שבת פרשת דברים – "חזון"
נמצאים אנו בעצומם של תשעת הימים שבתוך ימי בין המיצרים. בשבת זו עלינו להתבונן על משמעותם של ימים אלו.
נאמר בספר ישעיהו: "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, כל ראש לחולי וכל לבב דוי" (מהפטרת השבת – ישעיהו פרק א').
ומפרש האלשיך הקדוש: "על מה תוכו?" כאשר הקב״ה מכה את עמו, זה מחייב אותנו לחשבון נפש, "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת". הרי הקב״ה הינו רחום וחנון, טוב ומטיב. חובה על כל אדם להתבונן ולחפש בעצמו במה חטא – במצוות שבין אדם לחברו, במצוות שבין אדם למקום, עד שימצא ויתקן את מעשיו. אך טבע האדם שבמקום לפשפש במעשיו זועף הוא על ה'. וזהו המשך הפסוק "עוד תוסיפו סרה" – האדם מוסיף סרה בכך שאינו מפשפש במעשיו, אלא טוען: "כל ראש לחולי וכל לבב דוי" – שהרי טבעו של כל ראש שיהיה חולה, וטבעו של כל לב שהינו מתעייף, וטוען שהכול במקרה, ואינו מפשפש במעשיו. על זה אומר הפסוק: "עוד תוסיפו סרה".
עלינו, בעיקר בימים אלו של בין המצרים, להיזכר בחורבנם של בית ראשון ובית שני, ולעשות חשבון נפש, "שהרי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א', א'). ועוד, שנאמר במסכת סוטה: "אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו" – משנחרב בית המקדש.
ואומר רבי יעקב עמדין בסידורו: "אם לא היה אלא עוון זה בידינו, שאין מתאבלים על ירושלים כראוי, די בו כדי להאריך גלותינו. והיא בעיני הסיבה הקרובה, היותר גלויה, עצומה וחזקה, לכל השמדות המופלאות הגדולות, הנוראות, אשר מצאנו בגלות… לפי שיצא האבל הזה מליבנו, בהיותינו שקטים בארץ לא לנו… שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבינו, ועל כן כמת מלב נשכחנו. מדור לדור נוסף יגון על יגונינו ומכאובינו… וכל אוהב אמת יודה לדברינו, וכאשר יוכיח הניסיון, בייחוד ביום תשעה באב המר – מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושוממות הארץ, כראוי, מעמקי הלב? ! כמה דמעות נשפכות על זה? ! ואין צריך לומר בשאר ימות השנה, אין זוכר ואין פוקד ואין דובר דבר ממנה, אפילו במחשבה לא בא זיכרונה, כאילו מקרה הוא היה לנו".
עלינו, על אף שזכינו לגור בארץ ישראל הקדושה, לחוש את צער השכינה ולעשות חשבון נפש על מנת לקרב את גאולתנו ולהרבות בצפיה לגאולה העתידה ולבנין בית המקדש.
ומספר המגיד מדובנא זצ״ל: על זוג אחד ששנים רבות היה חשוך ילדים. והנה, לאחר זמן רב, פקד ה' אותם ונתעברה האשה. כל ימי העבור, שמרה האשה על עצמה וכולם שמרו עליה עד אשר הגיע יום הלידה. האשה נכנסה ללדת ובעלה ישב בחוץ ואמר פרקי תהילים להצלחת הלידה. כעבור מספר דקות, יצא הרופא, ופניו העידו כי דבר מה איננו כשורה. "יש בעיה" אמר הרופא, והוסיף: "המצב מסובך, ניתן להציל או את האם או את העובר – מה לעשות?" הבעל איננו מסוגל להחליט בשאלה סבוכה זו, ואמר: "נשאיר החלטה זו בידיה של אישתי, שכן הדבר תלוי בחייה". האשה החליטה ללא היסוס, ואמרה: "כל חיי חיכיתי להיות אמא! ואם אוותר עליו למה לי חיים? הצילו את הילד". כך נולד לה הבן, אך האם הלכה לה לבית עולמה, תוך כדי מסירות נפש למען בנה.
בסיום ה״שבעה" התקיים ברית המילה של הבן, ובסיום "השלושים" התקיים "פדיון הבן", וכך כל שנה חל יום-הולדת של הבן ביום היוארצייט (הזיכרון) של אימו. עברו השנים והילד נעשה ל״בר-מצווה". קרא לו האב וסיפר לו באריכות על אימו ועל החלטתה האמיצה. ביום זה סירב הבן לומר קדיש על אימו (על אף שזהו יום "היוארצייט" שלה), שכן מנסה הוא לשכוח את עברו. האבא קראו ואמר לו: "לא תתכן כפיות טובה שכזו, שכן חב אתה את כל חייך לאמך, שהרי יכלה אמך להעדיף את חייה שהרי 'חייך קודמים לחיי חברך', ועכשיו כשאמך נתנה לך את חייך, הרי לא יעלה על הדעת שתהיה כפוי טובה שכזה, ולא תזכר בה ותאמר עליה קדיש". ענה לו הבן: "והרי לא הכרתי אותה".
אומר המגיד מדובנא: הקב״ה רצה להשמיד את עם ישראל, אך ברחמיו הרבים, כילה את חמתו בעצים ואבנים (בית המקדש). אם-כן, הא כיצד לא נחוש ולא נתאבל על חורבן בית מקדשינו.
יום החורבן נחשב גם כיום לידתו של עם ישראל, שכן ניתנה תקווה וחיים לעם ישראל כשהשליך ה' חמתו על בית המקדש, ועל כן לא יעלה על הדעת שלא נצטער, עד מאד, על חורבן בית המקדש.
רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: "מקובל: ששערי דמעות לא ננעלו, אם כן שערים למה? לדמעותיהם של אותם שוטים שבוכים, ואינם יודעים על מה הם בוכים". עלינו לנצל ימים אלו, לפשפש במעשינו, לשוב תשובה שלימה על כל עוונינו, להיזכר בחורבן בית מקדשנו ולפעול ולצפות לבניית בית מקדשנו ולביאת גואל צדק במהרה בימינו – אמן! ולכן: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה