זהירות בדרכים
״צריך ליזהר מי״ז בתמוז עד ט׳ באב שלא לילך יחידי מד׳ שעות עד ט׳ שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט); ולא יכו התלמידים בימים ההם״.
שו״ע או״ח סי׳ תקנא סע׳ יח
1. מה מידת הסכנה שמותר לקחת בחיי היום יום? 2. האם צריך או מותר להודיע למשטרה על אדם שנוהג בחוסר זהירות? 3. מה דינו של אדם שהרג בתאונת דרכים?
. 1 אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב
אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב.
]שו״ע או״ח סי׳ שכט סע׳ ב[
. 2 נסיעה ברכב לצורך פרנסה
לכדתניא ואליו הוא נשא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו
]ב״מ קיב א[
ואליו הוא נושא - כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו, לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול, ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים, ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה, שמא יפול מן הכבש או מן האילן.
]רש״י[
ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו׳ ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו׳ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב״ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז״ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו׳, אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו׳. וז״ל הרמב״ם בפ׳ י״ב מהל׳ רוצח ושמירת נפש הלכה וי״ו וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו׳ וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן
]שו״ת נודע ביהודה מה״ת יו״ד סי׳ י[
נשאלתי מאחד אם מותר להתפרנס ממשחק זריקת הכדורים שנקרא באל בלע״ז שיש לחוש לסכנה כדאירע לאחד מכמה אלפים שנסתכן. והשבתי שלע״ד יש להתיר דהא מפורש בב״מ דף קי״ב על קרא דואליו נושא נפשו מפני מה נתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו אלמא דמותר להתפרנס אף כשאיכא חשש סכנה לאופן רחוק. וממילא אף כשיש חשש שיהרוג אחרים באופן רחוק כזה מותר דמאי שנא מחשש דליהרג בעצמו דגם להרוג את עצמו יש איסור לא תרצח ומ״מ מותר בחשש רחוק כזה לצורך פרנסה א״כ גם בחשש סכנת אחרים נמי יש להתיר בחשש רחוק כזה וגם אם לא נימא כן לא היה רשאי בעל האילן לשכור אותו. אבל ודאי מסתבר שהוא דוקא כשהאחר ג״כ נכנס לזה ברצונו דודאי אין לו רשות להכניס אף בספק הרחוק כזה את אלו שלא ידעו או לא רצו להכנס אף בספק רחוק כזה.
]שו״ת אגרות משה חושן משפט א סי׳ קד[
. 3 נסיעה ברכב שלא לצורך פרנסה
והנלענ״ד דטעמא דרבנן דאע״ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין הולכין בפ״נ אחר הרוב זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא אבל בשעתה אין כאן פקוח נפש רק שיש לחוש לסכנה הבאה בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא דאל״כ איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם אע״כ כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב ועוד ראי׳ לזה ממה דאמרינן ברכות (דף ל״ג) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמר רב ששת ל״ש אלא נחש אבל עקרב פוסק ופי׳ הרמב״ם בפי׳ המשניות וכ״כ הברטנורא כיון דנחש אינו נושך ברוב הפעמים אבל עקרב שמנהגו לנשוך תמיד פוסק והלא יקשה מה בכך דהנחש אינו נושך ברוב הפעמים הרי אין הולכין בפ״נ אחר הרוב אע״כ דה״ט כיון דכן אין כאן סכנת נפשות
]שו״ת בנין ציון סימן קלז[
דיעוין בספר שו״ת שם אריה (מגדולי הפוסקים בדור הקודם ובעמ״ס ערוגת הבושם על יו״ד) חיו״ד סי׳ כ״ז שמגדיר וכותב בזה״ל: ודע דאף בדברים שיש בהם סכנה מכל מקום בדבר שהוא ממנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש, דהרי ארבעה צריכים להודות, וב׳ מהם הולכי מדברות והולכי ימים, הרי דאיכא בהם סכנה, ומכל מקום מותר לפרוש בספינה ולילך במדבר וכו׳, אלא ודאי דבדברים כאלו אשר הם לצורך העולם אין איסור כלל וכו׳, וכן בכל דבר שהוא לצורך העולם כמו לרדת למלחמה דהוי ודאי סכנה שרי ואף במלחמת הרשות, וכן אין איסור לאשה להזדקק לבעלה אף על גב דהלידה הוי סכנה אף על גב דאשה אינה מצווה בפריה ורביה וכן אפי׳ אם יש לה כמה בנים, דכל זה הוא דרכו ומנהגו של עולם לכן אין איסור וחשש משום סכנה וכו׳, אבל מה שהוא ממנהגו של עולם אין לחוש לסכנה עכ״ל.
הרי לפנינו שהגאון בעל שם אריה ז״ל לימד שנה ושליש והגדיר לנו, דבדברים שהמה ממנהגו של עולם, והמה לצרכי האדם, ואשר דרך העולם לא לחוש בכגון אלה לחששי סכנה הכרוכים לפעמים בעשייתם היות ורואה בכך הכרחיות למען התקדמותם והתקדמות האנושיות דאזי אין לחוש גם מן הדין למה שלפעמים יכולים להגיע על ידי כן לפיקוח נפש, ומותר להתנהג בזה כמנהגו של עולם.
ואני מוצא סמוכין לדברי הבעל שם אריה בשו״ת מבי״ט ח״ב סי׳ רט״ז, הוא נשאל שם אודות דין הכפיה שהאיש יכול לכוף את האשה לעלות לארץ ישראל, ובדברי תשובתו כותב לחלק בין כשיש סכנת דרכים בגלל שאין שלום בין מלכות למלכות, או שהוא שעת חירום, או לא, ועל זה שעצם הנסיעה בים כרוכה בסכנה, הוא מגדיר וכותב וז״ל: לעולם כל הדרכים הם בחזקת סכנה וצריכים להודות לאל יתברך, כמו הולכי מדבריות, ואינו מעכב את הכפיה לעלות אלא באותם הימים שיש סכנה ידועה בדרכים, אבל כשכל הסוחרים אינם נמנעים מללכת בדרכים גם איש ואשתו יכולים לכוף זה את זה עכ״ל, הרי לנו שהמבי״ט ז״ל נקט נמי להאי כללא של השם אריה ז״ל דמכיון דההליכה במדבריות והפלגה בים הוא מדרכו של עולם אין מן הדין מלמנוע בכך בגלל זה שהמה בחזקת סכנה, פרט לאם יש סכנה ידועה בדברים אלה, ואת המודד לכך לקח לו את מנהג הסוחרים, ואם המה הולכים ומפליגים אזי מותר לכולם ללכת ולהפליג, ועד כדי כך קבע מסמרים בדבר עד שאם המדובר על עליה לא״י קבע את ההלכה שאם כל הסוחרים אינם נמנעים מללכת בדרכים אלה אזי לא רק שמותר הדבר, אלא גם זאת דאזי הבעל יכול לכוף אז את אשתו לעלות לא״י, וכן להיפך, ושום צד אינו יכול לבוא עוד בטענה של סכנת ים או דרכים…
ביתירה מהאמור, מצינו בחז״ל, שעל ביצוע מעשה שכרוך בחשש סכנה אלא שרבים רגילים לא לחוש לבצע זאת, הגם שאי אפשר להגדיר עליו שזהו ממנהגו של עולם ודרכו, בכל זאת פסקו על כגון דא את פסקם ואמרו: והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה׳. (עיין יבמות ע״ב, ובדומה לזה גם בד׳ י״ב וכן בשבת ד׳ קכ״ט ע״ב) זאת אומרת שאפילו על דבר שלפנים חששו על הך סכנתא ונזהרו שלא לבצעו, אבל מכיון שלאחר מיכן גמרו רבים בדעתם שלא לחוש לכך, וכן לבצעו אין זה חשיב יותר בגדר סכנה שיש להורות שלא לעשותו, (אם לא שהסכנה ברורה), אלא יש לסמוך כי מן השמים ירחמו וישמרו אותם שלא יגיעו לידי כך.
]שו״ת ציץ אליעזר חלק טו סימן לז[
. 4 דינו של מזיק ממון בתאונת דרכים
אלה ילמדנו רבינו חתן שיוצא מחופתו ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר וכך עשו שיצאו עמו ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג׳ מאות זהובים שהיה הפרד מכותי וכך העידו העדים. וטוען המזיק שמאחר שבר״ה היה שכל העולם רשאין ללכת בו אינו חייב לשלם שהיה לו לשמור עצמו. למאי מדמינן ליה מאחר שהוא הכהו בסוס כמו חציו הוא או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשבילת האוכף, או נאמר מאחר שכחו מעורב בו שרגלו של אדם הולך בשבילת האוכף כאלו עשאו הוא בעצמו, ואף על פי שהיה אנוס תחלתו בפשיעה היה.
תשובה מה שטוען המזיק שהוא פטור לפי שהיה בר״ה והיה לו רשות לרוץ והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ ברשות הרבים אפילו אדם ברגליו אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה. כדאיתא בב״ק (לב א) תניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה, ופסק ר״י הלכה כאיסי בן יהודה. כ״ש הרוכב על סוס שאין לו רשות ]לרוץ[ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל לעמוד כשירצה ופושע הוא. ומזיק בגופו הוא כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה כמזיק בגופו דמי כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה. וחייב המזיק לשלם מה שישומו ב״ד שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו.
]שו״ת הרא״ש כלל קא סימן ה[
. 5 דינו של נהג שנרדם על ההגה וגרם תאונה
(שד) על מש״כ פרק ו׳ מה׳ רוצח ושמירת נפש וכן אם נכנס לקרן זוית והמיתו שם בשגגה או שדחפו בגופו וכו׳ הרי כל אלו קרובים למזיד ואינם נקלטים ע״כ. הגיה דבברייתא משמע דאם דחפו בגופו גולה ותו דקרן זוית משמע בפרק המניח דפטור משום דהוי אונס והרב ז״ל כתב מפני שהוא קרוב למזיד… ואני אומר דלא ברצון תליא מילתא אלא בטעמא תליא מילתא דהתם גבי נזיקין איכא למימר דאנוס הוא שהרי הנזק בא פתאום כשזה יוצא מזוית זו ונכנס בזוית אחרת אבל לגבי מיתה אי אפשר אם לא שהיה רץ בכח וסכינו בידו או אחת משאר כלי משחית והרג את חברו ולפיכך הוי קרוב למזיד ולא אנוס דהוה ליה ללכת בנחת כיון שיש בידו כלי משחית ונמצא שהרב טעמו ונמוקו עמו.
]שו״ת רדב״ז ח״ב סי׳ תרסז[
שאלה: אודות ראובן שיש לו מכונית וביקש לנסוע בה לחיפה, ושכנו שמעון שאף הוא ביקש לנסוע לחיפה, ביקש מראובן שיקחנו עמו במכוניתו, ויעש כן, והנה באמצע הנסיעה חטפה תרדמה את הנהג ראובן, ואירעה תאונה קשה, ושמעון נפצע פצעים קשים, ואושפז בבית החולים כחודש ימים, והזמין רופאים מומחים לרפואתו, ועתה שהחלים, תבע את ראובן לשלם לו דמי ריפוי ושבת, וראובן טוען שהיה אנוס בדבר ולא נתכוון להזיק, ואינו חייב לשלם לו כלום, היאך הדין נוטה בזה? …
ומצאתי בשו״ת ויען דוד להרה״ג רבי חיים יוסף דוד ווייס (בחלק חו״מ סי׳ רנז), שדן באורך בנ״ד, והעלה ג״כ לחייב את הנהג, כדין אדם החובל ומזיק. ובפרט בנידונו שהיתה נסיעה ארוכה במכונית, מניו יורק למונטריאל, ששאלו הנוסעים את הנהג אם ישן כל צרכו לפני הנסיעה הארוכה כזאת, שנמשכת כמה שעות, והבטיח להם שישן ככל הצורך, ולאחר שבתוך הנסיעה נרדם על ההגה ואירעה תאונה קשה, ונפצעו כמה מהנוסעים, הודה שלא ישן כלל, ולכן העלה לחייבו כאדם המזיק, וסיים, ומכל מקום נראה שכל נהג הישן באמצע הנסיעה, וגרם לאסון, הוא חייב בתשלומין, אא״כ קפץ עליו חולי ופתאום נפלה עליו תרדמה, שלא באשמתו, וידוע שלפי חוק המלכות מי שלא ישן ככל הצורך אסור לנהוג, והנוסע עמו דמו בראשו. עכת״ד. והתשובה הנ״ל נשלחה אל הגאון מהר״ש הלוי וואזנר, לחוות דעתו, והשיב להרה״ג הנ״ל, בשו״ת שבט הלוי חלק ח (חו״מ סי׳ שא), שבודאי בנידון הנ״ל שהיתה נסיעה ארוכה, וקרוב לתחלת הנסיעה אירע האסון, שנראה בעליל שמפני שלא ישן מספיק קודם הנסיעה אירע האסון, ע״י שנרדם על ההגה, בודאי דהויא פשיעה מצד הנהג ויש לחייבו, ומ״מ אם היתה הנסיעה ארוכה, ואירע האסון קרוב לסוף הנסיעה, שאפשר שגם אילו היה ישן מספיק לפני הנסיעה ככל הצורך מ״מ היתה תרדמה נופלת עליו, קשה לקבוע שהוא אונס הקרוב לפשיעה. ע״ש. אולם לפי מה שכתבנו לעיל עדיין הוא נחשב פושע, כי כשהרגיש שהוא עייף מהנסיעה, היה לו לעצור בצד הדרך, בכדי שינוח קצת מן הנסיעה, ויחליף כח כדי להמשיך הנסיעה עד למחוז חפצו. וכן ראיתי להרה״ג רבי חי״ד וייס הנ״ל שהשיב ע״ז בשו״ת ויען דוד (סי׳ רנח), שגם אם ישן הנהג קרוב לסוף הנסיעה, יש לחייבו, על שלא הפסיק לנהוג בעודו ער, כשהרגיש שהוא עייף, והיה עליו לנוח לבל תחטפנו שינה בתוך נסיעתו, וששאל לנהגים מומחים למקצוע, וכולם אמרו שאי אפשר שיישן פתאום בלי שירגיש עייפות, והיה לו להזהר לפי אורך הזמן וריחוק המקום. ע״ש. ויפה כתב, וכן עיקר, שעל הנהג לשלם דמי ריפוי ושבת, וגם יפייס את הנוסע על כל התלאה אשר מצאתו בדרך, וימחול לו.
]שו״ת יביע אומר ח״ט חו״מ סי׳ ה[
. 6 דינא דמלכותא בחוקי התנועה
מכתבו קבלתי, ואשר כתב שעשיתם תקנות גדולות בסביבה שלכם למנוע הסכנה בדרכים ע״י התאונות שגורמים שפיכת דמים הרבה ונספו גדולים וטובים, יש לשבח אתכם על כך ולחזק ידכם, ושכל בי״ד בעירו עם מנהיגי הצבור חייבים לעשות למנוע נזקין מהתושבים.
ואין לזה שייכות אם יש דינא דמלכותא או אין דינא דמלכותא, דהתקנות שנעשו ע״י השלטון נעשו לטובת הצבור למנוע אסונות, ואם לא נעשו על ידם הי׳ חיוב עלינו לעשות כזה, ויפה העיר כב׳ מתשובת מרן הח״ס חו״מ סי׳ מ״ד.
ובא וראה לשון הרמב״ם פ״ח מרוצחים ה״ה, וחייבים בי״ד לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן, ומסירין מהם כל מכשול וכל תקלה ואין מניחן בדרך לא תל ולא גיא וכו׳ ודרך ערי מקלט ל״ב אמות רוחב, ואעפ״י שזה דין מיוחד לרוצחים מדין תכין לך הדרך, מכ״מ פשוט שממנו לומדים לפי המצב להסיר תקלות מר״ה, ועיין ב״ק נ׳ ע״ב ובהרבה מקומות דאסור להזיק ר״ה שגורם תקלה, וברמב״ם פי״ב מנזקי ממון ופי״ג הכ״ב והכ״ג וכ״ד בזה, וממילא נשמע דמצוה להסיר מכשול הרבים בכזה.
ועיין כתובות קי״ב ע״א, ר׳ חנינא מתקן מתקלי׳ ופרש״י משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים ע״כ, וק״ו להסיר סכנה שבתקופה שלנו שאורבים יום יום בדרכים בעו״ה.
וממילא פשוט דאסור ע״פ הלכה לעבור
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה