו על אויביו תלוי בגודל התחזק אז כח בטחונו בה' וכמו שמצינו בדברי יהונתן בן שאול שהוא ונושא כליו בעצמם נצחו את עיקר המלחמה ותחלת מאמרו בזה לנושא כליו היה רק במדת בטחון וכמו שאמר כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, וכן מצינו (בשמואל ל') בדוד כשבא אל עיר צקלג ומצא אותה שהיא שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנותיהם נשבו וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות כתוב אח״כ בפסוק ו' ויתחזק דוד בה' אלהיו, ואח״כ כתוב ששאל באורים ותומים והשיבו לו שיצלח וכן היה לבסוף שהשיב את הכל ונצח את כל אויביו… ולכך כתב לנו הפסוק את שאלת האורים ותומים אחר שכתוב ויתחזק דוד בה' אלהיו להורות לנו שתשובת אורים ותומים שיצלח היה רק בעבור שהתחזק מתחלה את בטחונו בה'. וכן מצינו בגמרא (מנחות כ״ט) שאמר כל התולה בטחונו בהקב״ה הרי הוא לו מחסה בעוה״ז ובעוה״ב שנאמר בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים.
ובזוה״ק פרשת וארא על זה הפסוק ר״ל בטחו בה' עדי עד כל יומי דבר נש בעי לאיתתקפא ביה בקב״ה ומאן דשוי ביה בטחוניה ותוקפיה כדקא יאית לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא, דהכי אמר אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעצלו אויבי לי, דכל מאן דשוי תוקפיה בשמא קדישא אתקיים בעלמא מ״ט בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים כההיא דכתיב כי ביה ה' צור עולמים עיין שם.
ב) ויזהר מאד שלא יחשוב בלבו בעת צאתו למלחמה הלא גבורים אנו ואנשי חיל למלחמה רק שישים עיקר מעוזו בה' ויבטח בו כי הוא יעזרנו וכמו שכתוב לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.
בני יששכר מאמרי השבתות מאמר ב - תוספת שבת
ובזה ביארנו ג״כ דברי נעים זמירות ישראל בהילוליו ברוח הקדש על לעתיד, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה וכו' לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם וכו' לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו [תהלים קמט ו], הנה כל משכיל יראה שהדברים אין להם ביאור, א' מה ענין חרב פיפיות לענין לאסור מלכיהם וכו', ב' מהו הפירוש לעשות בהם משפט כתוב, והיכן כתוב, ג' מהו הסיום הדר הוא וכו',
ועל פי הנ״ל מובן, דהנה ידוע אשר כלל קומת האדם נחלק לשלשה חלקים, חלק המחשבה: הוא סוד בחינת חב״ד, וחלק שממנו מוצא הדיבור: היינו הריאה והלב והם נגד הזרועות. וגמר כלי המעשה: הם בבחינת נה״י, היינו השוקים והרגלים. והנה השי״ת כאשר ציונו בירושת הארץ בראשונה להכרית כל הגוים לא תחיה כל נשמה [דברים כ טז], הנה נאמר לשם בגבורי כח העושים מלחמה וטרף זרוע אף קדקד [שם לג כ] המה שני שלישי האדם בשיעור קומתו, והנה על לעתיד אמר דוד ברוח הקודש אשר יקויים המצוה הזאת בהידור מצוה שהוא שליש נוסף, וניקח נקמותינו מן הגוים גם בשליש השלישי - דהיינו לאסור מלכיהם וכו', וזהו לעשות בהם משפט כתוב, היינו הכתוב במקום אחר בשירת הים (ושלישים על כולו) אשר שם מבואר הידור מצוה עד שליש במצוה, וזהו הדר הוא לכל חסידיו, היינו בזה הענין יקיימו מצות הידור, כיון שהיא מצות השי״ת לעשות נקמה בגוים, הנה יחוייב בזה מצות הידור כמשפט לכל חסידיו.
חרבות ברזל בגימטריא:
וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך (במדבר כד, ט)
הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה (במדבר לג, ד)
הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך (דברים ז, ח)
לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג)
יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך (דברים כד, יט)
רגליכם על צוארי המלכים (יהושע י, כד)
גם אנחנו נעבד את ה' כי הוא אלהינו (יהושע כד, יח)
ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (תהילים טז, ח)
שהכה גוים רבים והרג (תהילים קלה, י)
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה