בס״ד
רבנו יוסף חיים – אישיות חד-פעמית במציאות חד-פעמית
מעטים המנהיגים אשר זכו לפעול בימים של נקודת מפנה היסטורית לעם היהודי. חלקם זיהו את גודל השעה, ופעלו בהתאם למציאות המתחדשת, וחלקם לצערנו פספסו את ההזדמנות הגדולה שנקרתה בפניהם על ידי ההיסטוריה, ולא שמו ליבם לכך שעבר זמנה של דרך הנהגתם. המשותף לכולם, שהיו דמויות פולמוסיות, כאלה הקוראות תיגר על העבר, או הנאבקות בעתיד הממשמש ובא. כולם חיו על מי מריבה, ולא על מי מנוחות.
יוצא דופן הוא רבנו יוסף חיים זצ״ל, הרי״ח הטוב מבבל, שהנהגתו העוצמתית בתקופה רבת-משמעות לעם היהודי כולו, וליהדות בבל בפרט, הייתה כמעט כולה על מי מנוחות. יתכן וזו הסיבה שזכה להיחקק בהיסטוריה היהודית כדמות משמעותית כל כך, כזו שאין דומה לה.
כדי להבין את ייחודו של הרי״ח, עלינו לשוט אל עבר חיי הדת והתרבות התוססים של יהדות בבל, ובגדאד בפרט, במחצית המאה הי״ט – התקופה בה התחיל להפוך הרי״ח לדמות משמעותית בעולם היהודי הבבלי, אותה התקופה בה החלה ההשכלה והמודרנה להיכנס בשערי יהדות בבל.
שונה היא יהדות בבל מיהדות אירופה, וכך גם שונים היו תהליכי ההשכלה והמודרנה שהתרחשו בה. יהדות בבל הייתה יהדות מסורתית בכל אורחות חייה; לא רק בהקפדה על ההלכה או על מנהגי הדת, אלא גם בחשיבות מוסד המשפחה, תפקידי האיש והאישה, מעמדות חברתיים וכלכליים ועוד. בניגוד לתהליך החילון וההשכלה המהיר יחסית שהתרחש באירופה, בבבל המסורת הייתה נטועה חזק בליבם של היהודים הפשוטים, הם ובניהם ונשיהם וכל אשר להם, כך שההשכלה והמודרנה נתקלו בהתנגדות עיקשת ועקבית. כבר בשנת 1864 פתחה חברת "כי״ח" האירופית את בית הספר הכללי הראשון בבגדאד. בבית ספר זה למדו אף את מקצועות החול, והגישה לתורת ישראל לא תמיד עלתה בקנה אחד עם רוח המסורת. אמנם, מוסד זה לא האריך ימים, והוא נסגר כעבור שנים מספר עקב מיעוט תלמידים. מיעוט התלמידים נבע ישירות מההתנגדות החריפה של חכמי בגדאד לקיומו של בית ספר ברוח מודרנית.
ובכל זאת, השינוי היה מורגש באוויר, והאתגר עבור היהדות המסורתית היה משמעותי. בשלהי המאה הי״ט כבר נמצא בבגדאד בית ספר מסוג זה לבנות, יהודים רבים שלחו את בניהם למוסדות תיכוניים, והעשירים והמשכילים שבהם אף שלחו את ילדיהם למוסדות להשכלה גבוהה באנגליה הרחוקה. אף שכמעט ולא היו יהודים שאינם נטועים בעולם המסורת, רבים מדלת העם היו עמי-ארצות, שידיעת היהדות שלהם הסתכמה בהגעה לבית הכנסת והאזנה לשליח הציבור, כיוון שלא שלטו בלשון הקודש כך שיוכלו להתפלל בעצמם. אחרים היו מכירים מעט מעולם היהדות, אך היו נטועים ראשם ורובם בעולם המסחר והעסקים. בודדים אף עזבו את הדת לחלוטין ונמשכו למחוזות רעיוניים של קומוניזם וסוציאליזם שהחלו להופיע בימים ההם בבגדאד. תלמידי החכמים היו מכובדים מאוד על ידי הציבור, אך לא כבעבר. יותר ויותר יהודים העדיפו להתדיין בבתי משפט של הגויים, מאשר להתדיין כדת וכדין בפני הדיינים חכמי התורה. החכמים ברובם חיו בעוני ובצמצום, כך שהעשירים המשכילים לא העלו על דעתם לשלוח את ילדיהם למסגרות תורניות שמטרתם לגדל תלמידי חכמים.
אכן צריך לומר, בדומה לימינו אנו, דווקא במצב של ערעור על סמכותם של תלמידי חכמים, בימים בהם מעמדם הרוחני של החכמים בציבור הרחב הלך ונשחק, דווקא אז צמחה בבגדאד שכבה רבנית יוצאת מגדר הרגיל, אשר דורות רבים לא היה כמותה. היה זה רבי עבדאללה סומך שהעמיד ישיבה גדולה, מדרש בית זלכה, אשר ממנה יצאה קבוצת חכמים מפוארת כל כך. עם פטירתו של חכם דגול זה, כך כתב עליו תלמידו, רבי שלמה בכור חוצין: "היה גדול בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והוא אשר השיב העטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל, אחר אשר הוסרה מאיתה זה כמה מאות בשנים, כי הוא יסד בית מדרש גדול ורחב, והעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל, וכמעט כל החכמים והרבנים והמורי צדק אשר במדינות בבל פרס ומדי וארץ הודו יצקו מים על ידו". רבי עבדאללה סומך העמיד תלמידים הרבה, אשר היוו את ההנהגה של יהדות בבל, ובמידה רבה של יהדות ספרד והמזרח כולה, לאורך הדורות הבאים. בין תלמידיו המפורסמים אפשר למצוא שמות כמו הרב אליהו מאני, הרב אלישע דנגור, הרב יהודה פתיה, הרב שמעון אגסי, הרב יעקב חיים סופר, ועוד רבים וטובים – כולם שמות מוכרים וידועים בעולם התורני עד עצם היום הזה.
אמנם מעל לכל תלמידים אלה נמצא אחד ומיוחד, רבנו יוסף חיים, זה אשר הנהיג את יהדות בבל במשך המחצית השניה של המאה הי״ט ובתחילת המאה העשרים. הרי״ח לא נשא באף תפקיד רשמי במסגרת ההנהגה של יהדות בבל, ועם זאת היה ברור לכולם כי הוא המנהיג הבלתי מעורער של כלל היהודים. לא רק שהיה ראש הרבנים, עד שבכל נושא קשה ומהותי היו משחרים לפתחו לבקש עצה ותושיה, אלא שהצליח לאחד תחתיו יהודים מכל שכבות הציבור. עשירים ועניים, משכילים ופשוטי עם, חכמים יודעי דת ודין ואנשים אשר חיי התורה היו רחוקים מהם – כולם מצאו את מקומם הרוחני בהנהגתו של רבנו יוסף חיים.
מה היה בו ברי״ח שהצליח ליצור הנהגה עוצמתית ומאוחדת כל כך? כדי לספק מענה מדויק לשאלה זו, אולי נכון להתחיל ממה שלא היה בו. לא היה בו רצון להנהגה ציבורית, המנהיגות הגיעה אליו מאליה. מעולם לא שלח ידו בעסקנות או בעניינים פוליטיים, לא הכיר כל צורת עסק ומסחר, לא היו לו קשרים מיוחדים עם פקידי השלטון, וכמעט שהעביר את רוב זמנו ספון בחדרו בעודו לומד תורה. יחד עם זאת, הוא מעולם לא התבודד מהעם ואף לא מצא את עצמו מסתופף בחברת החכמים. מדי יום ביומו היה מעביר שיעורים לפשוטי עם בהלכה ובאגדה, והחשיב מאוד דווקא את הלימוד הזה מכל המקצועות הקשים שבתורה אשר עסק בהם ביחידות או עם גדולי החכמים. הרי״ח חיבר ספרים רבים, למעלה ממאה, חלקם ספרים העוסקים בנושאים הלכתיים וקבליים עמוקים, אשר רק תלמידי חכמים מקצועיים מסוגלים לגשת אליהם. דווקא ספרו המרכז את שיעורי ההלכה והאגדה הפשוטים שהיה מעביר לציבור העממי, ספר "בן איש חי", זכה לפרסום אדיר-ממדים בעולם היהודי כולו, עד שמחברו מכונה על שמו. נראה, אם כן, שהציבור העריץ את יכולתו של החכם הנשגב, המקובל האלוהי ופוסק ההלכה העמוק, לקחת חלק בחיי התורה העממיים שלהם עצמם. מעבר לענווה שבהתנהגות זו של הרי״ח, יש בה גם מן החיבור הפשוט וההכרה הבלתי אמצעית של חיי דלת העם, על כל הקשיים הרוחניים והגשמיים הכרוכים בהם.
אכן, מתורתו של הרי״ח ניכר כי היה נטוע עמוק בתוך עמו, וידע היטב על הלך הרוח של חיי העם. ספריו מלאים במשלים וסיפורים אשר ניתן ללמוד מהם על אופי החיים היהודי-בבלי בזמנו: הנהגות דרך ארץ, יחסים משפחתיים וחברתיים, חיי הדת, ועוד. יחד עם זאת, כמנהיג של יהדות בבל כולה, הכיר הרי״ח גם את היהודים המשכילים ולמד מאורחות חייהם, עד שבהקדמה לספר הדרשות שלו "עוד יוסף חי" הביא מדברי הפילוסוף הפרוסי הנודע עמנואל קאנט על מגבלות התבונה האנושית.
הרי״ח הבחין היטב בצומת הדרכים ההיסטורי שבו הוא נוכח, ואף ידע להגיב לו בדרכו המיוחדת שלו. פעמים שהוא מעמת בין האמונה התמימה והפשוטה של דלת העם לבין אמונה הדורשת חקירה שכלית וידע, כזו שאפיינה ככל הנראה את השכבות המשכילות יותר בבבל. הרי״ח בפירוש מעדיף את הדרך הראשונה, אבל את העימות הוא הופך למיזוג בין שתי הדרכים, ומאפשר לכל אחת מהם לבוא לידי ביטוי בדרכה המיוחדת.
הוויכוחים ביהדות בגדאד, כאמור, לא הסתכמו ביחס בין אמונה תמימה לחקירה שכלית - המחלוקת הייתה רחבה הרבה יותר. אחד הנושאים המרכזיים היו לימודי החול שהביאו איתם חברת "כי״ח" ליהדות בגדאד. יחסו של הרי״ח היה, כדרכו, מורכב ומתון כאחד. מחד גיסא, הוא גילה אהדה רבה ללימודי חול, עד שראה בהם מצווה מהתורה. מפאת התעוזה של דבריו בנושא, ודאי ביחס לזמן ולמקום שבו נאמרו, נביא אותם כלשונם:
"אל תאמר בשעה זו שאני לומד כתיבה וחשבון, יותר טוב שאלמוד בה בדברי תורה, ולמה אאבד הזמן בלימוד כתיבה וחשבון. ולכן קרא [הרמב״ם] לימוד זה בשם 'מותר', כלומר מותר לך לעסוק באיזה שעות מן היום בלימוד זה, מפני כי למודים אלו הם ישובו של עולם, ואמרו חז״ל על דברי תורה 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ', ולכך אלו נחשבים ענפים לתורה" (אמרי בינה, חלק א דרוש ב).
הרי״ח ממשיך וכותב שם שלא מדובר בידיעת כתיבה וחשבון דווקא, אלא גם במדעים מדויקים, גיאוגרפיה ועוד. וכך הם המשך דבריו:
"יש מי שרוצה ומשתוקק ללמוד מה שיש בשמים ממעל, והוא את הארץ מתחת היושב עליה אינו יודע תכונתה ומושבה ומצבה, ומה שיש עליה ומה שנעשה בה לנגד עיניו"
ועל זה מביא הרי״ח את מאמר חז״ל (חגיגה יב ע״ב):
"תניא, ר' יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות".
הרי״ח מפרש מאמר זה על חכמות הטבע והגיאוגרפיה. נמצאנו למדים: מי שלא יודע מה קורה בארץ מתחת, לא יצלח בידו להבין מה קורה בשמיים ממעל. חוסר בידיעה של חכמות העולם הוא חסם בפני ידיעת התורה.
גישה זו של הרי״ח לא הייתה חד-משמעית, ובהמשך ימיו הוא התנגד לחלק גדול מהמפעלים החינוכיים שהקימו כי״ח בבגדאד. אך לאורך כל הדרך ההתנגדות הייתה בדרכו שלו – אמירות מתונות ומורכבות שמנסות לדלג מעל המחלוקת ולמזג את כל המגמות הקיימות בציבור לכדי יצירה הרמונית, אותה מנתבים ומובילים חכמי התורה שבדור בתבונתם המיוחדת. הרי״ח, אם כן, רצה לראות את היהודי המסורתי מימי קדם מתחדש בתפארת כל חכמות הזמן, אך מבלי לפגוע ולו במעט בעולמו המסורתי והתורני. הרי״ח הציב תנאי ברור לכי״ח: שמירה על היסודות המסורתיים וההלכתיים של היהדות הנאמנה, ורק כאשר אלו נפגעו, הוא החל להתנגד להם.
המעניין הוא שדווקא שליח חברת כי״ח, מורה ועיתונאי בשם יעקב אוברמאיר, השתלח ברי״ח באופן חסר תקדים. במאמר שפרסם אוברמאיר בכתב העת היהודי-גרמני "המגיד" בשנת תרל״ו הוא כתב כך: "הנה פה נמצא איש מקהל החכמים, ח' יוסף חיים שמו, ואותו אבוא היום למשפט לפני קוראי המגיד". לאחר מכן אובמאיר מחרף ומגדף את הרי״ח בטענות מוטות ושקריות, אשר נבעו ככל הנראה מהיותו של אוברמאיר עם הארץ בתורה, שלא הבין את הכתוב בדברי תורת הרי״ח כראוי. "המגיד" באותה העת שימש במה משמעותית ליהודי אירופה להתעדכן בקורות יהדות העולם. לרי״ח, כמובן, לא ניתנה ההזדמנות להגיב עניינית לדברי השטנה של אוברמאיר, כשזה האחרון הוציא את דיבתו רעה. חכמי ורבני בבל זעמו על פרשה זו, ועל יחסו הכללי המזלזל של אוברמאיר נציג כי״ח בראש רבני בבל, הלא הוא רבנו הרי״ח הטוב. הם הוציאו מכתב גינוי שהיה חתום על ידי כל חכמי ורבני בגדאד, שלחו מכתב מחאה לחכמי ארץ ישראל ובראשם הראשון לציון, ולא התקררה דעתם עד שהחרימו את אוברמאיר מלבוא בקהל ישראל, עד שנמנעה ממנו הכניסה לכלל בתי הכנסת אשר בבגדאד. אמנם הרי״ח עצמו, עם שהתנגד לפעמים באופן ענייני לפעילויות של כי״ח שסטו מדרך היהדות הנאמנה, מילא פיו מים בכל הנוגע להשתלחויותיו של אוברמאיר, וכדרכו נמנע מלהיכנס לפולמוס.
אגב, מרתקים הדברים שכתב אותו אוברמאיר על הרי״ח, אשר חשפו מעט מן המוטיבציה שלו לכתוב כנגד הרי״ח: "והם מעריצים אותו כעין עריצת יהודי פולין את רביהם שלהם, וכבר נשמע עליו מפיהם ספורי נפלאות, והלוואי כי לא ישימוהו כבעש״ט שני". עדות חיה זו, שמגיעה דווקא מגורם עוין לרי״ח, מראה לנו את יחסם יוצא הדופן של יהודי בבל לרי״ח, עד שהיא משווית להערצה העצומה שהייתה כלפי רבי ישראל בעל שם טוב, מחולל מהפכת החסידות במאה הי״ח באירופה. אותו אוברמאיר, שליח כי״ח שמטרתה הייתה לשנות את יהדות בבל ולהטות אותה מדרך המסורת, בא לקלל ונמצא לברך. יתכן שאם היה משכיל לעבוד בשיתוף פעולה עם חכמי בבל, ובראשם הרי״ח, והיה חפץ ללמוד מהם כפי שהיה חפץ ללמד אותם, היו פני הדברים נראים אחרת.
על אף החוויה השלילית במפגש עם אוברמאיר, שהיה מנציגי יהדות אירופה בבבל, הרי״ח התעניין מאוד בנעשה בעולם היהודי כולו, והתסכל על יהודי העולם בעין טובה וחיובית. באגרת מפורסמת ששלח למלומדת פרחה ששון הוא מתעניין בחכמי העיר לונדון וברמתם התורנית, ומתוך דבריו ניכרת הדאגה הכנה להם. הרי״ח הכיר את מגמת החילון וההשכלה אשר שלטה ביהדות אירופה ביד רמה. מעניין לראות את יחסו המיוחד ליהודים אלה, אשר פרקו עול תורה ומצוות. בספר הדרשות שלו "עוד יוסף חי" (פרשת במדבר) הוא כותב:
"הנה, פעם אחת שמעתי מאדם אחד מדבר בגנות אחינו בית ישראל היושבים בארצות אירופה, ואומר שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד ועוד הִרְבָּה לגנותם. אמרתי לו: מי הכריחך לדברים אלו של גנות וחובה וקטרוג, הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה? ! ואתה מה יש לך בדברים אלו? ומי הכניסך בתגר זה? ועוד, למה תבחר לעשות מעשה זבוב שאינו חונה על בשר נקי וטהור אלא רק על מכה וחבורה אשר על הבשר? כי כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם! ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם ביהדותם כדי שאדבר בו? אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם האנשים שהם מחללים שבתות וימים-טובים ואוכלים בשר חזיר ובשר בחלב וטרפות ושותין יין עם הנוכרים ומתערבין עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם, אלא הוא להם לכבוד ולתפארת".
הדברים הללו של הרי״ח זכו לפרסום רב בימינו, בהקשר של יחסי דתיים-חילוניים, כמופת של יחס סבלני וחיובי כלפי השונה ממך, גם אם השוני ביניכם קיים בנקודות הכי חשובות לך. הרי״ח קובל על "מעשה הזבוב" – חיפוש הרע שבכל דבר, ומציע להסתכל דווקא על הנקודה החיובית אשר קיימת באותם היהודים – הם מתגאים בכך שהם יהודים, ואינם מסתירים את יהדותם. לדעתי, יש לראות בדרשה זו גם צד נוסף של הדברים, והוא מתיחת גבול הגזרה הברור אותו מתווה הרי״ח. דווקא מי שגאה ביהדותו, על אף עבירותיו הרבות, ראוי למצוא בו את השבח ואת הטוב, וממילא ניתן לחבור אליו למטרות משותפות. אבל מה עם מי שמתבייש ביהדותו, מסתיר את דתו, או חמור מכך – מתבולל? ברור הדבר כי הרי״ח היה מסרב לדבר בשבח יהודים כאלה, שהרי אין בהם את השבח המיוחד שמצא ביהודים פורקי העול הללו.
דומה כי אי אפשר להתעלם מהקשר הדברים לתנועה הציונית האירופית, שהייתה אז בתחילת דרכה. מסתבר כי הרי״ח שמע על ניצני הפעילות הציונית באירופה, והתווה בדבריו את היחס הראוי לתנועה זו: כדאי להתעסק בצד החיובי של הציונות, אף אם מדובר ביהודים רחוקים מתורה ומצוות, כל עוד שם יהדותם עליהם.
לדאבון הלב, חלק קטן מהפעילים הבולטים בתנועה הציונית לא שמרו על שבח היהדות שבהם. דמויות כמו מקס נורדאו ושאול טשרניחובסקי התבוללו וניתקו את עצמם ואת צאצאיהם מהיהדות הנאמנה. לעומת זאת, דמויות משמעותיות לא פחות, כמו "אחד העם" ועוד, ראו בציונות דווקא כתנועה רוחנית נגד ההתבוללות. הרי״ח מתווה קו חד-משמעי: כל עוד הם שומרים על היהדות שלהם, אנחנו נמצא את החיובי בהם, ונעלים עין מהשלילי. מעניין לציין שיחס דומה למנהיגי התנועה הציונית נמצא אצל חכם מפורסם בן דורו של הרי״ח, הראי״ה קוק, שכתב דבריו דומים על מנהיגי הציונות המתבוללים (למשל: אגרות הראיה, חלק א, אגרת יד), על אף אהדתו הכללית לרעיון הציוני. בהמשך ניווכח לראות ששני ענקי הרוח הללו, שלא הכירו זה את זה (הרב קוק שמע על הרי״ח ועל ספרו הקבלי "דעת ותבונה", אבל ככל הנראה לא מעבר לכך), עוד עתידים להיפגש בהגשמת החזון הציוני-דתי במדינת ישראל, חזון שלעניות דעתי שניהם היו שותפים לו.
שמא ישאל השואל: והרי הרי״ח לא מזכיר את הציונות בשמה המפורש, אלא ברמז בלבד. מנין לנו שאנחנו מפרשים את דבריו כראוי? יתכן והפלגנו בקריאת הדברים דרך עיניים ישראליות של שנת תש״פ, ולא כפי שנכתבו במקורם. למיטב הבנתי, התשובה פשוטה: כך הייתה דרכו של הרי״ח, לדבר על הדברים ברמז, מתוך עולם של תורה ושל דרשה, כך שהיחס הנכון לתופעות משמעותיות יווצר אצל קהל שומעיו באופן רך וטבעי, ולא בדרך פולמוס.
ובכל זאת, אם הדברים אינם מספקים, הרי שקטע נוסף שכתב הרי״ח רומז בעיני באופן ברור למאורעות הזמן:
בראש השנה פסקה העבודה מאבותינו, ובניסן יצאו ממצרים, נמצא מתשרי ועד ט״ו ניסן לא נפטרו ולא יצאו לחירות שלימה ממצרים, אלא עודם במצרים, אך לא היו משועבדים שם, וכיוצא בזה יהיה לעתיד בגאולה העתידה במהרה בימינו אמן, דכמה שנים קודם הגאולה יהיה חירות לישראל חזקה בכמה דברים, שיהיה להם מעלה וכבוד כאילו הם בני מלכים, וגם לא יהיו נגאלין לגמרי, וכשיבוא מלך המשיח, במהרה בימינו אמן, יהיה חירות ממש, ויהיו ישראל מלכים, וישובו לארצם ולמולדתם היא ארץ ישראל (בניהו, ראש השנה ח ע״ב).
הרי״ח בפסקה מרתקת זו מדבר על היחס הין הגאולה הראשונה, יציאת מצרים, לגאולה האחרונה. הוא מוצא להן מכנה משותף: בגאולה האחרונה, כמו ביציאת מצרים, תהיה תקופה של חירות לישראל, אף על פי שלא יהיו נגאלים לגמרי. כמדומה שרעיון זה מהווה אספקלריה בהירה לימיו של הרי״ח עצמו. הרי״ח שומע על היהודים הזוכים לשוויון זכויות בארצות שונות בעולם, הוא רואה את העלייה המתונה לארץ ישראל ואת התחלתו של בנין היישוב היהודי, ומבין שהגאולה קרובה לבוא. כמובן, מדובר רק באתחלתא דגאולה, המרחק מהגאולה השלמה הוא משמעותי. הרי״ח לא מוותר על החזון היהודי של כל הדורות: קבלת פני משיח צדקנו. רק אז תהיה חירות ממש, כלשונו. ובכל זאת, נראה כי הרי״ח מייחס חשיבות גדולה לשלבי הגאולה הראשוניים גם מצד עצמם, ולא רק מצד התוצאה המיוחלת אליה הם מובילים.
לכל אלו נוסיף את אהבתו הבלתי מסויגת וכמיהתו של הרי״ח לארץ ישראל. דרכם של כל גדולי המקובלים הייתה באהבת הארץ ובכיסופים מתמידים אליה, אך אצל הרי״ח, כדרכו בקודש, הכיסופים ירדו לכדי מעשה. פעמים מספר עלה אליה להתפלל במקומותיה הקדושים ולחונן את עפרה. אף היה ברצונו לעלות אל הארץ הקדושה ולהשתקע בה, ורק הפצרותיו של ידידו המפורסם, הרב אליהו מאני, רבה הראשי של חברון, על החשיבות של מנהיג רם מעלה כמותו ליהדות בבל, השאירו את הרי״ח במקומו. הרי״ח כל ימיו ימיו תמך ברוחניות ובגשמיות ביהדות ארץ ישראל, והתעניין עד בלי די בנעשה עמה. באגרת ששלח לרי״ח הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, הוא מכנה אותו "חובב ציון וירושלים", ובאגרת אחרת הוא מכנהו "מלאך מושיע ממרום לבת ציון העלובה" – כינויים השמורים לגדולי התומכים ביישוב ארץ הקודש בלבד.
הרי״ח נפטר בשנת 1909, בשיא ימי העלייה השנייה, ולא הספיק לראות את התפתחותו של המפעל הציוני. מעבר ליבול הספרותי רחב המימדים, הוא השאיר אחריו קהילה יהודית גדולה, חיה ושוקקת, גדושה בתורה ובחסד, אשר חכמיה היו מהחשובים שבחכמי היהדות כולה בדורות הבאים. כדי להבין את מורשתו בכל הנוגע לתנועה הציונית, עלינו להתבונן בתלמידיו וממשיכי דרכו הגדולים.
רבים מחכמים בבל שעלו לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, התיישבו בירושלים וחברו לאנשי היישוב הישן ולהשקפתם. חכמים כמו הרב צדקה חוצין והרב יעקב מוצאפי אף הנהיגו את "העדה החרדית הספרדית", הכפוף לזו האשכנזית האנטי-ציונית, ונמנו עם גדולי המתנגדים לציונות גם בימים שאחרי קום המדינה. ככלל ניתן לומר שהחרדיות הספרדית נולדה עם עלייתם של גדולי חכמי בבל לארץ ישראל.
אמנם דווקא מי שדבק בקנאות בהמשכת דרכו הייחודית של הרי״ח, הראשל״צ הרב מרדכי אליהו זצ״ל, הנהיג כיוון אחר. כל חכמי בבל ראו עצמם כתלמידים וממשיכי דרכו של הרי״ח, אבל רק הרב אליהו ראה זאת כמשימת חיים. הרב אליהו העמיד את פסקי ההלכה של הרי״ח, הנהגותיו הקבליות והמוסריות, ותפיסת עולמו במרכז הבמה התורנית. אבל יותר מכך, הוא עצמו היה מנהיג ציבורי בדרכו של הרי״ח. בשונה מחלק לחכמי בבל, שתפסו עמדה אנטי-ציונית כאשר עלו לארץ, המשיך הרב אליהו בדרכו של רבו הגדול – תיקון ולא מאבק, מיזוג ולא התנגשות. עיסוקו היה בחיבורים לרוב – חיבור בין הציבור הדתי לאומי לחרדי, חיבור בין יוצאי ספרד ועדות המזרח ליוצאי אשכנז, בין דתיים לחילונים, ועוד.
אל לנו לטעות, הרב אליהו לא היה רב דתי-לאומי, רחוק מכך. כור מחצבתו היה בישיבת פורת יוסף, אצל כל גדולי חכמי המזרח של הדור הקודם, חבריו לספסל הלימודים היו לשכבת ההנהגה של הציבור החרדי-ספרדי עד ימינו. חכמי בבל אשר התנגדו בתוקף לציונות היו למוריו ולחבריו. הוא גם לא היה רב חרדי. רוב תלמידיו נמנים על הציבור הדתי לאומי, וכמקובל היונק את השקפתו מתורת הסוד שרואה חשיבות גדולה בישיבת ארץ ישראל, הוא היה תומך נלהב בהתיישבות ביהודה ושומרון. בניו של הרב, חלקם רבנים חשובים בעצמם, נמנים אף הם חלקם על הציבור הדתי לאומי וחלקם על הציבור החרדי, מתוך הערכה וידידות זה לזה. לדעתי, זו הנקודה המרכזית ביותר בה הצליח הרב אליהו במפעלו הכביר להנחלת מורשת הרי״ח – הנהגה מאחדת וממזגת, המתרחקת מנצחנות ומחידוד עמדות מוגזם. הרב אליהו בשום אופן לא התפשר על עמדותיו, לא אלו ההלכתיות ולא האידיאולוגיות. אבל התשתית הרוחנית עליה היה מונח גרמה לו לעשות זאת בדרך של עיסוק בחיובי, במאחד ובבונה. במובן הזה, הרב מרדכי אליהו הוא החוליה המקשרת בין הרי״ח לבין הראי״ה קוק. הוא הפגיש את תלמידי הרב קוק עם עולמו הרוחני המיוחד של הרי״ח, ותלמידיו ממזגים את העולמות הללו לכדי יצירה אחת. אני מרשה לעצמי לשער, שהרי״ח היה רוצה שכך בדיוק יהיו פני הדברים.
במבט לעתיד, כמדומני שדרכו של הרי״ח ביחס לציונות וביחס למאורעות הזמן, טרם הגיעה לידי מיצוי. דרך זו, של יצירת מיזוגים וחיבורים בחברה הישראלית מבלי להתפשר על העמדות המיוחדות לנו, ובעיקר מבלי להתפשר על מקומה של היהדות הנאמנה, הולכת ותופסת תאוצה בחלוף הזמנים. בנימה אישית, דרכו המיוחדת של הרי״ח, אותה פגשתי דרך ספריו הרבים, אבל לא פחות מכך, דרך ממשיכי דרכו, נותנת לי מזור. איני מוצא את עצמי מתמקם בסבך המושגים של ציונות דתית לעומת חרדיות, ספרדיות לעומת אשכנזיות, או קדמה לעומת מסורת. אני חש כי הרי״ח הוא זה שלימד אותי איך אפשר ליהנות מכל העולמות, ואף להרגיש חלק מהם, מבלי לוותר על דבקות בקודש.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה