בס״ד לע״נ ר' נפתלי צבי יהודה חרל״פ זצ״ל כולל רצון יהודה/בית מדרש הרב שאולי
תרנגולי בראקל
1) ספרא שמיני ב, ב
"זאת החיה אשר תאכלו" - מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם: "זו תאכלו וזו לא תאכלו", (רש״י עה״ת שמיני: אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין ומראה להם) "את זה תאכלו מכל אשר במים זה תאכלו וזה לא תאכלו", "את אלה תשקצו מן העוף את אלה תשקצו ואת אלה לא תשקצו", "זה לכם הטמא זה טמא וזה לא טמא".
2) רמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה א)
מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".
3) תלמוד בבלי מסכת חולין דף נט.
מתני'. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו,
אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור,
ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא. (ברייתא בגמרא סה. : תניא. . ר״א בר' צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה, אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן - טמא, שלש לכאן ואחת לכאן – טהור)
ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר: ושמו חגב.
ובדגים: כל שיש לו סנפיר וקשקשת, רבי יהודה אומר: שני קשקשין וסנפיר אחד: ואלו הן קשקשין - הקבועין בו, וסנפירים - הפורח בהן.
4) חידושי הרמב״ן מסכת חולין דף נט.
מתני' וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. כך פירשו הראשונים שאין בכל מיני עופות טהורין דורס וכל עוף הדורס טמא שהוא מכ״ד עופות הטמאין. ובפי' דורס יש בו מחלוקת שרש״י ז״ל אומר (ס״ב א') שהוא הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו לתוך פיו, ור״ת ז״ל פי' שהוא האוכל עוף כשהוא חי כדאמרינן בפ״ק דנזיקין (ב״ק ט״ז ב') אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב, והוינן בה למימרא דלאו אורחיה למטרף והא כתיב אריה טורף בדי גורותיו וכולה כדאיתא התם, והנכון שהוא הצד ציד והורג אותם במכת דריסה שדורס בצפרניו… והוי יודע שאפשר להתיר אפילו בשני סימנין וימנו אותן שאינן בעורב שהעורב ידוע לחכמים ומצוי בישוב, אלא שלא בא התנא בכאן אלא לשנות סימני הטהרה שהטמאין והטהורין חלוקין בהן, שנה במתני' מה ששנו בברייתא מה נשר מיוחד שיש לו ארבעה סימני טומאה - אף כל כיוצא בו טמא. ומה תורין מיוחדין שיש להן ארבעה סימני טהרה - אף כל כיוצא בהן טהור…וממתני' לא שמעינן עוף הבא בסימן אחד מהו עד שבא ר' חייא ולמדנו דמתניתין דומיא דתורין קתני להיתירא.
5) תלמוד בבלי מסכת חולין דף סג:
תניא, איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן. תני אבימי בריה דר' אבהו: ז' מאות מיני דגים הן וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר. עופות, כ״ד הוו! אלא: ולעופות טהורים אין מספר. תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות - לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין - לפיכך מנה הכתוב בטמאין. מאי קמ״ל? כדרב הונא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. א״ר יצחק: עוף טהור נאכל במסורת; נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור מסר לי רבי. א״ר יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן. בעי ר' זירא: רבו - חכם, או רבו - צייד? ת״ש, דא״ר יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן; אי אמרת בשלמא רבו - צייד - שפיר, אלא אי אמרת רבו - חכם, בשלמא שמייהו - גמיר להו, אלא אינהו - מי ידע להו? אלא לאו, ש״מ: רבו - צייד, ש״מ.
6) תלמוד בבלי מסכת חולין דף סב עמוד ב
אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא - אסירא, תרנגולתא דאגמא - שריא, וסימניך, עמוני ולא עמונית.
(א. תוס': תרנגולא וכו' - אין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור דכל היוצא מן הטהור טהור, אלא שני מינים הם הקרואים כך ובין בזה ובין בזה הזכר והנקבה שוין.
ב. מרדכי (ס' תרמב): הובאה שיטה שמין אחד הוא, שהזכר מותר והנקבה אסורה).
דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא - אסירא, חזיוה דדרסה ואכלה, והיינו גירותא.
7) תלמוד בבלי מסכת חולין דף קט עמוד ב
אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא, גירותא - לישנא דכוורא, אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר, בעינן למיכל בשרא בחלבא! אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי.
8) רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק א
הלכה טו: כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן הרי זה אוכל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה, ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור, ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.
הלכה טז: מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים, כל עוף שהוא דורס ואוכל - בידוע שהוא מאלו המינין וטמא, ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו - הרי זה עוף טהור ואלו הן: אצבע יתירה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קרקבנו נקלף ביד.
הלכה יז: לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזניה ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב.
הלכה יח: היה הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד ואין בו סימן אחר אע״פ שאינו דורס - הרי זה ספק, היה חזק ודבק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד - הרי זה מותר.
הלכה יט: אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד, אבל אם אינו נקלף ביד אע״פ שיש לו זפק או אצבע יתירה - מעולם לא התירוהו.
הלכה כ: כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן, או שקולט מן האויר ואוכל באויר - הרי זה דורס וטמא, וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם - הרי זה טמא.
9) שו״ת הרא״ש כלל כ סימן כ
ששאלת: על החסידה. כבר השבתיך על שאלתך, ולא בא אדם בשביל השאלה, והנני משיב לך שנית. דע, כי בארצנו, ובספרד, אין אוכלין עוף המקנן על הבתים, ואומרים שהוא מעש' אפרוחים ומאכלו צפרדעים, ולועזין קורין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה; כך אנו מקובלין בארצנו. ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו, הם יאמרו לך: עוף טהור נאכל במסורת, ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחר קבלתם, שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו, ואין לסמוך על זה, כי שמא דורס הוא. ועוד, כי יש תשע עשרה מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ג' סימני טהרה, ושני מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ב' סימני טהרה; הילכך אין לסמוך על עופות על בדיקת סימני טהרה. וכן מצינו בחכמי התלמוד (חולין סב:), שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור, כי מצאו לו סימני טהרה, ואחר כך אסרוהו; וכל שכן בדורות הללו, שאין לסמוך על בדיקת עופות. ודע, כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו, וקבלת אבותינו ז״ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן. וכן קבלת אבותינו רבותינו בצרפת, יותר מקבלת בני הארץ הזאת. והא דאמרינן (שם /חולין/ סג:): עוף טהור נאכל במסורת, היינו בעוף שאין אדם מכיר אותו, ואם יבא למקום שאוכלין אותו ויאמרו לו: מקובלין אנו שהוא טהור, יסמוך עליהם ויאכל עמהם. אבל בעוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא, לא יאכלנו על פי מסורת אחרים, הפחותים מהם.
10) שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פב
סעיף א: סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מינים טמאים בלבד, ושאר מיני העוף - מותרים. והמינים האסורים - כ״ד האמורים בתורה (ל' הרמב״ם פ״א מהמ״א די״ד).
סעיף ב: כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם - הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה (שם). ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר: עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם. מי שאינו מכירם ואינו יודע שמותיהם, בודק בסימנים: כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא ממינים הטמאים. ואם אינו יודע אם דורס אם לאו, אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו, שני אצבעותיו לכאן וב' אצבעותיו לכאן, או שקולט מן האויר ואוכל - בידוע שהוא דורס. ואם ידוע שאינו דורס - יש שלשה סימני טהרה: אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד, לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין. (ל' המחבר) היה חזק ומדובק, והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד - הרי זה סימן טהרה. ואע״פ שיש לו ג' סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס, אלא א״כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור. (ל' הרמב״ם שם די״ח).
סעיף ג: יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו. הגה: ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ט ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ״ו ובתא״ו נט״ו), וכן נוהגין ואין לשנות.
סעיף ד: מי שהוא ממקום שנוהגין איסור בעוף אחד מפני שאין להם מסורת, והלך למקום שיש להם בו מסורת, יכול לאכלו במקום שהלך שם, ואפילו דעתו לחזור. ואם יצא ממקום שיש להם מסורת והלך למקום שאין להם מסורת - מותר לאכלו.
סעיף ה:
אם שאר מקומות שאין להם מסורת יכולים לאכלו על סמוך מקום שיש להם מסורת, יש מי שאוסר ויש מי שמתיר. ויש לחוש לדברי האוסר.
11) ירושלמי תרומות סוף פ״ה
אמר רבי אליעזר: כשם שאסור לטהר את הטמא,
כך אסור לטמא את הטהור.
12) שולחן ערוך יורה דעה סימן פב סעיף ג'
יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו. הגה: ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ט ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ״ו ובתא״ו נט״ו), וכן נוהגין ואין לשנות.
13) מגיד משנה - ר' וידל די טולושא - הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה כ
ודע שנראה מן המשנה והגמרא שכל עוף שיש לו ג' סימני טהרה אע״פ שאין ידוע אם דורס אם לאו טהור שאין להסתפק שמא דורס הוא דודאי לא דריס וזה דעת רובי המפרשים ז״ל וכן העלה הרשב״א ז״ל בספרו הקצר. וזה דעת הרמב״ן ז״ל.
ואע״פ שרש״י ז״ל חלוק על זה דברי האחרים עיקר ומתבררת סתירת פירש״י ז״ל בראיות ברורות מן המורגש כמו שהאריכו בזה ז״ל
וכתב רבינו זרחיה ז״ל קבלנו במסורה מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל עוף שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל כרגלי האווז בידוע שאינו דורס וסמך עליו הרשב״א ז״ל:
14) הפרי חדש - ר' חזקיה די סילביה - ס' פב סק״ט
מעיקר הדין היה לנו לסמוך על שלושה סימני טהרה בעוף, להתיר לגמרי, ורק לחומרא בעלמא מצריכים את הסימן שחרטומו רחב וכף רגלו רחב, ולכן אין צורך למסורת, וזהו הפסק האמיתי, וברור שיש לסמוך עליו. דלא כהרמ״א שהחמיר להצריך ג״כ מסורת.
15) רבי חיים מצאנז - שו״ת דברי חיים יורה דעה חלק ב סימן מה
להרב וכו' מו״ה בנימין ליב רייך מו״ץ בק' סטאניסלב יע״א:
אודות אשר דרש ממני בעניני עופות חדשים שבאו מאיי הים ויש להן כל הג' סימני טהרה מה דינם:
הנה ראיתי למעלת כ״ת רץ להמערכה במלחמות ה' גבורים וחץ העביר נגד מרן דכולא תלמודא רש״י ז״ל להקשות עליו מסוגיא ערוכה כמעט באותו הסוגיא ואתפלא מאוד איך שכח עם מי מדבר מעלת כבודו עם שר התורה רש״י ז״ל ואם כי דבריו לפעמים מחוסרי הבנה לאטומי מוח כמוחינו עם כל זה אם רחוקה הוא ממך רחוקה מחמת קוצר שכלנו אך מי מדורינו יאמר להכריע נגד גדולי הראשונים כאלו ואין לנו רק לקבל דבריהם באהבה ולילך אחר רוב הדיעות וכאשר עשו בעלי השו״ע ולכן אין לנו לזוז מפסק השו״ע מחמת איזה קושיא כידוע לנו גודל שפלות דורות האחרונים:
ולכן לפלפל בזה נגד דעת הרמ״א [סי' פ״ב סעיף ג'] הוא למותר ואפילו יבא אליהו אין שומעין לו נגד המנהג כמבואר בגמרא [יבמות ק״ב ע״א] ולכן בודאי אין נאכל שום עוף בלא מסורה וכאשר לדינא פסק כן הרא״ש וכמה ראשונים כמבואר בטור וכן אנו נוהגים מעולם והעושה נגד זה אוכל ממש עוף טמא:
ומה שרצה לומר דהרמ״א ז״ל מודה בשכן ונדמה [חולין ס״ה ע״א] תמוה לי היכן מצא חילוק זה בפוסקים לצרף היתר דשכן ונדמה לא ימצא זה לא בראשונים ולא באחרונים ולכן יטול מה שחידש ובלא מסורה לא נאכל שום עוף ובפרט מי הגיד לו בנבואה שהוא דומה לתרנגולים שלנו אדרבא לפי מה שראיתים בגלילותינו רחוקים המה מתרנגולים שלנו בקומתן ובצורתן ומעט אשר דומים לתרנגולים שלנו וגם מה ששוכנים אצל עופות טהורים שלנו אין ראיה דבשלמא אם ישלחנו חפשי והוא יבחר עצמו עופות טהורים הי' ראיה לרבי אליעזר כמבואר בב״ק [צ״ב ע״ב] ובחולין [שם] אך זה העוף הנסגר בבית או בחצר במקום דלא שכיחי עוף טמא בעל כרחו הוא מתחבר לטהורים ההולכים עמו ביחד לרעות ואם כי י״ל דגם זה מיקרי שכן שהולכים דרך חיבור יחד מכל מקום בודאי לא נצרף זה לסניף להתיר:
והנה לזה הפלפול הוא למותר ואינו רק פלפול של הבל כי אם שניתן רשות לפלפל גם לחדודי אך בסוגיא זו לפי עומק העיון לא ירדתי לעומקה על שעה חדא הגם כי כבר יותר מארבעים שנה שלמדתי הסוגיא בעיון רב עם כל זה עתה אם אבוא לפלפל צריך זמן חצי שנה על כל פנים ולזה הפלפול הוא למותר ולא באתי רק לתרץ מה שהקשה מעלת כ״ת בחוזק…
ולכן לדינא ודאי אסור לאכלם בלי מסורה ואפילו כל גאוני דורינו יכשירו האוכל אותם אוכל טריפה:
אולם בגלילותינו נמצאים איזה מין עופות לא ידעתי אם המה כמו שמצויים ביניכם והנה זה כמה שנים אשר נגידי עירנו ההולכים בבתי השרים הגידו לי לפי תומם איך שהשרים הביאו עופות מאי אחד סמוך לארץ ישראל והנה במשך הזמן התחילו לרבות העופות הללו ולא התרתים מטעם הנ״ל ולאחר ב' וג' שנים איקלעו לאתרין שני אנשים חשובים ממדינת פולין הדרים כעת בארץ הקדושה והמה ניכרים בקהילתינו שהמה בעלי תורה ויראה וחשובים למאד בארץ מגורותם והמה העידו לפני שמזה האי שהביאו למדינתינו כנ״ל מזה האי הסמוך לארץ הקדושה מביאין לארץ הקדושה אותן העופות ונאכלין שם על פי מסורה מכמה מאות שנים אולי עוד בימי התנאים ועל פי זה אין שום חשש כלל לכולי עלמא והתרתי להם, אך בביתי נזהרים מלאכלם בלי נדר, ומעתה אשים קנצי למילין והי' שלום:
16) האדמו״ר ממונקאטש –אצ״ה שפירא - דרכי תשובה -ערוגת הבשם (קונטרס התשובות)
ומתמה מאוד על מה שאנו אוכלים העוף שקוראים אינדיק (ענגלישער האן). הלא העוף הזה לא היה במדינתנו מקודם, וגם לא בשאר מדינות, רק שמצאנו אותו בארץ אמריקה ומשם הובא למדינתנו אלו, כמו שנאמר בספר דברי הימים שלהם, שמדינת אמריקה נתגלתה בשנת רנ״ד לאלף השישי.
17) הנצי״ב מוולוז׳ין- שו״ת משיב דבר חלק ב סימן כב
מכתב מעכ״ה נ״י הגיע אשר אתי מרחוק לשאול דעתי הקלה בדבר אווזות גדולים ומשונים מאווזות המצויים בינינו באורך צוארם ובגבשושית שעל החרטום, ומאז זה הרבה שנים שנתחדשו ובאו להם, נהגו בקהל ק' לאכלם בחזקת אווז, ועתה יצאו עליהם עוררין אולי הם מין אחר, וא״כ צריכים למסורה בפ״ע שהמה עוף טהור, שהרי כבר ידענו שיש הרבה מיני אווזות כמש״כ בשו״ת צ״צ הראשון…
איברא כ״ז אם היה בא לפני מראש, אבל אחר שכבר נהגו לאכלם ומסתמא גם אז היה עפ״י הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אווז הטהור והוחזקו בזה להיתרא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח״ו, והרי תרנגולתא דאגמא שאכלו מסתמא לא היה אפילו מסורה שהוא כשר, אלא שהיו מדומים שהוא מין תרנגול עד שראו טעותם, הא אי לא נודע שדורסים לא מיחו בהם אחר שכבר יצאו בהיתר, ומכש״כ באווז שכף רגליהם רחב דאיכא קבלת בעל המאור שאין לחוש שמא הוא דורס, ותדע שהיתר העוף אינדיק שאנו אוכלין היו הרבה מערערים עליהם בשעה שהביאום מאינדיא ולא היה מסורת על כשרותם, וגם עוד היום יש מחמירים ופורשים מהם, ומ״מ כבר נהגו להיתר ואין פוצה פה, והוא משום שכבר הוחזקו להיתרא ואין ראיה לאסרם, ה״נ בהני אווזות הגדלות כך דעתי הקלה נוטה, ומעכ״ה נ״י יוסיף לפרש דברים אלו לפני איזה מגדולי הדור יברכם ה', ואם יסכימו גם המה להיתר הנני מצטרף ובוטח בה' כי אין בהם טומאה ח״ו:
18) הרב מסוכוטצ׳וב – הרב אברהם בורנשטיין - אבני נזר יו״ד סימן עה
בדבר האווזים אשר הובאו לווארשא ממדינות הרחוקים ברוסיא ובהם שינוים מאווזים שלנו. והם אווזים מאווזים שונים. יש מהם מחולקים משלנו במה שצווארם ארוך משלנו. ויש מהם עוד שיש להם גבשושית בראשם והוא שינוי גדול. ויש מהם עוד שחרטומם שחור כעין בר אווזא. ובמקומות ההם אוכלים אותם. אך אכילתם אינו משום מסורת כלל. כי היא ארץ שלא הי' בה ישראל מתחלה ומקרוב נתישבו בה ישראל. וגדולה מזה ראיתי בס' צדה לדרך [מר' מנחם תלמיד ר״י בן הרא״ש] ז״ל וכל ארץ שהם בני תורה והורגלו בה ת״ח ונהגו לאכול עוף שהוא מסופק לנו. יש לסמוך על מנהגם וקבלתם. עוד שם כל מקום שמקובלים במין עוף שהוא טהור אם ראוים לסמוך על קבלתם כו'. ובאווזים אלו אין דבר מזה שבמקומות שאכלו לא הורגלו ת״ח. גם אין ידוע שיש להם מסורת כלל.
19) הרב עבדאללה סומך – זבחי צדק ס' פב ס״ק כד
ואנן יתמי דיתמי אין לנו אלא דברי מור״ם, שאפילו באלו שאין לסמוך אלא על המסורת, ורק בשעת הדחק יש לסמוך על מרן והפר״ח והכנה״ג להתיר.
20) הרב יוסף חיים – בן איש חי שנה שניה פרשת אמור אות טז
אע״פ דמן הדין יש להתיר עוף טהור ע״י בדיקת שלושה סימנים המפורשים בדברי חז״ל מ״מ יש פוסקים מחמירים וסבירא להו דלא מהני הסימנים לבד להתיר העוף, כי אם רק צריך שיהיה לנו מסורת וקבלה בזה העוף שהוא מין טהור. וכן המנהג פשוט שאין לסמוך כי אם רק על המסורת.
21) הרב עובדיה יוסף - הליכות עולם ח״ו עמ' רלו-רלז
ולא ידעתי מה כל החרדה הזאת, ולמה לא יסמכו על דעת מרן להתיר אף שלא בשעת הדחק, כל שיש כל הסימנים האלה…
ולכן אנו אין לנו אלא דברי מרן, שכל שיש לו שלושה סימנים, וחרטום רחב וכף רגל רחב - יש להתיר לגמרי אף בלא מסורת.
סיכום ההלכה: ואם יש בעוף שלושה סימני טהרה, אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד, קרוב לודאי שאינו דורס, והוא, שיש לו חרטום רחב, וכף רגל רחב, "ואפילו אין שום מסורת שהוא טהור", מותר באכילה.
22) שו״ת בית יצחק יורה דעה א סימן קו- הרב יצחק שמעלקיש גליציה
י״א. …ואמנם בעוף שלא הי' מקודם בהמדינה רק שבאו ממדינה אחרת. בזה יש לומר דגם הרשב״א מודה דמותרין לאכול על סמך המסורת. .
אלא דבתשובת צ״צ סי' כ״ט כתב שם לענין הווילדע ענטען דאין לסמוך על אותן מקומות שאוכלין אותן דאולי הם סומכין על שיטת רבינו זרחי' שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה בידוע שהם אין דורסין. ומ״ה אוכלין אותן. אבל אנו נגררין אחר פסק או״ה ורמ״א שאין לסמוך על זה. עיי״ש ולפ״ז נפל פיתא בבירא ואין לסמוך כלל על עוף במקום שאין מסורת ממה שאוכלין אותו במקום אחר דאולי שם סומכין על שיטת רבינו זרחי' ולסברא זאת כש״כ בעופות אשר אנו דנין עליה' אין להורות היתר והרי כל ההיתר נצמח ממה שאומרין שאוכלין אותן בארץ הקדושה וידוע ששם הכל נמשך אחר הב״י והספרדים פוסקים כהב״י נגד הרמ״א. וא״כ יוכל להיות מה שאוכלין שם משום שהב״י והמחבר פוסקים כשיטת תו' וא״צ מסורת כלל ואנו פוסקים כהרמ״א שכתב ואין לסמוך ע״ז ואין לאכול אלא במסורת ואיך נסמוך להקל ממה שאוכלין בארץ ישראל וזה צ״ע טובא אך לפי מה שמבואר לקמן דעופות אלו אין להם חרטום רחב ואין להתיר ע״פ שיטת הרז״ה אין להסתפק בזה כלל:
י״ב. אמנם לאחר העיון נלע״ד דבלא״ה אין לחוש לחשש הצ״ץ … ואולי הוא מטעם דהוי ספק ספיקא להיתר שמא אוכלין מטעם המסורת. ואת״ל שאוכלין שפוסקין כאיזה שיטה שמא הלכה כשיטה זאת. וס״ס בפלוגתא דרבוותא הוי ס״ס כמ״ש בתורת השלמים ודלא כהש״ך סי' ס״ו…
23) הרב מאיר מאזוז – בית נאמן (גיליון מס' 78 פרשת כי תבוא)
אני לא יודע מה הבעיה בתרנגול הזה. אמרו שהחטא הראשון שלו שהוא צבעוני, כי רק אם היה לבן זה היה בסדר, "כולו הפך לבן טהור הוא", וכיוון שהוא צבעוני זה לא בסדר.
אבל בואו אספר לכם מה שקרה פעם לפני 600 שנה: היה חכם אחד בצפת שמו: "רבי יוסף הלבן", וקראו לו גם "צדיק התרנגולים", למה? כי פעם אחת ה״פחה" של העיר צפת גזר על היהודים שם, שימציאו לו במשך זמן קצר 6000 תרנגולים וכולם יהיו לבנים. אאבל מאיפה יביאו לו כ״כ הרבה תרנגולים לבנים? ! אז בא רבי יוסף סראגוסי ואמר להם: אל תדאגו, תאספו את כל התרנגולים שיש לכם, ותביאו 6000 מכל הצבעים מכל צבעים מה אכפת לכם? ! ואכן הם הביאו את כולם למקום אחד והוא התפלל, והנה כשהביאו אותם לפני הפחה התלבנו כולם. רואים מהסיפור הזה שהתרנגולים הלבנים והצבעוניים אדומים או שחורים וכד', כולם אותו דבר וכולם כשרים.
בחוץ לארץ היו לנו תרנגולים כאלה. ורבנים שהם שוחטים וזהו המקצוע שלהם ג״כ אומרים ככה, כמו רבי רפאל עשור שאומר: 50 שנה שחטתי תרנגולים כאלה (ואומרים שהבבא סאלי היה אוכל מהשחיטה שלו). ולכן מי שאומר שיש שינויים שיגיד מה הם, ונראה אם הם שינויים רציניים או שינויים קלים, כמו שזה ארוך עוד כמה מילימטרים מחבירו וכד', מה לעשות? ! וכי בני אדם כולם באותו גובה? ! . . ויש אומרים להפך, לקנות רק את התרנגול הצבעוני "הבראקל", ולא לקנות את התרנגולים הלבנים, ואחרים אומרים הפוך, לקנות רק את הלבנים ולא את האחרים…אבל לא עושים ככה, כי על מה הויכוח הזה? מה קרה בתרנגולים האלה? מה אתם רואים בהם? אם יש עדויות שהם דורסים נבדוק את זה, אבל להתווכח כ״כ הרבה הרי שום דבר לא יוצא מזה…
אם העוף הזה לא היה מצוי אצלנו, והיה בא אחד ממרוקו או מתימן ואמר: "אנחנו אוכלים את זה", אז אוכלים ונגמר הסיפור, לא עושים ויכוחים על זה.
24) חידושי הרמב״ן מסכת חולין דף סב עמוד ב
ואני אומר להלכה אבל לא למעשה שכל עוף שהוא לבן גמור אין לחוש לו לעורב ומיניו שאין במיני עורב לבן כולו ולא מרבינן מ״למינהו" שאינן דומין כלל…ועורב עמקי דמרבינן לקמן (לאיסור) היינו שיש בו מקומות לבנים והם בגופו כמו בהרות עמוקות כמראה חמה עמוקה מן הצל וזהו שנקרא עמקי, ודומה לי שהם מיני העורב הגדלים בבתים שקורין פיגא אבל לבן כולו ליכא, ואמרו בהגדה אם יעלה חמור בסולם - תמצא דעת בסכסין (אוצר המדרשים אייזנשטיין/חופת אליהו – שוטים, אצר המדרשים אייזנשטיין/רבינו הקדוש - כובס), אם ידור גדי עם נמר - תדור כלה עם חמותה, אם תמצא עורב כולו לבן - תמצא כשרה בנשים, ולא נראה מעולם עוף לבן הולך אצל עורב, וגם זה דבר ערב ולסברא מתקרב דבר אשר יש לו שחר ואין לו ערב.
רש״י מסכת חולין (דף נט.) סימני בהמה וחיה - דכתיב זאת החיה וגו'. הדורס - האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל. אצבע יתירה - זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות. החולק רגליו - מפרש בגמ' שכשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעות מכאן ושתים מכאן.
טמא - בידוע שהוא דורס. ובחגבים - זהו סימן טהרתם כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים ויש לו קרצולים הם שני רגלים ארוכין לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם כשהוא רוצה לקפץ וכנפיו חופין את רובו והן ד' סימנים… (הפורח בהם - שט בהם על המים).
רש״י מסכת חולין דף סג עמוד ב מיני דגים - טמאים. מנה הכתוב בטהורה - איל וצבי וגו'. ישנה דרך קצרה - ואין לך עוד טהורה ובעופות אין לך עוד טמאה. מאי קמ״ל - הא ודאי פשיטא דאי הוו טפי הוה מני להו. במסורת - אם זכור הוא באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו או צייד חכם שהוא טהור. שבקי בהן - אותו חכם. אלא אינהו מי ידע בהו - כלום מכירן שלא יהא אחד דומה לזה והוא טמא.
רש״י מסכת חולין דף סב עמוד ב חזיוה דדרסה ואכלה - ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו "גירותא" דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר /חולין/ (דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן /חולין/ (דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת.
רש״י מסכת חולין דף קט עמוד ב ילתא - אשתו. הכבד - כולו דם הוא קרוש טעם דם לו. (הטעם שמותר משום שנא' לעניין דם (דברים, יב, כד) 'לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים', יצא כבד שהוא קרוש ואינו נשפך כמים (לבוש עג, א)) דם טוהר - של בתולין ושל ימי טוהר של יולדת. (דם בתולים אינם מטמאים את האשה כנידה, לפי שהוא דם מכה). מוח - של דג ששמו שיבוטא, טעמו כטעם חזיר. גירותא - עוף טמא הוא. לישנא דכוורא - יש לו טעם גירותא. (לשון של דג ששמו כוורא). אסר לן אשת איש - שרא לן גרושה ואע״פ שבעלה חי. בעינא למיכל בישרא בחלבא - ומה אמצא היתר דוגמתו. (כוונתה: ה' השאיר היתר בכל האיסורים כדי שיוכל האדם לפייס את היצר הרע בכך, ואם כן אין ראוי לחכמים לאסור הכל, ואילו בבשר וחלב אסרו הכל: כבוש ומלוח וכו', ומה השאירו חכמים נגד היצר הרע? , חתם סופר). זויקו - שפודו תנו לה כחל בשפוד.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה