נכתב בס״ד ע״י אבישי גרינצייג. מוצאי שבת קודש ''ויצא'' התשס״ח
שאלה: האם חובה להגיע למצב שיכרות בפורים? וא״כ, האם ישנה עדיפות להשתכר ע''י יין? והאם הוא הדין לנשים? ומה הדין במי שמצטער מההשתכרות?
תשובה: (להלכה, ולא למעשה)
מקור החיוב
איתא במסכת מגילה (ז:), ''אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ופירש״י: לאבסומי- להשתכר ביין.
ויש לחקור מהו גדר השכרות, ומהי כוונת רבא באומרו עד דלא ידע וכו'
וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
דעת המחייבים להשתכר ממש
הנה מדברי ריא''ז (פ״ב דמגילה ה״ד) משמע שצריך להשתכר עד שממש לא ירגיש ולא יֵדע את ההבדל בין מרדכי להמן. וכ״כ האבודרהם (פורים ד״ה ואמר בפרק) בשם יש מפרשים. וכן נהג החכם הצבי בימי בחורותו (שערי תשובה סי' תרצה, ב).
וכעין זה כתב בספר המנהגים לרבי אייזיק טירנא (הלכות פורים), שמצוה לשתות ולהשתכר מאוד בפורים.
דעת הסוברים שאין להשתכר
אמנם, ראיתי מהרי״ל מנהגים (הלכות פורים) שכתב, וז''ל: ושאלתי את פִּי מהר״י סג״ל אם כן צריך להשתכר ביותר? והשיב אלי דהכי פי': דברוך מרדכי וארור המן הם עולין בגימ' בשוה. ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם, ואמר שכן הוא בספר אגודה (מגילה, פ״א ה״ו). עכ״ל המהרי״ל.
וכ״כ רבינו ירוחם בספר תולדות אדם וחוה (ח״א, נתיב י') וכן הובא פי' זה באבודרהם הנ''ל.
ובס״וד כתב המהרי''ל, ''ואמר מהר״ש (מהר״ש מנוישטט) שכתב באבי העזרי (ח״ב תקס״ב) דוקא מצוה לבסומי, ולא חיובא''. (וכ״כ במנהגי מהר״ש מנוישטט סי' קלא). ודברי הראבי''ה קשים לכאורה, שהרי רבא אמר במפורש שחובה להשתכר בפורים. וצ''ע. וראה עוד בשו''ת מהרי''ל (סי' נו).
וכתב הכל-בו (ח״ב עמ' שלד, הוצאת ירושלים תש''ן) ובאורחות חיים (הל' פורים, אות לח) וז״ל: "וחייב אדם לבסומי בפוריא - לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגלוי עריות ושפיכות דמים, ולכמה עבירות זולתן. אלא שישתה יותר מלימודו (כלומר: הרגלו) מעט, כדי שירבה לשמוח ולשַמח האביונים, וינחם אותם וידבר על ליבם, וזו היא השמחה השלימה. ע״כ.
ובהמשך הגמ' הנ''ל מובא מעשה: "רבה (וי״ג רבא, וכן להלן) ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה (רבה לר' זירא) ניתי מר, ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה, לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.
וכתבו הר״ן (דף ג: בדפי הרי''ף) והרז''ה (ד. בדפי הרי''ף) ושבולי הלקט (סי' רא) בשם רבינו אפרים, וז''ל: ''מההיא עובדא דקם רבא ושחטיה לר' זירא כדאיתא בגמ', אידחי ליה מימרא דרבא. ולא שפיר דמי למיעבד הכי". וכ״כ המאירי בסוגיין בשם קצת גאונים, וכן הסכים עמם להלכה.
קושית הפר״ח על דברי רבינו אפרים
והקשה הפרי חדש (תרצה, ב), וז״ל: וכתבו בשם רבינו אפרים, דמהך עובדא דקם רבה ושחטיה לר' זירא אדחיית מימרא דרבא, ולא ש״ד למעבד הכי. ואין זה נכון, דא״כ אמאי אשתמיט ר' זירא מלמעבד סעודה אהדדי ואיצטריך לו' ליה: 'לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא', כיון שראו שיצא קלקול עון שפיכות דמים מסיבת שיכרותם, ראוי היה להם למנוע עצמם לבסומי כולי האי ומלשתות, אלא יותר מעט מכדי הרגילם. אלא, משמע דאפ״ה היו משתכרים יותר מדאי, ולהכי מייתי תלמודא מימרת ההוא עובדא לאשמועינן דמימרת רבא כפשטא, דמחויב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. עכ״ל. ושו״ר שזכה לכוון לדברי האשכול (הלכ' חנוכה ופורים, ה״ח) עיי״ש.
פירוש הנימוקי יוסף, והקשיים שבפירושו
דעה ממוצעת ראיתי בס״ד בנימוקי יוסף על אתר, והובא ב''פסקי תשובות'' (סי תרצה, הע' 22): "לא שישתגע בשכרותו, וימשך אחר שחוק וקלות ראש וניבול פה, שזה לא יקרא שמחה, אלא הוללות וסכלות. ולא תיקנו נביאים ראשונים אלא למימר מילי דבדיחותא, עד דסברי אינשי דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן". עכ״ל.
אמנם יש דוחק בפירושו מלשון הגמ', שלדבריו היה צריך להיות כתוב, 'מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דסברי אינשי דלא ידע וכו'. ועוד בה, לכאורה אם הסובבים אותו סבורים שכבר אינו יודע להבדיל בין ברוך מרדכי וכו', עדיין ייחשבו מעשיו כהוללות וסכלות.
פסק הרמב''ם
כתב הרמב''ם (פ״ב מהלכות מגילה וחנוכה, הלכה טו), וז''ל: "כיצד חובת סעודה זו (סעודת פורים)? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. עכ״ד.
ונראה שפירש את דברי רבא, שצריך להשתכר בכמות גדולה דיה כדי שהיין ירדימו, וכשירדם לא יהיה מסוגל להבחין בין ברוך מרדכי, לארור המן. ושו''ר שכ״כ המאירי בסוגיין, בדעת הרמב''ם. ולענ''ד אין לפרש שיצטרך להמשיך לשתות עוד ועוד ללא הפסק עד שירדם. אלא ישתה עד שיגיע לרמת שיכרות הגורמת להירדמות, ואין קפידא אם יקח אי זה זמן עד שירדם בפועל. ואין זה סותר למ״ש הרמב״ם בהל' דעות (פ״ה, ה״ה) "וכל המשתכר, הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו''. שבהל' דעות איירי ביום רגיל, ובאמת מגונה להשתכר כך סתם. מה שאינו כן בפורים ד''מצותו בכך'', והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ופשוט. וראה עוד ב״מצות ראיה" אורח חיים (תרצה, ב).
פסק השו''ע והאחרונים
והנה מרן לאחר שהביא בב״י את האומרים שא״צ להשתכר, נראה שפסק בשו״ע (סי' תרצה, ב) כדעת המחייבים, וז''ל: חַיָּב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי״א דא״צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי״ב). ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. ע״כ.
ובכן חזינן לרמ״א שהבין שמ״ש השו״ע דחייב לבסומי, כוונתו לשיכרות ממש. ופסק המשנ''ב (שם) בשם הפמ״ג, שראוי לעשות כדברי הי״א ברמ''א. והפרי חדש (שם) אע״ג שכתב שאין דברי רבינו אפרים נכונים, מ״מ סיים בזו הלשון: "ומיהו עתה שהדורות מקולקלים, ראוי לתפוס סברת רבינו אפרים ז״ל. ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל בי״ט. ובזה יוצא י״ח כיון שכוונתו לשמים כדי שלא להכשל ח״ו בשום מקרה רע. וישא ברכה מאת ה'". עכ״ל הפר״ח.
הלכה (ולא למעשה)
1. נראה שלהלכה יש לחוש לדעת הרמב''ם וסיעתו המחייבים להשתכר ממש, שלפענ''ד פירושם עיקר. אמנם מי שיודע או חושש שבעקבות שיכרותו, יגיע לידי קלות ראש, או שיגיע ח''ו לידי תקלה במצוות שבין אדם למקום או לחבירו, לא ישתכר. אלא יסמוך על הדעות המקילות המובאות בראשונים. וכ״פ החיי״א (כלל קנ״ה) והביאוהו הביאור הלכה (ד״ה עד דלא ידע), וכה״ח (תרצה, טוב) ושאר אחרונים.
2. האם חייבים לקיים המצוה דוקא ע״י יין?
רש״י פירש לאבסומי - להשתכר ביין. וכ״כ הרמב''ם הנ''ל, והרוקח כתב (סי' רלז) שירבה במשתה היין. אמנם מסתימת שאר הראשונים נראה שאין קפידא בכך, ואולי אף רש''י ודעימיה לא כתבו כן בדוקא. אלא רק באו לאפוקי ממ״ש בכריתות (יג:) שאם שתה חלב או דבש ונכנס למקדש עבר על אסור דאורייתא של "ייו ושכר אל תשת". ופשוט דחלב ודבש לא משכרים במובן הרגיל. אלא שמרדמים ו״מכבידים" על האדם. ולכן כתבו הנ״ל יין. וכן מדויק ברש״י בברכות (כט:) דאמר אליהו לרב סלא חסידא: לא תרוי ולא תחטי. ופירש״י (שם) לא תרוי - לא תשתכר ביין. ולכאורה תמוה, דמה לי יין ומה לי שאר משקאות משכרים. אלא על כרחנו שכוונתו לחילוק שכתבתי בס״ד. ובאמת, הפוסקים לא כתבו שצריך להשתכר דוקא ע״י יין. לכן נראה שלכתחילה טוב שישתה יין בכמות המשכרת. ומה גם שעיקר הנס בשושן נעשה על ידי היין כמו שכתב החיי״א (וכן ישנם טעמים עפ״י הסוד לשתיית יין דוקא). וכן, איתא בפסחים (קט.): "אין שמחה אלא יין". עיי״ש. אך אם קשה לו היין, או שיש לו מניעה אחרת, יכול לצאת יד''ח גם בשאר המשקאות המשכרים. וכ״פ בשו''ת מו״ר הרב שמואל טל שליט״א (שאלה 1168). ולכתחילה ישתה בתוך הסעודה דוקא, משום שהרמב״ם (פ״ב מהלכות מגילה וחנוכה, הלכה טו), כתב את מצות השתיה בתוך הל' סעודת הפורים.
3. האם גם הנשים חייבות להשתכר?
כתב הרמ״א בהג״ה (תרצה, ד): "ואשה חייבת במתנות לאביונים ובמשלוח מנות, כאיש". והנה כתב בזה ערוך השולחן (תרצה, יח), וז״ל: "נשים חייבות בשילוח מנות וכו' דכל מצות שבפורים נשים חייבות כאנשים", עכת״ד. וכ״כ בכה״ח (שם, נד). ולכן מסתבר שנשים תתחייבנה אף במצות ''עד דלא ידע'', דהא אף הנשים היו באותו הנס. אמנם מאי דפשיטא ליה לערוך השלחן, לא מוסכם על הפר״ח (סימן תרצה, ד) והגר״א (שם. וכן מובא במעשה רב עמ' רסא, הוצאת ירושלים תש''ן) שהעלו לפטור את הנשים משילוח מנות. ובאמת שלענ״ד משמע כן מלשון הגמ' במגילה (ד.), וז״ל: "ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס". ולכאורה ריב״ל לא דיבר אלא על מקרא מגילה. ומנין לנו לחדש על שאר מצוות היום שהן מ״ע שהזמן גרמא. ולפי״ז נשים פטורות אף ממצות ההתבשמות בפורים. וראיתי בספר מועדים וזמנים (ח״ב, סי' קצ) שהעלה לפוטרן משתיה. וכ״פ הגר״מ אליהו שליט״א (מקראי קודש לרב הררי הלכות פורים, עמ' רכח סע' מג. עיי״ש) עפ״י הגמ' בכתובות (סה.) דאין רגילות הנשים לשתות יין. וכן ראיתי בספר פניני הלכה, זמנים (פרק טז, הערה 13) שהביא ראיה ממ״ש בפסחים (קט.) שלענין מצות השמחה ברגל, כל אחד מצווה לשמוח בראוי לו. דהיינו, הגברים ביין, ונשים בבגדים נאים. וזה משום שנשים אינן יכולות לשמוח ביין, משום שהשיכרות גנאי להן. ואף שקשה מסברא, שחז״ל יתקנו לנשים להתבשם ביין, דהא עלול לצאת משתייתן תקלה ח״ו. כבר מצאנו בפסחים (קט, רע״א) שנשים חייבות ב-4 כוסות יין, משום שאף הן היו באותו הנס. וכ״פ הרמב״ם (פרק ז מהלכות חמץ ומצה, הלכה ז) ולא מצאנו שחששו בזה. אמנם הגר״ע יוסף פסק בספר חזון עובדיה (הל' פורים, עמ' קעח) שתשתה רק מעט יין. וכ״פ בשו״ת מו״ר הרב שמואל טל (שאלה 1166) שלגבי הנשים יש לסמוך על מ״ד שישתה מעט יותר מלימודו. ולפי זה, לא קשה איך יתקנו זאת לנשים שהרי אם תשתה מעט, אין חשש שתצא חורבא מיניה, ק״ו מד' כוסות בפסח. אמנם עפ״י מה שכתב הכל-בו והובא לעיל, שטעם המצוה הוא על מנת להרבות בשמחה, יש לפטור את הנשים שהרי בגמ' בפסחים הנ״ל מבואר שאין הנשים מצוות לשמוח ביו״ט ע״י יין. ולכן נלענ״ד שיש להקל על הנשים, ושלא תשתנה כלל. ועוד, יש להוסיף את שיטת הראשונים שכתבו שלא נפסק כלל שיש להתבשם בפורים. וכדאים הם לסמוך עליהם לגבי הנשים. וכמדומני שכן המנהג.
4. האם המצטער מההשתכרות פטור מן המצוה?
מי ששיכרותו מצערתו, או שקשה לו השתיה וכו', פטור ממצוה זו, ואין לו להחמיר על עצמו. שהרי מטרת ריבוי השתיה בפורים היא על מנת להרבות בשמחה בפורים, שהוא יום ''משתה ושמחה'' (אסתר, ט, יז-כב). אך מי שמצטער מכך פטור, כדין מי שמצטער מסעודת שבת ויו''ט, שהכל הוא משום שמחה ועונג. א״כ אל ישתה ויצטער, ולא יתבטל ממצות השמחה בפורים. ולא אכחד שיש לדחות ולומר דמצות שמחה לחוד, ומצות משתה לחוד. ומטרת השתיה אינה להרבות בשמחה, אלא זכר לנס שנעשה ליהודים בשושן, במשתה היין של אחשורוש. ולפי״ז לעולם אף המצטער חייב במצות ההשתכרות. אך לענ״ד עיקר כמ״ש בתחילה, ומצאתי ראיה בס״ד מהגמ' בנדרים (מט:), וז''ל הגמ': "אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה, 'מורה ורוי' (רש''י: בעל הוראה ומשתכר)? ! אמר לה, הימנותא בידא דההיא איתתא, אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי (וכואב ראשי) מן הפסח עד העצרת". ומכך שלא מנה את פורים בין הימים שטועם בהם דברים המשכרים, פשוט שלא נתחייב לשתות, ומשום דכתבינא שהמצטער פטור מן המצוה הנ''ל. מה שאינו כן בד' כוסות בפסח שאינם לשמחה, אלא כנגד ד' לשונות של גאולה (ראה רש״י, רשב''ם ומאירי בפסחים צט:). וכן קידוש והבדלה בשבת הם לקיים מצות 'זכור את יום השבת', ודרשו חז''ל: "זֹכרהוּ על היין". וכה״ג חייב גם בקדוש והבדלה של יו״ט. ושו״ר שכעין זה פסק השערי תשובה (תרצה, ב) בשם היעב״ץ, לפטור משתיה את מי שהשכרות מזיקה לבריאותו.
ויהי רצון שה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה. ונסיים בדברי הרמב״ם (פרק ח מהלכות שופר סוכה ולולב, הלכה טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב".
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה