דרוש לפרשת פינחס
חכמים מבארים, שכשאהרן ובניו נבחרו לכהונה, הוקדשו כל צאצאיהם שיוולדו אחרי ההקדשה, אבל פינחס שנולד לפני ההקדשה – לא הוקדש לכהונה. אולם בזכות המעשה שעשה פינחס, שעצר את המגפה שהיתה בעם ישראל – הוא זכה לכהונה.
מה הקשר בין המגפה שהיתה בעם ושנעצרה במעשה פינחס לבין הכהונה?
התורה אומרת:
וְהָיְתָה לֹו וּלְזַרְעֹו אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַת עֹולָם - תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵּ-להָיו וַּיְכַּפֵּר עַל בְּנֵּי יִשְׂרָאֵּל.
המילה ״לכפר״ במקרא עניינה ״לנקות ולקנח לכלוך״ כמו שמבאר רש״י בפרשת וישלח על דברי יעקב ״אכפרה פניו״:
שכל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים - כולן לשון קינוח והעברה הן.
ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד )ב״מ כד, א(: ״וכיפר ידיה״, )גיטין נו, א(: ״בעי לכפורי ידיה בההוא גברא״. וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש )עזרא א, י(: ״כפורי זהב״ - על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק.
לפי זה, כשאנו אומרים שתפקיד הכהן ״לכפר״ על האדם, הכוונה היא כך: ברכת ה׳ שופעת בעולם כמו שהשמש מאירה בעולם, והיא מביאה חיים לעולם. אולם כאשר האדם מלכלך את נפשו – הלכלוך מונע מלקבל את הברכה, כמו חלון שמלוכלך כל כך עד שאור השמש אינו יכול לחדור לתוך הבית. הכהן מנקה את הלכלוך וכך מאפשר לברכה ה-לוהית להאיר לאדם. או במשל אחר: העורקים מעבירים חמצן ואנרגיה לכל איבר בגוף האדם וגם מעבירים נוגדנים שהורגים חיידקים. אולם ברגע שמצטבר בעורק לכלוך שסותם – חסר דם והאיבר לא מתפקד כראוי. ואם יש סתימה מלאה ח״ו – האיבר עלול לפתח דלקות ולמות. על כן הוא זקוק לרופא שינקה את הסתימה ויפתח את העורק הסתום.
באירוע שהיה בשיטים היה איבוד חיים אדיר: ״ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף״. זהו המספר הגדול ביותר של מתים במדבר. אפילו בעגל מתו רק כשלושת אלפי איש במגפה. במשל החלון – מדובר בלכלוך שחור שממש סתם את החלון לגמרי או במשל העורקים – בסתימה מוחלטת.
מה גרם ל״לכלוך״ הגדול? וכי הפעור היה חמור מהעגל שעליו אמרו ישראל: ״אלה אלוהיך ישראל אשר אעלוך מארץ מצרים? ״ והשתחוו לו באופן מאורגן וכל זה היה ארבעים יום אחרי מתן תורה, במקום שבו שמעו ״לא תעשה לך פסל״? !
כפי שניכר ממעשה פינחס, שלא הלך לנפץ את פסלי הפעור, אלא דווקא להכות את זמרי שעשה מעשה פריצות באוהל מועד יחד עם כוזבי המדיינית, החטא היה הפריצות בעריות.
בלעם לא הצליח לקלל את ישראל ויצאו מפיו ברכות בלבד, מפני שהיו צנועים. וכך נאמר בפרשה הקודמת:
וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טֹוב בְּעֵּינֵּי ה׳ לְבָרֵּךְ אֶׁת יִשְׂרָאֵּל וְלֹא הָלְַך כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַּיָּשֶׁת אֶׁל הַּמִּדְבָּר פָּנָּיו.
מסביר אונקלוס ורש״י: ״שהזכיר להם עוון של עגל שעשו במדבר״.
אבל אז קרה משהו:
וַיִּשָּׂא בִּלְעָם אֶׁת עֵּינָיו וַיַּרְא אֶׁת יִשְׂרָאֵּל שֹׁכֵּן לִּשְׁבָּטָּיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלֹו וַיֹּאמַר… מַּה טֹׁבוּ אֹׁהָּלֶׁיָך יַּעֲקֹׁב מִשְׁכְּנֹתֶׁיָך יִשְׂרָאֵּל.
מסביר רש״י:
ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו. מה טובו אהליך - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה.
הצניעות שהיתה בישראל, שכל אדם מרוכז באשתו ואשה בבעלה, אין מבט לבת או בן ישראל אחרים – הפכה אפילו את קללת בלעם לברכה!
את זה הבין בלעם, על כן יעץ לבלק את העצה כמבואר בסנהדרין קו, א:
״לכה איעצך״ - אמר להם: -לוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן…
וכך הפילו את ישראל בזנות, פירקו משפחות, השפילו את קדושת הבית הישראלי וסילקו את השכינה ממחנה ישראל. והשיא של החטא היה מעשה זמרי שהביא את המדיינית אל פתח אוהל מועד לעיני משה:
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵּי יִשְׂרָאֵּל בָּא וַיַּקְרֵּב אֶׁל אֶׁחָיו אֶׁת הַמִּדְיָנִית, לְעֵּינֵּי מֹשֶׁה וּלְעֵּינֵּי כָל עֲדַת בְּנֵּי יִשְׂרָאֵּל וְהֵּמָה בֹכִים פֶׁתַח אֹהֶׁל מֹועֵּד.
זהו הלכלוך שמנע מברכת ה׳ לחדור למחנה ישראל ובמקומה הביא למגפה אדירה. מעשה בלעם הצליח.
מעשה פינחס החזיר את ההתעוררות של עם ישראל לצניעות וניקה את הלכלוך של הפריצות. ולכן זכה לכהונה ש״מכפרת על ישראל״ ומנקה את כל העוונות, ובעיקר את עוון הפריצות, שהוא ראש לכל הלכלוכים ולסילוק השכינה!
ולדורות זכו הכהנים לטפל בבעל שטוען שאשתו סטתה מהדרך, בשתיית המים המאררים, ואם באמת היתה צנועה נאמר שם: ״ונקתה ונזרעה זרע״.
תפקיד נוסף של הכהן הוא בעת המלחמה, לילך עם הצבא כדי לשמור על הנקיות והצניעות ועל קדושת המחנה. וזאת מפני שיש נטייה בשעת מלחמה לנהוג או לדבר בפריצות, וכשאדם נמצא רחוק מביתו ומרבותיו הוא עלול להיכשל בכך. על כן הולך כהן משוח מלחמה יחד עם מחנה הצבא למלחמה, כדי לשמור על הצניעות ועל ברכת ה׳. כדברי התורה:
כִּי תֵּצֵּא מַחֲנֶׁה עַל אֹיְבֶׁיָך וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע… כִּי ה׳ אֱ-לֹהֶׁיָך מִתְהַּלֵּךְ בְּקֶׁרֶׁב מַחֲנֶׁיָך לְהַצִּילְָך וְלָתֵּת אֹיְבֶׁיָך לְפָנֶׁיָך וְהָּיָּה מַּחֲנֶׁיָך קָּדֹוש וְלֹׁא יִּרְאֶׁה בְָך עֶׁרְוַּת דָּבָּר וְשָּׁב מֵּאַּחֲרֶׁיָך.
ואכן פינחס היה כהן משוח מלחמה הראשון שיצא יחד עם ישראל להילחם במדיין, ובכך המשיך את פעילותו הראשונה במעשה זמרי. וגם היום חיילים גיבורים שומרי מצוות ששם ה׳ עליהם, עומדים כחומה בצורה שלא לקיים את עצת בג״ץ הבזויה לערבב בנות בחטיבות המתמרנות. את מחיר עבודת הפעור המדומיינת של ״השיוויון המגדרי״ כבר שילמו בנות רבות שנפגעו מצניחת רחם ושברי ברכיים. מה שמבינים במונדיאל – שאין ״שיוויון מגדרי״ במשחקי הכדורגל מפני שיש שוני בכוח הגוף - טח מעיני עובדי פעור הפרוגרס מלראות ולהבין. אבל חמור מזה הוא שעל מזבח עבודה זרה זו נזבחו קרבנות של חיילים שהפריצות במחנה פגעה באופן חמור במבצעיות וגם פגעה בנוכחות השכינה, ונזבחו נפשות של חיילות מהטרדות שונות. ]וכבר חווינו כיצד על אותו מזבח פעור הפרוגרס הוקרבו נפשות, בשל אג׳נדה מוסרית מקולקלת שהחליפה את הניצחון במלחמה בניהול לחימה, והפכה את מעטפת האויב לבלתי מעורבים, ומנעה מלירות בחוטפים ביום שמחת תורה בגלל שאינם רשומים בארגון טרור, והגבילה את הצבא במשך שנים מלהגן על הגבולות ומלנצח את האויב. [ אבל חיילים גיבורים יראי ה׳ כגיבורי דוד, שעזבו את נשותיהם ואת ילדיהם ואת פרנסתם כדי להילחם, מבינים היטב שהמתח בין גברים לנשים קדוש כשהוא בזוגיות הטהורה שבבית, אך הוא טמא ומקלקל כשהוא במחנה הצבא, ויש להם גבורה לא רק צבאית אלא גם אזרחית – להיאבק ולנצח במאבק המוסרי והאמוני. לשם כך נמשך הכהן היוצא למלחמה, לכפר, לטהר ולנקות את המחנה מ״ערוות דבר״, כדי שה׳ ימשיך להתהלך בקרב מחנינו.
וכמו שמחנה צבא הוא מחנה שכינה, גם בית הכנסת הוא מחנה שכינה. ואולי זו הסיבה שמנהג ישראל כשעומדים בפתח בית הכנסת לומר את הפסוק: ״מה טובו אהלך יעקב משכנותך ישראל״. רגע לפני שאדם נכנס אל מקום השכינה - לבקש ברכה, פרנסה, רפואה, זיווג, ילדים וישועה - הוא צריך לזכור את חובתו לשמור ולהיאבק על אווירת הצניעות בישראל:
מה טובו אהליך - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה.
שבת שלום הרב כלילי
הלכות בין המצרים
א. מנהגי האבלות: ימי ״בין המצרים״ - שלושת השבועות שבין י״ז בתמוז ועד ט באב - הם ימי דין ואבלות על הצרות שנעשו לישראל בימים אלו.
נוהגים שלא לברך שהחיינו )שו״ע תקנא, יז( ויש מקלים בשבת )הגרע״י( ויש מחמירים )הגר״מ אליהו(. וכן נהגו שלא עושים ריקודים ומחולות )מג״א( ולא שומעים שירים עם כלי נגינה )אחרונים(. האשכנזים נהגו גם שלא לשאת אשה )וגם הספרדים משתדלים בכך משום שאין בימים אלו ברכה(, וכן שלא להסתפר ולהתגלח )יש ספרדים שגם מחמירים בזה(. בהפטרות בשבת מפטירים בשלוש נבואות של פורענות. חסידים נהגו לומר תיקון רחל אחר חצות היום.
ב. דברים שנזהרים משום סכנה: יש דברים שהחמירו בהם לא מצד דיני אבלות אבל מצד שהימים הם ״ימי סכנה״. על כן כתב השו״ע )תקנא, יח( בשם הראשונים )הג״מ והרוקח( שצריך להיזהר ללכת יחידי בזמן ובמקום שיש בו סכנה. ומכאן חידשו כמה אחרונים שטוב להימנע מטיול או שחיה בימים אלו שהם ימי סכנה. אבל נראה פשוט שמה שיש להימנע ממנו הוא רק מללכת למקומות או לעשות מעשים הצריכים שמירה נוספת. אבל סתם טיול בטבע - אין בו חשש כלל. )עיינו בשו״ת שיח נחום לגרנ״א רבינוביץ׳ סימן לג(
ג. ההנהגה לילדים: כאמור אין זה מצד דין אבלות, אלא מחשש סכנה. על כן כתבו האחרונים שאם הילדים משועממים בבית, עדיף לצאת למקומות אלו מאשר שהילדים ישתעממו או יסתובבו ברחובות. וכן כשיש סיבה אחרת כגון: שבזמן זה יותר זול לטייל או כשלא תהיה אפשרות נוספת לצאת לאחר תשעה באב או כשיש צורך רפואי כלשהו. )עיין בספר נטעי גבריאל, הל׳ בין המצרים; הלכות חגים לגר״מ אליהו; שו״ת שיח נחום סימן לב(
אלא שאז יש להקפיד יתר על המידה על שני דברים:
• להגביר את הזהירות • לקבוע עיתים לתורה, שהרי התורה מגינה ומצילה.
ד. היחס לטיול: יש לזכור, שהטיול באדמת ארץ ישראל, ארץ הקודש והנבואה, ״ארץ אשר עיני ה׳ -להיך בה״ הוא מצווה גדולה, וצריכים אנו לחזק בעצמנו ובילדינו את החיבה והאהבה לארץ ה׳, וזהו תיקון חטא המרגלים שהיה בתקופה זו! אמנם הקירבה אל ארץ ה׳ צריכה להיות מלווה בטהרת הלב ובהתקדשות, כמו שנאמר: ״היו נכונים לשלושת ימים…״. על כן ראוי להקפיד על ״שלושה דברים״ שעליהם עומד הטיול:
א. תורה - בכל אזור בארץ יש מקום של תורה, ורצוי לבקר גם שם ולהכיר את תלמידי החכמים והרבנים ששם, מלבד הנחלים והמפלים…
ב. עבודה - תכנון מראש של המסלולים כך שיתפללו שלוש תפילות במניין.
ג. גמילות חסדים - ״כי תראה חמור )=יש מכונית שהיא כחמור…( שונאך רובץ תחת משאו… עזוב תעזוב עמו״ – לשים לבנו ליהודי הנמצא במצוקה.
שנזכה לצאת לשלום ולחזור לשלום.
נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה