עמידה בעשרת הדברות
ואמירת עשרת הדברות בכל יום
מטה יהודה סימן א
אמירת עשרת הדיברות במטה יהודה ודוקא ביחיד וכו' כן חילק מרן ב״י דהא דאמרו בפ״ק דברכות (דף י' ע״א) דבטלום מפני תרעומת המינין שלא יאמרו אין שאר תורה אמת מדאין קורין אלא אלו שנאמרו בסיני הוא בציבור, ומבואר כן בתשובות הרשב״א ז״ל סימן קפ״ד, ומבואר שם דאיכא איסורא לאומרם בציבור כמ״ש מור״ם ז״ל ומשמע אפילו אינן אומרין אותן בין ברכות ק״ש כהך דמסכת תמיד (פ״ה מ״א) ובכל מקום שאומרין ציבור איכא איסורא וכן משמע לשון הגמרא דאמר בטלום דלשון ביטול לגמרי משמע ודלא כמהרש״ל שהביא ב״ח דכתב דאפילו בציבור אין איסור אלא לקובעם בברכות ק״ש דליתא לדעת הרשב״א ומרן ב״י וההגהה ונקטינן כוותייהו. וא״ת כיון דבציבור נאסר לאומרם בכל ענין הי״ל לאסור גם ביחיד לפי מאי דקי״ל כרב דאמר דבכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כפסק הש״ע בהלכות שבת סימן ש״א.
וי״ל דלא קשיא דלא אסר מפני מראית העין אלא בדבר התלוי במעשה לא בדבר התלוי בדיבור ועוד דהתם סובר דאותו ענין נעשה באיסור אבל הכא אמירת הדברות הכל מודים ואומרים שהיא אמת אלא דחיישינן שיאמרו דוקא אלו ולא זולתן ובכה״ג לא שייך מראית העין ועוד דהתם בחדרי חדרים אם יבא אחד ויראה בחדר חושב שנעשה באיסור ולכך חששו שמא יתגלה הטמון אבל בקריאת עשרת הדברות ביחיד אפילו ישמעו המינין קריאתם, ליכא למיחש פן יאמרו והתרעומת אינה אלא כשיקבעו בציבור ולכן במתפלל יחידי אפילו יקרא בקול רם ובפני רבים ליכא למיחש דיחיד מותר בכל ענין וציבור אסור בכל ענין ודלא כבעל עולת תמיד יע״ש. ראיתי להרב יד אהרן שהביא משם ספר בית יעקב שכתב שרבים נוהגין בחג השבועות שיקראו הקהל פסוק של עשרת הדברות והש״ץ חוזר אותו, ויש ליישב מנהגן בחג שבועות אבל לא בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן יע״ש ונלע״ד דאין לחוש לתרעומת המינין, אלא כשאומרין עשרת הדברות בסדר התפלות וקריאת הזמירות, אבל הקריאה של ס״ת אע״פ שהוא משונה משאר הקריאות לפי מנהג הנזכר, מ״מ הכל יודעין שהזמן וסדר הפרשיות הוא הגורם לאומרם בקול רם כי ניתנו בקולות וברקים ובפרסום גדול ואין ההקפדה אלא על גוף הקריאה לא על אופן הקריאה ולכך אין לבטל מנהגם אם היה מנהג קבוע:
עיין נוהג בחכמה עמוד קמג מנהג שנוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות. עיין בס' ישרי לב, אות ק, מה שנוהגים קצת בני אדם לקום ולעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, לא יפה עושים שיבואו לזלזל לאחרים שאינם עומדים דיאמרו שמזלזלין בכבוד התורה, וכ״ש כשיש ת״ח וגדולים ממנו בבהכנ״ס דח״ו דהעומד חייב נידוי, שעושה דבר חסידות שאינם עושים הם והוי יוהרא. ועיין קול אליהו, סימן ה; טוב עין, להגאון חיד״א זצ״ל, סימן יא. ועיין להרה״ג מו״ה עובדיה הדאיה נר״ו, בספרו ישכיל עבדי, ח״ב, סימן א, כמה נשא ונתן על מה שנוהגין לעמוד בעשרת הדברות דפ' יתרו וואתחנן ושבועות. והשיב לשואלו דבר והעלה דכל אחד יעמוד על מנהגו ואין לאסור העמידה בעשרת הדברות לדברי האר״י ז״ל, עיי״ש דברים ארוכים כדרכו בקדש יעו״ש. ובקיצוש״ע להגרב״ט הלכות שבועות סימן שלב סעי' ט בעת קריאת הס״ת יהיו אזני כל העם אל הס״ת ונוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות מעין דוגמת קבלתם בסיני וצריך להיותם באימה וביראה דוגמת מעמד ה״ס שהיו באימה וביראה וכן אנו נוהגין.
וכ״כ בשמש ומגן ח״א סימן נז לכבוד… שלום רב. קבלתי מכתבו היקר ע״ע עמידת הקהל בעשרת הדברות, והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו, והיו מקפידין ע״ז לעמוד בזמן שהש״ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבהכ״נ, ואין שוחח ואין מדבר, ושורש דבר זה, ממה שהיה בשנה א' של קבלת התורה שהיו קולות וברקים, וכו' וכתיב וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ובאמת ראיתי כאן באיזה בתי כנסיות שהקהל יושבין, שאין בזה שום אימה והדר וכבוד לתורה, כמו שעומדים צפופים, וזה כבוד לעמוד בעשרת הדברות שחרדה גדולה כמו שנכנס מלך, הכל עומדים, ובפרט אם גם הש״ץ קורא בחרדה, אזי מכניס יראה ופחד בלב העם וכאילו מקבלים התורה מחדש, והן היום השקפתי באחרונים, ומצאתי זה בס' לקט הקמח הלכות שבת. וז״ל יחזיק במנהג מקודם שנהגו לקום בשעת קריאת עשרת הדברות דיש רמז לדבר ויתיצבו בתחתית ההר, דב״ש סה רע״ו עכ״ל, ועוד נ״ל טעם העמידה כפי מ״ש רז״ל והביא דבריהם אוה״ח הקדוש ז״ל שכל התורה רמוזה בעשרת הדברות ע״ש, ולכן עומדים בהם יותר משאר התורה, ובכל אופן, זה מנהג עתיק ואין נכון לבטלו, וכל מי שנהג לעמוד יעמוד ואין לעכב בעדו, וכבר ידוע דאין אחר המנהג כלום, ומה שאמרו טעם בשביל האפיקורסים שאומרים שרק היו״ד הדברות יש להם חשיבות יותר מכל התורה, אין טעם זה מספיק לבטל מנהג יפה ועתיק, ואף אם נשב לא יתוקנו האפיקורסים בזה, וכולם טענות וכפירות, ולא בשביל טענותיהם הפחותות והגרועות, נפסיד את דברים העומדים ברומו של עולם שנהגו בהם מדורי דורות, וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ועיין בהקדמת הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זלה״ה בהקדמתו לספר משפטי עוזיאל ח״א.
עוד כתב שם ולכן לפקוצ״ד ראוי לחזק המנהג, והרי אחינו האשכנזים כולם נוהגים לעמוד ואין חוששין לדברים כאלו, ועי' בספרי תבואות שמ״ש חחו״מ סימן ל״ג בד״ה ועד אהרן, על ענין חובת קיום המנהגים ודי בזה כיון שכבר הוא קרוב לשעה שתים בלילה, וחזק ואמץ בלימודך, ובכל אשר תפנה תצליח.
עוד כתב שם שוב אחר זה הראוני חברי את תשובת הרמב״ם שכתב שראוי למנוע זה ומטעם הנז״ל שיחשבו שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה ע״ש, גם הראוני תשובת הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א בספר יחוה דעת ח״א מה כ״ט שהאריך בזה והעלה דיש למחות במי שעומד בעשרת הדברות וכדעת הרמב״ם עה״ב וברוחב.
עוד כתב שם ולפקוצ״ד כפי מה שראיתי בתש' הראש״ל הנ״ל גופה, שהאיר עינינו בתורתו, והעלה בתשובתו הרבה גאונים גדולים, ראשונים ואחרונים שמקיימים המנהג, ודבר שמואל סימן רע״ו הבאתי גם אני הצעיר שכתב להחזיק במנהג ע״ש שו״ת בית יעקב סימן קע״ה המהר״י עייאש במטה יהודה סימן א' שכתב שאם הוא מנהג קבוע אין לבטל, והגאון החיד״א זיע״א בס' טוב עין סימן י' בספר כסא רחמים. ובס' נוה שלום חזן דיני ספר תורה כ״ב ובס' לדוד אמת סימן ז' ובס' שער אפרים סל״ז ובס' ילקוט הגרשוני מערכת יו״ד דף ט' ובספר שלמי צבור, ועוד אחרון הגאון ישכיל עבדי ומר אביו הגאון העצום הרב שלום הדאיה ז״ל, שכולם החזיקו במנהג זה, גם הביא הרבה פוסקים הסוברים שאין המינים מצויים בזמנינו זה, והם הבכור שור ההגהות שערי רחמים על השער אפרים שער ז' אות ל״ד והלבוש סי' תצ״ד הובא במחצית השקל סימן תכ״ט הכל כמ״ש בספר יחוה דעת שם. א״כ אחר שכל הפוסקים הנ״ל מהם ראו דברי הרמב״ם, ואף מי שלא ראו דברי הלא הזכירו הטעם של תרעומת המינים ודחו אותו, ואחר שהמנהג הזה קיים מדורי דררות מימות הרמב״ם ועד היום והרבה צעקו עליו וציוו למחות לבטלו ולא הועילו, ובראשם הרמב״ם ז״ל ובאו אחריהם כל הפוסקים הנ״ל בכל הדורות שעברו ונתנו טעם נכון לקיומו, הא ודאי דאין ראוי לבטלו, וראוי להחזיק בו, כי יש בו באמת אימה גדולה וחרדה גדולה המזכרת את מעמד הר סיני דכתיב ביה וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ויתיצבו בתחתית ההר ואין אחר המנהג כלום, והוא מנהג יציב ונכון וקיים.
עוד כתב שם ומ״ש הגאון הראש״ל הגרע״י שליט״א, שהיום מצויים המינים בינינו, זה אמת שמצויים הם, אבל הם יותר גרועים מאותם המינים שבימי הרמב״ם והדורות שעברו, שמחלקים בין יו״ד הדברות לשאר התורה, שאלו של זמנינו אינם מאמינים בה' ובתורתו, והם כופרים בעיקר, וכ״ש שהם כופרים ביו״ד הדברות עצמם, וא״כ אין לנו עסק עמהם, והם מתרעמים על עיקר האמונה בה' וחבריהם מהבל ימעטו אצל המאמינים בה' ובתורתו תורת אמת, וכבר אמרתי למעלה דאפילו נשב ביו״ד הדברות לא יתוקנו המינים בזה ולכן מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ״א כבוד והדר ותפארת לתורתינו הקדושה וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, זהו הנ״ל.
עיין הליכות שבא סימן ל וז״ל וכד הנה נא הואלתי להעתיק את התשובה הנמצאת באל המקורות הנ״ל בכדי לעמוד על אמיתות הדברים וז״ל על עמידת בני״א בעת קריאת עשרת הדברות וכו' תשובה זה שזכר החכם הראשון מהישיבה בעת הקריאה הוא הראוי וראיותיו כולם אמתיים וכו' וכך ראינו לעשות בכל מקום שמנהגם לעמוד ראוי למונעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד האמונה שיבואו לחשוב בתורת משה יש לה יתרון קצתה על קצתה וזה קשה עד מאד וראוי לסתום כל הפתחים המביאים לזאת האמונה הרעה, ואמנם טענת החכם האחר בהיות אנשי בבל נוהגים כך אינה כלום לפי שאם נראה אנשים חולים לא נחלה אנחנו לבריא בסבתם כדי שיהיו שוים ואלו הקראים אינם אשר יקראו אותם החכמים מינים אבל יקראו אותם צדוקים וביתוסים הם ומינים הם אשר נתחלפו להם עיקרי תורתנו הקדושה ובכללם האומר אין תורה מן השמים וכבר אמרו שאין הבדל בין מי שיכחיש התורה בכללה או שיכחיש פסק אחד ויאמר משה מפי עצמו אמרו ויהיה מן המינים מי שיאמין שאין מן השמים זולתי עשרת הדברות ושאר התורה משה מפי עצמו אמרה, ולכן בטלו אמירתם בכל יום ואין ראוי בשום פנים להשים בתורה יתרון קצתה על קצתה ותחקרו על דברנו בזה בפירוש המשנה בפ' חלק וכתב משה עכ״ל רבנו ז״ל, ואשרי אשר הודיע אלוקים אותנו את כל זאת הבוא נבוא להשתעשע בד״ק בתשובתו הרמתה לפה״צ ישכי״ע הנ״ל א באות כתב כת״ר כי לוית מהרי״א והחיד״א ז״ל יש לחלק בין יחיד לצבור דאפשר בצבור אסור וביחיד מותר, וכ״כ רמ״א בהג״ה סימן א' לדעת הרשב״א ועי' בבאה״ט.
עוד כתב שם ויש להעיר ע״ז והרי הרמב״ם בתשובה הנ״ל קרי בחיל שכל איש אשר יעמוד בעת קריאת עשה״ד בס״ת ראוי לגעור בו משמע שאפילו יחיד אסור לו ואפילו רק לעמוד בעשה״ד חייש ללעז המינין וקו״ח אלא שמזה הדרי בי כי נכון הוא שביחיד אין קפידא אבל אם יחיד זה הוא נמצא בין הצבור ודאי שיש קפידא משום לעג המינין ובזה איירי הרמב״ם ז״ל שאסור ליחיד לעמוד בעשה״ד וב״ו כמ״ש כת״ר בשם הבכו״ש דה״ט שהשמיטו הרמב״ם והרי״ף והרא״ש הך דינא דבטלום משום דמינים האידנא לא שכיחי, וקשה לי והרי טעם כעיקר שאסר הרמב״ם כאן העמידה היינו משום המינין כמבואר שם ג מ״ש כת״ר שגם החיד״א והדב״ש לא העלו על דל שפתותיהם תשובה זו ומכאן אסיק מעכ״ת שודאי לא ראו תשובה זו וקשה ל״ל שהרי קיי״ל דהא דפסקינן כבתראי היינו אם ראו דברי קודשם של הראשו' ואז אמרי' המה ראו כן וידעו מזה ולא נראו בעיניהם אבל אם לא ראו לא אמרינן הלכה כבתראי וכ״כ הדר״ך שם בתשובה בשם השד״ח ות״כ מאחר שהם לא ראו תשובה זו ואנחנו ל״ו נדע איך פסקינן דלא כוותיה באופן בהא סליקנא ובהא נחיתנא ומאחר של הרמב״ם ז״ל בסופו של דבר הרי נגלית לה עלינו למצוא פשר דבר להשוות הדעות לאפושי פלוגתות ולכת״ר הזכות לענות ולראות לצאת ידי הדעות ובאו עליך כל הברכות והשלום וקו הבריאות וצור שדי יצילנו אמן ברגשי כבוד שמעון ברוך אוחיון ס״ט בכהר״א.
עוד כתב שם ידיד הרה״ג חו״ב בחדרי תורה קולע אל השערה מהר״ר שמעון ברוך אוחיון שליט״א רב ביפו היום נמסר לי ברבנות את מכתבו היקר בו העתיק לי בטובו את תשובת הרמב״ם שנד״מ בהרמב״ם הלכות תפלה בהוצאת אל המקורות שמשם תורה יוצאת למנוע המנהג שהנהיגו לעמוד בעשרת הדברות שלא לתת פתח למינים לומר שיש יתרון בתורה קצתם על קצתם ומזה תימה יקרא כת״ר ע״כ הפוס' שהבאנו בס' ישכ״ע ח״ב או״ח סימן א' שיצאו לישע המתירים ולא זכרו שרים את תשו' הרמב״ם הנ״ל ורצון צדיק לדעת אם יש בפי מלה ליישב את ההדרים זאת אשיב בס״ד הנה הדבר ברור שבתשובה זו לא נראית לעיניהם שהיתה בכ״י ואפי' הגאון חיד״א ז״ל שלפניו נגלו כל תעלומה נעלמה ממנו התשו' הזאת ורק עתה בזמן האחרון בימינו אלה נגלית לאלה המו״ל את העוסקים במלאכת הקודש לחו״ל את יד החזקה מחדש כנראה שהשיגו אותה מאיזה עקד ספרים בחו״ל ורכשו אותה בכסף מלא כאשר זאת אנו רואים בכמה כת״י כאלה שהיו גנוזים זה כמה מאות שנים ועתה זכו לאור עולם וזה היה מחסדי ה' ונפלאתיו ולכן אין מקום להתפלאות על מה שלא זכרו שרים דפוסי הרא' ועד האח' את דברי תשו' הרמב״ם ז״ל כי לא זכו לאורה ולעצם הדבר איך ליישב את כל דברי הפוס' הנ״ל שיצאו בישע ההיתר היפך דברי התשו' הנ״ל ואיך לנהוג להלכה ולמעשה. אחרי ראותינו דברי התשו״י הנ״ל נלע״ד דהנה זה דבר ידוע בכללי הרמב״ם ז״ל הובאו בכללי הפוס' בשד״ח סימן ה' אות י״ד וז״ל הרמב״ם שאסר בפסקיו והתיר בתש' או בהיפך על הפסק יש לסמוך הרדב״ז ח״א סימן י, וכ״כ הרשב״א ס״ה.
עוד כתב שם וכן ולפי מה שהסביר בסה״ת בעי חיי ח״מ סימן ס״א בטעם לפסוק כפסקי הרא״ש היכא דסותר לתשובה וכו' מפני שכשהפוסק עוסק בתשו' וכו' אינו נמנע מלבקש אחר פסקיו והלכותיו איך פסק וכו' אבל כשאדם עוסק בחיבור אינו חוזר אחר תשובותיו לראות איך פסק ממני שטורח הוא לו לבקש בתשובותיו היכן דב״ז, שאינן סדורות כמו בחבור שהוא סדור ומובן לפניו וכו' דכן הוא ג״כ בסתירת דברי הרמב״ם מחיבורו לתשובה וכו' ע״כ וע״ע שם שהביא שיש לומר להיפך עכ״פ נקטינן מזה שלד' כמה מהפוס' דהפסק עיקר ולפי שיטה זו נימצ״ל ליישב כל אותם הפוס' דנקטי היפך ממ״ש בתשו' דהם מאותם הסבןברים דהחיבור עיקר ומכיון דלפי מ״ש בעניו שם בתשו' אות ו' מהבכו״ש שכ' ליישב על מה שהשמיטו הרי״ף והרמב״ם הרא״ד ושאר פוסקי ההלכות דין זה דקריאת עשה״ד דביטלום מפני תרעומת המינין דהוא מפני דהאידנא ליכא מינין ע״ש נמצא דלפי״ז ד' הרמב״ם בחיבור דל״ש דין זה בזמנינו ואחריו נמשכו כל ישרי לב כל המוס' הנ״ל שלא העלו על דל שפתותיהם דין זה ומכיון שכן נמצא דהרמב״ם בחיבורו הוא נסתר מחמתו ממ״ש בתשובה לאסור איסר, ולפי הכלל הנ״ל דדבריו שבחבורו עיקר הרי עלינו לנקוט להלכה ולמעשה כפי הנראה מדבריו בחיבורו, אני אומר דאף לס' החו' וסו' להיפך דנקטינן טפי כדבריו בתשובה. הנה בכל כי הא דנ״ד שעינינו הרואות וכל שאר פוסקי ההלכות הלכו בעקבותיה להשמיט דין זה מהלכותיהם ובפרט הרי״ף רבו דרבו של הרמב״ם גם הוא קרא להשמיטה לא הביא דין זה בהלכותיו הרי ודאי דאפי' אותם החול' על כלל זה ונקטי שדבריו שבתשובות עיקר יודו דבדין זה עלינו לנקוט יותר כמו שנראה מדבריו בחיבורו מכיון שכל הפוס' אזלי בגלימה דידיה כפי שנראה מדבריו בחיבורו ולהם שומעים שהם רבים.
עוד כתב שם ובפרט לפי הכלל שכלל לן מרן הקדוש בהק' לב״י שפוסק תמיד בכשנים מתוך שלש עמודי ההוראה הרי גם כאן בנ״ד אית לן רוב מתוך כל ג' עמודי ההוראה שאזלי בש' הרמב״ם בחיבורו ודאי דכוותייהו נקטינן זה הנלע״ד ביישוב הדברים בכל רגשי כבוד עבדיה הדאיא.
עיין שו״ת מקוה המים ח״ה עמוד ט שאלה האם לעמוד בעשרת הדברות תשובה: טעמו של דבר, כידוע, שקיים חשש פן ימצאו המינים פתחון פה לומר שאין תורה מן השמים אלא עשרת הדברות ולא יותר, חשש זה לא היה קיים אצלנו, כל היהדות המרוקאית היתה מן המאמינים בתורה מן השמים, על כל פרטיה ודקדוקיה הם היו עומדים בקריאת יוד' הדברות, בכדי לכבד בעמידה את הזכר למעמד הר סיני, ולקבלת התורה, היו שם רבנים גדולים חסידים אנשי מעשה, ושום אחד מהם לא מחה בידי העומדים, וכך נמשך המנהג גם היום בארץ ישראל בבית הכנסת שלי, כל הקהל עמדו על רגליהם כאשר התחלתי בקריאה, לא רציתי למחות בידם, כי אמרתי שזה יפגע בכבוד התורה, שכן ההמון אינו בקי בטעמו של דבר, ולכן אמרתי הנח להם לישראל אם אינם נביאים, בני נביאים הם. גם מבחינת המנהג, הדבר לא כל כך פשוט כמ״ש הראש״ל שליט״א, שכן דעת הרב הגאון עובדיה הדאיה ז״ל כותב בספרו ישכיל עבדי ח״ז סימן א', שכן צריכים לעמוד בקריאתם, וראה ספר "הליכות שבא" להרב שמעון אוחיון שליט״א, סימן כה' על הויכוח שעבר בינו לבין הרב עובדיה הדאיה ז״ל על ענין זה ולבסוף הודה לו הרב אוחיון והסיק: מעתה יעמדו הקהל ישמעו הקריאה ביוד' הדברות אמרות טהורות ולשבת בין העומדים לא טוב לעשות. זהו משנ״ל לענות לידידי על שאלתו ועמו הסליחה על האיחור. כ״ד ידידו עוז משה מלכה.
ובשו״ת יחווה דעת להגר״י חזן ח״ג או״ח סימן יג וז״ל אברך יקר. בתשובה למכתבך בענין המנהג שנהגו במרוקו שכל הקהל עומד בשעת קריאת עשרת הדברות, ושאלת אם מנהג זה יסודתו בהררי קדש, או שיש לחוש בזה לתרעומת המינים. והנה כב' ראה או שמע את דבריו של מרן הגאון הראש״ל כמוהר״ר עובדיה יוסף שליט״א, שפסק בסכינא חריפתא שאסור לעמוד ויש למחות במי שעומד בקריאת עשרת הדברות, ועיקר פסקו הוא בנוי על תשובת הרמב״ם ז״ל ששד״מ, שכ' שיש למנוע מנהג זה כי יגיע מזה הפסד שיבואו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה וכו'. ועוד הביא ראיות לחזק סברה זו מדברי הגמרא ברכות בבלי וירושלמי, שלא קבעום בבתי הכנסת בכל יום מפני תרעומת המינים, וכפירש״י שם בר' י״ב, ועוד מדברי הרשב״א בת'. ודברי הב״י בסי' א' כיעו״ש בספרו יחו״ד ח״א סימן כ״ט, ושם האריך בענין זה כדרכו בקדש, ועוד בח' ו' שוב נטה ידו ויחזק את דבריו כיד ה' הטובה עליו, ואסר לעמוד אפילו בין העומדים, עי״ע.
עוד כתב שם ומאידך גיסא ראינו למרן הגאון כמוהר״ר עובדיה הדאיה זצ״ל בס' ישכיל עבדי ח״ב שדן בענין זה בהרחבה וחזק העומדים, ואין בזה שום חשש של תרעומת המינים. ולא עוד, אלא דגם במקום שלא נהגו לעמוד יכולים לתקן מחדש לעמוד, והביא דברי כמה גדולים ומהם החיד״א ז״ל בס' טוב עין, שכ' שביום זה שקורים עשרת הדברות ה״ה גם קורים בתורה ומוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ואמרם הקב״ה לכל ישראל, ויחרד כל העם ע״ש. וגם הגאון מו״א זצ״ל כתב תשו' ארוכה על זה וחיזק את ידיו. ושוב בסי' ב' כתב עוד תשו' ארוכה על זה להרה״ג כמוהר״ר צאליח הלוי ז״ל, וחזק את דבריו שאין בזה שום איסור. וגם יכולים להנהיג מחדש לעמוד, ואין בזה שום פקפוק ושום נדנוד איסור ח״ו, יעו״ש שהביא דברי כמה פוסקים שישבו מנהג זה וגם קלסוהו, ע״ש.
עוד כתב שם ובח״ז סימן א', גם אחרי שהעיר לו הרה״ג כמוהר״ר שמעון אוחיון מתשו' הרמב״ם הנז' שנתגלית מחדש לא חזר בו מדבריו, וכ' דכיון שבחיבורו השמיט ההיא דלא קבעו עשרת הדברות בבהכ״נ משמע דלא חשש לטענת המינים. ואע״פ שבתשו' כתב שאסור להבדיל בין ע״ד לשאר התורה, מ״מ דבריו בחיבורו עיקר, שכ״כ גדולי הפוסקים בכללי הרמב״ם כמ״ש בשד״ח כללי הפו' סימן ה', שאם דבריו בפסקיו סותרים את דבריו בתשו' על פסקיו יש לסמוך, ואף לדברי החולק' וס״ל שדברי הפו' בתשו' עיקר, מ״מ לגבי הרמב״ם כו״ע יודו שדבריו בפס' עיקר, שבחיבורו כלל בו כל דיני התורה ויד הכל ממשמשת בו, ואם היה הדבר שחזר בו בתשו' והתשו' היא האחרונה לא היה שותק ממ״ש בח', ומוכח שלא עשה כזאת ולא הזכיר כלל בתשו' ממש״כ בחי', הרי ודאי שהתשו' היתה ראשונה וחזר בו ממנה, ע״ש. והגרע״י שליט״א עם כי שראה כל דברי הגר״ע הדאיה ז״ל לא נמנע מלפסוק נגד דבריו, וטעמו כי כל הפוסקים שהביא לא ראו את תשו' הרמב״ם שנתגלית באחרונה, ואלו ראו אותה היו חוזרים בהם. ואני אין אני בא להכניס ראשי בין ההרי״ם הרמים הרבנים הגאונים ולהכריע ביניהם חלילה, כי מי אני ומה בית אבי. אבל שיטה אחת היא לי, שכל מנהג שנהגו בו אבותינו ואבות אבותינו רבני מרוקו נ״ע אני משתדל להמציא לו סמוכות מדברי הפוסקים, להודיע ברבים כי לאו קטלי באגמא נינהו חלילה, אע״פ שאין צריכים לראיותי, כי כבר ידוע ומפורסם כי מרוקו היא ערש מולדתם של כמה מגדולי הפוסקים אשר אנו היום שותים בצמא את דבריהם ומהם רבינו הרמב״ם ז״ל. וכבר פרסמתי על זה מאמר ארוך בספר המשפט העברי לקהלות מרוקו, והביאני לזה כי לצערנו הגדול יש כמה שמסתכלים על כמה ממנהגי מרוקו כאילו הם נגד ההלכה, וחושבים שמקורם היה בטעות, וכשאני מחפש אני מוצא כי אכן המנהג הוא מבוסס בטו״ט ודעת על פי פוסקים אשר בית ישראל נשען עליהם, ומכ״ש נדו״ד שחיפשתי ומצאתי כי רבים וגדולים החזיקו במנהג, ומלבד שלא מצאו לו איסור מפורש אלא גם קילסוהו.
עוד כתב שם וז״ל הגאון החיד״א ז״ל בס' טוב עין סימן י״א. תשו'. נר' דלא דמי, דתרעומת המינים היא כמ״ש הירושלמי פ״ק דברכות, שלא יאמרו אלו לבדם נתנו למשה בסיני וכו'. וא״כ הכא שקורין בס״ת כל התורה מדי שבב״ש, וגם ביום זה שהם קורים עשרת הדברות קורים איזה חלק מן התורה בס״ת לי״ל בה, דמוכח דהכל אמת אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ואמרם הקב״ה לכל ישראל, ויחרד כל העם באמירת הקב״ה אותם, ורוצים לעשות איזה זכר לקום באמירתם, ובזה לא יש קפידא, ע״ש. וב״ה שנתכוונתי לדעת עליון, כי לפני שאראה את דב״ק כך הייתי עונה לאלה שמערערים על המנהג, שאם הקב״ה בכבודו ובעצמו עשה להם כבוד גדול במעמד הגדול הנורא מעמד הר סיני, מדוע אנחנו לא נכבד בקימה לכל הפחות. ולגבי תרעומת המינים, יש לחלק בין אם אומרים אותם בתפלה בצבור כקביעות, לבין שאומרים אותם רק בזמנים שקבעו, הם אבל מכבדים אותם בעמידת כל הצבור.
עוד כתב שם וכן ראינו להרב כמוהר״ר יהודה עייאש זלה״ה בס' מטה יהודה ס" א' ס״ק ד שכ' ת״ל, ונלע״ד דאין לחוש, תרעומת המינים אלא כשאומרים י' הדברות בסדר תפלות וקריאת הזמירות, אבל הקריאה בס״ת אע״פ שהיא משונה משאר הקריאות, (ושהיו מי שנהגו שקראו הקהל פסוק של עשרת הדברות והש״ץ, והרב בית יעקב כתב שיש ליישב מנהגם בחג שבועות אבל לא בפר' יתרו ופ' ואתחנן), מ״מ הכל יודעים שהזמן וסדר הפרשיות הוא הגורם לאומרם קול רם כי נתנו בקולות וברקים ובפרסום גדול, ואין הקפדה אלא על גוף הקריאה לא על אופן הקריאה, לכך אין לבטל מנהגם אם היה מנהג קבוע, ע״כ.
עי״ע להרה״ג כמוהר״ע הדאיה ז״ל בס' ישכי״ע ח״ב סימן א', שהבי״ד מוהר״ש אבוהב ז״ל בס' דבר שמואל שנשאל על זה והשיב חל״ה, תמצית הדברים נאץ כאן מקום למינים לרדות, כיון שכוונתם היא ליה ומפורסמת לכל, לחח אל ליבנו בעת ובעונה זאת דרך קימה שיש בה הידור כאלו הקבלנו פני שכינה במעמד הגדול והנורא ההוא וכו', ע״ש והאריך לדבר בשבח המנהג הזה. וסתם, ולפיכך דעתי הקלושה כל מקום שנהגו המנהג הנז' יהיו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שכוונתם לש״ש. וכן הבי״ד הג' בכור שור, הבי״ד הג' החיד״א, דמה שהשמיטו גדולי הפוסקים ההיא דפ״ק דברכות דביטלום מפני תרעומת המינים, דהאידנא ליכא מינים. וכתב על זה הגרע״ל, דאע״ג שהחיד״א דחה את דבריו הבכו״ש, מ״מ ל״פ עליה אלא לענין הקריאה משום שהוזכר ביטולה בש״ס, משא״כ לענין העמידה דלא הוזכר דבר זה ולא בדברי הפוסקים.
עוד כתב שם עיי' להדרישה סימן א', שהבי״ד המהרש״ל שהיה נוהג לאומרן (העשה״ד) קודם ב״ש, דמה שאמרו שלא אומרן היינו לקובען בברכות כמו ק״ש. ובחי' הגהות שם מהרל״ח כתב דמדברי רש״י משמע שביטלום מלקבעם בק״ש, וא״כ י״ל בפשי' שמש״כ רבינו שאומרן כך בזולת ק״ש ואפילו בצבור, ע״כ. דר״ל בלא ק״ש מותר לקוראם ואפילו בצבור. וגם הגרע״י שליט״א הביא כל דברי הפוסקים הנ״ל, והוסיף עליהם דברי הרה״ג רבי אהרן אפשטיין בשו״ת כפי אהרן, דברי ילקוט השמעוני, דגם הם יישבו את המנהג עמוד בקרי' עקוה״ד, אלא שכ' שכל האחרונים הנ״ל לא ראו את תשובת הרמב״ם (הוצאת פריימן, ירושלים תרצ״ד), שהכריע בין שני חכמים שהתדיינו על זה והוא פסק כדעת האוסר. וז״ל, שהוראת החכם הראשון (האוסר) היא הנכונה וראיותיו כולן אמתיות, ושבכל מקום שמנהגם לעמוד בעת קריאת התורה עשה״ד ראוי למונעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד אמונתנו שיבואו לחשוב ולהאמין שיש יתרץ לעה״ד על שאר התורה, וזה דבר קשה מאד וכו'. ומה שטען החכם האחר שאנשי בבל נוהגים לעמוד בעת עשה״ד אין טענה זו כלום וכו', עכל״ה. וכן הבי״ד מהר״י אלגאזי ז״ל בס' אמת ליעקב, שנשאל אם יפה עושים העומדים על רגליהם בעת קריאת יו״ד הדברות בס״ת. והשיב, דאם כל הצבור עומדים לא אריך למעבד הכי וכו' מפני תרעומת המינים. וכן הגר״ע הדאיה ז״ל, הבי״ד מהר״י אלגאזי הנ״ל, וכ' שהגאון החיד״א ז״ל חלק עליו, ע״ש.
עוד כתב שם ולולא דמסתפינא הוה אמינא, כי זה שכל האחרונים לא העלו על דל שפתם את תשובת הרמב״ם זו מטיל ספק בנכונותה, ומה גם שהגאון מהריק״ש ז״ל בשו״ת אהלי יעקב העתיקה מכ״י בל' ערבית, וכמו שמרן הגרע״י העיד ע״ז, וכידוע שהשפה הערבית לא היתה נעלמת מגדולי הפוסקים הספרדים, ומה שלא נזכרה בספריהם כי אולי היה חשש שמר לאו חתים עלה, ומ״מ גם אם לא יהיה שום צל של ספק בודאותה, ואפי' אם הרמב״ם כתב פסק זה בחי', ואו״א אבותינו נ״ע נהגו דלא כוותיה אין לבטל מנהגם, שהרי אפילו דאנן קי״ל כפי פסקי מרן הב״י ז״ל בכל מקום, הרי ידוע שכמה הלכות פשט מנהגם בין הספרדים נגד דעת מרן ז״ל, והתנו מטעם שלפני שקיבלו עליהם פסקי מרן ז״ל כבר פשטה הוראה דלא כוותיה. והוא עצמו כתב בהקדמתו לספר הב״י, שאם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אע״פ שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם. הבי״ד הב״י בא״ח סימן רמ״ח, וביו״ד ס" ל״ו ול״ז, שכ' שאם כבר נהגו כדברי המתירים יכולים להתיר ולסמוך עליהם, ושם הבי״ד כמה פוסקים, שכ' שכל מקום שנתפשט אצלם אותו מנהג קדמון לאסור או להתיר קודם שיפשטו הוראות מרן, המנהג לא זז ממקומו. ומכ״ש בנדו״ד דלא אמר מרן ז״ל שאסר לעמוד בקריאת עה״ד, ואדרבה כתב בסי' א' טוב לקוראם בתפלה, ואע״פ שבב״י חילק בין יחיד לצבור דבצבור אסור לאומרם מפני טענות המינים, מ״מ מדלא חילק כך בשו״ע משמע שאין קפידא כ״כ בדבר, ומ״מ בענין העמידה לא זכר כלום באיסורה, ואם נהגו אבותינו ואוא״א לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שיישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים, ובפרט בזה״ז שכל מי שבא להתפלל הרי הוא מאמין בדברי תורתנו הקדושה בלי שום היסוס, ועמידה זו אדרבה מכניסה בו הרגשה של חרדה להזכיר לו מעמד הר סיני, ומי שיש בלבו חשדות בדברי התוה״ק בלי סיבה זו הרי הם ממציאים כל מיני תרעומות וטענות לערער יסודות התורה והאמונה חלילה, ולא מפני הרשעים האלה אנחנו נעורר חשדות חלילה בלב המאמינים שאין בלבם שום צל של חשש חלילה. ואיך שיהיה דבר שכבר נהגו בו אבותינו אין בכוחנו לבטל מנהגם ולהחשיבם טועים בדבר הלכה חלילה, ובודאי שכל כוונתם היתה לשם שמים ולא תצא שום תקלה חלילה מתחת ידם. זה מה שנלע״ד והבוחר יבחר.
ובשו״ת עמק יהושע ח״ג סימן יז לענין עמידת הצבור בשעת קריאת הדברות. קבלתי מכתבו, והנני להשיב ואומר מה שנהגו במארוקו לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות בחג שבועות וכו', הוא מנהג ותיקין מימי קדם קדמתא, מימות רבותי' הראשונים כמלאכים ע״ה, ופשו״ב שהוא מיוסד על אדני פז, ולכן החזיק מעמד יפה יפה בכל הדורות, ואין פוצה פה ומצפצף ח״ו כידוע, ולך נא ראה בעין יפה בסה״ב דבר שמואל (להגאון הקדוש מהר״ש אבוהב זצ״ל) בסי' רע״ו שנשאל על זה, והשיב וז״ל כל טצדיקי דמצינן למעבד לקיים איזה מנהג הפשוט ברוב קהלות ישראל על התורה ועל העבודה עבדינן, ואיישר חיליה דמר והאחר שאיזן וחקר על כל צדדי ביטול וקיום המנהג שנהגו לעמוד בשעת קריאת י הדברות בס״ת וי״ג מדות, מתחיל בגנות המנהג מההיא דגרסינן במסכת ברכות מפני תרעומת המינים, ומסיים בשבה הטעמים הנכונים להורות ולהבדיל בין דא לדא שאין כאן מקום למינים לרדות, כיון שכוונתו היא מפורסמת וגלויה לכל, לתת אל לבנו בעת ובעונה ההיא דרך קימה שיש בה הידור כאילו הקבלנו פני שכינה, במעמד הגדול והנורא ההוא, והאמונה התקועה בלבנו מפי הקבלה, וכו' נצבים ועומדים כדכתיב ויתיצבו בתחתית ההר, וכמו שרמזו רז״ל בצחות לשונם שכל אחד מישראל מושבע ועומד מהר סיני וכו', והדרה ועמידה, ראויה היא בכל פעם שנכוון להקבלת פני שכינה וכו'.
עוד כתב שם הנה כי כן סימנא מילתא היא לתוספת קדושה ואמונת הלבבות משום הכון לקראת אלהיך ישראל, וזכר ההקבלה הנוראה והמראה הגדול ההוא, ולפיכך נהגו בקצת הקהלות בהגיע תור אלה מועדי ה' ב״ה מקראי קדש י' הדברות, וי״ג מדות רחמים, לא בלבד הקימה שעומדים וכו', אלא גם שתאמר הקריאה על פי אחד המיוחד של הקהלה וכו', ובזה נסתלקה מעל המאמינים בני המאמינים, חשש תרעומת המינים, דלא שייכא אלא היכא דליכא טעמא ברירא וכו', ומה גם לפי סברת רש״ל ע״ה בתשובה סימן ס״ד שלא אסרו קריאת י' הדברות בכל יום משום תרעומת הנז', אלא דוקא לקובעם בצבור בקריאת שמע, אבל לקבוע קריאתם בלבד אפילו קודם הברכות ואפי' בצבור מותר, ושפיר דמי למעבד הכי וכו', ולפיכך כל מקום שנהגו המנהג הנז' יהיו אוחזים מעשה אבותיהם הקדושים בידיהם, שכוונתם לשם שמים, וה' ינחנו במעגלי צדק למען שמו עכד״ק. הנה צטטתי דב״ק לפני כבודך, כי כלם קלורית עין, ללמוד מהם ג״כ למנהגי ותיקין אחרים שנתפשטו בקרב ישראל על פי רבותינו ואבותינו ע״ה זיע״א.
עוד כתב שם ולך נא וראה ג״כ בסה״ב ישכיל עבדי חלק ב' בחלק אור״ח סימן א' שדבר בקדשו בפרשה זאת והביא ג״כ דברי הרב דבר שמואל הנז' כמש״ל בהרחבה, וסיים עלה וז״ל״ה הראת לדעת כי מלבד אשר הסביר יפה שלא שייך כאן תרעומת המינים, ע״ד שכתב הגאון החיד״א ע״ה, וקלסיה להרב השואל ששת בחלקות לכן ביניהם, עוד זאת השביח ביתר שאת המנהג היפה הלזה. שוב הוסיף בטובו לחזק דבר זה שאין כאן חששת המינים ח״ו, ובסו״ד סיים וכתב וז״ל״ה דבעמידה אין כאן חששת המינים כלל, כמו שהסבירה לן ניהלן, הגאון החיד״א ומהר״ש אבוהב ע״ה, והרב השואל שהזכיר שם, ומלבד דהלכה רווחת דכרבים נקטינן, עוד זאת הלא קי״ל הלכה כבתראי וכו', ומאחר דמצינו להגאון החיד״א ע״ה שעם שראה דברי מי שקדם אליו הוא הגאון מהר״י אלגאזי ע״ה שחשש בזה, עם כל זה בספר טוב עין לא חשש לה מר, א״כ ודאי הכי נקטינן ואין מקום להזניח המנהג שנהגו כך עי״ש.
עוד כתב שם ועוד הוסיף שם ודבר בקדשו בזה באריכות, ובסו״ד כתב וז״ל״ה ומאחר עלות כל האמור נראה דממוצא דבר שגם במקום שלא נהגו לעמוד, ורוצים להנהיג מחדש לעמוד, דשפיר דמי, ואין בזה ביטול מנהג קדום שנהגו שלא לעמוד וכו', ובסוף דב״ק סיים עלה וז״ל״ה דודאי אין ראוי לבטל המנהג שלא יבוא הדבר לידי זלזול ח״ו בעיני ההמון בכבוד התורה, ומכ״ש דכבר הוכחנו דאף למי שרוצה לנהוג מחדש, אין בידינו כח למונען לא על פי הפשט ולא על פי הקבלה וכו', והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ראה שם ומשם באר׳ה. ועוד בחלק ז' חלק אור״ח סימן א', חזר ושנה הפרשה הזאת, ראה שם. וגם אנחנו כאן בארצנו הק' ממשיכים במנהגנו הקדוש הנז', כי רב הוא בעיני אלהים ואדם ומאפס הפנאי כי אנחנו היום בביה״ד רבוצים בין המשפטים, לכן באתי בקצרה, וצור עוטה אורה, יעזרנו על דבר כבוד שמו הגדול והנורא, להגדיל ולהאדיר תורת ה' ב״ה שוכן ערבות, החו״פ באר שבע עיר האבות, היום ט״ז תמוז יה״ל התשמ״ג ליצירה, בא סימן תקע בשופר "גדול לחרותנו', לפ״ק, עבד האל הנאמן.
ובנהגו העם הלכות קריאת התורה כל הצבור עמד בקריאה בס״ת כל פעם שאומרים עשרת הדברות, ואע״פ שהרמב״ם ז״ל בתשובה כתב כי ראוי למנוע זה, בהיות שמגיע הפסד לאמונה שיבואו לחשוב שיש לתורה יתרון קצתה על קצתה יעו״ש, מ״מ הרבה פוסקים אישרו וקיימו המנהג הזה, ויישבו דברי הרמב״ם, ועיין להרב ישכיל עבדי שהאריך בזה בח״ב סימן א' ובחלק ז' סימן א' והביא סמוכות למנהג זה. ובספר לדוד אמת סימן ז' אות ה' כתב וז״ל, אם כל הצבור עומדים בעת קריאת יו״ד הדברות אינו נכון וכו', אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים, ע״כ. ועיין קול סיני אייר סיון תשל״א. ועיין בספר הליכות שהזכיר מנהגנו זה והביא לו סמוכות מדברי מרן החיד״א ז״ל בס' טוב עין. יעו״ש שהאריך ליישב דעת הרמב״ם ז״ל בתשובה. ועיין שם בס' טוב עין סימן י״א שכתב כיון דבשעה זו קוראין גם חלק משאר התורה לית לן בה דמוכח שהכל אמת אלא שעומדין כאן לפי שפרשה זו יסוד לכל התורה. ושוב ראיתי בספר פחד יצחק בערך עשרת הדברות שכתב וז״ל, ועיין דבר שמואל תשו' רע״ו דמחזיק המנהג במקום שנהגו לקום בשעת קריאת עשרת הדברות ושלש עשרה מדות דיש רמז לדבר ויתיצבו בתחתית ההר, עכ״ל.
ובמגן אבות סימן א בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה בבית הכנסת נהגו שכל הקהל עומד על רגליו ולא חוששים לתרעומת המינים אלא במקום שקורא עשרת הדברות בפני עצמו ולא בקורא כל הפרשה. כן המנהג פשוט. והעתיקו בספר נוהג בחכמה (עמ' קמ״ג) ובקיצור שו״ע (טולידנו) עמוד קל״ז. וכן בשו״ת יחוה דעת (חזן) ח״ג או״ח ס' י״ג, ובשו״ת שמ״ש ומגן ח״א (סימן נז'). וכך איתא במטה יהודה (למהר״י עייאש) סימן א' סק״ו, ובדבר שמואל (סימן רע״ו) ובכפי אהרן (סימן ל״ט). וגם בשדי חמד (כללי הפוסקים סימן ה' אות י״ר) דן בזה וקיים המנהג (אך יש לדון בעיקר דבריו ואכמ״ל). ומקור הדברים במס' ברכות (דף יב.) א״ר אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. ופרש״י בקשו לקבוע עשרת הדברות בקריאת שמע. מפני תרעומת המינין, שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת, שהרי אין קורא אלא מה שאמר הקב״ה ושמעו מפיו בסיני, עכ״ל. והרמב״ם בתשובותיו (ס' מ״ג) יצא ע״ד המנהג לעמוד בעת אמירת עשרת הדברות ע״פ דברי הגמ' הנ״ל. ומבואר מדברי השואל בדבריו שכך היה המנהג מאז ושהוא מנהג קדום. ונראה שלא נתקבלו טענות הרמב״ם, שהרי נהגו בהרבה קהילות עד היום הזה לעמוד בעשרת הדברות, וצריך באור למה לא נתקבלו דברי הרמב״ם בזה. ברם כבר חילקו רבים מן האחרונים, שמה שחששו בגמ' לתרעומת המינים לא שייך אלא בזמן הרמב״ם אבל לא במינים שבימינו. ע' בלבוש סו״ס תצ״ד (הוב״ד במחה״ש שם), וכ״כ באג״מ או״ח ח״ד (סימן כ״ב) שג״כ דחה טענה זו דתרעומת המינים, שלא היו טועים בזה. ע״ש שאין לשנות המנהג.
עוד כתב שם וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן (שם). ועוד נראה להוסיף שאין דברי הרמב״ם מוסכמים לפי כל הראשונים. דהנה בב״י סימן א' (ד״ה וטוב) הק' מגמ' בברכות (שם) עמ״ש הטור שקורין עשרת הדברות בתפלה והרי בגמ' בברכות (שם) מבואר שחיישינן משום תרעומת המינים, ותי' דהיינו דוקא בציבור אבל ביחיד דליכא משום תרעומת המינים אדרבה טוב לאומרם, שעי״כ יזכור מעמד הר סיני בכל יום, ותתחזק אמונתו בזה. ע״כ. ולכאורה יש מקום לומר לפ״ד הב״י שכל קריאה בציבור שמייחד בה את קריאת עשרת הדברות יש בזה משום תרעומת המינים. אולם נראה שאין בדברי הגמ' והב״י קשר לנידונינו, דהנה רש״י פירש בהדיא דהחשש בתרעומת המינים הוא שלא יאמרו אין שאר התורה אמת, ותדעו שהרי אין קורין אלא מה שאמר הקב״ה ושמעו מפיו מסיני. וא״כ אי״ז שייך אלא היכא שמייחד פרשת עשרת הדברות בפנ״ע ולא קורא שאר הפרשה, אבל היכא שבאותו מעמד קורא את כל הפרשה אין כאן הך חששא שיאמרו "שאין קורין אלא מה שאמר הקב״ה ושמעו מפיו בסיני". ותלי״ת מצאתי כן מפורש בדברי החיד״א (לדוד אמת סימן ז' אות ה') ע״פ מה דהובא במס' סופרים דתנן התם, אמר ריב״ל אין לך דבר טעון ברכה לפני ולאחריו [בקריאת ס״ת] אלא שירת הים ועשרת הדברות" והק' שם למה לא חששו לתרעומת המינים, ותירץ דבאופן שקורא כל הפרשה אין חשש של תרעומת המינים.
עוד כתב שם וכן כתב בהדיא בספרו טוב עין סימן י״א בשאלתא דא על מקומות שנהגו לעמוד בקריאת עשרת הדברות שכיון שקוראים בספר תורה בכל שבת ויו״ט וגם בפרשת עשרת הדברות קוראין מקצת פרשת יתרו לית לן ביה. ולהאמור מנהג זה מבוסס על שיטת רש״י. ולפ״ז דברי הרמב״ם בתשובותיו סימן מ״ו אשר יצא כנגד המנהג לעמוד בעשרת הדברות בגלל חשש תרעומת המינים ומזה יצא טענת מקצת מחכמי הדור שאלמלי ראו האחרונים את דברי הרמב״ם היו חוזרים בו. היוצא מדברינו שלמרות שהרמב״ם פקפק על מנהגינו בזה, עדיין נמשך מנהג זה עד היום, וכאמור מאחר שלא שייך תרעומת המינים כאשר קוראים כל הפרשה. עוד שהמינים שדיבר בו הרמב״ם אינם אותם המינים שבימינו, וכבר מצינו בעוד מקומות שחשש הרמב״ם למינים כנגד המתנת ארבעים יום ולא חששו לדבריו כמש״כ הכס״מ אסו״ב (פ״א הל' י״ד). ובילקוט שמש סימן קז בעת קריאת עשרת הדברות ראוי שהקהל יעמדו על רגליהם. שמ״ש ומגן ח״א או״ח סימן נ״ז, ח״ב או״ח סימן י״ח וסימן נ״ו אות ז', ובהשמטות לאו״ח סימן ד' אות א', ח״ג או״ח סימן מ״ח וסימן נ״ה אות ג', ח״ד או״ח סימן ס' וסימן ס״ת אות ב' ומנהג זה הוא מנהג עתיק יומין, שהיו כל הקהל עומדים על רגליהם בזמן קריאת עשרת הדברות. וכתב בספר דבר שמואל, הביא דבריו בספר לקט הקמח רמז לדבר - "ויתיצבו בתחתית ההר", עכ״ד. ועוד יש לומר שהוא משום שכל התורה רמוזה בעשרת הדברות. אמנם הרמב״ם בתשובה כתב שראוי להמנע מכך, כדי שלא יאמרו שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה, אף על פי כן החזיקו פוסקים רבים במנהג זה. ואחר שמנהג זה קיים מדורי דורות, מזמן הרמב״ם ועד היום, והרבה ציוו לבטלו ולא הועילו, אין ראוי לבטלו וראוי להחזיק בו, כי הוא גורם לאימה גדולה וחרדה גדולה המזכרת את מעמד הר סיני.
ובדברי שלום ואמת עמוד 86 עשרת הדברות מעומד. כתוב בילקוט יוסף (ח״ב עמ' קצת, הלכות ספר תורה): "יש נוהגים לעמוד בשעת קריאת "עשרת הדברות" שבפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן או בחג השבועות, ואין זה מנהג נכון על פי ההלכה, שכבר כתב הרמב״ם שיש לחוש בזה פן יאמרו שדוקא תורה זו מן השמים ולא השאר חס ושלום, ונותנים יד לפושעים בזה. ויש למחות בנוהגים כן. ומכל שכן במקום שתלמידי חכמים הבקיאים בהלכה יושבים בעת הקריאה, שיש למחות במי שעומד משום יוהרא. וכן כתבו כמה אחרונים. ומה שכתבו באיזה פוסקים אחרונים להתיר בזה, נעלם מהם תשובת הרמב״ם הנ״ל. ומכל מקום יוצאי אשכנז הנוהגים לעמוד במשך כל זמן הקריאה, אין כל איסור במה שממשיכים לעמור גם בעת קריאת עשרת הדברות. ומוהר״ר שלום משאש נר״ו כתב לחזק את המנהג, והדגיש כי אין היום חשש לתרעומת המינים, ומאידך כשעומדים בקריאת עשרת הדברות, עובר רגש חרדה ורטט בכל העם, ואסור אם כן לשנות את המנהג לעמוד.
ובהערות וז״ל יוצאי צפון אפריקה עומדים בקריאת עשרת הדברות בשבועות, בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. האשכנזים עומדים גם בקריאת שירת הים. מאידך עדות המזרח והתימנים נוהגים להמשיך לשבת בין בקריאת עשרת הדברות ובין בקריאת שירת הים. וראה מה שכתבנו במאמר ה', שם הוכחתי כי מנהגם קדם להרמב״ם, והוא היה מנהג כל ישראל, והרמב״ם שינה את המנהג במזרח מפני תרעומת הקראים שהיו חזקים אז במצרים. אבל במערב ובאשכנז לא היו בהם קראים כמעט. לא היה מקום להרמב״ם והמשיכו במנהג המקורי של כל ישראל. כמו כן כתבתי שם כי האחרונים שקיימו את המנהג לעד, ידעו על תשובתו של הרמב״ם, שכן, אע״פ שתשובות הרמב״ם הופיעו לראשונה ב״פאר הדור", תשובה זו עצמה הודפסה לפני כן ע״י מהריק״ש. ואם כן הפוסקים התירו לעמוד, לא נעלמה מהם תשובת הרמב״ם, אלא שלא ראו סיבה לשנות את המנהג הקדוש שלנו. ועיין דברי שלום ואמת מאמר ה בימינו האשכנזים ויוצאי צפת אפריקה עומדים בקריאת עיטרת הדברות בשבועות, בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. לבדוק אם היה פעם מנהג אחיד לכל עם ישראל בנושא, ומה גרם לעיתוי המנה במנהג עד לפני כחמשים שנה, לא היה ידוע על איזה מקור כלשהו אצל חז״ל או אצל הראשונים, שטיפל בנושא זה. המנהג לעמוד או לשבת, איננו מוזכר בכל המקורות של הראשונים שהיו מוכרים עד אז, וכן לא בשולחן ערוך ולא אצל כל בני דורו של השולחן ערוך.
עוד כתב שם הראשון שמתיחס להעמידה בקריאת עשרת הדברות הוא ר' שמואל אבוהב. הוא כותב בשו״ת "דבר שמואל" שלו (סימן רע״ו) כי הטוענים נגד עמידה בעת קריאת עשרת הדברות נתלים בדברי התלמוד (ברכות יב, ע״א). הגמרא שם מצטטת את משנת תמיד (פ״ה, מ״א) שמזכירה כי הכהנים קראו בעמוד השחר את עשרת הדברות יחד עם ק״ש ומוסיפה: א״ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין', ומפרש רש״י: 'שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב״ה ושמעו מפיו בסיני'. ר' שמואל אבוהב כותב שתרעומת המינים מזיקה רק בדבר שאינו מפורסם, כי אין הטעם ברור מדוע לקרוא רק את עשרת הדברות כל יום, אבל בעניין העמידה בקריאת עשרת הדברות, דבר מפורסם הוא שאנו עומדים לזכר מעמד הר סיני וכאילו אנו מקבילים פני שכינה, ולכן אין המינים יבולים להטעות את עמי הארץ ולומר להם שרק עשרת הדברות הם מן השמים. כמו כן, לפי תשובת מהרש״ל (סימן ס״ד) לא אסרו את קריאת עשרת הדברות כל יום משום תרעומת המינים, אלא דוקא כשקוראים אותם באמצע ברכות ק״ש, אבל לקבוע אמירתם בלבד קודם הברכות, אפילו בציבור מותר. לכן בנידון שלנו, אין שום איסור לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות.
עוד כתב שם ר' יהודה עיאש בספרו מטה יהודה (סימן א', סק״ו) כתב שתרעומת המינים יכולה לשכנע את עמי הארץ שלנו רק כשמדובר בקריאה יוצאת דופן של עשרת הדברות, אבל כשקוראים אותם בתוך קריאת התורה, ורק אופן קריאתם הוא המיוחד (כלומר בעמידה), אין מקום לתרעומת המינים. וכן השיב החיד״א בספרו שו״ת 'טוב עין' (סימן יא). והוסיף שלפי זה, במקומות שנוהגים לקום בי' הדברות, אין שום אחד רשאי להשאר יושב כדי שלא ייראה בעיני ההמון כמזלזל ח״ו. ועוד אמרו חז״ל לא ישב בין העומדים. במסכת סופרים (פי״ב, ה״ה-ה״ו): "א״ר יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבמשנה תורה ושבתורת כהנים. אמר ר' אבהו אני לא שמעתי, אלא נראים הדברים בעשרת הדברות". דברים אלו מופיעים ג״כ בירושלמי (מגלה, פ״ז, ה״ז). פירוש הדברים הוא שבזמן התנאים והאמוראים הראשונים, רק העולה לתורה ראשון בירך לפניה, ורק העולה אחרון בירך לאחריה. וכן מובא בתלמוד (מגלה, כא, ב): "תנא הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה, והאידנא דכולהו מברכי לפניה ולאחריה, היינו טעמא דתקינו רבנן, גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין", ופירש רש״י: "משום הנכנסין - שאם יכנס אדם לביהכ״נ אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע את האחרים מברכין, יאמר אין ברכה בתורה לפניה: ומשום היוצאין - ולא שמעו את החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו, יאמרו היוצאים אין ברכה בתורה לאחריה". החיד״א בפירושו "כסא רחמים" על מס' סופרים במקום מקשה: "ואם תאמר דאמרו בירושלמי ובבבלי פ״ק דברכות דבקשו לקבוע לומר עשרת הדברות וביטלום מפני תרעומת המינים ואמרו בירושלמי שלא יאמרו אלו לבד נתנו למשה בסיני, ורש״י בבבלי דף י״ב הוסיף לבאר דברי עולא שאמר יאמרו עמי הארץ אין שאר התורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב״ה ושמעו מפיו בסיני ע״ש; וא״כ איך עושין שינוי גדול כזה דאין מברכין בתחילה וסוף אלא עשרת הדברות? ובשלמא לר' יהושע בן לוי דסבר דמברכין תחילה וסוף על שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת״כ ומשנה התורה, ניחא, דכיון דבשאר מילי נמי מברכין תחילה וסוף אין לחוש לתרעומת, אבל לר' אבהו דנראה דסבר דדוקא עשרת הדברות מברך לפניהם ואחריהם ותו לא, יש לחוש לתרעומת המינים? .
עוד כתב שם ויש לומר דליכא תרעומת אלא כשיקראום לבדם בציבור, אבל מאחר שקורים אותם בכלל הפרשה שקורין בס״ת בכל שבת, אין לחוש דודאי גם הם יודעים דיש לעשות איזה היכר למעמד הר סיני, ועשרת הדברות נכתבו בלוחות והם יסודי התורה ויחרד כל העם בהר סיני, וגם כבר ידעו וראו שהפותח והחותם בתורה מברכין, אם כן לא יבואו לתרעומת בשביל זה". עד כאן לשון החיד״א. החיד״א עצמו היה שייך לקהילה שנהגו בה לשבת בי' הדברות, שהרי הוא כותב בספרו הקטן 'לדוד אמת' על הלכות קריאת התורה: "אם כל הצבור עומדים בעת קריאת י' הדברות אינו נכון, ואם איזה יחידים עומדים לית לן בה, ולפי מה שכתבתי בריש "מחזיק ברכה" דהאר״י לא שאני ליה בין יחיד לצבור, אם כן אפילו יחיד לא יעמוד" (סימן ז, אות ה). וא״כ קיבל החיד״א את פסקו של ר' ישראל יעקב אלגאזי בספר אמת ליעקב (סימן ז אות ה). ובכל זאת מסיים החיד״א (שם): "אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים".
עוד כתב שם ובכן אין החיד״א מבקש לבטל מנהג של אחרים שהוא שונה משלו. עומדים בקריאת עשרת הדברות, ורצה להנהיג את מנהגו אצלם בטענה כי ישראל היו עומדים כששמעו את עשרת הדברות, שנא' "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות י״ט, י״ז), וכן שהמנהג בבגדאד הוא לעמוד. הציבור טען כנגדו כי הרב הראשון שלהם ביטל את העמידה מפני תרעומת המינים, ובפרט שהקראים עומדים בזמן קריאת עשרת הדברות. הם הוסיפו כי לא רק במעמד הר סיני היו ישראל עומדים, אלא גם בפרשת "אתם נצבים", ומדוע לא עומדים בה? ולגבי בגדאד - הם טענו - כי אינם עומדים שם לכבוד עשרת הדברות, אלא לכבוד ראש מתיבתא שהיה עולה לקריאה חשובה זו. ודבר זה גרם ליתר הקהילות לטעות ולחשוב כי עומדים לכבוד עשרת הדברות. הרמב״ם בתשובתו חיזק את טענותיהם נגד הרב החדש, והוא פוסק כי יש לבטל את המנהג לעמוד בכל העולם, כי אין לעשות הבדלים בין פסוקי התורה. אין ספק כי תשובה זו של הרמב״ם השפיעה השפעה עמוקה על קהלות רבות עד כדי כך שמבין הספרדים לא נותרו אלא יוצאי צפון אפריקה שממשיכים לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות. ובכל זאת מחוץ לתשובה זו של הרמב״ם, הנושא איננו מוזכר בכלל לא אצל הראשונים, לא בשולחן ערוך ולכאורה גם לא אצל כל בני דורו של השולחן ערוך למרות השפעתה המכרעת, התשובה כאילו ירדה לתהומות הנשיה.
עוד כתב שם בספרו יחוה דעת (ח״א, סימן כס) מכריע הגרע״י כדעת הרמב״ם ופוסק שצריך למחות במי שעומד בקריאת עשרת הדברות. הוא דוחה את פסקם של כל האחרונים דלעיל (ר' שמואל אבוהב, ר' יהודה עייאש והחיד״א) בטענה: "ואלמלא ראו האחרונים תשובת הרמב״ם אשר נגידים ידבר לבטל המנהג הזה, בודאי שלא היו מרהיבים עוז לחלוק עליו בזה". החיד״א עצמו השתמש בטיעון זה נגד בית יוסף בשו״ת חיים שאל (סימן נו) ובשו״ת יוסף אומץ (סימן פ). מתבסס על העובדה שתשובת הרמב״ם היתה ספונה מן העין ולא נתגלתה כי אם ע״י פריימן בשנת תרצ״ד. ג. פוסקי זמננו מסתבר שגם אחרי פרסום תשובתו של הרמב״ם, ממשיכים הרבה לתמוך במנהג לקום בעשרת הדברות. הרב עובדיה הדאיה (שו״ת ישכיל עבדי ח״ב, או״ח א; ח״ז סימן א) מחזק את מנהג העמידה כדי שההמון לא יאבד אותה ע״ש. עיין נתיבות המערב עמוד רה וז״ל נהגו בשבועות בשעת קריאת "עשרת הדברות" שכל הקהל עומדים על רגליהם לכבוד התורה, וכן המנהג בשבת יתרו ובשבת ואתחנן. והטעם כי בשעה שקיבלו את החורה עמדו כמ״ש "ויעמדו מרחוק" ואנו עומדים לזכר זה, ולכבוד מעמד הר סיני.
עיין ספר יהדות המגרב עמוד 295 וז״ל קריאת עשרת הדברות לעשרת הדברות נודעת חשיבות רבה. התרוממות הנפש הגיעה לשיאה בעת אמירתן מפי החכם הזקן ביותר שבבית-הכנסת, כי רק לו נועדה העליה הזו לתורה והוא בעצמו קרא את הקטע בטעם עליון, כאשר כל הקהל עומד על רגליו ביראת כבוד. הס הושלך בשעה זו, בעת קריאתן כרמז לנאמר: כשנתן הקב״ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש… (שמות רבה, עב ב).
וכ״כ פסקי חכמי המערב הלכות חג השבועות וז״ל הגאון רבי שבתאי בוחבוט שאל בענין זה את הגאון רבי עובדיה הדאיה [הובא בשו״ת ישכיל עבדי] וז''ל חפצתי לכתוב לו בדבר נחוץ. והוא כי פה בנינו ביהכנ״ס חדשה וכו' ותיקנו הגבאים בהסכמתי לעמוד בעשרת הדיברות ביום חג השבועות, ובפרשת יתרו. וסמכתי על כמה ספרים שכתבו שבכמה מקומות נוהגים כן, ושזה מוסיף כבוד ויקר לבית הכנסת. והרשב״ץ במנהגי ארג׳יל כתב כי הם נוהגים לעמוד ביום השבועות ובפרשת יתרו ולא בפרשת ואתחנן, [א״ה לא מצאתי כן במנהגי ארג׳יל רק במטה יהודה סימן א] והחולקין על זה סומכים על הגמרא בברכות י״ב ע״א שביקשו לקובעם [עשרת הדיברות] בק״ש אבל ביטלום מפני תרעומת המינים. ועיין באו״ח סימן קמ״ו שהביא משם מהר״ם שמחמירים לעמוד בכל קריאת ספר תורה. ועוד כתב שם וז״ל באתי כעת בקצרה וכו', כי שמעתי שהמקובלים מתנגדים למעבד הכי לעמוד עפ״י שיטת האר״י, ובנ״ד כבר נהגו כמה שנים. אם נחוץ לבטל מנהג זה או אפשר להמשיך. הנה הגאון מהר״ש בוחבוט קבע שיש לעמוד בי' הדיברות. וכתב שראה כן בכמה ספרים ולא ביאר היכן, והגאון הנ״ל מוצאו ממרוקו ויתכן שהנהיג כן כי ראה שכך נוהגים במרוקו.
והנה הגאון רבי ברוך שמעון אוחיון שאל שאלה זו ג״כ להגאון ישכיל עבדי. שהיות והוא רגיל ממנהג מרוקו שעומדים, מה לו לעשות אחר שעלה לא״י. שלא ברור כאן מה המנהג, יש עומדים ויש יושבים. וענה לו בזה הישכיל עבדי הנני מקבל מכתבך וכו' ובו שאלת בדבר המנהג בא״י אם עומדים בקריאת עשרת הדיברות ביום חג השבועות ובפרשת יתרו. כי ראה מנהגים שונים בבית תפילתו וכו', שהקהל מתפללים שם, והם מארצות שונות, חלק מהם עומד וחלק מהם אינו עומד ורב הויכוח ביניהם, והיות והוא חדש בארץ ואין לו מושג בטיב המנהגים כאן לא היה יכול להכריע בין הצדדים. והנה לאחר שראה את תשובת הרמב״ם סימן ס״ד שהשיב על מנהג זה שלא לעשותו, ולעומת זה הדבר שמואל כתב שיש לעמוד וכו'. הגם כי המנהג אצלם במרוקו שכל הקהל עומד ושם נמצאו גדולי הדור מורי ההוראה ואף אחד לא פצה פה, בכ״ז לא מלאו ליבו להורות כן. ואלו הטוענים נגד מנהג מרוקו מתשובת הרמב״ם הנה כתב בהקדמה לשו״ת יחווה דעת להגר״י חזן אב״ד חיפה שמי יבוא לחלוק על דברי הרמב״ם המפורשים, ובאמת שזו טענה חזקה, כל עוד שלא מצינו בראשונים שחולקים על הרמב״ם.
אומנם הנה מציאה מצאנו את דברי הרשב''ץ שהיה מהראשונים בזמן הריב''ש, ופסקיו פשטו בכל העולם, ורבים מהם נכנסו להלכה למעשה בשו״ע שכידוע מרן חיבבם מאוד, ושם הוא כותב שבארג׳יל היו עומדים בשבועות ובפרשת יתרו. ולא פרשת ואתחנן. וממילא יוצא שכל הנידון אם לעמוד בעשרת הדיברות הוא מחלוקת הראשונים בין הרמב״ם לרשב''ץ, וכל אחד ילך במנהגו. ועוד שאם באנו להקשות מתשובות הרמב״ם מדוע לא נלך להלכה אחר כל תשובות הרמב״ם, כגון במה שכתב שיש לבטל את חזרה הש״ץ, ומה שכתב שיש לעלות את הרב לשלישי, ואילו יש רבים שנוקטים כמקובלים שיש להעלות את הרב לששי. ועיין בהלכות שבועות בענין זה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה