עומק גזירת הזמן: "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שמואל ב' ט״ו, ז')
פתח דבר — שתיקת הנביא והעיקרון של "נבואה שהוצרכה לדורות"
כבר עמדנו על כך בעבר שאחד המאפיינים המובהקים של הכתיבה הנבואית במקרא הוא הצמצום וההעלם. הנביא אינו כותב יומן היסטורי מפורט ואינו מביא נתונים כרונולוגיים לשם התיעוד היבש בלבד. העיקרון התלמודי שקבעו חז״ל: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה" (מגילה יד, א) – אינו עוסק רק בעצם הבחירה אילו אירועים לרשום בספר, אלא משפיע ישירות גם על אופן הרישום ועל פערי המידע המוצפנים בטקסט.
כאשר הנביא משמיט נתון מקדים, שותק ביחס לנקודת מוצא זמנית, או משתמש במספר הסותר לכאורה את רצף העובדות הפיזיות, אין זו פגיעה בדיוק ההיסטורי. להפך: זוהי הזמנה מתודית ללומד התורה בכל דור. הנביא משאיר חלל מכוון בטקסט כדי שהלומד, באמצעות הכלים שתרמו חז״ל ומפרשי הדורות, ישלים את הפרטים מתוך התבוננות בעומק מידות ההנהגה האלוהית והפסיכולוגיה האנושית.
מבחינה זו, הפסוק הפותח את השלב הפומבי של מרד אבשלום מהווה את אחד האתגרים הפרשניים והכרונולוגיים הסבוכים והמרתקים בכל ספר שמואל:
"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ: אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַֽיהוָה בְּחֶבְרוֹן". (שמואל ב טו, ז)
החידה הכרונולוגית — כיצד לוח הזמנים חושף את הסיפור שמאחורי הסיפור
בקריאה ראשונה נדמה שהסיפור ברור. הנביא טורח להציב בפנינו את לוח הזמנים של האירוע באופן די מפורט. אמנון פוגע בתמר. אבשלום ממתין שנתיים ורוצח אותו. הוא בורח לשלוש שנים לגשור, שב לירושלים, ממתין עוד שנתיים, ולבסוף מורד באביו.
רצף פשוט. כמעט ליניארי.
אלא שכאשר מתחילים לרשום את המספרים על דף אחד, משהו משתבש.
בן כמה היה שלמה כאשר אבשלום מרד?
באיזו שנה למלכות דוד התרחש המרד?
אולם אז מגיע פסוק מסתורי שפותח את תיאור המרד: "ויהי מקץ ארבעים שנה" – ארבעים שנה למה?
ככל שמנסים לחבר את הנתונים, כך החידה הולכת ומסתבכת.
המקרא איננו מסתפק בסיפור האירועים. הוא מפזר לאורכו שברי מידע כרונולוגיים: ארבעים שנות מלכות לדוד, שנתיים של שתיקת אבשלום, שלוש שנות גלותו בגשור, שנתיים שבהן ישב בירושלים מבלי לראות את פני המלך, שלוש שנות רעב, תשעה חודשים ועשרים יום של מפקד האוכלוסין. מפקד לוויים וכהנים בשנת הארבעים למלכות דוד. כל מספר עומד לעצמו. אך כיצד הם משתלבים לתמונה אחת?
כאן בדיוק מתחיל תפקידו של הפרשן.
הצעד הראשון הוא לאסוף את כל הנתונים שהנביא עצמו מסר. לא להשלים דבר, לא להניח הנחות, אלא לרשום את העובדות בלבד.
שלב ראשון: איסוף הראיות
כל חקירה רצינית מתחילה באיסוף העובדות, ורק לאחר מכן בניסיון לפרש אותן. כך גם כאן. לפני שנבחן את שיטות חז״ל, הפרשנים והמחקר, עלינו לרכז את כל הנתונים הכרונולוגיים שהנביא עצמו בחר למסור לנו. חשוב לשים לב: רוב המאורעות במקרא אינם מתוארכים כלל. משום כך, כאשר הכתוב מציין משכי זמן מדויקים או שנות מלוכה, אין לראות בהם פרטים טכניים בלבד. כשם שכל מילה בסיפור נבחרה בקפידה, כך גם כל מספר. תפקידו של הלומד הוא לברר מדוע בחר הנביא למסור דווקא את הנתונים הללו, וכיצד הם משתלבים לכדי תמונה אחת.
מן המקראות עולים הנתונים הבאים:
דוד מלך ארבעים שנה: שבע שנים ושישה חודשים בחברון על שבט יהודה, ושלושים ושלוש שנים בירושלים על כל ישראל ויהודה (שמואל ב ה, ד–ה; מלכים א ב, יא; דברי הימים א כט, כז).
שלמה מלך ארבעים שנה בירושלים (מלכים א יא, מב; דברי הימים ב ט, ל).
ממעשה בת שבע ועד הולדת שלמה חלפו לכל הפחות תשעה עשר עד עשרים חודשים, שכן תחילה נולד הילד הראשון שנפטר לאחר מחלתו (שמואל ב יב, יד–יח), ורק לאחר מכן הרתה בת שבע פעם נוספת וילדה את שלמה (שם, כד).
בין מעשה אמנון ותמר לבין רצח אמנון חלפו שנתיים: "וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים…" (שמואל ב יג, כג).
לאחר רצח אמנון ברח אבשלום לגשור ושהה שם שלוש שנים (שמואל ב יג, לח).
לאחר שובו לירושלים ישב אבשלום שנתיים נוספות מבלי לראות את פני המלך (שמואל ב יד, כח).
אחר כל אלה פותח הנביא את סיפור המרד במילים: "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה…" (שמואל ב טו, ז).
בשלהי ימי דוד אירעו שלוש שנות רעב רצופות בעקבות פרשת הגבעונים (שמואל ב כא, א).
מפקד האוכלוסין שערך יואב נמשך תשעה חודשים ועשרים יום (שמואל ב כד, ח).
בשנת הארבעים למלכות דוד נערך מפקד וארגון הכוהנים והלוויים לקראת עבודת בית ה' והעברת המלוכה לשלמה (דברי הימים א כג, א–כז; כו, לא).
החידה הכרונולוגית
עד כה אספנו את כל הנתונים שהנביא בחר למסור לנו. כל אחד מהם נראה פשוט וברור כשהוא עומד לעצמו: שנות מלכותו של דוד ידועות; משך גלותו של אבשלום מפורש; שנות הניכור בינו לבין אביו נזכרו במדויק; גם שלוש שנות הרעב, משך מפקד יואב והזמן שחלף בין מעשה אמנון ותמר לבין רצח אמנון נמסרו במספרים מפורשים. לכאורה, לפנינו מערכת נתונים שלמה, שאינה מותירה מקום רב לספק.
אלא שדווקא כאן מתחיל הקושי.
כאשר מנסים להניח את כל הנתונים הללו על ציר זמן אחד, מתברר שהתמונה רחוקה מלהיות פשוטה. כל ניסיון לחבר את חלקי הפאזל מוליד שאלה חדשה. הפסוק הפותח את סיפור מרד אבשלום — "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שמואל ב' טו, ז) — נעשה למוקד הבעיה כולה. ארבעים שנה ממה? מסיום איזו תקופה? ומה ביקש הנביא ללמד באמצעות מניין חריג זה?
השאלה איננה טכנית בלבד. התשובה עליה משנה את מיקומם של כל המאורעות שבשלהי מלכות דוד. היא קובעת באיזו שנה פרץ מרד אבשלום, בן כמה היה שלמה באותה שעה, כמה זמן חלף מאז מעשה בת שבע, וכיצד משתלבים בתוך הרצף גם שלוש שנות הרעב, מפקד יואב והמלכת שלמה.
ככל שמעמיקים לעיין מתברר שאין מחסור בפתרונות. במשך הדורות הוצעו דרכים שונות ליישב את הקושי. יש שפנו אל גרסאות אחרות של הפסוק; יש שביקשו למנות את ארבעים השנים מנקודת מוצא אחרת; אחרים פירשו את המספר באופן שונה לחלוטין. כל אחת מן ההצעות מצליחה ליישב חלק מן הנתונים, אך כל אחת מעוררת גם קשיים חדשים.
בפרקים הבאים נבחן את ההצעות השונות, אחת לאחת. רק לאחר שנעמוד על יתרונותיה וחסרונותיה של כל שיטה, נוכל לשוב אל מכלול הנתונים, לבחון האם קיימת דרך המיישבת את כולם כאחד, ולשאול לא רק כיצד יש לחשב את השנים, אלא גם מדוע בחר הנביא להצפין את הסיפור דווקא בדרך זו.
הצעה חריגה במיוחד העלה רבי יוסף אבן כספי בפירושו לפסוק:
"ויהי מקץ ארבעים שנה – אין לנו צורך לכונת נקודת זאת ההתחלה; ואולם בא זה ההעלם בדברים הקלים כדי שנתעורר במקומות החמורים."
לדעתו, אין הכרח כלל לברר מהי נקודת המוצא של ארבעים השנים. הנביא הסתיר אותה במכוון, ואף עשה כן כדי להרגיל את הלומד להתמודד עם קשיים פרשניים, וכך לעורר את תשומת לבו למקומות אחרים במקרא שבהם ההעלם משמעותי יותר.
זוהי ללא ספק אחת ההצעות המקוריות ביותר שנאמרו על הפסוק, אך גם מן המוזרות שבהן. היא אינה מבקשת לפתור את הקושי, אלא למעשה מצדיקה את קיומו. לפי גישה זו, העמימות עצמה היא חלק מן המסר.
אלא שקשה לקבל הנחה זו. דרכו של המקרא בכלל, ושל ספרי הנבואה בפרט, היא שכל פרט נכתב כדי להוסיף משמעות להבנת המאורע. מספרים, זמנים וציוני כרונולוגיה אינם משמשים בדרך כלל כאמצעי פדגוגי לבחינת ערנותו של הקורא, אלא כחלק מן הסיפור עצמו. אם הנביא בחר לפתוח את מרד אבשלום במילים "ויהי מקץ ארבעים שנה", מסתבר שיש למניין זה תפקיד ממשי בהבנת המאורע, ולא רק ביצירת קושי פרשני.
יתר על כן, קבלת גישה זו עלולה לרוקן מתוכן את עצם החיפוש הפרשני. בכל מקום שבו יתעורר קושי יהיה אפשר לטעון שאין כלל צורך לפתור אותו, מפני שכל מטרתו הייתה לעורר את תשומת לבו של הלומד. בכך הופך הקושי עצמו לתשובה, במקום להיות הזמנה להעמקה במשמעות הכתוב.
האם הנוסח השתבש?
במבט ראשון נדמה שהפתרון פשוט הרבה יותר מכפי שנראה בתחילה.
הפסוק הפותח את מרד אבשלום אומר:
"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה…" (שמואל ב' טו, ז)
אלא שכבר קורא זהיר מתקשה לקבל את הדברים כפשוטם. ארבעים שנה אינן יכולות להימנות מחיי אבשלום שהרי הוא נולד שלישי לאביו במהלך שנות מלכות דוד בחברון (שמואל ב ג, ג) ולפנינו עוד מספר שנים עד למות דוד, הוא היה אפוא באמצע שנות השלושים לחייו. ארבעים שנה אינם אף לסוף מלכות דוד, שהרי דוד עצמו לא מלך אלא ארבעים שנה בלבד (שמואל ב' ה', ד-ה; מלכים א' ב', יא). אם כן, שמא אין כאן כלל "ארבעים"?
ואכן, גרסאות עתיקות אחדות אינן קוראות "ארבעים שנה", אלא "ארבע שנים". כך מצויה הקריאה בתרגום הפשיטתא הסורי, בוולגטה הלטינית, בחלק מכתבי היד של תרגום השבעים, ואף יוסף בן מתתיהו, בספר קדמוניות היהודים (ספר ז', פרק ט'), מספר שאבשלום החל במרדו ארבע שנים לאחר ששב לפיוס עם דוד.
במבט ראשון נראה כי גרסה זו פותרת את כל הקושי. הרי המקרא מספר שלאחר שובו מגשור ישב אבשלום שנתיים בירושלים מבלי לראות את פני המלך (שמואל ב' יד, כח), ולאחר שהתפייס עם דוד החל לבסס את מעמדו הציבורי. אם נוסיף ארבע שנים נוספות של פעילות פוליטית, מתקבלת תקופה סבירה שבסופה פרץ המרד. אין צורך לחפש נקודת מוצא מסתורית למניין ארבעים השנים, ואין צורך בבניית חשבון כרונולוגי מורכב.
יתרון נוסף של גישה זו הוא פשטותה. במקום להניח מניין יוצא דופן, היא מניחה שנפלה טעות במסירת המספר, תופעה שאינה זרה כלל לעולם כתבי היד העתיקים. המעבר בין "ארבע" ל״ארבעים" הוא מן השיבושים האפשריים ביותר במסירת מספרים, ובמיוחד כאשר מדובר במסורת שהועתקה מאות שנים בידי סופרים שונים.
אלא שככל שבוחנים את ההצעה לעומק, מתברר שהיא פותרת בעיה אחת אך יוצרת אחרות.
ראשית, נוסח המסורה, שעליו נשענת מסורת ישראל לדורותיה, גורס באופן עקבי "ארבעים שנה", וכך גם מצטטים אותו התנאים שחיו זמן לא רב אחרי יוסף בן מתתיהו, ודבריהם מובאים בתלמוד (תמורה יד, ב). אם אכן היה הנוסח המקובל "ארבע שנים", קשה להבין מדוע לא הביאוה כלל, אף על פי שהייתה פותרת לכאורה את הקושי באופן מידי. המסורה התבססה על נוסח עתיק שהתקבל על חכמי ישראל כנוסח המקורי, וההנחה שהמספר הוא שיבוש וטעות של סופר היא קשה. לא מדובר באות אחת אלא בתוספת של שתי אותיות בעברית, וכן שינוי המילה "שנים" שמצטרפת למילה "ארבע" למילה "שנה" שמצטרפת למילה ארבעים.
שנית, גרסת "ארבע שנים" אמנם מסבירה את הפסוק הבודד, אך אינה מעניקה הסבר למשמעותו. מדוע בחר הנביא לציין דווקא ארבע שנים? מה אירע בתקופה זו שהפך אותה לציון דרך הראוי לפתוח בו את סיפור המרד? המספר הופך אמנם למובן יותר מבחינה כרונולוגית, אך נותר חסר משמעות ספרותית ורעיונית.
ולבסוף, יש חוקרים שהציעו לראות דווקא בגרסת "ארבע שנים" תיקון מאוחר של מעתיקים קדומים. ייתכן שסופרים שנתקלו בקושי החשבוני של "ארבעים שנה" סברו שנפלה טעות במספר, ושינו את הנוסח כדי להתאימו להבנתם. אם כך, ייתכן שדווקא הקריאה הקלה יותר היא המאוחרת, ואילו הקריאה הקשה – "ארבעים שנה" – היא המקורית, גם אם משמעותה טרם התבררה. הנחה הפוכה – שהגרסה המקורית הייתה ארבע שנים ושינו אותה בכוונה לארבעים שנה – נראית משוללת כל הגיון.
נמצא אפוא שהשערת שיבוש הנוסח אם כי היא פשוטה, אינטואיטיבית ומבוססת על מסורות טקסטואליות עתיקות. אולם אין בכוחה להסביר את מכלול הנתונים, והיא מותירה שאלות מהותיות פתוחות. משום כך המשיכו פרשני המקרא לחפש פתרון שאינו משנה את נוסח הפסוק, אלא מבקש להבין למה בדיוק התכוון הנביא כאשר כתב: "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה".
יש להעיר כי גרסתו של יוסף בן מתתיהו אינה עומדת לבדה. היא משתלבת היטב גם במסגרת הכרונולוגיה הכוללת שהוא מציג לגבי שלהי ימי דוד וראשית ימי שלמה.
בקדמוניות היהודים (ספר ח', פרק ז') כותב יוסף בן מתתיהו ששלמה חי תשעים וארבע שנים ומתוכן מלך שמונים שנה. לפי חשבונו, שלמה עלה למלוכה כשהיה בן ארבע עשרה. נתון זה משתלב באופן טבעי עם גרסת "ארבע שנים": אם המרד נדחה בארבע שנים נוספות לאחר פיוס אבשלום עם דוד, הרי שגילו של שלמה בעת האירועים אכן מתקרב לגיל זה.
אלא שכאן מתגלה קושי יסודי. כדי לבנות את המערכת הכרונולוגית שלו נדרש יוסף בן מתתיהו לקבל לא רק שינוי אחד בנוסח המקרא – מ״אַרְבָּעִים שָׁנָה" ל״אַרְבַּע שָׁנִים" – אלא גם לשנות נתון מפורש נוסף: המקרא מעיד כי שלמה מלך ארבעים שנה (מלכים א' יא, מב; דברי הימים ב' ט, ל; והשווה גם המסגרת הכרונולוגית הכללית של מלכי ישראל ויהודה), ואילו יוסף בן מתתיהו מכפיל את משך מלכותו לשמונים שנה. (אמנם אם היינו מסבירים שארבע שנים מתייחסים לא רק לזמן שובו של אבשלום לחיק המשפחה, אלא גם לשנתיים הראשונות כשהיה בירושלים בגלות, ו״מקץ ארבע שנים" היינו לשובו מגשור, אזי אכן הדבר היה משתלב עם קביעת חז״ל ששלמה היה בן שתים עשרה כשהומלך, אבל מדברי יוסף בן מתתיהו עולה במפורש שהוא היה בן ארבע עשרה.)
נמצא אפוא שהשיטה אמנם עקבית מבחינה פנימית, אך היא נשענת על שני תיקונים מהותיים למסורת המקראית ולא על תיקון נקודתי אחד בלבד. ממילא, ככל שמרבים השינויים הנדרשים כדי ליישב את החשבון, כך פוחתת ההסתברות שאכן זהו הנוסח המקורי שעליו ביקש הנביא לבסס את סיפורו.
לעומת זאת, מסורת חז״ל שומרת על נוסח המסורה כמות שהוא – "מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" – וכן על הנתון המקראי ששלמה מלך ארבעים שנה בלבד. היא אמנם דורשת פענוח מורכב יותר של מניין הארבעים, אולם אינה מחייבת כל שינוי בנתוני היסוד של הכתוב. משום כך, גם אם פתרונה מורכב יותר, יתרונה הוא בכך שהוא מבקש להבין את המקרא מתוך נוסחו, ולא באמצעות תיקונו.
האם ארבעים השנים נמנות משבת הארון בקריית יערים?
לאחר שהתברר כי שינוי הנוסח פותר את הקושי רק במחיר של קשיים חדשים, ביקשו מפרשי המקרא להבין את הפסוק מבלי לגעת בנוסח המסורה.
אחת ההצעות המעניינות ביותר מובאת על ידי ראב״ע (שמות י״ב, מ), בשם "יש מפרשים". לדבריהם, אין למנות את ארבעים השנים לא מחיי אבשלום ואף לא ממלכות דוד, אלא מאירוע לאומי מוקדם בהרבה: היום שבו הושב ארון הברית לקריית יערים לאחר שובו משדה פלשתים (שמואל א' ז, א-ב).
לכאורה, להצעה זו יתרון משמעותי. היא משאירה את נוסח הפסוק על כנו ואינה מחייבת כל תיקון טקסטואלי. היא גם מעניקה נקודת מוצא בעלת משמעות רוחנית ולאומית: שיבת הארון מסמלת את תחילת התחדשות ההנהגה בישראל לאחר משבר פלשתים, וממנה ניתן למנות ארבעים שנות התפתחות עד למשבר הגדול של מרד אבשלום.
השבת הארון לקריית יערים הייתה אירוע בעל משמעות דתית ולאומית חשובה, המסמל את סיום פרשת שביית הארון וראשית התחדשות ההנהגה הרוחנית בימי שמואל. אולם קשה לראות כיצד היא יוצרת רצף רעיוני המגיע דווקא אל מרד אבשלום. אין במקרא כל רמז שהמרד נתפס כהשלמה של אותה פרשה, או כתוצאה היסטורית שלה. המניין נראה אפוא שרירותי: הוא אמנם מספק עוגן כרונולוגי אפשרי, אך אינו מסביר את בחירתו הספרותית של הנביא.
יתירה מכך, כאשר מנסים להציב את ההצעה על ציר הזמן המקראי, מתעורר קושי חשבוני חריף.
המקרא מלמד כי הארון הגיע לקריית יערים בראשית הנהגתו של שמואל, ושם ישב עשרים שנה (שמואל א' ז', ב). על פי חשבון חז״ל, שמואל הנהיג את ישראל שלוש עשרה שנים לאחר אותו מאורע, לאחר מכן מלך שאול שנתיים, ולבסוף מלך דוד ארבעים שנה.
אם כן, ארבעים שנה משבת הארון אינן מובילות לשלהי מלכות דוד, אלא דווקא לאמצעה — סמוך לשנה העשרים וחמש למלכותו.
וכאן מתחילות ההשלכות להיערם.
אם אכן פרץ המרד כבר בשנת העשרים וחמש למלכות דוד, נאלצים להקדים את כל רצף המאורעות שבין מעשה בת שבע לבין מרד אבשלום בכשתים עשרה שנים לפחות. ממילא משתבש גם החשבון העולה ממסורת חז״ל ביחס לגילו של שלמה בעת המלכתו, שכן לפי סדר עולם היה שלמה בן שתים עשרה בלבד במות דוד, ואילו לפי שיטה זו היה עליו להיות מבוגר באופן ניכר.
אלא שנתון זה אינו עולה בקנה אחד עם מסורת חז״ל, שלפיה שלמה היה בן שתים עשרה בלבד בעת המלכתו. יתר על כן, הוא מטלטל את כל החשבון הכרונולוגי של שלהי מלכות דוד, ואף משליך על גילו של שלמה בעת פטירתו.
נמצא אפוא שגם הצעה זו, על אף יתרונה בכך שהיא שומרת על נוסח המסורה, מתקשה לעמוד במבחן מכלול הנתונים. היא מעניקה נקודת מוצא חדשה למניין הארבעים, אך יוצרת פערים משמעותיים ברצף הכרונולוגי של ספרי שמואל ומלכים.
דומה כי בשלב זה מתחדדת ההכרה שאין די במציאת נקודת פתיחה כלשהי למספר ארבעים. נדרשת נקודת מוצא שאינה רק אפשרית מבחינה חשבונית, אלא גם מתיישבת עם כלל הנתונים המקראיים ועם הרצף ההיסטורי של שלהי מלכות דוד.
שיטת האברבנאל: "מקץ" – מהלך התקופה האחרונה
האברבנאל דוחה את פירוש חז״ל ואת כל הניסיונות לקשור את מניין ארבעים השנים לאירוע היסטורי קודם. לדעתו, הפסוק "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" מתייחס לזמן שבו הגיע אבשלום לפרקו ולבשלותו (בן ארבעים לבינה), ואין כאן מניין המתחיל מאירוע קדום כלשהו. למרות שכבר הצבענו על כך שאבשלום לא היה בן ארבעים באותו זמן, לדעתו אין המילה "מקץ" מלמדת בהכרח על סוף ממשי, שתחייב את היותו בן ארבעים.
ראיה מרכזית מביא האברבנאל מן הפסוק העוסק בשנת השמיטה:
"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה" (דברים טו, א).
אין הכוונה שהשמיטה נעשית בסוף השנה השביעית, אלא בשנה השביעית עצמה. נמצא ש״מקץ" אינו מחייב את סופה המוחלט של התקופה, אלא יכול לציין תקופה במחרב זמן גדול יותר. באותה דרך הוא מפרש גם את הביטוי "מקץ ארבעים שנה": לא לאחר שהסתיימו ארבעים שנים, אלא במהלך שנות הארבעים.
פירוש זה מעניק למילה "מקץ" משמעות גמישה יותר, ומאפשר לאברבנאל לנתק את הפסוק מן הקשיים הכרונולוגיים שמעוררת הקריאה הפשוטה.
אלא ששיטה זו מעוררת כמה קשיים.
ראשית, פירוש המילה מקץ הוא "סוף". גם הפסוק העוסק בשמיטה מתפרש באופן הזה: בסוף התקופה של שבע השנים – בפרק האחרון שלה – השנה השביעית – תעשה שמיטה. על פי הסידור הכרונולוגי של אירועי התקופה עולה שאבשלום היה לכל המאוחר בן שלושים וחמש (בהנחה שהוא נולד עם תחילת מלכות דוד בחברון, כשלפניו בהפרש זעיר נולדו גם אמנון וכלאב). קשה מאוד לפרש את המילים "מקץ ארבעים שנה" לשנה השלושים וחמש.
שנית, קיים קושי פנימי בפירושו של האברבנאל עצמו. בפירושו לבראשית (מא, א) על הפסוק "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים", הוא מסביר בפשטות כי מדובר בסיומן של שתי שנים שלמות מאז המאורע הקודם. נמצא שבאותו שורש לשוני עצמו הוא מעניק במקום אחד משמעות של סוף התקופה, ובמקום אחר משמעות של מהלך התקופה האחרונה. הפער הפרשני הזה מקשה לראות בפירושו כאן את משמעותה הרגילה של לשון המקרא.
שלישית, יסוד מרכזי בשיטתו הוא ההנחה שדוד כבר היה באותה עת זקן ותשוש, ולכן העריך אבשלום שהגיעה שעתו לרשת את אביו. אולם הנחה זו אינה מתיישבת היטב עם דברי חז״ל.
בתלמוד במסכת סנהדרין (מט, א) נאמר שיואב בן צרויה שקל להצטרף אל אבשלום, אך לבסוף נמנע מכך משום שעדיין "לחלוחיתו של דוד קיימת". רש״י מפרש שהכוונה לכך שעדיין נותרו לדוד כוח גבורתו ועוצמתו הצבאית. יואב, שהיה המצביא המנוסה ביותר בישראל, העריך שדוד עדיין מסוגל לנצח במערכה, ולכן לא העז להמר נגדו.
אם כך סבר יואב, קשה יותר לקבל את ההנחה שעליה נשענת שיטת האברבנאל, שלפיה היה ברור לאבשלום כי דוד כבר הגיע לשלב של חולשה המצדיק ניסיון להחליפו.
דווקא משום כך המשיכו חז״ל והמפרשים לחפש מניין היסטורי בעל משמעות רעיונית המתאימה להקשר של סיפור המרד.
התפנית: לפתע כל החלקים מתחילים להתחבר
לאחר שעברנו על ההצעות השונות, נדמה לרגע שהפסוק "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" נותר ללא פתרון מניח את הדעת. כל אחת מן ההצעות מצליחה ליישב קושי אחד, אך יוצרת קושי אחר: פעם הלשון דחוקה, פעם החשבון הכרונולוגי מתערער, ופעם הקשר הספרותי בין המאורעות נעלם.
אלא שכאן מופיעה הצעתם של חז״ל, ובעקבותיה חשבונו המדויק של סדר עולם רבה (פרק יד) שמופיע באופן חלקי גם בתלמוד הבבלי במסכתות נזיר (ד, ב) ותמורה (יד, ב) ואף בתלמוד הירושלמי (סוטה פ״א ה״ח). אחר הצעה זו הלכו רוב פרשני המקרא: רש״י, רד״ק ועוד.
במבט ראשון נדמה כי גם היא מפתיעה. ארבעים השנים אינן נמנות מלידת אבשלום, ואף לא מראשית מלכות דוד. הן מתחילות מאירוע קדום הרבה יותר – היום שבו ביקשו ישראל מלך בימי שמואל הנביא.
במבט שני מתברר שזו אינה רק דרך ליישב מספר אחד. לפתע כל מערכת הזמנים של שלהי ימי דוד מסתדרת כרצף אחד, וכל מאורע מוצא את מקומו המדויק בתוך ההיסטוריה של המלוכה.
חז״ל מונים את ארבעים השנים כך:
שנה אחת – התקופה שבה הנהיג שמואל את ישראל לאחר המלכת שאול.
שתי שנות מלכותו של שאול לאחר פטירת שמואל.
שלושים ושבע שנות מלכות דוד.
יחד – ארבעים שנה בדיוק.
מכאן עולה שהמרד של אבשלום פרץ בשנת השלושים ושבע למלכות דוד.
וזוהי רק תחילת החשבון.
מרגע שנקודת המוצא התבררה, אפשר לפרוס בזה אחר זה את כל הנתונים המפוזרים בספרי שמואל, מלכים ודברי הימים, ולבנות לוח זמנים כמעט רציף של שלוש עשרה שנותיה האחרונות של מלכות דוד. באופן מפתיע, כל הנתונים שהנביאים טרחו לציין – שתי שנות ההמתנה של אבשלום, שלוש שנות גלותו בגשור, שתי שנות נידויו בירושלים, שלוש שנות הרעב, תשעת החודשים ועשרים הימים של מפקד יואב, ואף שנת הארבעים שבה נערך ארגון הלויים והומלך שלמה – משתלבים כולם בתוך מארג אחד, ללא צורך לשנות אפילו אות אחת מנוסח המקרא. את זאת בדיוק עושים חז״ל גם כן – בסדר עולם רבה הם מונים במקביל גם את האירועים האחרונים בימי מלכות דוד החל מלידת שלמה וכלה במפקד הלווים.
הנה דברי סדר עולם:
ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום וגו', כי נדר נדר עבדך וגו' (שמואל ב טו), היא שנת שלשים ושבע למלכות דוד. רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע מקץ ארבעים שנה לקץ ששאלו ישראל את המלוכה, היא שנה עשירית לשמואל הרואה, מיכן אתה מחשב שבן שנים עשרה שנה היה שלמה במלכו. 'וישלח ביד נתן הנביא וגו'' (שם /שמואל ב' יב כה), באותו הפרק, 'ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד וגו', ויהי לשנתים ימים וגו', ואבשלום ברח וגו' ויהי שם שלש שנים וגו'' (שמואל ב' יג), הרי חמש. 'וישב אבשלום בירושלם שנתים ימים ופני המלך לא ראה' (שם יד, כח), הרי שבע. 'ויהי רעב בימי דוד שלש שנים' (שם כא, א), הרי עשר. 'וישטו בכל הארץ ויבאו מקצה תשעה חדשים' (שם ב' כד, ח), הרי י״א שנה. ובשנה האחרונה התקין דוד המלך משמרות כהונה ולויה, והסדיר את כל הבית, וכתיב 'שנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וגו'' (דברי הימים א כו, לא)."
חז״ל קובעים את לוחות הזמנים כך שהם מסנכרנים את שיבת אבשלום לחיק משפחת המלוכה ביחד עם תחילת שלש שנות הרעב, לאחר סיום המרד מתקיים המפקד הכללי של יואב שערך קרוב לעשרה חודשים, ולאחר – תוך ציון מובהק של הזמן בספר דברי הימים – מפקד הכהנים והלווים והחלוקת למשמרת – בשנה האחרונה לחיי דוד, שבה הוא גם ממליך את שלמה.
בעקבותיהם נסדר את סדר השנים למלכות דוד החל מפרשת דוד ובת שבע. הנביא קובע שהסיפור של אונס תמר אירע אחרי לידת שלמה, ועל כן נוכל להקדים את מעשה דוד ובת שבע ללידת שלמה בתקופה של שנתיים לערך – לפני לידת שלמה נולד לדוד בן ראשון מבת שבע שמת, ואם כן אנו יכולים להוסיף לכרונולוגיה גם את הסיפור של פרשת בת שבע.
שנה 27/28 – מעשה דוד ובת שבע
שנה 29-30 – לידת שלמה, אונס תמר והמתנת שנתיים של אבשלום
שנה 31-33 – רצח אמנון גלות אבשלום בגשור – שלמה בן שנתיים עד חמש
שנה 34-35 – חזרת אבשלום לירושלים ושהות בה כגלות משפחתית – שלמה בן חמש עד שבע
שנה 36 – חזרת אבשלום למשפחת המלוכה – שלמה בן שבע
שנה 36-38 רעב – שלמה בן שבע עד עשר
שנה 37 – מרד אבשלום (השנה הארבעים לבקשת המלוכה).
שנה 39 מפקד ישראל על ידי יואב – שלמה בן אחת עשרה
שנה 40 – מפקד כהנים ולווים, חלוקת המשמרות והמלכת שלמה – שלמה בן שתים עשרה.
"תלה הקלקול בקלקול" – המשמעות הרעיונית של מניין ארבעים השנים
אם אכן כוונת הכתוב היא למנות ארבעים שנה מיום שביקשו ישראל מלך, נמצא שהנביא אינו משתמש במניין זה רק כדי למסור נתון כרונולוגי. אילו ביקש לציין את מועד פרוץ המרד בלבד, היה יכול למנות מתחילת מלכות דוד, או מחזרת אבשלום מגשור, ואף מן היום שבו שב לראות את פני המלך, והוא גם היה יכול להימנע מציון כרונולוגי זה לחלוטין. העובדה שהוא בוחר לקשור את תחילת המרד דווקא אל בקשת המלוכה מלמדת שהמניין עצמו הוא חלק מן המסר.
רעיון זה כבר עמד לנגד עיני הראשונים.
בעלי שיטה לחכמי איוורא (נזיר ד, ב) מסכמים את דברי חז״ל כך:
"ולכך תולה אותן באותה שנה ששאלו להם מלך, לפי שבאותו זמן מרדו במקום, ועתה מרדו במלכות בית דוד."
רבנו פרץ (חידושי רבנו פרץ לנזיר שם) מחדד את הדברים עוד יותר:
"הני ארבעים שנה מאי עבידתייהו… לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. ולכן תולה אותן בזמן ששאלו להם מלך, וקאמר לסוף ארבעים שנה שמרדו במלכות השם יתברך, מרדו בכבוד מלכם בענין אבשלום. ותלה הקלקול בקלקול והמרידה במרידה."
וכן הובא בשיטה מקובצת לתמורה (יד, ב):
"מאסו בשם – מאסו בדוד; תלה קלקול דוד בקלקול המלך."
שלושת המקורות הללו משרטטים קו רעיוני אחד. המרד באבשלום אינו נתפס כאירוע מדיני מבודד ואף לא כמשבר משפחתי בבית דוד. הוא נתפס כהמשך ישיר של אותה תנועה רוחנית שהחלה בימי שמואל. מרידה אינה פעולה של אדם בודד, היא חייבת להיות מבוסס על תנועה לאומית. עם ישראל כולו הצטרף למרד, ולכך יש משמעות והסבר רוחני.
כאשר אמר הקב״ה לשמואל:
"כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א ח, ז),
לא הייתה הכוונה שעצם מוסד המלוכה פסול, שהרי הקב״ה עצמו מצווה בתורה על מינוי מלך. מאיסת העם הייתה בדחיית ההנהגה הנבואית, שהיא הופעת רצון ה' באופן ישיר במציאות. הם ביקשו הנהגה שתפעל על פי שיקולים אנושיים בלבד – "ככל הגויים" – ולא הנהגה שיסודה בבחירה אלוקית.
עתה, ארבעים שנה לאחר מכן, שב אותו שורש ומתגלה בצורה חדשה.
העם אינו מורד בעצם רעיון המלוכה. להיפך, הוא ממליך מלך אחר. גם באבשלום אין הוא רואה מהפכן המבקש לבטל את מוסד המלוכה, אלא מועמד חלופי לכתר. נמצא שאין כאן מרידה במלכות כמוסד, אלא ערעור על עצם הבחירה האלוקית במלך שנבחר על ידי ה'.
נכון שבשלב זה המועמד הנבחר הוא בן של דוד ואולי היה מקום לומר שזו השלמה עם הבחירה האלוהית בבית דוד, אבל עלינו לזכור שמיד לאחר דיכוי מרד אבשלום מתאר הכתוב מרד נוסף – מרד שבע בן בכרי (שמואל ב כ). הפעם כבר אין מדובר בבנו של דוד, אלא באיש משבט בנימין, והכתוב (פסוק ב) מדגיש שכל ישראל נהו אחריו "וַיַּעַל כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי", ורק שבט יהודה נשאר נאמן למלך. אין זו עוד העדפה של בן אחד מבני דוד על פני אחיו, אלא נכונות ממשית להחליף את שושלת דוד כולה.
כאשר העם עוזב את דוד, או מאוחר יותר את בית דוד, אין הוא מבקש לבטל את המלוכה; הוא מבקש להעביר את הבחירה האלוקית למי שנראה בעיניו ראוי יותר. בכך הוא מערער על עצם בחירתו של הקב״ה.
לאור זאת מתבררת גם בחירתו הספרותית של הנביא.
הוא אינו מציין את היום שבו שב אבשלום מגשור, ואף לא את היום שבו הושב אל בית המלך. כל אלה הם שלבים בהכנת המרד, אך הם עדיין שייכים לאדם יחיד. כל עוד אבשלום לבדו מתכנן את מהלכיו, אין כאן אלא מזימה פרטית.
רק כאשר העם כולו מצטרף אליו והמרד הופך מתכניתו של יחיד לתנועה לאומית, חוזר הנביא ארבעים שנה לאחור. באותו רגע חוזר ומתעורר השורש שנזרע בבקשת המלוכה. לכן דווקא שם בוחר הנביא לפתוח את החשבון.
ייתכן שגם מספר השנים עצמו אינו מקרי. ארבעים הוא מספר המסמל בתורה הבשלה והגעה לידי בירור: "בן ארבעים לבינה", ו״אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה" (עבודה זרה ה, ב). אם כן, ייתכן שהנביא רומז שלאחר ארבעים שנות ניסיון הגיעה המלוכה בישראל לנקודת המבחן הגדולה שלה. עתה התברר אם העם קיבל את רעיון המלוכה כפי שנבחר על ידי ה', או שמא הוא שב ומבקש להעמיד במקומו את מי שמוצא חן בעיניו. במובן זה, מרד אבשלום איננו רק משבר פוליטי; הוא מבחן מחודש ליחסה של האומה אל מלכות שמים המתגלמת במלכות בית דוד. תחתית הטופס
לאחר שסיימנו לבחון את כל השיטות, מתברר שהשאלה האמיתית איננה איזו נוסחה חשבונית מדויקת יותר, אלא איזו מהן מצליחה להסביר את מכלול הנתונים שהנביא עצמו מסר.
כאן בולט יתרונו של החשבון המובא בסדר עולם.
לא רק שהוא מצליח לשלב את כל המספרים הידועים לנו, אלא שהוא חושף קשר שלא ניתן היה להבחין בו קודם לכן.
שלוש שנות הרעב חופפות בדיוק לשנים שבהן אבשלום עומד בשער העיר, פוגש את המתדיינים, מקשיב למצוקותיהם וגונב את לב העם.
ופתאום, פרט שנראה עד כה שולי מקבל משמעות חדשה לחלוטין.
עד כאן זו כרונולוגיה.
מכאן מתחילה ההיסטוריה האנושית.
מחשבון השנים אל דופק החיים
עד כה עסקנו בפענוח הנוסחה הכרונולוגית ובמבנה המטא-היסטורי שדרכו קשר הנביא בין מרידת שמואל למרידת אבשלום. אולם, הכרונולוגיה איננה רק תרגיל במספרים; היא המפתח לפיענוח הפסיכולוגיה של ההמונים.
כאשר שוזרים את מניין השנים של סדר עולם אל תוך הריאליה של ארץ ישראל בשלהי ימי דוד, נחשפת הדרמה הסוציו-אקונומית שבתוכה צמח המרד.
הרעב, השער והמרד – כיצד הכרונולוגיה מפענחת את הסוציולוגיה של מרד אבשלום
לאחר שהעמדנו את חשבונו של סדר עולם ואת רצף השנים העולה ממנו, מתברר שהתועלת הגדולה ביותר של הכרונולוגיה אינה בפתרון הקושי שבפסוק "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה", אלא בהבנת המציאות שבתוכה פרץ המרד.
על פי החשבון שהתבאר לעיל, שלוש שנות הרעב המתוארות בספר שמואל לאחר סיום תיאור המרד (כא, א) אינן אירוע מאוחר המנותק מפרשת אבשלום, אלא חופפות לשנים שבהן שב אבשלום לירושלים, התפייס לכאורה עם דוד, החל לעמוד בדרך השער ולגנוב את לב העם, עד לפרוץ המרד עצמו.
לכאורה אין קשר בין שני הסיפורים. האחד עוסק ברעב שבא על דבר הגבעונים, והשני במרד פוליטי. אולם כאשר שני האירועים מתרחשים באותן שנים ממש, מתברר שהרעב אינו רק רקע כרונולוגי; הוא יוצר את הקרקע שעליה יכול המרד לצמוח.
שלוש שנות רעב אינן רק נתון בלוח השנה. בממלכה חקלאית הן שקולות למשבר לאומי עמוק. השדות אינם מניבים יבול, עדרי הצאן והבקר מצטמצמים, מחירי המזון מזנקים, החובות נערמים, המשכונות מתרבים, ומשפחות רבות מאבדות את מקור פרנסתן. חברה שלמה הולכת ונחלשת מבחינה כלכלית וחברתית.
כבר חז״ל (בראשית רבה פרשה פט אות ד) הצביעו על כך שבזמן שיש רווחה כלכלית המצב החברתי משתפר, וכשיש רעב הוא ממילא מתרועע:
"והנה מן היאור, בשעה שהשנים יפות הבריות נעשין אחין אלו לאלו, ותרעינה באחו, אהבה ואחוה בעולם."
דווקא אל המציאות הזאת נכנס אבשלום.
הכתוב מתאר אותו כשהוא ניצב "יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר" (שמואל ב' טו, ב). כפי שכבר הסברנו לעיל שער העיר היה בית המשפט הציבורי והמלכותי, מקום שבו נדונו תביעות, עסקאות, חובות וסכסוכים. בימי שגרה עסקו בתי הדין במגוון רחב של עניינים; אולם בשנות רעב, מרבית הסכסוכים נוגעים דווקא למצוקה הכלכלית: הלוואות שלא נפרעו, עיקולי קרקעות, משכונות, תביעות בין בעלי חובות לבין חייבים, ומאבקי קיום של ממש.
כאשר אבשלום אומר לכל אדם הבא למשפט:
"רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים, וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ" (שם שם, ג),
אין זו עוד מחמאה מנומסת כדי לרכוש את לבו של הפונה. זוהי ביקורת פוליטית חריפה.
אבשלום אינו אומר שהמלך שופט שלא כדין. הוא אומר דבר חריף הרבה יותר: אין מי ששומע אותך.
כלומר, המלך אינו נוכח במצוקת העם בשעתו הקשה ביותר.
כאשר הוא מוסיף:
"מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ… וְהִצְדַּקְתִּיו" (שם, ד),
אין זו רק הבטחה לפסק דין הוגן יותר. בתוך מציאות של רעב לאומי, המשפט נתפס גם כמנגנון של חלוקת משאבים, של טיפול בחובות, של הגנה על החלשים ושל השבת אמון הציבור במערכת. אבשלום מציג את עצמו כמנהיג היורד אל העם, מקשיב למצוקותיו ומוכן להושיט לו יד במקום שבו השלטון הקיים נכשל.
כאן מתבררת תרומתה הגדולה של הכרונולוגיה.
אלמלא ידענו ששנות הרעב חופפות לראשית פעילותו הציבורית של אבשלום, היה אפשר לראות בדבריו תרגיל דמגוגי גרידא. אולם לאחר הסנכרון הכרונולוגי מתברר שהם נאמרים בשעת המשבר הכלכלי הגדול ביותר של תקופת דוד. לפתע, התנהגות ההמונים נעשית מובנת הרבה יותר.
מכאן מתעוררת שאלה נוספת.
מדוע הצניע הנביא את החיבור הזה?
מדוע לא כתב במפורש ששנות הרעב קדמו למרד אבשלום?
ייתכן שהתשובה נעוצה דווקא ברגישות הספרותית של הכתוב.
מרד חייב להתבצע על בסיס חוסר שביעות רצון ציבורי בולט מהמנהיג. אחרת זה לא יעבוד. אבשלום לא היה יכול לבנות תמיכה ציבורים שמבוססת על קומץ אנשים שיצאו לא מרוצים מבית הדין, וגם אם הקומץ יהיה קצת יותר גדול מהרגיל, עדיין אין בכך כדי להסביר את התמיכה הציבורית שזכה לה אבשלום.
אולי כאן נעוץ העניין.
סיפור הרעב מנוסח כסיפור דתי. הכתוב מסביר שהרעב בא "אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים" על אשר המית את הגבעונים (שמואל ב' כא, א). מוקד הסיפור הוא בירור העוול המוסרי ותיקונו.
אולם ייתכן שלצד הסיבה הרוחנית מבקש הנביא לרמוז גם לתוצאה החברתית, מבלי להפוך אותה למוקד הסיפור. שהרי אילו היה כותב במפורש שהמרד נולד מתוך המשבר הכלכלי, הייתה הביקורת הציבורית מופנית ישירות אל דוד כמלך.
דווקא ההסתרה הכרונולוגית מאלצת את הלומד לגלות בעצמו את הקשר.
מנקודת מבט זו מתעוררת גם שאלה על מדיניותו של דוד.
אין ספק שהמלך עסק במישור הרוחני. הוא ביקש את פני ה', חקר את סיבת הרעב, תיקן את העוול כלפי הגבעונים והביא להסרת הגזירה (שמואל ב' כא, א–יד).
אולם האם בכך הסתיימה אחריותו?
התורה עצמה מציגה מודל אחר של הנהגה בשנות רעב. יוסף במצרים איננו מסתפק בתפילה או בתשובה. הוא נערך שבע שנים מראש, אוגר מזון בשנות השובע, ובשנות הרעב פותח את האוצרות ומחיה ארץ שלמה (בראשית מא).
גם חז״ל ראו בכך חלק מחובתו של מנהיג.
בתלמוד במסכת בבא בתרא (ח, א) מסופר שרבי פתח את אוצרותיו בשנות רעב. אמנם ביקש תחילה לייחדם לתלמידי חכמים, אולם הראשונים מדגישים שאין הכוונה להפקיר את שאר הציבור. יד רמ״ה מבאר שחובת ההחייאה חלה על כל אדם מישראל, ורק מי שפרק מעליו כל עול תורה ומצוות במובן הקיצוני אינו בכלל זה. אף הריטב״א (שם) מדגיש שכל עוד אין מדובר במין או במשומד, מתקיים בו הציווי: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ".
חז״ל אף מותחים ביקורת על אלימלך, שעזב את הארץ בשנות הרעב ולא נשא בעול הציבור (בבא בתרא צא, א). מנהיג נבחן לא רק בכישוריו המדיניים או הרוחניים, אלא גם ביכולתו לשאת באחריות הכלכלית למצוקת עמו.
בהקשר זה מעורר מחשבה גם מדרש זוטא לרות (בובר, ב, יג). המדרש מתאר כיצד כבר ביום שהרג דוד את גלית הוקדשו בידיו אוצרות עצומים לבניין בית ה'. אולם כאשר באו שלוש שנות הרעב, ביקשו ישראל להשתמש באותם אוצרות להחיות את העם, ודוד לא עשה כן. על כך, אומר המדרש, נגזר שלא הוא יבנה את בית המקדש אלא שלמה בנו.
ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני. מה נחמה ניחמה, אמר לה עתידה את לעלות לגדולה, ועתידין בניך להיות מנהיגין של ישראל, ועתידה את ללבוש כתר מלכות, אף על פי שאת רואה עצמך שאת ענייה, עתיד לצאת ממך בן שהוא מקדיש מאה אלף ככרי זהב ביום אחד, שנאמר 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וגו'' (דברי הימים א' כב, יד), וכי עני מקדיש כל הככרים הללו של כסף ושל זהב אלא ביום שהרג דוד את גלית הפלשתי, השליכו עליו בנות ישראל את כל הכסף והזהב, והקדישו לבית המקדש. וכיון שבא רעב שלש שנים, בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא קבלת עליך להחיות בו עניים, חייך אין אתה בונה אותו, אלא על ידי שלמה בנך, דכתיב ויהי דבר ה' אל נתן לאמר וגו' אשר יצא ממעיך הוא יבנה הבית לשמי (שמואל ב' ז' ד' - י״ג).
אין הכרח לראות בדברי המדרש תיאור היסטורי. אולם מבחינה רעיונית הוא משמיע ביקורת נוקבת: אוצרות שנועדו להשראת שכינה אינם יכולים לבוא על חשבון חיי העם. מנהיג נדרש להחזיק יחד את שתי האחריויות – האחריות הרוחנית והאחריות החברתית.
מעניין שגם יוסף בן מתתיהו מספר על אוצרותיו האדירים של דוד, שחלקם הוטמנו בקברו ושימשו מלכים בתקופות מאוחרות יותר. אף שאין קשר הכרחי בין המסורות, הן מעצימות את השאלה הספרותית שהנביא מותיר פתוחה: האם יכול היה דוד לעשות יותר כדי להקל את מצוקת עמו?
האם אנחנו מבקרים את דוד? קשה להעלות כאן ביקורת. איננו יכולים לבחון את התנהלות דוד המלאה באותם שנים, איננו יודעים להעריך נכונה את מצב הרעב, והאם הוא באמת הצדיק הלכתית את פתיחת האוצרות המוקדשים לה'. מה שברור, שעל פי דברי חז״ל אלו העם לא אהב את מה שדוד עשה – העובדות מדברות בעד עצמן, העם מרד.
בסופו של דבר, הכרונולוגיה משנה את אופן קריאת הסיפור כולו.
המרד אינו מתפרץ בחלל ריק. הוא איננו תוצאה של כריזמה בלבד ואף לא של חנופה בלבד. הוא צומח מתוך משבר כלכלי ממושך, מתוך ציבור מותש המבקש כתובת למצוקתו, ומתוך נסיך כריזמטי היודע לזהות את נקודת הכאב של העם ולהפוך אותה למנוף פוליטי.
דווקא משום כך בחר הנביא להציב את אבשלום בשער ולא בארמון. לא בחדרי המלחמה ולא בשדה הקרב. המערכה על המלוכה לא הוכרעה תחילה בחרב, אלא במקום שבו נפגשו יום אחר יום מצוקת האזרחים והיכולת של מנהיג להקשיב להם. רק לאחר שלב העם נגנב, נולדה גם המהפכה הפוליטית.
סיכום ומסקנות ללומד ולמנהיג
ציון הזמן "מקץ ארבעים שנה" מדגים בצורה נפלאה את העיקרון ש״נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה":
ברמת הפשט והפסיכולוגיה (אבשלום): ברמת הפשט: אף שהחשבון המספרי המדויק של "ארבעים שנה" שייך, כפי שהראינו, למניין חז״ל ולא לגילו של אבשלום, התובנה הפסיכולוגית שהעלה אברבנאל אינה מתבטלת כליל – היא רק זקוקה לעיגון נכון. אבשלום, בעשור הרביעי לחייו, פועל מתוך "בינה" ובשלות אמיתיות, שמביאות לכלל שלמות את דחפיו לשלטון; ודוד, אף שטרם תש כוחו לגמרי (וזו הסיבה שיואב, לפי חז״ל, נמנע עדיין מהצטרפות גלויה – כבר לא היה באותה לחלוחית מלאה של גבורתו הקודמת), כבר אינו במלוא עוצמתו הקודמת. אך הבגרות הזאת של אבשלום אינה מנוצלת לחיזוק המלוכה שנבחרה – היא מופנית, בדיוק כמו בגרותו של העם ארבעים שנה קודם לכן, לבחירה מודעת לסטות ממנה.
ברמת המציאות וההיסטוריוסופיה (הנביא וחז״ל): הנתון קושר בחוט שני בין חטא דרישת המלוכה בימי שמואל לבין הצטרפות העם למרד אבשלום ("תלה קלקול בקלקול ומרידה במרידה").
תחתית הטופס
נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה